טקס חניכה, טבילת אש וקול פנימי - מחשבות לקראת בר מצווה

בתוך כל הציבורי המטורף, מתנהלים להם החיים הפרטיים וההתחברות של המציאות הפוליטית והמציאות הפרטית היא לעיתים דרך מצויינת לבחון תהליכים, להקדיש למחשבה לדברים שנראים ברורים מאליהם והם לא. בר המצווה המתקרב של הבכור הוא נקודה כזו באופן מובהק.

כאמא אתאיסטית, ישראלית ויהודיה חשבתי על טקס בר מצווה כולל עליה לתורה אבל ברוח שלנו, טקס שישאב מהמסורת אבל יביא את הפרשנות שלנו כחילונים ישראלים, מתוך הבנה שטקס ההתבגרות הזה אינו רק דתי, הוא גם עוד שלב בדרך להפוך לאדם בוגר שיקח חלק בתוך החברה אליה נולד. מתוך דגש של מסורת חברתית וערכית יותר מאשר מתוך אמונה באלוהים, לא כדי לקבל עול מצוות, אלא לקבל עול מוסר. חשבתי על טקס שמשלב מחד מסורת של דורות ומאידך מבטא גם את השינויים שהם חלק מההתפתחות האנושית והתקדמות הזמן. כבר התחלתי לחשוב איך עושים את זה ואז החליט הבכור, אחרי בר מצווה של חבר, שהוא בעצם רוצה לעלות לתורה בתנועה ליהדות מתקדמת. 

מצחיק שמאותה חגיגת בר מצווה, שהייתה מקסימה, יצאנו שנינו עם מסקנות כה שונות. אני, שעליתי לתורה בעצמי לפני כמעט שלושים שנה ואין ספק שזו היתה חוויה מכוננת מבחינתי, פתאום הבנתי כמה רחקתי וכמה הטקסים הדתיים האלה זרים לי, כמה המחשבה על אלוהות יוצרת אצלי כמעט רתיעה פיזית. ואילו הבכור ראה טקס שמצא חן בעיניו.

אחד הדברים שכהורה אני מעבירה לילדיי זה לא רק החופש לבחור, אלא החופש והחובה לחשוב עבור עצמם ולא לאמץ את נקודת המבט שלי. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסבירה קודם דעות אחרות לפני שאני אומרת את שלי, בעיקר משום שאני רוצה שיגיעו למסקנות שלהם בעצמם. לעיתים, כשהבכור משמיע משהו שנשמע כמו תעתיק של דעה שלי, אני הראשונה לשאול ולהטיל ספק. כזו אני, אם יש מטען שאני רוצה שהילדים שלי ישאו איתם בבגרותם זה לחשוב לבד, לשפוט, לא לעבוד על אוטומט, שהספק הוא זה שיתווה את חשיבתם. 

זו בדיוק הסיבה שמיד תמכנו ברעיון שלו, בר המצווה שלו כשמו כן הוא - שלו. בר המצווה הוא הזדמנות להעמיק ביהדות, מקורות שיוך, תולדות המשפחה, ערכים ובחירות. הפרשה של הבכור, פרשת "בלק", מזמנת אפשרות לדיון על נושא הבחירה האישית וחשיבות המחשבה, שיקול הדעת וערכי יסוד. את נושא האחריות לבחירות העצמאיות אני מנסה להעביר בדברים קטנים כגדולים. אם בחשיבות המחויבות לחוגים שלקח על עצמו, אם בהתייחסות למצבים בתוך המשפחה או מול חברים וגם במעורבות שלנו כיחידים בתוך החברה. לא תמיד זה מצליח, לעיתים אני מתנחמת במחשבה שהזרע נטמן ויציץ במועד מאוחר יותר.

כל נושא הבחירה וערכים נכנס גם לפוליטיקה ואירועי זמן האחרון נכנסים לאיזושהי פרספקטיבה עם הפסוק הבא שנמצא בתוך הפרשה וכל כך רלוונטי גם עכשיו - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ביומיים האחרונים, כשפרשת החיל שירה בראשו של מחבל מנוטרל הפכה לשיחת היום, מעניין להסתכל על הפסוק הזה. בעוד מרבית הביקורת לאחרונה מתמצה ב"זה לא טוב לתדמית", השאלה המוסרית של איך אנחנו מתנהגים נדחקת והשאלה איך אנחנו נראים עולה. אז אנחנו לא נראים טוב כשאקוניס צוחק על דמעותיה של מוגריני, אנחנו לא נראים טוב כשכץ רואה בשוקולד הבלגי סממן לליברליזם המזמין טרור, זה לא נראה טוב שסמוטריץ' אומר שמנהיגות נמדדת בתמיכה בחיל היורה ומציין ששר הביטחון גינה ותסיקו את המסקנות. זה לא נראה טוב, כי זה לא טוב והשאלה היא אינה תדמיתית אלא שאלה מוסרית. 

