חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סרט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סרט. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 ביולי 2015

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

Image result for NYT cover Einstein
השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות
למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

בכל זאת ח"י זה סימבולי

יותר מכל המלחמה הזו פעלה עלי כמו חומר מבודד, או בעברית תקנית - מבדד. בין כל המלל, הידיעות, הוויכוחים, הנאצות, האכזבות, הדיונים וכל השאר, מצאתי שאני הולכת ומתרחקת מהרבה אנשים והשטח שהם מחסרים לא מתמלא, הוא נשאר אוורירי והאויר, כידוע, הוא חומר מבודד לא רע בכלל. האויר הזה שבודד אותי עבד מצויין במרבית המקרים, רק שכידוע האויר בכל זאת מוליך מתחים גבוהים מאוד, מול אלה נזקקתי לחומר מבודד טוב יותר, הבעיה היא שסרט בידוד הוא גם קצת דביק וגם ככה נורא חם בקיץ. אם כי כמדומני יולי האחרון היה קצת חם פחות מהרגיל (כלומר עדיין גהינומי בטיבו אבל יחסית פחות גרוע), אבל ייתכן שזה גם בגלל שביליתי יותר בבית במזגן כדי לא להתרחק מהממ"ד שלנו שכבר יצרנו איתו יחסים הדוקים. בקיצור צוק איתן השאיר אותי מבודדת מעט קצת מבחירה וקצת מבריחה. 

לא מצליחה להתנתק מהתובנה הזו שבעצם דבר לא השתנה מאפריל השנה, כמו שהמשא ומתן לגיטימי עכשיו, הוא היה לגיטימי גם קודם. מה השתנה? השתנה המחיר. אחרי 64 הרוגים ומאות פצועים מהצד הישראלי ו- 1,800 הרוגים (לא מדוייק ולא סופי) מהצד הפלסטיני, אלפי פצועים, מאות אלפי פליטים - אז מוכנים לשבת ולדבר? ולא, לטובת כל חבריי שהסבירו לי שיש בזה משום השוואה, ואלה שרמזו שאני רוצה "להשוות ריכוזים", אז לא זו לא השוואה, רק מניין לא שיפוטי ועצוב מאוד.אבל אין לי שום בעיה, זה בסדר אם פשוט נהפוך את זה לדיווח גנרי - כאלפיים בני אדם נהרגו, אלפי בני דם נפצעו, ומאות אלפי בני אדם איבדו את בתיהם. עכשיו תסתכלו על הספירה הזו, תעברו עליה רגע בעיניים ותגידו לי שזה לא סתם, סתם. טרגדיות מטורפות בהיקף מוטרף בעצם בשביל שום דבר. אלא אם כן המבצע הזה עוד לא נגמר, אני אסכם ואומר שכל זה קרה רק כדי שנדע עוד מבצע תוך מספר  חודשים דו ספרתי ושאינו גדול מ- 18, בכל זאת ח"י זה סימבולי (אלפי סליחות). 

הפסקת האש עוד מחזיקה מעמד בינתיים, בישראל סגרו את האולפנים הפתוחים לקצת, חזרו הפרסומות לטלוויזיה (המידע הזה ניתן בעירבון מוגבל ומתוך הסקת מסקנות ולא כחלק מתהליך בדיקה - מודה) וכולם חוזרים לשגרה. עכשיו מותר להשוות? אני שואלת, כי כנראה שאת ישראל מעניין פחות שתשובי עזה לא ממש חוזרים לשגרה. לא רק האבל שלא הסתיים, לא רק תהליך השיקום של הפצועים, בעזה עדיין אין ממש מים וחשמל, בעזה מתגלות עוד ועוד גופות, עזה הרוסה, בעזה לא מתעסקים כרגע בשאלה המהותית האם להחרים עוד סניף של קופיקס שנפתח בתל אביב. בעזה אין שגרה, אלא אם כן המוות וההרס נראים לכם כמו שגרה רצויה.

גם אנחנו לא ממש חוזרים לשגרה, זה מאוד מדומה. בעצם הפסקת האש הזו היא הפסקת אש על כרעי תרנגולת. נדמה שהכל מתנהל תחת הנחות בסיס שגויות וחוסר רצון של שני הצדדים להגיע לסיום הסכסוך הזה, הבעיה היא שהזמן במקרה הזה אולי פועל רע לשני הכיוונים, אבל עוד הרבה יותר לרעת ישראל. 14 שנים שאנחנו שבויים בתוך קונספציה תעמולתית שאין פרטנר, אין ספק שאם זה הקלף החזק של המדיניות הישראלית, אין שום סיכוי למשא ומתן, רק למשחקים בכאילו. הבעיה היא שהמשחקים בכאילו, אלה המקובלים בתוך החברה הישראלית, לא מתקבלים באותה צורה בצד הפלסטיני. לכן, ככל שאנחנו משתהים במציאת פתרון מדיני כך גדל בקרב הפלסטינים כוחם של אלה שלא רואים בו פתרון ולא מוצאים שום דרך שאינה אלימה כדי לסיים את המצב. עד שנסיים עם המנטרה שאין פרטנר, לא יהיה באמת שום פרטנר, הכוחות המתונים והמדיניים בקרב הפלסטינים ילכו וישחקו ומה שיישאר זה בדיוק אלה שהמשא ומתן איתם קרוב לבלתי אפשרי בשל הפערים האדירים שבין שני הצדדים.

