חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות טרור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טרור. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 בנובמבר 2023

אתם של ישראל?

הקונספציה האמיתית שקורסת היא שיש למציאות שלנו שני צדדים, האחד הוא טוב מוחלט והשני רשע מוחלט ולמען האמת, זה שקר גס 

השבוע נתקלתי לגמרי בטעות בטור של קובי אריאלי לדעתי, עמכם הסליחה שלא אטרח לברר, שכן הכותב אינו הנקודה. הטור היה על המשפט המצמית של רומי סוויסה בת ה-6, שעברה בשעתיים בערך את כל מדורי הגהנום "אתם של ישראל?" השאלה הכי הגיונית של ילדה ישראלית ששכלה את שני הוריה מול עיניה ולקחה על עצמה את האחריות על אחותה הפעוטה, הפכה בידי פובליציסט עם יכולת ניתוח של ילד בן 4 להוכחה שאין כמו ישראל, הצד הטוב היחיד. 

לאמיתו של דבר, עבור כמעט 4,500 ילדים מתים בעזה בסבב זה (לפי נתוני משרד הבריאות עזתי) השאלה "אתם של ישראל?" מגלם את כל מה שרע בסיפור הזה. עבורם, במעט ימי חייהם, ישראל אחראית לגורלם המר מרגע לידתם ובוודאי במותם והם לא בחרו במקום, בצד ובזמן בו נולדו. דורות רבים מדי, משני הצדדים, גדלים לתוך שנאה וסכסוך שמזינים את עצמם ואת תעשיית הנשק. 

לפני שאתם מסבירים לי שרצח ילדים פנים אל פנים הוא נורא יותר, אשאל מי ערך את הטבלה שמדרגת ילדים מתים? כל רצח של ילדים הוא בלתי מוצדק וברברי, גם זה שנעשה בלחיצת כפתור ומרגיש כמו "מכה בכנף". ארהיב ואומר שכל רצח של אזרחים הוא בלתי מוצדק וברברי וארהיב עוד יותר ואטען שגם מלחמה היא ברברית. כל כך הרבה שנות היסטוריה ועוד לא הבנו ששום דבר טוב לא קורה מעוד מלחמות. 

בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר מדברים על קריסת קונספציה, אבל כרגיל מבחינים רק בקונספציה שמתחת לאף, רק זו שהביאה ישירות למחדל הנוראי שעלה בדם אזרחים רבים כל כך וב-239 חטופים. אבל היא נשענת על הקונספציה האמיתית שקרסה, אותה אחיזת עיניים שמוביל הליכוד בראשות נתניהו כבר משנת 2009 ותסלחו לי אם אמשיך ואטען את שטענתי בעבר (זה בסדר, גם אני יודעת שאני חוזרת על עצמי כבר שנים, פשוט כי זה עדיין נכון) – ממשלת "השינוי" לא שינתה אותה בפרומיל. 

למעשה, אם ממש רוצים לדקדק בציציות, לא מעט מממשלות ישראל, בוודאי מאז 1995, היו על ספקטרום הקונספציה. קונספציה שמחייבת קבלה מוחלטת של אקסיומה, שזועקת בהעדר ההיגיון שלה ומחייבת אימוץ של תפיסת מציאות בינארית, בה יש רק שני צדדים – טוב ורע, ואם נמשיך להאמין בה למרות העדר תקפותה, הרי שאנחנו דנים את עצמנו לחיות לנצח על חרבנו ומדהים שעשרים שנים של אסקלציה עוד לא הפילו את האסימון הזה. 

המוכנות הכמעט גורפת בישראל לקבל פגיעה בחפים מפשע כהכרח, היא במידה רבה השינוי שהתמודדות מול ארגוני טרור נוסח החמאס, הביאו על החברה היהודית בישראל – יחסותו של המוסר. יחסיות זו הורסת את החברה היהודית מבפנים כבר שנים ומביאה עימה הקצנה, אלימות, תוקפנות, גזענות וחוסר סובלנות. אני חוששת שהניצחון הכי גדול של כל אויב, הוא היכולת להפוך את הצד השני לדומה לו. להקצנה, שניתן לראות בצד הפלסטיני, יש תהליך מקביל בצד הישראלי. 

השאלה החשובה באמת היא מה אנחנו עושים כדי להבטיח חיים בטוחים לדורות הבאים ולאור העובדה שמסבב לסבב, המצב נעשה רע יותר מכל בחינה. התשובה היא שהדרך הנוכחית בוודאי אינה הפתרון ושהמציאות מורכבת ואין שום צד שיש לו בלעדיות על הצדק או על הסיפור. אם יש משהו שעולה מפורשות הוא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השקר הזה יותר. 

כל עוד נחיה מתוך אמונה שרק אנחנו הטובים והצודקים, לעולם לא נביא מזור לאזור הזה בו אנו חפצים לחיות. השקר הוא החורבן, בעוד שהאמת – יש בה כאב, ויתור, קושי, אבל גם התקווה לעתיד אחר. בלי להכיר בעבר והווה מדממים של שני הצדדים ולקחת אחריות על שלנו, בלי לוותר על הצדקות למעשים לא מוסריים, לא נוכל לחפור יסודות לחיים טובים, אלא לחפור קברים. להחניק את האמת והמוסר, זה להחניק את התקווה, זה לקבל את "לנצח נחיה על חרבנו" וזו שיטה שהוכחה כלא עובדת. 