זה חובר גם להגדרה של אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שסופד לתא"ל מוניר עמאר וקורא לו ידיד אמת. זה מה שקורה לנו - "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה לאן שלוקחת אותנו ההנהגה הנוכחית. לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול אזרחי המדינה. לקושיית המה נשתנה שנידרש לה בקרוב אפשר להוסיף "שבכל השנים היינו גזענים בסתר, היינו גזענים בסתר והקדנציה הזאת, הקדנציה הזאת הגזענות גלויה".

העניין הוא שכדי להיות עם הבחירה עלינו לדרוש מעצמנו דווקא להיות מוסריים יותר, לא לחשוב מה יחשבו עלינו, אלה לבחור בעצמנו איך נרצה להיות בעיני עצמנו. מבחינתי טקס הבגרות של הבכור הוא להיות נאמן לעצמו, למוסר ולערכים הומניסטיים. העניין הוא שטקס בר מצווה הוא לא רק טקס התבגרות אישי, הוא טקס חניכה לחברה. אלא שלחברה הזו, אליה נכנס בכורי, יש היום ערכים אחרים, יש גזענות אינהרנטית וחוסר סבלנות והמון שנאה. במידה רבה לטקס החניכה הזה של בני הוא צריך המון אומץ להחזיק היום בערכים האלה ולהישאר נאמן אליהם למרות הסחף. טבילת האש בחברה הישראלית לא תהיה קלה, אבל יש לה עוד כמה שנים של ילדות ותמימות ואפשר לקוות שהרצון לשנות לא יפוג גם אחרי.

הקול של בכורי עוד לא מתחלף, אבל התפקיד שלי כהורה הוא לשמור שהקול הפנימי שלו ילך ויתחזק ובעיקר יהיה יציב ומלא תקווה לקראת עתיד לא פשוט. היותי אתאיסטית לא מפחית את מידת האהבה והעניין שלי במקורות, ולכן אני לא צריכה ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה למה צריך לעשות, היא כתובה בהפטרה של הבכור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
ואם יגדל הבכור לעשות משפט ואהבת חסד, ואם יגדל להיות אדם ואם ימשיך להאמין באדם, הרי שעוד יש תקווה, ובתקווה יש הרבה נחמה.

דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

הקלות שבנחרצות, התבצרות מבית מאחורי מקלדת

פרשת ההתאבדות של אריאל רוניס עוד לא סיימה להדהד, אבל הידהודיה הנוכחיים האחרונים מיד יסיימו את הידהודם, אל דאגה הם ישובו. בפעם הבאה ששוב יהיה איזשהו  פוסט שיש בו משום הshaming, פרשה זו תעלה מיד כדוגמא וגם כקובעת אסוציאציות ציבוריות. זה ציני, זה אנושי, ככה זה פועל. אבל מרבית הציבור הוכיח כמה קל לשנות את הדעות כאשר למעשה אין הרבה מידע על המקרה. כי תכל'ס מה הציבור יודע לנושא הפרשה הזו? בערך כלום. הוא לא יודע מה באמת קרה בלשכה, הוא לא יודע על האישה, לא על אריאל רוניס ז"ל ולא מה גרם לו לשים קץ לחייו. 

אישה כתבה פוסט ובו תיאור של מקרה שנתפס בעיניה כאפליה על רקע צבע עור. ייתכן שבאמת הדברים היו כפי שאמרה ויתכן שכך הם נתפסו על ידה, ייתכן שאחרי אינסוף פעמים בהן היא הרגישה מופלית לרעה, מה שהתרחש בלשכת רישום האוכלוסין היה הקש ששבר את גבה. אני לא יודעת. הפוסט שלה גרר אמפטיה מיידית ברשתות החברתיות. מקריאת הפוסט שלה בלבד אכן ניתן להבין מדוע אנשים מיהרו לשתף. כוחה של הרשת החברתית כמחולל תודעה הוא גדול וזו הדרך של אנשים להביע תמיכה ואף לייצר סוג של פעולה מבלי לעשות יותר מדי. 

השיתופים יצרו סוג של צונאמי מתגבר. השיתוף הפך לשיפוט. אלא שבצד השני של השיפוט עמד אדם שדבריו לא נשמעו. אני לא מתיימרת להבין או לנתח, אך התוצאה היתה עגומה. מושא התלונה, אריאל רוניס התאבד. מכאן החל צונאמי חדש ברשתות החברתיות, הפעם על כותבת הפוסט, המשתפים וכוחן של הרשתות החברתיות. מעניין להסתכל על הדיון הזה כי הוא בעיקר מוכיח כמה קל לשנות את דעת הקהל, עוד יותר במקרים של חוסר ידע. 

רובם המוחלט של המשתתפים בפסטיבל הנוראי הזה לא באמת יודע מספיק פרטים כדי להסיק מסקנות ועם זאת הם מאוד נחרצים. ברטרנד ראסל אמר פעם כי הבעיה עם העולם המודרני היא שטיפשים מלאי ביטחון עצמי וחכמים הם מלאי ספקות. אגב הוא נפטר ב- 1970 ולא זכה לראות עד כמה הוא צדק. איכשהו האנושות מתקדמת טכנולוגית, אבל חוזרת אחורה מבחינה התנהגותית ואולי אף מוסרית. במידה רבה, אבל שונה בתכלית, נראה ששוב העולם נמצא במעין ימי ביניימי במהותו. 