אם זהו הקו המדיני וזה הפתרון של המנהיגים שלנו, היינו למסמס את המו"מ, להוכיח שבצד השני נשארו רק מי שקורא לחיסולה של מדינת ישראל ולחכות למלחמה הגדולה שתאפשר לישראל באמת לשבור את כל הכלים ולבצע את ה-לרמוס, לנתץ, להיכנס, להרוס, להרוג ולא להשאיר אבן עומדת - עד למקסימום, אז מוטב שהדבר ייאמר. מי שירצה להישאר למצדה 2 יוכל להישאר ומי שערך החיים חשוב לו יותר מעוד פיסת אדמה יוכל להחליט באמת איפה הוא עומד ואם הוא מוכן להעלות את ילדיו כקורבן לאלוהי המלחמה הישראלי. אויש אמרתי ישראלי? התכוונתי יהודי.

יום אחרי תשעה באב, אני חושבת על חורבן בית שלישי. מבחינתי בית שלישי הוא לא הקמת בית מקדש, התקומה האמיתית מבחינתי בישראל 2014 היא שלפני 68 הוקמה פה מדינה. המדינה הדמוקרטית שהתכוונו להקים, היא הדבר שמבחינתי כישראלית יש לקדש. שום בית מקדש, שום דבר דתי או אלוהי במהותו, מדינה ואם אפשר לקבל את זה ביותר דמוקרטי. לכן גם הלאום שלי הוא ברור ונטול שיוך דתי - אני ישראלית, רק שבעצם אין דבר כזה בישראל, לא משעשע. תכל'ס. המבצע הזה שתחילתו, מבחינתי לפחות, בציטוט המהונדס של ביאליק 
בהספד ראש הממשלה לשלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, הוא כולו ברוח משיחית ודתית ויעלון כידוע מבין במשיחיות (אפרופו קרי אבל זה לא קשור). להמון אנשים החיבור הזה נראה הגיוני, הוא צורם לי בכל דרך אפשרית. אי אפשר למכור לעצמנו שסך הכל מצבנו טוב, זה תמיד מוביל להידרדרות. המבצע הזה הוכיח לי לא פחות שהמדינה הזו כבר החליטה לאיזה צד היא נוטה בהגדרתה הכמעט בי-פולארית של יהודית ודמוקרטית. התשובה הכי קלה היא "קודם כל ישראלי" כי כידוע כשאנחנו אומרים את זה אנחנו בעצם מתכוונים ליהודי, קודם כל יהודי, ועוד הכי טוב זה שגר בישראל. לא, זה לא מחמם את הלב, זה דווקא די מדכא אותו. 

המלחמה הזו רוקנה אותי מכוח, כותבת לאט יותר, משתדלת לברוח. לא לכתוב, לא לחשוב. רק שאני כן. אני תמיד חושבת. מפחדת לשבת בין כל המילים שמתרוצצות לי, הן מאיימות כבר להטביע אותי. אני מאמינה במה שאני כותבת, אני גם לא חושבת שאני רואה שחורות. למען האמת אני די בטוחה שאין ברירה אלא לשבת באמת ובתמים למשא ומתן ושכל דקה שעוברת מערערת את עתידנו פה. אני גם ממש בטוחה שהגענו לרגע שאין מנוס מלהפריד דת ומדינה ושתכף גם החלון הזה ייסגר. ואין לי ספק שיש לנו בעיה קשה של חינוך וכשאני מדברת על חינוך אני מדברת על מכלול שלם של אספקטים שהוא גדול הרבה יותר מלגדל את חיילי העתיד שיגנו בגופם על מבצעי עתיד חסרי תוחלת.

כולם מדברים על מחר ב- 8:00 בבוקר. השעות האחרונות לא מעידות על המשך הפסקת האש והמחשבה על עוד סוף שבוע של ריצה לממ"ד היא לא מעודדת. כמו כן, עוכרת ישראל שכמוני, מודיעה כאן שהמחשבה על עוד הפצצות על עזה עושות לי אפילו יותר רע, אם זה בכלל אפשרי. כל בום זה עוד מסמר בארון המתים של המשא ומתן. בינתיים ישראל כנראה תכריז בקרוב על עזה כ"שטח אויב" החל מה- 7 ביולי (כן, אותו יום של תחילת המבצע, איזה צירוף מקרים. בטח התערבות אלוהית. אפרופו שתי פיסקאות קודמות). זה נוח כי אז ישראל לא תהיה אחראית בנזיקין, זה לא מפתיע דרך אגב זו אותה ממשלה שלא תקרא למבצע מלחמה פשוט מאותה סיבה פרקטית של נזיקין ובקיצור אל תהיו עלויות, סליחה התכוונתי עלוקות כמובן. דרך אגב, שימו לב שהיועץ המשפטי של מערכת הביטחון סבור שיש עם זה בעייה במישור הבינלאומי. כן, הבנו שהבעיה שלנו כמובן היא שוב הסברה ולא מוסר. חבל כי בארץ, על הציבור הישראלי הספינים האלה עובדים ממש, אבל ממש טוב. אצלנו ההסברה עובדת הכי טוב, כולם משוכנעים, טוב - סולידריות.