אנחנו יכולים להמשיך ולחזור על המשפט של גולדה, שהתקבע במודעות הציבורית כי הוא שם אותנו בצד ה"טוב" בחלוקה המטופשת והילדותית של טוב ורע, על כך שעד שהפלסטינים לא יאהבו את ילדיהם, לא יהיה כאן שלום, אבל האמת היא שאם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ש"לנצח נחיה על החרב", אז גם אנחנו מחנכים אותם להאמין שצריך לשנוא ולהרוג כי אין ברירה אחרת. במו ידינו אנו מצמצמים את הסיכוי של הילדים שלנו והילדים הפלסטינים לחיות. 

מתוך פרצי השנאה הבלתי מובחנים ששוטפים את החברה הישראלית, בעוד כמעט לא נשמע קול של שמאל, שמציע אלטרנטיבה, עולה קולם הכואב והשפוי של לא מעט מקורבנות טבח אוקטובר, אלה שאיבדו את היקר להם מכל, שמבקשים להפסיק את מעגל הדמים. אני רוצה להאמין שלא צריך שכולם יחוו את הכאב האישי הזה כדי להבין שהמחיר יקר מדי. 

אנחנו רוצים להאמין שאנחנו לא מפלצות, לכן נדרשים לנו תיאורים מזעזעים ממעשי הטבח, שמשרתים את ההשוואה. אבל כל עוד אנחנו ממשיכים להפציץ את עזה, אנחנו רק מוכיחים עבור הילדים הפלסטינים שחיים שם שאנחנו באמת המפלצות שלהם. ישראל שפועלת יחד עם האו"ם ומדינות העולם למען עתיד טוב יותר לפלסטינים, היא כזו ששום ילד פלסטיני לא יוכל להאמין שעשויה ממפלצות. 

מוכרים לנו כבר שנים שהבעיה הייתה באוסלו, אולם אוסלו מעולם לא נוסה עד הסוף. מה שקורס לנגד עינינו, וזה לא שהכתובת לא הייתה על הקיר, הוא מדיניות הימין. המשך הכיבוש, המשך הכחשת הנכבה, עיוורון לאחריות שלנו, דה-הומניזציה של הפלסטינים והתחזקות הלאומנות – כל התהליכים האלה בעלי השלכה ישירה על המצב, על חוסר היציבות הפוליטי ועל מצבה העגום של ישראל נוכח אתגריה, כולל ההפיכה המשטרית שנתניהו מוביל. 

אני שותקת כבר שבועות, ייתכן שחודשים – מי סופרת? לספריית הטקסטים שלי נוספו כל כך הרבה טקסטים בלתי גמורים, שברי התחלות. אין לי מה לכתוב שעוד לא כתבתי, אין לי קהל שבאמת מקשיב והדעה שלי מעולם לא הייתה חלק ממיעוט כל כך קטן כמו היום. הכל מסביב גועש שנאה, אנשים שהערכתי "התפכחו" ויש שיגידו "התפקחו", אבל בעצם זו מילה אחרת לשינוי הערכי האדיר שעברו, חציית הרוביקון ההומני והכל בשם מעשים לא הומניים. אם זה לא ניצחון האויב, אינני יודעת מה כן. 

האדמה הופכת צרה כל כך, המילים נבררות בקפידה, כי להשמיע קול אנוש בארצי, עכשיו מכונה "בגידה". אין לי כלים למעט האמת והנחמה היחידה היא הדבקות בעקרונות הפשוטים, אמת, מוסר וצדק ובערכים שעושים אותי אדם. היכולת לשמור על ערכים הומניים נמדדת ברגעים הכי קשים, משום שאותם לא ניתן לקחת, הם יכולים רק להינתן מבחירה. הבחירה היא שלנו, שכל אחד יעשה את שלו.

יום שני, 11 בינואר 2016

איום קיומי

חידוש המילה תבהלה על ידי האקדמיה העברית ללשון נפל כפרי בשל לידי השר בנט עת "הרגיע" את ה'גרבוזיה' כלשונו. הדבקת 'תבהלה' לשמאל היא לא חידוש והניסיון להגחיך מייצר ספין שמייתר את התיחסות עניינית לביקורת. קריאות השמאל על התפוררות הדמוקרטיה הן לא כי השמאל היסטרי / גנבו לו את המדינה / הימין בשלטון / הוא "בוגד" חובב מחבלים. הביטול הזה אינו מתייחס לעצם הביקורת אלא למקור בלבד. כשעושים דה לגיטימציה למקור אין צורך להתייחס למהות. השמאל כושל בנושא הזה כיון שהתפוררות הדמוקרטיה איננה נישתית, ואמורה להטריד את כולנו ללא קשר לאפיון פוליטי.

ההגמוניה של השיקול הבטחוני בדעת הקהל הציבורית מהווה פגיעה מתמשכת בזכויות האדם בישראל וזה עוד מבלי לדבר על השטחים, אבל כל ביקורת בנושא הזה מושתקת. השיקול הבטחוני הפך להיות למקור תבהלה של הממשלה שלא מצליחה לדאוג לביטחון תושביה. יש גל טרור? צאו עם הנשק האישי. יש מחבל שלא מצליחים לתפוס? היו עירניים. מדיניות ההפרטה של הממשלה חרגה מעבר להגיון וציבור הישראלי המבוהל שקט.