בצורה כוללנית, גורפת ולא מדוייקת (תודו שמשפט כזה ממש עושה חשק להמשיך לקרוא) ימי הביניים הסתיימו עם החזרה לערכים הומניסטיים במהותם, אל הפילוסופיה היוונית העתיקה מחד ועם מהפכת הדפוס מאידך. רבים הישוו את מהפכת האינטרנט מבחינת מהות וכושר שינוי למהפכת הדפוס ובצדק. אך האם מהפכת האינטרנט מביאה דווקא שינוי הפוך מבחינה פילוסופית? כלומר האם האינטרנט שהיא כל כך רחבה ומאפשרת תקשורת גלובלית, אינסוף של פעילויות וכן גישה למקור עצום של ידע בעצם מצמצמת את מקורות ההזדהות שלנו והופכת אותנו למאוד מחודדים בהגדרות? האם אנחנו, הלכה למעשה, זונחים הגדרות אוניברסליות לטובת ערכים והגדרות מאוד פרטניים?

היה הגיוני להאמין שהיכולת של הרשת להפגיש (או לייצר פוטנציאל פגישה וירטואלית) מגוון כל כך עצום של בני אדם (ועדיין עם ייצוג כמעט לא קיים של העולם השלישי), תרבויות ואופני חשיבה תביא דווקא לריבוי דעות מחשבתי, להבנה שיש כל כך הרבה בני אדם בעולם ותכל'ס יש מקום לכולם, אך ההפך הוא הנכון. משהו ברשת יוצר התבצרות של עמדות, אולי כי כל אחד כותב מביתו וביתו הוא מבצרו. תחושת ההגנה שלך גבוהה יחסית כשאתה יושב בבית מול מסך ומקלדת והעולם פרוש תחת אצבעותיך. תחושת הכוח הזה מעוורת, מסתבר שיא מעפילה על שיקול הדעת. ידע היא כוח, אבל גם חוסר הידע הוא כוח ושניהם בעלי פוטנציאל הרסני ללא שיקול דעת.

במידה רבה אנחנו קושרים לכוחה של הרשת כתרים רבים ובצדק, רק שאנחנו שוכחים דבר אחד - לרשת אין כוח ממשי ללא בני האדם. הרשת זקוקה לבני אדם כדי להיות גורם בעל השפעה. עיצוב הרשת אינו תלוי רק במעצבי דעת קהל, רגולציה ותנאי שימוש, הוא תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, המשתמשים. לכן השורה התחתונה בכוחה של הרשת היא האדם שמאחורי המחשב (או הלפטופ, או הטאבלט או הסמארטפון - כן כן, ממש בלוג רספונסיבי נהייתי). ללא ערכים מוסריים בסיסיים, ללא כבוד לבני אדם וללא כוח שיפוט, כל הידע שברשת לא יהפוך אותנו לטיפשים פחות. 

לעניין המקרה הזה? השיתוף של הפוסט של האישה יכול היה לייצר בדיקה של המקרה לגופו ובכך היה תורם חיובית לבחינת נושא חיוני לחברה אזרחית מתוקנת. אבל הנושא לא נגמר בשיתוף, הוא נגמר בשיפוט. מתוך רצון אמיתי להציף בעיה אנשים הפכו את עצמם מכלי להצפת בעיה למערכת שיפוטית. המערכת השיפוטית הזו היא אנושית מאוד, כולנו עושים את זה, הבעיה היא שבמקום שנשאל שאלות אנחנו ממלאים אותן בעובדות לא בדוקות ובדעות מוצקות ולא חוששים להשמיע את דעתנו נחרצות. במידה מסויימת על כולנו מוטלת חובת העריכה והחשיבה אך יש כאלה הנכנעים לדחף ולמיידיות ולרוב הם גם מאוד קולניים.  

הבעיה איננה הרשת, הבעיה איננה הרשתות החברתיות. כמו כל התפתחות טכנולוגית, גם הרשת דורשת מוסריות. ההיסטוריה מלמדת על גלים של חזרה לפילוסופיה היוונית הקדומה ולא בכדי. הרעיון של מרכזיות האדם מחד וערכים הומניסטיים הוא כנראה מוטיב חוזר בהיסטוריה האנושית, בכל תקופה חשוכה בה הוא נשכח, מגיעה בסופו של דבר בריאקציה. הדואליות של הרשת כמקום נפלא מחד אך הרסני מאידך יש בה משהו מהכנסייה של ימי הבייניים. המקום בו האדם מוצא נחמה מחד אך חי בפחד מאידך. בסופו של דבר הרשת כאן כדי להישאר אך זה מצריך מערכת כללים עמוקה יותר מתנאי שימוש, זה מצריך סרגל מוסרי. הגלובליות של הרשת מחייבת קוד התנהגות מוסרי רחב, כרגיל זה תלוי באדם.

הרגע הקטן הזה של לעצור לשיקול דעת נוסף הוא קריטי. אפשר לשתף כדי להציף בעיה, אפשר לשתף ולגרום להטיית השיח למקום הלא נכון. שיקול דעת ושיפוט זו השורה התחתונה ושום טכנולוגיה לא יכולה להביא לפיתרון, זה עניין אנושי. בהומאז' לברטולד ברכט אפשר לסכם:

גנרל, החיבור שלך לרשת הוא כלי יעיל

בעזרתו תגיע למידע ותכתוב דעתך על כל קיר

אבל יש לו חיסרון אחד 

הוא זקוק לאדם 

(טוב, גם למחשב, ספק אינטרנט, כסף ועוד - אבל אל תהיו קטנוניים) 

חוק החמץ - סימבוליקה ולא אכיפה

סערה בכוס מים, מודה מראש. אתם ממש לא חייבים. אבל הציוץ האווילי הזה:

כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה

של עמית סגל (בעיני סמל ומופת לאינדוקטרינציה יהודית ולאומית), דווקא מצריך בעיניי מספר התייחסויות. למרות שההקש ה"לוגי" בין מכירת חמץ באבן גבירול ובין נשיאת דגל שלטון החוק הוא בהחלט גרעין קשה לפיצוח בכל קנה מידה, למעט העובדה שאין בין הדברים קשר וזו דמגוגיה זולה, אני אתאפק ואתייחס קודם ללשון החוק. 

אז מהו נוסח חוק חג המצות (איסורי חצץ) התשמ"ו-1986? הנה הוא במלוא הדרו (אל תודו לי שחסכתי לכם את החיפוש, אני יודעת שלא הייתם מחפשים, כי זה לא ממש מעניין אתכם):

איסור הצגת חמץ 1.

מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לענין זה, "מוצר חמץ" –

(1)

לחם;

(2)

לחמניה;

(3)

פיתה;

(4)

כל מוצרי קמח חמץ אחרים.

2.

סייג לאיסור

הוראות סעיף 1 לא יחולו –

(1)

בתחומו של ישוב שבו מרבית התושבים או מרבית חברי מועצת הרשות המקומית אינם יהודים;

(2)

בתחומו של ישוב אחר – בחלקיו שבהם מרבית התושבים אינם יהודים או שבהם מרבית בתי-העסק אינם של יהודים;

(3)

בתחומו של ישוב שיתופי שבו בתי-העסק מיועדים לצרכי תושביו של המקום בלבד.

3.

עונשין

העובר על הוראות סעיף 1, דינו – קנס.

4.

מפקחים

(א)

שר הפנים ימנה מפקחים לענין חוק זה מבין עובדי המדינה ומבין מי שמונה כדין לפקח או למפקח מכוח חיקוק, וכן מתוך רשימת פקחים ומפקחים שהגישו לו רשויות מקומיות.

(ב)

למפקח כאמור תהיה סמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה; בהשתמשו בסמכות כאמור –

(1)

יהיו למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969;

(2)

יהיה מפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), וסעיף 3 לפקודה האמורה יחול על הודעה שרשם מכוח סמכות זו.

5.

[תיקון: תשמ"ז]

הנוסח שולב בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

6.

ביצוע ותקנות

(א)

שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.

(ב)

שר הפנים רשאי לקבוע את גבולותיהם של אותם חלקי ישובים שעליהם לא חל סעיף 1, מכח האמור בסעיף 2(2).

אם תשימו לב, בעוד שהאיסור הדתי מדבר על איסור אכילת חמץ ואיסור "בל יימצא", החוק עצמו אוסר על הצגה בפומבי בלבד, זאת אומרת שהוא אפילו לא אוסר על מכירתו, אלא בעצם מתייחס רק לנקודה של "לא ייראה". כדאי לשים לב שהחוק מציין מפורשות "מוצר חמץ" ומציין לחם, לחמניה, פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים, כי החוק הזה שנעשה מטעמים דתיים הוא סימבולי בלבד וייתכן שפה נעוצה הבעיה הגדולה, ואגב המיותרת, בלאכוף אותו. בהערת אגב אציין כי חוק שאינו נאכף הוא חוק שמן הדין לבטלו. בשולי הדברים עוד שאלת תם -  החוק לא מתייחס היא שתיה אלכוהולית כמו בירה או וויסקי ועם זאת דבר היותם חמץ אינו מוטל בספק. אם כך, ניתן לסכם ולומר שהחוק מתחילתו אינו דן בכלל בסוגיית מכירת החמץ (כפי שניתן היה אולי להבין מציוצו של עמית סגל, שאינו מהווה אגב אינדיקציה לכלום) וכמובן שגם לא בדיון המהותי על אכילת חמץ. 

בת"פ 4726/07 פסקה השופטת תמר בן אשר צבן, מנסה לקבוע מה המשמעות של הצגה בפומבי, לא אלאה אתכם בפרטים של ההבחנה בין מקום ציבורי ל"פומבי", אולם אסתפק בכך שהשופטת קובעת כי מסעדה, או חנות, מהווה מקום ציבורי ואינה מקום פומבי. לכן, אין בכך משום עבירה. יתרה, בל נשכח שמי שממילא שומר על החג לא ייכנס למקומות כאלה מלכתחילה ולכן אם כבר מה שסגל מנסח פה היא קריאה הפוכה, סגל חוטא בפירוש יתר של החוק שאינו ממין העניין. אם לקרוא נכון את ציוצו, סגל מרחיב את החוק מתוך פרשנות אישית אך למעשה בקריאה זו, אם גם אני אפעל על פי עקרון "המשתמע", הוא מבקש לפגוע תכל'ס בעיקרון השוויון ובחוק יסוד: כבוד האדם ועל פניו גם בחוק יסוד: חופש העיסוק. בא לקלל ונמצא מברך - רק שאף אחד לא יעמידו על הטעות.