כאשר נשמעות קריאות בנושא זכויות הפרט והמיעוט מהשמאל, הן נתקלות בחומת הדף דמגוגית שהציבור אינו רואה דרכה. הביקורת נצבעת כאידיאולוגיה פוליטית, ולמשל העובדה שהועד נגד עינויים פעל לטובת זכויות חשודי הטרור בדומא אינה רלוונטית לדעה הציבורית. בישראל 2016 זכויות אדם נתפסות חשובות פחות. מי צריך זכויות אדם אם זה לא כתוב בתורה?

אבל הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מתמצה ברוח התנ"ך השורה על המנהיגים. הפגיעה היא גם תהליכית והיא אינה עולה לסדר היום הציבורי. שלוש הקדנציות של נתניהו מאופיינות בשימוש בדמוקרטיה ככלי ללא מהות ותהליך דמוקרטי הפך לתקינות מספקת. אולם כאשר נפגע הבסיס הדמוקרטי זה לא עניין אידיאולוגי. פגיעה בדמוקרטיה היא איום קיומי לא פחות מטרור.

כאשר הכנסת הופכת לחסרת רלוונטיות והשפעה הרי שמשהו בסיסי בדמוקרטיה פגום. הכנסת אינה רק גוף מחוקק, אם בזה מסתכם העניין כי אז בית המחוקקים במשטרים פרלמנטריים לא היה אלא חותמת גומי של הממשלה. תפקידה העיקרי של הכנסת הוא פיקוח על הממשלה. איזה פיקוח מציעה היום הכנסת? היום לכנסת אין שום כלי ליישם פיקוח. היא מקור מצוין לפרובוקציות נוסח סמוטריץ', זוהר וחזן, אך לא יותר מזה.
הצעות אי אמון הפכו לפרוטוקול בלבד והן כלי חסר חשיבות ולראיה הצעת אי האמון שעברה בכנסת בשבוע שעבר והיתה לניצחון על הנייר בלבד של האופוזיציה. אין שום כלי שמחייב את ראש הממשלה לענות לחברי הכנסת או לנהל דיונים עקרוניים בכנסת. אפילו ועדות הכנסת אינן מפקחות באמת על משרדי הממשלה. ראוי היה שלכל משרד תותאם ועדה בכנסת שתפקח על פעילותו ושעל המשרד תושת חובת דיווח לועדה. בפועל אין דבר כזה. אפילו ועדה חזקה כמו ועדת החוץ והביטחון אינה עוברת סעיף סעיף על דרישות תקציב הביטחון ובוחנת אותו כראוי, או שמא ראוי היה להחליף את המילה אפילו במילים אין להתפלא.


דמוקרטיה נבחנת במהות כמו גם בתהליך, נתניהו מעקר את שני הדברים ולתוך הואקום הזה נכנסת טרמינולוגיה פטריוטית עם סממנים דתיים. צדק נתניהו כשאמר בנובמבר 2014 "עם השנים נוצר חוסר איזון מובהק בין הממד היהודי לדמוקרטי". חוסר האיזון הזה מתחזק, ב"ה ותודה ששאלתם.

פורסם לראשונה במעריב ב- 10.1.2016

יום שבת, 9 בינואר 2016

שאלות שנותרו ללא תשובה

שורה תחתונה? כל הכבוד לזרועות הביטחון שהצליחו אחרי שבוע תמוה להגיע אל נשאת מלחם, המחבל מהפיגוע בפאב 'הסימטה', בו נרצחו אלון בקל ושמעון רואימי, שרצח גם את נהג המונית אמין שעבאן ביום שישי שעבר. אלא שלפני השורה התחתונה מגיעות מספר תהיות והן אינן קשורות לפרשיית הכלב שהסעירה את הרשתות החברתיות עד שנודע שלכלב שלום.

התנהלות המשטרה וזרועות הביטחון בכל הפרשה הזו היתה תמוהה. אולם עוד לפני כן מתעוררות שאלות על האירוע כולו. הבחירה בפאב עצמו מוזרה - למה דווקא שם? בתל אביב בשישי אחה"צ יש מקומות מלאים יותר. גם מבחינה אסטרטגית, ואין בבעלותי מוח פלילי במיוחד, כל המיקום מוזר ולא מאפשר בריחה נוחה מלכתחילה. לפי דיווחי התקשורת, לפחות בהתחלה, הרי שדומה שהמקום לא רק נבחר בקפידה אלא אף תוכנן נתיב מילוט ומספר חלופות, מה שמרמז גם על הקפדה ותכנון. 

אבל אחרי ההגעה למקום הפיגוע הוא גם בוחר במקום הריק יותר, שזה לא ממש דפוס טרוריסטי מובהק. תוסיפו לזה את קור הרוח בדרכו לשם, ואז את הכניסה לחנות וההשתהות שם. איזו סיבה יש להיכנס לחנות. האם הוא רצה שיזהו אותו? האם היה בזה מסר כלשהו? הוא הרי לא נכנס לשם כי הוא רצה פיצוחים או היה רעב, אולי רצה לבחון את האזור לפני או שחיכה למשהו שיקרה או מישהו שיגיע?  ואם הוא חיכה למשהו או מישהו הרי שכנראה המטרות לא היו סתמיות. מה שחובר לשאילתא של ח"ב גבארין מהרישמה המשותפת לגבי קשר קודם בין נשאת מלחם לאחד הנרצחים, שאילתא עליה היה השר ארדן מנוע מלהגיב בשל צו איסור פירסום.

כשהוא יוצא מהחנות, הוא בוחר לירות רק בכיוון אחד ודווקא זה הרחוק יותר ממנו. זו לא בחירה מיידית של מי שרוצה לעשות פיגוע טרור, הרי טרור מאופיין בחוסר הבחנה בין הקורבנות. הוא לא ממשיך לירות עד שפוגעים בו, בגדר תמות נפשי עם פלישתים בגרסת "אללה אכבר", אגב אני לא חושבת שיש עדות לקריאה כזו בכלל. הוא לא מנסה ליצר נזק היקפי גדול, הרי סליחה שאני אומרת את זה, הוא היה יכול להרוג הרבה יותר אנשים, עד כמה שאני מבינה, ואולי אני טועה, אבל זה הרעיון של טרור. הוא גם לא פוגע באנשים בנתיב הבריחה שלו, כלומר עד שהוא עולה למונית. איזה מן טרוריסט דה-לה-שמאטע זה? אם הוא מפחד שיתפסו אותו הוא לא אמור להרוג עד שהוא מת? לא שאני מתלוננת, אני רק מציינת שזה מוזר.

דווקא רצח נהג המונית נראה לי לא מתוכנן, אבל אינני יודעת. מצד שני, אולי הוא היה חלק מנתיב המילוט? אולי הוא כן קשור? ואיך זה ייתכן שנפוצו שמועות על זה שבידי המשטרה דווקא יש את הוידיאו ממצלמת המונית ואילו אח"כ שמועות שהמצלמה נותקה על ידי מלחם עצמו? 

אולי ראיתי יותר מדי סרטי פעולה אמריקאים, אבל כל אלה לא מסתדרים. זה לא מתחבר לתמונה של מחבל, גם אם כזה שפיגוע התאבדות זה לא הקטע שלו. וזה מבלי לדבר על כל התנהלות המשטרה המוזרה. או למה לאבא שלו היה נשק חצי-אוטומטי? 

או למה בעצם הרגו אותו? כלומר הבנתי שהוא ירה על כוחותינו, אבל ההוראה היתה לתפוס אותו חי - לא לקחו בחשבון מראש שהוא יירה? שכחו שיש לו נשק? וגם לא ניסו לנטרל אותו - הוא נורה בחזה ובראש. 

גם ההתכתבות של עורך הדין עם עובד השב"כ ופירסומה, ומה פשר ההודעה "קיבלת את האישור?" שמגיעה שעתיים אחרי. זה קשור לפעולה בערערה שהיתה בהתהוות באותו זמן? 

בחיפושיי, בניסיון להבין, נתקלתי בשני דברים מעניינים: הראשון - שמועה, שאני בוודאי לא יכולה לאמת, שפאב 'הסמטה' הוא מקום מועדף על אנשי זרועות הביטחון והשני - התייחסות למקרה קייס עובייד שהיה כנראה מגוייס של השב"כ בתקופה כלשהי של חייו, אבל חצה ככל הנראה את הקווים בין סיוע לישראל ופעילות נגדה. האם זה המקרה גם כאן ובשל כך כל הפרטים האלה שלא מתחברים? אני לא יודעת, אני רק אומרת שזה שנסגר המעגל והמחבל שילם בחייו על הרצח זה טוב ויפה אבל לא מוריד את השאלות מסדר היום.

אני לא אדם של קונספירציות ואני בטוחה שיש לכל זה הסבר הגיוני. אולם, ממה שידוע לציבור עד כה לא עולה כאן תמונה ברורה, להפך עולות שאלות. בדמוקרטיה, כידוע, יש לציבור זכות לדעת, אבל כדי לממש את הזכות הזו צריך לזכור לשאול.




יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

שתול זה הבוגד החדש

מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.

"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים. אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.

בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו' בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.

הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת, השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.

אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.

'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי שמשהו יידבק". וזה נדבק.

העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית והיא לא כוללת שמאל.

ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים. מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי, הגבלת השלטון.

הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח לאומני מרענן.


המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל, ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש", מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם לאורה, זו אש לחישול חרבות.

פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

מילא לא לשלום, אבל לא לדמוקרטיה יפרק את את ישראל מבפנים

אי ההבנה של בצלאל "יש לי חמישה ילדים ואף אחד לא עני" סמוטריץ' בהסתברות מעידה על בעייתיות בהבנת ההגיון של הדברים ואין זו הפעם הראשונה. לכן, אין סיבה לתמוה על הסתירה הפנימית בטורו ב"בשבע" בו הוא מסביר כי תג מחיר אינו טרור, וכן שטרור יהודי לא טרור כי אסור לנו להילחם בעצמנו. זאת אומרת הרי אין כיבוש, לא מוזרם כסף להתנחלויות, אין עם פלסטיני, ובתוך המציאות האלטרנטיבית של סמוטריץ' גם אין טרור יהודי. סה"כ הגיוני.

מילא שסמוטריץ' אינו מבין בהסתברות, מסתבר שהוא גם לא ממש חזק באוצר מילים. מבחינת סמוטריץ' טרור הוא פעולה של אויב המכוונת נגדך. הגדרה מעט חסרה אם מותר לציין, ולו משום שטרור הוא בראש ובראשונה מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים. לו סמוטריץ' היה טוען שהפלסטינים אינם אזרחים כי אין עם כזה והם לא אזרחי מדינה עוד איכשהו היה לזה הגיון פנימי, סמוטריצ'י משהו אבל לפחות עקבי.