אם כך מיצינו את הנקודה הפרשנית של האם היתה כאן מכירת חמץ פומבית, כפי שמציע עמית סגל - הפלא ופלא בית המשפט עצמו אינו מסכים עמו ולכן סגל חוטא כאן בהנחה אישית וטעית ומטעה. יתרה לא רק שהוא טועה בהנחה שאין היענות לנוסח החוק, הוא לא מבין את החוק אלא חוטא בפרשנות אישית הנובעת מפילטרים אישיים שאינם ממין העניין. אם באדם דתי - מסורתי היה מדבר על פגיעה ברגשותיו, אפשר היה להבין אותו יותר. יותר מזה אילו הייתי קטנונית כמוהו, הייתי מציעה לכל בעלי המסעדות באן גבירול המוכרים חמץ להתאגד נגדו בתביעת דיבה, סתם בשביל הקטע.  

להמשיך עם הסיפא? סגל טוען כי מי שאינו מכבד את החוק אינו יכול לשאת בדגל של שלטון החוק בשאר ימות השנה. רוצים לקרוא את שוב? אתם לא חייבים הקפיצה הלוגית מגיעה למנעד שמרבית המין האנושי לא יכול לה. יש כאן אי-גיון בולט שמשום מה פוסח על עמית סגל, אבל אולי זו נחלתם של אנשים מאמינים בחג הפסח, קראו לזה פסיחה מתודית. מימיי לא ידעתי על הורסטיליות של בעלי המסעדות באבן גבירול - מסעדנים בפסח ואבירי פוליטיקה בשאר ימות השנה. הם כנראה פוליטיקאים בסתר ואת פועלם הגדול מכירים רק מתי מעט. כך או אחרת הניסיון פה של סגל לחבר בין המסעדנים התל אביב (של אבן גבירול, וסליחה מכל השאר שלא הוכנסו למסדר זה - בעצם במחשבה שניה, אני מהמרת שהוא אינו מהמתנצלים) לשמאל הוא כניעה נוראית לדעות קדומות, פרופגנדה מטופשת שאין בה כלום ובעיקר הוכחה שסרטוני ההיפסטר האומללים של בנט אכן השפיעו על דעת הקהל.

לו סגל, כעיתונאי דתי, היה אומר שקשה לו לראות אנשים אוכלים חמץ בפסח, הייתי יכולה להבין לליבו, הוא לא. הוא משתמש בדמגוגיה שאין מאחוריה כלום ובעיקר מעידה על חוסר מקצועיות, אבל זה יכול להפתיע רק את מי שמראש היו לו איזה שהן ציפיות. בכל מקרה לפני שאתם יוצאים להגנתו - שימו לב שאתם מגינים על דעתו האישית אן על הפגיעה ברגשותיו, אבל כל מה שהוא כתב, בין אם זה לנושא העבירה על החוק ובין הקשר הקלוש לשמאל, כל אלה באמת סתם מלל שאין מאחוריו כלום לבד מפרופגנדה זולה. תל אביב לא אסורה לדתיים ובוודאי שאני לא אציע שדתיים ימנעו מלבקר בה, אולם הצורך לכבד אמונות של בני אדם שונים, מחייב שכל מי ששומר על הכשרות בפסח, או בכל זמן אחר, יבין שהחוק מעגן גם את זכותי לא לשמור. כבוד האדם פועל לשני הכיוונים, אבל אני כפופה להרבה יותר איסורים הנוגדים את אמונת או העדרה מאשר אלה השומרים על הדת, לא התלוננתי על זה ואני לא אתחיל להתלונן גם עכשיו.      

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

תסתכלו לי בעיניים וקראו את שפתיי - האפליה היא פסולה כי היא לא מוסרית, זה לא עניין של חוק

"תסתכלו לי בעיניים" הוא שם הקמפיין הדיגיטלי המשותף של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים בישראל נגד אפליה. האמת שעצם העובדה שיש דבר כזה הוא כבר מאורע אופטימי, שמלמד כנראה על הווה לא מוצלח בעליל, אך הוא אופטימי בהקשר עתידי. "תסתכל לי בעיניים" הוא פרוייקט שמתאים את עצמו לעידן הרשת, לא עוד איסוף חתימות בצמתים, אלא התחברות רשתית, גם של העין וגם אינטרנטית, כמעט חתימה ביולוגית (אני לא אתפלא אם בסוף יתגלה איזה גוף קטנטן שפועל ממרתף גרעיני וסורק את האישונים שלנו למען סוג חדש של זיהוי אנושי - סתם. צוחקת). טוב, אבל חתימת עיניים (בכלל יש עדנה למילה חתימה -חתימה טובה, חתימה אלקטרונית, חתימה ביולוגית, חתימת פחמן) היא בכל זאת שטיק יעני cool . עד כאן, למרות הצחקוקים, ניתן לסכם שיש כאן מעורבות חברתית, רעיון נכון ואפילו סלוגן לא רע. נכון,העיניים הם החלונות לנפשו של האדם ובינינו זה לא שחשבנו שאומצה פה איזו תיאוריה ראדיקלית נוסח פאנון, "דם זה דם זה דם", זה בעייתי בהקשר הזה לאור פרשית תרומות הדם של העדה האתיופית, וחוצמזה גם לא פוטוגני ודי מסורבל.  