ההסבר של סמוטריץ' בנוגע לאלימות שיוצאת מתוך ציבור המתנחלים היא אירוניה לא מודעת שכותבת את עצמה: "כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כטרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ". מתפוצץ אגב זה מילה קצת מכובסת לרצח משפחה, לפחות בעיניי. טיעון כזה על הציבור הפלסטיני לא תופס בלקסיקון של סמוטריץ' למרות שהוא מתאים לפלסטינים הרבה יותר מאשר למתנחלים. 

ציבור המתנחלים לא נדחק לקיר ולא מודר - הוא מיוצג בכנסת לפחות ע"י שמונת המנדטים של הבית היהודי ומקבל מקום של כבוד גם בממשלה. אני לא יודעת מי מתייחס לציבור המתנחלים כאל טרוריסטים אבל זו בוודאי גוזמה מניפולטיבית והיא אינה המגמה השלטת בציבור, להפך הניסיון הממלכתי מבוסס על הצגת תאי הטרור היהודיים כעשבים שוטים, משהו ספוראדי וממוקד בשוליים של ציבור המתנחלים, גם אם זה לא בהכרח נכון. דווקא משפטים כמו של סמוטריץ' עשויים לגרום לתהיה האם אלה רק באמת עשבים שוטים. יתרה, הפלטפורמה בה כתב סמוטריץ' מעידה שהדיון איך להתייחס לחשודים הוא רחב הרבה יותר בקרב הציבור היהודי-לאומני מאשר בשאר הציבור כי הם עצמם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג - אם להוקיע או להכיל.

לגבי רמיסת הזכויות? ובכן בוקר טוב אליהו, כלומר בצלאל. אתה מוזמן אחר כבוד להצטרף לכל עמותות זכויות האדם בישראל שטוענות כבר מזמן לאי חוקיותם של מעצרים מנהליים, חקירות, מניעת עורך דין ועוד כהנה וכהנה. אותן עמותות שטוענות שדפוסי הפעולה האלה, אם הם מקובלים כלפי אוכלוסיה מסויימת, יורחבו בסופו של דבר גם כלפי אוכלוסיות אחרות. מדהים איך שגלגל מסתובב לו.

סמוטריץ' הרחיק לכת כנראה אפילו בשביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט שמיהר לצייץ, בכל זאת כדור בין העיניים שמור לנתניהו לא לסמוטריצ'ים מתקומה, שזריקת בקבוק תבערה היא טרור. אבל העניין הוא שיש צורך אמיתי להתייחס לנושאים שמעלה סמוטריץ', הם דוגמא מצויינת לבעיות הפנימיות הדמוקרטיות של ישראל. סמוטריץ' כמייצג פרשנות ישראלית מאוד מסוכנת הוא לא היחיד, יש עוד רבים כמוהו. הם תולדה של כיבוש ופגיעה בקבוצת אוכלוסיה אחרת, כמו גם של חינוך המעלה את היהודים על נס קדושה ללא שיפוטיות והם גם תולדה של 7 שנות נתניהו. 

תכף 7 שנים של שלטון נתניהו ומה קורה בישראל? דעות כמו של גופשטיין והצל הן חלק מהנוף האנושי הלגיטימי, וידוא הריגה של ילדה בת 14 עם מספריים זה סנאף איכותי שווה לכל נפש, בית המשפט העליון הוא בניין שיש להרוס על יושביו, פיגוע מצדיק לינץ', שמאלנים הם בוגדים, שראש הממשלה יכול להיפגש עם גזענים אם במקרה הם מועמדים לנשיאות בארה"ב, שהכנסת לא אמורה לפקח על פעילות הממשלה אלא רק לאשר אותה, שמעצרים מנהליים זה מקובל, שאפשר למנוע זכויות של חשוד, שזכויות אדם לא עומדות במבחן הביטחון, שטרור יהודי הוא לא טרור ושמסע הפחדה הוא מדיניות מקובלת כי עם הנצח לא מפחד. 7 שנים של סאדו מזוכיזם מהסוג הטהור. סמוטריץ' ודומיו הם התוצאה, ודומה שמספרם בתוך האוכלוסיה רק הולך וגדל. אם בעינייני הסתברות עסקינן, הרי שזו הסתברות מדאיגה.

אפשר לבטל את דבריו של סמוטריץ' או לסמן אותם כעוד שוליים, ממש כמו שמסומן הטרור היהודי, אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא לא רק בתאי טרור יהודיים רצחניים שמאמינים שהם עושים את דבר האלוהים, הבעיה היא באנשים שמחזיקים בדעות נבערות כמו של סמוטריץ' ורואים במדינה דתית יהודית ולא בהכרח דמוקרטית את מהות הכל. המאבק בזה אינו נחלתו של השמאל, הוא צריך להיות מאבקם של כל האזרחים שמאמינים בדמוקרטיה ומבינים שללא בסיס דמוקרטי, שום מדינה יהודית לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מילא שמחנה הימין זנח את "לא לשלום" העובדה הוא זנח את "כן לדמוקרטיה" היא הרבה יותר ממדאיגה וזה לא בשוליים הסהרוריים של המדינה, זה מתחיל כבר בראש. 




יום שישי, 20 בנובמבר 2015

לוגיקה ישראלית לא נשמעת טוב בשבדית

שרת החוץ של שבדיה עוררה סערה בישראל, זאת אומרת בקרב פוליטיקאים בישראל, מה שאומר שהתקשורת סערה בעקבות הפוליטיקאים, מה אומר גם הציבור בישראל רתח וזעם. מה שזה אומר הוא שמעטים בציבור ישראל בכלל יודעים מה אמרה שרת החוץ, אך שמעו את ההתנפלות של פוליטיקאים ישראלים ולכן הם מזועזעים קשות. אלא ששרת החוץ של שבדיה לא באמת עשתה קישור אידיאולוגי והכעס הישראלי יצא מכלל פרופורציות ומלכתחילה לא באמת היתה לו הצדקה.