ולמה תסתכלו לי בעיניים? כי כשמסתכלים בעיניים רואים שכולם אותו דבר, לפחות זה ההסבר באתר. טוב, לא חייבים להיות קטנוניים. לא מתכוונת לעקוץ את המשפט, סבבה, זורמת איתו. זה גם פוטוגני ונוגע לכולנו באיזה מישור נפשי בסיסי כנראה, דווקא לא רע. יש רק בעיה אחת קטנה, לפעמים כשאני מסתכלת למישהו בעיניים (נגיד לבנט או לנתניהו - אני יכולה להמשיך), אני מבינה עד כמה אחד בפה ואחד בלב זה נכון וסליחה על כל ערבוב האיברים נוסח מסיבת החלפות של פרופ' היס (סליחה). בכל מקרה, ממשיכה עם הקמפיין, בדף הבית עוד כתוב: "אפליה היא עבירה על החוק, יחד נלחמים בה - כי עוד לא אבדה תקוותנו". או, זה היה המשפט שחיכיתי לו, המשפט שכמו אך ציפה לניגוח. כי למרות שהמשפט הזה בן 13 המילים נדמה מוסרי ונכון, זה רק למראית עין (בואנה, מסתבר שעין יכולה להיות מקור בלתי נדלה למשחקי מילים). אני אקח רגע לבחון אותו (כן אפשר לבחון לב וכליות, אבל זה כבר מפסיק להצחיק) כי לי הוא לא מסתדר.

מה אומר הקמפיין? "למה לא אפליה? כי זה מנוגד לחוק". כן, שוב אני חוזרת לזה, למקום של מוסר וחוק. האפליה היא אכן מנוגדת לחוק, וטוב שכך, אך היא פסולה מטעמים עוד כל כך הרבה יותר חשובים. חוק הוא אכן מחייב ואי ציות גורר עונש, אולם חוק גם מאפשר שיפוט וזאת אומרת שמי שמחליט שלחוק מסויים הוא לא מוכן לציית, הוא גם לוקח על עצמו את האחריות לקבלת העונש. יש מקום למצפון האנושי של כל אחד מאיתנו, קצת כמו מה שאנחנו מטיחים בכל גרמני (לא נאצי, לא נאצי) באשר הוא, כי מוסרית יש חוקים שאסור לציית להם. אז ברור שאני לא קוראת לאי ציות לחוק איסור האפליה, אני רק אומרת שחוקים נועדו שכל אדם ישפוט אותם מצפונית. האפליה היא אסורה כי היא לא מוסרית, משום שהיא מנוגדת לרעיון זכויות האדם, לשוויון בין בני האדם, כי היא יוצרת הבחנה מובנית בין קבוצות אנשים. אפליה מעידה על דעות שגויות מן השורש, שהדרך למנוע אותן היא קודם כל על ידי חינוך והכוונה, כמובן שמדיניות ממשלית לא מזיקה וכמובן העלאת המודעות ויצירת שיח ציבורי. אבל ההבנה שאפליה היא פסולה לא נובעת מאי חוקיותה אלא מאי מוסריותה וכך הנה יש לנו עוד קמפיין שלמעשה פוגע בנושא החשוב אותו הוא בא לקדם. לעיניים מודעות זה נראה שולי, אך תחשבו על דורות שלמים שהסיבה שהם לא מפלים בפומבי היא קיומו של חוק, אבל בחייהם הם גזעניים כמו redneck בחור נידח במרכז ארצות הברית. 

לקמפיין הזה נרתמים גם אישי ציבור, אתמול יצא לי אתמול לקרוא את דבריו של רובי ריבלין כשהוא הצטרף לקמפיין, ואם הן לא חלולות והוא התכוון לכל מילה, רק ימים יגידו. לא אשפוט אותו על עברו, שמחתי לראות שהוא מדבר בדיוק על מקום של מוסר והנהגה ולכן אני בהחלט מתכוונת להיות אופטימית אך לא אפסיק לעמוד על המשמר (לא של הכנסת, שם דווקא כבר ראיתי אי אילו אפליות). אבל הבוקר יצא לי לראות את מילותיו של הנשיא פרס שהצטרף לקמפיין ולמען האמת הן עצבנו אותי. אומר נשיא המדינה ש"כולנו שווים כי נולדנו בצלם אלוקים". אדוני הנשיא, אני מבינה שבתפקידך אתה לא מרגיש נוח לומר את המילה המפורשת אלוהים כי אתה מייצג את כל העם ויש מי שנפגעים נורא מאמירת השם ברבים, דרך טובה לעקוף את זה היא לא להשתמש בזה איפה שלא צריך. לדוגמא כאן. הזכות להיות שווה וכו' לא נובעת מציווי אלוהי כזה או אחר ולי היה עצוב שנשיא המדינה בחר מן משפט עילג שכזה שמכיל בתוכו כבר סוג של אפליה והטייה דתית בנושא שאמור לדבר על שוויון. 