אבל אל תאמינו לי, אני עוכרת. הייתי ממליצה על צפיה בראיון בטלוויזיה השבדית, כדי לשמוע אותה מדברת על הקצנה בקרב צעירים מוסלמים באירופה ואז מוסיפה שלמשל במזרח התיכון הפלסטינים חשים ייאוש ולא רואים שיש להם עתיד ופונים לטרור. אין כאן הקבלה אידיאולוגית. יאוש אכן גורם לאנשים לפנות לטרור. זה לא אומר שזה מצדיק טרור, זה לא אומר שזו דרך מקובלת. זו פשוט עובדה אנושית. ובמלא ההגינות אפילו עובדה היסטורית די ידועה. 

הרעש בישראל  בעקבות דבריה הוא בלתי מידתי, הזמנת השגריר השבדי לנזיפה אצל דורי גולד היא מגוחכת ומציגה את ישראל באור קטנוני למדי. ישראל מעוניינת שתעשה הקבלה בין הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי רק כדי להוריד את הלחץ על נושא הכיבוש. חיבור כזה בין הטרור המוסלמי והטרור הפלסטיני הוא כמו קלף שנפל לה מהשמיים, גם אם הוא לחלוטין נסיבתי. הרי אם נחבר ביניהם לאירופה יהיה קל יותר להבין את ישראל וסופסוף נוכל לפעול לקבל את ההכרה האירופית שאנחנו בני האור הנמצאים בחזית המאבק מול בני החושך. עזבו אותנו משטחים כבושים, זו לא הבעיה, הבעיה היא האיסלם והאיסלם שונא את כל הכופרים והוא לא ישקוט עד שכולנו נמות או נתאסלם.הנה תראו אפילו כתוב בקוראן. לכן אל תדרשו מישראל לפתור לבדה את הסכסוך כי הוא אינו טריטוריאלי אלא דתי. 

במאמר מוסגר אציין כי אם ישראל זורקת לפתחו של העולם או לפחות לפתחן של מדינות אירופה את הנושא הפלסטיני, כי הרי כולנו באותה הסירה, ישראל צריכה לקחת בחשבון שכל המדינות האלה, שישראל עכשיו מנסה להתקשר אליהן בקשרי אחווה אנטי איסלם רדיקלי, כבר נתנו את פתרונן המוצע לבעיית הטרור הפלסטיני וכולן בעד הפסקת הכיבוש ופתרון שתי מדינות. בעיה. 

חזרה לקישור בין הפלסטינים לדאעש - זו קפיצה לוגית כל כך לא מעוגנת מציאות שככל הנראה לא מצריכה בכלל הוכחה אלא מתקבלת כאקסיומה נוחה. העובדה כי לאירופה קשה להתמודד עם הטרור המוסלמי הרדיקאלי, שבא בד בבד עם אסון הומניטרי במזרח התיכון המאלץ אותה לקלוט פליטים, מאפשרת באיזשהו הגיון מעוות קישור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ברמת הגדרת הטרור המוסלמי. אותו הגיון מסרב לקבל שיש שיקשרו את זה לתסכול וייאוש, בהנחה שאכן שרת החוץ השבדית קשרה ביניהם.

הטיעון הוא כזה:  אם הטרור הדאעשי הוא מוסלמי והוא אינו קשור לכיבוש, והטרור בישראל גם הוא מוסלמי הרי שגם הוא לא קשור לכיבוש - רק שזו קפיצה שאינה לוגית והיא לחלוטין מאולצת. הקישור הזה הוא נכון רק בעיני ישראלים שממילא לא חושבים שעם אינו כובש בארצו וטוענים שאין כיבוש. מראש האנשים האלה מחזיקים בדעה שהכיבוש אינו מרכיב בתוך הסיפור הזה ולכן ממילא הבעיה היא במוסלמים עצמם. אלא שבאותה מידה ניתן לטעון כי פיגוע הטרור בפריז, בירת צרפת, מעיד שאין בעיה אמיתית בירושלים, בירת ישראל, אלא רק ניסיון מוסלמי רדיקלי לפגוע בבירות עולמיות. 

למנסים לטעון אחרת יש בעיה כי הטענה שהטרור מגיע built-in עם האיסלאם היא טענה שישראל אוהבת להשתמש בה בשנים האחרונות. יש כאן התנערות מאחריות לחלקה של ישראל בסיכסוך עם הפלסטינים וההתנערות מאחריות אינה מבשרת טוב. העובדה שהטרור בארץ הוא מוסלמי היא נסיבתית בלבד, ואם נמשיך להתייחס לטרור הזה כך ובמנותק מהאיפה לעצמאות, במידה רבה יהיה חלקנו גדול בכינון מציאות כזו בעתיד הלא רחוק. 

מה שיפה הוא שטיעון אחד אנחנו כושלים מלראות והוא לוגי אף יותר. ההיסטוריה מלאה במאבק הכולל טרור של אומות לעצמאותן ומקומה של ישראל לא נפקד מאומות אלה. כן, המאבק (מילה נאה לטרור) של המחתרות היהודיות - ההגנה (כולל הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י כוון בעיקר נגד מטרות צבאיות ושלטוניות בריטיות, אך ההחלטה לטמון פצצה היא לא החלטה של שוחרי שלום, היא החלטה של טרוריסטים. עמים רבים עברו דרך שלב של פעילות טרור בדרך לעצמאות. זה לא עושה את זה מוצדק או נכון, זו עובדה בשטח.