אבל את הדובדבן האמיתי שמרתי לסוף - סרטון הוידיאו. תמונה ראשונה. ילדים משחקים במגרש, את הילד הרוסי הם לא משתפים. כתובית - "אתמול לא שיתפו אותי במשחק, היום אני לא מקבלים אותי לעבודה. תמונה שניה. ילדה עולה לאוטובוס עם אמה הלבושה בלבוש מוסלמי מסורתי ואיזו פולניה צפונית שלא ברור מה עושה על הקו האוטובוס בכלל לא נותנת לה לשבת. כתובית - "אתמול לא פינו לי מקום, היום לא משכירים לי דירה". תמונה חדשה. מסיבה. יש שם ריקודים ואת הבחורה האתיופית היפה מגרשת האשכנזיה ההיפסטרית. שם כבר אין יותר כיתוב - מה יכתבו? - "בהפסקה קראו לי כושית פרימיטיבית, היום כבר לא רוצים את הדם שלי" - ? נכון, אפשר גם לא להיות ציניים לגבי הסרטון, הרעיון מאחורי הסיפור הזה הוא באמת יפה, אבל עכשיו אני נשמעת מתנשאת, אז נחזור לרגעים הציניים, הם מחמיאים לי יותר. אז הנה לכם עוד קמפיין מפוספס של רעיון יפה וחשוב, אז תשמרו את הדעות הגזעניות שלכם לבית, בחוץ האפליה היא מחוץ לחוק, ותנסו להיות מודעים לבעיות השמנה, אז אל תשתו אלכוהול כי יש בזה המון קלוריות וכך הנשים שביננו יחסכו לעצמן את כל נושא האחריות לסם אונס שמתאפשר רק בגלל שלא שמרת על הכוס שלך...

אה כן, ומוות לסלפים (לא התנועה בזרם הסוני, זה פוסט על גזענות פה, הכוונה לתמונות, אתם יודעים - רובכם נראים קצת מעוות וכולם מחמיאים לכם על זה פשוט כי לא נעים...). כי הגיע הזמן להוציא את זה מחוץ לחוק 

משא ומתן, התנחלויות, שחרור אסירים ולופ אין סופי של שידורים חוזרים בנושא הדמוקרטיה ושברה

אתמול שיתפתי בדף הפייסבוק שלי את הכתבה על רם כהן, מנהל תיכון בת"א שקרא לפני הבחירות האחרונות להצביע למרצ וחד"ש והשבוע יש לו על כך שימוע שלפני פיטורין. בתחילת הכתבה אומר המנהל מפורשות שהוא מקדם אג'נדה של חיים משותפים במדינה שלנו ורואה בעצמו מחנך פוליטי. אני מוצאת את הכתבה איתו מרתקת, גם בגלל סגנון בית הספר שהוא מתאר שם שנשמע לי קרוב ביותר למה שהייתי מצפה מבית ספר בעידן שלנו להיות ומסתבר כנראה שאפשר בכל זאת ללמד גם אחרת וגם בגלל הצורה בה הוא רואה את תפקידו כמחנך - אין הפרדה בינו כאדם ובינו כמחנך וזה כל כך יפה. זה גם מה שיוצר, כבר שנים דרך אגב, מיתוסים של מחנכים אגדיים - כאלה שהיותם אדם ומחנך הוא שלם אחד ולא משהו שנעשה במשמרות ולא "טכנאי הוראה".

הרבה נושאים מעניינים וברי דיון עולים מהכתבה, במקרה בדף של חברה התפתח דיון שלם לנושא האפליה המשתמעת מדבריו לגבי העסקת/אי העסקת מורה מ"תפוח". רם כהן מסביר את זה בצורה מאוד עניינית, הוא לא היה מעסיר מורה מ"תפוח" כיון שמורה כזה שעליו מוטלות גם שעות החברה ושעות אזרחות לא יכול ללמד באמת מהי דמוקרטיה בעוד בחיי היומיום שלו הוא פוגע בה בעצם מקום מגוריו. אבל יתרה הוא מסביר שמחנך צריך לראות את הילדים, מחנך שלא רואה גם את הילד הפלסטיני לא באמת רואה את הילדים. בעיני זה הסבר מקצועי נהדר. אבל אין ספק שיש כאן דילמה בעיני רבים ואני יכולה להבין אותה, בעיני, כמה צפוי, אין כאן דילמה. מבחינתי המשוואה מאוד פשוטה - אין לישב את השטחים הכבושים כי אין מה לעשות בשטחים הכבושים, הם לא שלנו. כאזרחית אין לי הרבה אפשרות להשפיע על המדיניות של הממשלה שלי, אני די מוגבלת במחאה החוקית האפשרית. אז ברור שהמקום שאני משפיעה בו בעיקר הוא בפתק שלי בקלפי. בואו נשים את הדברים על השולחן, אם זה המקסימום השפעה שלי זה שולי ביותר אבל זה לא יגרום לי להפסיק. אני יכולה להשתתף בעצומות, במחאות, בהפגנות, אני יכולה גם להחליט שאת הכסף שלי אני לא מבזבזת על תוצרת השטחים כי זו יריה ברגל למחזיקים בדעה שלי. לא מספיק שכספי המיסים שלי מתגלגלים לשם, אני גם אמורה את מה שנשאר לתרום לאחזקתם? לא נראה לי. 

לא אכנס שוב לעומק הנושא של דמוקרטיה מהותית מול דמוקרטיה תהליכית, אנחנו כל הזמן מנפנפים בתהליכים דמוקרטיים הבעיה היא שבדרך המהות הולכת לעזאזל ואז כל הנושא הדמוקרטי לחלוטין מאבד מעוקצו. זה חוזקה של הדמוקרטיה וזוהי חולשתה, אם נאבד את המהות כל התהליכים שבעולם לא ממש יעצרו את הדרדור איטי ככל שיהיה ואני די בספק שהוא איטי. לכן למעשה גם אין מקום מבחינתי לדון בנושא של יהודי ודמוקרטי זה שעטנז כמעט בלתי אפשרי. אך הבטחתי שלא אכנס לזה - אני כן רוצה להיכנס לנושא השיפוט הערכי, זה משתלב יופי עם מהותה של הדמוקרטיה וגם עם מהותו של חינוך. כל עוד אנחנו פועלים במסגרת חוקית יש אפשרויות רבות למרי אזרחי. מרי אזרחי לא אלים לא נועד לפגוע בדמוקרטיה, הוא נועד לחזק אותה. דמוקרטיה נשענת על על הבנה אמיתית של זכויות אדם. האנשים שצעדו אתמול בתל אביב עם הפליטים לא מחלישים את הדמוקרטיה הישראלית, אלה הם קרני האור המאירות את אבני הבוחן, הם הקול השפוי שמשאיר אותנו על המפה. לאורך ההיסטוריה, פעמים רבות היתה דעת המיעוט הדעה שכדאי היה לאמץ מלכתחילה (לדוגמא: פס"ד קורמאטסו נגד ארצות הברית) ולא סתם, במצבים קשים אנשים נוטים לותר על אינטרסים כלליים ולהיצמד לאינטרסים הפרטניים מכל מיני סיבות, לרוב מן הסתם ביטחוניות. יש חשיבות אדירה לכושר השיפוט שלנו ולציווי המוסרי שמוליך אותנו. כאשר בחיל האויר היה מפקד שחשב שפצצת טון המשמעות היחידה שלה היא מכה קלה בזנב, היה בהחלט מקום לתהות על הצווי המוסרי של מפקד שכזה אל מול מותם של אזרחים חפים מפשע כחלק מנזק היקפי "נורמטיבי". זו משמעותו של השיפוט המוסרי שלנו, הבחירה בדבר הנכון על אף המחיר. לאור זה צריך לחנך את ילדינו מה שמחזיר אותנו למורה מ"תפוח".

במקרה של אי העסקת המורה העלום מ"תפוח" יש מין האפליה, פסילת אדם על בסיס מקום מגוריו או כל קריטריון אחר היא פסולה. אך מה עומד פה על הכף? מבחינתי עומד פה המוסר של מדינת ישראל. מי שמאמין במשא ומתן ומי שמאמין שיש פה עוד סיכוי צריך להבין שצריך לסגור את נושא ההתנחלויות, בטח שאסור לעבות אותן, לעבות אותן משמעו להיתקע בעובי הקורה ללא אפשרות מילוט. זה לא מספיק רק להגיד אני עקרונית בעד משא ומתן צריך, צריך להגיד לא להתנחלויות. נקודה. אמרה את זה יפה חברת הכנסת מרב מיכאלי והעלתה את זה היום לדיון ציבורי. לי יצא לשמוע היום את השר אורבך מנסה לנתק את ההתנחלויות מהמשוואה, להסביר ששחרור מחבלים לא יביא לשום דבר, לצייר את ישראל כקרבן של מדיניות נגררת, להסביר שלמעשה הוא מתנגד לכל אלה ועל הדרך הוא בכלל היה שם כדי לתמוך במדיניות הממשלה. אין לי אלא להניח שהסינוזיטיס גרם לנתניהו לשיתוק זמני אחרת לא ברור איך הוא לא קורא את שריו המתפרעים לסדר, כי הם בוודאי שמים אותו ללעג ולקלס. גם משחק הכבוד הזה של ה"בית היהודי" הוא פריבלגיה של דמוקרטיה מטורללת - "אנחנו (בבית היהודי) אחים בקואליציה אך כמו כל כבשה שחורה מתנגדים, אחר כך כאילו מיישרים קו בעוד אנחנו קורצים לקהל הבוחרים שלנו ומזרימים לו עוד כספים". אופס, חזרתי להתנחלויות, איזה טיעון מעגלי. אני סיימתי, הלופ הזה גומר אותי...