אם ישראל רוצה לטעון כי הטרור המופעל כלפיה הוא טרור מוסלמי רדיקלי המופעל נגד העולם ה"חופשי", ישראל צריכה להבין שאז היא פותחת את כל הקלפים למשא ומתן בינלאומי באזור שמכניס את ישראל ואת השטחים הכבושים לתוכנית אזורית כוללת. אגב, אין לי ספק שזה בטוח יוביל לחלוקת השטח. 

מה ברור מכל הסיפור הזה? מה שידוע כבר די הרבה זמן - לישראל אין שום מדיניות מלבד הרצון להשתהות. השיהוי הזה אינו טוב לישראל הוא יכול להוביל לאפשרויות שאף אחת מהן לא תיטיב עם ישראל. מה שברור הוא שהשארת המצב על כנו תוליד מציאות של מדינה דו לאומית שתחייב בסופו של דבר את ישראל להיות דמוקרטיה המעניקה שוויון זכויות או מדינת אפרטהייד ולכך השלכות רבות ולא רק במישור הבינלאומי שספק אם ישראל תוכל לעמוד בהן.

אבל יותר מזה, אם נלך בהיגיון העקום הקושר את הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי הרי שיש כאן עוד כמה דברים, אבל בעיקר צצה כאן טענה חדשה  - הטרור המוסלמי נגד כופרים תחילתו הוא בדיוק כאן בישראל עוד טרם הקמת המדינה. מה שאומר בעצם שאנחנו כן הבעיה ועכשיו כל העולם סובל בגללנו ואולי אלה אנחנו שהביאו להתעוררות הטרור המוסלמי הזה. ואז נשאלת השאלה - אם הטרור הפלסטיני הוא טרור דאע"שי, היינו מוסלמי החותר למלחמת דת, שלא יפסק לעולם - אז מה לעזאזל יש לנו לעשות ממש בתוכו? 

כן המצב לא פשוט, אבל מה שיש לעשות עכשיו ללא שיהוי וללא סנטימנטים, זה לא לפרוט על היסטוריה כזו או אחרת. אלא לשים את הדברים על השולחן ולראות איך בתוך כל זה ניתן להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו. לא משנה לי איך תקראו לטרור הזה, אבל קחו אחריות על ביטחון התושבים בישראל. זו השורה התחתונה ושום תרגיל לוגי לא ימתח את זה יותר. אירופה מרושעת לדברי חוטובלי? אם היא מרושעת אולי כדאי להפסיק לשכנע אותה ולהתחיל להבין שיש לפתור את הדברים מבית. המשחק הדואלי הזה רק משאיר אותנו במקום. פונקט על החוד של החרב.


יום שבת, 14 בנובמבר 2015

הטרור כבר ניצח

שבת. בוקר. מתעוררת. בזמן שישנתי פיגועים בפריז. בזמן שישנתי גם כמה מאות מתו מוות לא טבעי בסוריה, בתימן, באפריקה (רשימה מצומצמת). הרשת החברתית גועשת מפריז כי דין פריז לא כדין ביירות. העולם המודרני הוא עולם של אינטרסים והוא מבחין בין דם לדם.

הרשת מלאה בתמונות של מגדל אייפל מוחשך מול תמונות של מונומנטים אחרים בעולם מוארים בשלושת הצבעים. כמה אירוני שהעולם מחפש את הסימליות. מגדל אייפל לא הוחשך אתמול בגלל הפיגוע, הוא כבה אוטומטית בלילה. הפיגוע בפריז מחריד גם בלי לחפש את הסימליות או את הזוית האישית. זה גם לא הזמן לחזור לשגרת ה"בואו נשאל את אירופה אם ישראל זו באמת הבעיה של העולם?"

אני לא יודעת למה כן השעה עכשיו. אבל אין ספק שהדבר האחרון העולם צריך עכשיו זה עוד שנאה. ועם זאת היא באינפלציה. את מעלה סטטוס על פיגועים בביירות ופיגועים בפריז וישר יהיה מי שישאל ומה הפיגוע אתמול ליד עתניאל? כי אם דיברתי על פיגועים המוניים (בביירות 43 חפים מפשע ובפריז 127 בני אדם), אני חייבת להזכיר גם את הרצח הנורא אתמול ליד עתניאל כי אחרת אני לא יהודיה מספיק ולא ציונית מספיק ולא ישראלית מספיק. ותתנצלי מיד כי לא מגנים פיגועים של אחרים אם לא מופיע אזכור של הפיגוע בנו קודם. ואז מה אם כבר כתבת על הרצח אתמול של אב ובנו ואת הזוועה שעברה משפחת ליטמן? להזכיר פעם אחת זה פשוט לא ישראלי מספיק. עזבי שעשית צבא ואת משלמת מיסים - כמה פעמים הזכרת את הרצח ואיך? והאם זה היה מספיק מזעזע? רצח הוא רצח והוא תמיד מזעזע, די לדרישות המכסה. 

הסבירו לי היום שדם יהודי שווה יותר ולכן כישראלית מצופה ממני קודם כל לכתוב על הפיגועים שאנחנו חווים, אין לי  מושג איזה הגיון מעוות יכול להגיע למסקנה שאם אני כותבת על פיגועים של אחרים זה פוגע בישראל. הפסקתי להבין. בישראל היום מי שמגדיר עצמו קודם כל כאדם הוא לא בסדר, משהו אצלו לחלוטין לא תקין. בהיגיון הקלוקל השולט היום זה לא ייתכן שכל דם חפים מפשע הוא נורא באותה המידה. דם של יהודי הוא הכי, אחי. 

אחרי הרצח בדרום הר חברון אתמול, הבטיח ראש הממשלה שישראל תגיע לרוצחים כי ישראל תמשיך להילחם בטרור בכל מקום, אני לגמרי מסכימה עם הצורך לא להיכנע לטרור. מהצד השני אני חושבת שלא מספיק לראות רק איך אתה נלחם בו אלא במידה רבה רצוי להבין מה גורם לו או מה יכול לצמצם אותו. זאת אומרת שגם בהנחה שהימין הכי צודק והפלסטינים לא ירגעו עד שלא תהיה מדינת ישראל, מה צריך לעשות? הרי אנחנו יכולים להמשיך ככה אלא שאז אנחנו גם לא מצליחים להגן על אזרחי המדינה וגם בהפרה תמידית של זכויות אדם של עם אחר (לא שזה באמת פרמטר בישראל 2015) - ברור שזה לא יוכל להמשך כך הרבה זמן. ישראל מתכוונת להוריד את גיל האחריות הפלילית ל- 12, וזה לא נראה אבסורדי. מתי זה ייחשב אבסורד? כשנוריד אותו ל- 6? אבל זה בטח לא זמן לדבר על זה עכשיו, עוכרת שכמוני.

צבא קטן וחזק? מה עם מדינה קטנה וחזקה? זה לא הגיוני, נכון? ישראלי טוב זה ישראלי שמאמין שהכל שלנו והערבים שונאים אותנו ולא ירגעו בחיים ושערכים דמוקרטיים הם אירופאיים ולא מתאימים למציאות במזרח התיכון. הנה, תראו את האירופאים האלה - מתעסקים בסימון מוצרים מהתנחלויות בעוד טרור מוסלמי מתקתק להם מתחת לאף. ואם המחיר הוא שכולנו נצטרף למשפחת השכול, ובכן, מחיר זה מחיר - יותר חשובה הארץ מאשר החיים בה. להתכנס בגבולות המדינה? להגן עליה? להבטיח לילדים שלנו עתיד? למה? איזו סיבה יש שנרצה לגדל ילדים שהם לא חלק מסטטיסטיקה של מוות? אלא שבמשוואה הזאת ברור לי במה אני בוחרת. יותר מדי חיים אובדים על אדמה מקודשת במקום לקדש חיים, יותר מדי כסף נשפך רק על הוצאות ביטחון ולכן לא מאפשר כאן חינוך או שירותי בריאות שראוי היה שיהיו כאן. המצב כרגע אינו פיתרון ולא משנה כמה נכופף את החוק ונאמין בעצמנו - בסופו של דבר זה רק יתפוצץ יותר. זה ברור מימין ומשמאל. 

ישראל מתייצבת היום לצד מדינות אירופה? זה יפה, רק שבהתבוננות מעמיקה ישראל, לצערי, בעיקר מעניקה הוכחה למדינה שנכנעת לטרור ובכלל לא יודעת. הכניעה לטרור מתקיימת כל יום. כל יום בו ישראלים מוכנים לוותר על הגדרה רחבה של דמוקרטיה, מוסר ושיקול דעת בשל שיקול ביטחוני הוא כניעה לטרור. המחיר של הטרור נמדד בכל יום כאשר יותר ויותר אנשים מאמינים בכוח כתשובה, בכיפוף החוק כאלטרנטיבה ובהעדר שיקול דעת כדרך פעולה הגיונית. העובדה שיש היום ישראלים ששונאים ישראלים אחרים שנאת מוות ומוכנים לפגוע בהם פיזית רק בגלל שהם חושבים אחרת היא כניעה לטרור. אלה המוכנים לשנוא יותר כי יש גל טרור הם הנכנעים לטרור. ולא סתם אלא בדרך הכי מעציבה שאפשר להיכנע - בדרך הלא מודעת שמובילה אותם לשנוא בהתאמה ולהיות מוכנים לשלם ביותר דם. 

הטרור כבר ניצח אם יש אנשים בישראל, כולל שרים, שכורכים את המאבק בפלסטינים ובטרור במאבק נגד אנשים בעלי עמדות שמאל. חוסנה של ישראל הוא ביכולתה לעמוד בביקורת מבית בצורה עניינית, ותסלחו לי אם אומר שלקרוא לשכמותי ולי גיס חמישי לא נחשב טיעון הגיוני. לחשוב שיש עתיד מדיני ושמותר להחזיר שטחים ושלגיטימי לא לקנות ביצים של גבעות עולם לא עושה אותי לא ישראלית או לא ציונית. להגיד שמדיניות ישראל מעמידה את חיילי צה"ל במצב בלתי אפשרי זו לא בגידה. לדרוש בדיקה של פעולות הצבא זו לא בגידה. להאמין שישראל צריכה להיות מוסרית וחכמה זו לגמרי דעה לגיטימית שאינה זקוקה להגנה בכל מקום מלבד במדינות שככל הנראה אינן לחלוטין דמוקרטיות. הטרור ניצח, אם זה בסדר בישראל להגיד שחבל שהיטלר לא סיים עם המשפחה שלי. יהודים. בישראל. עם הנצח לא מפחד? עם הנצח לא מצליח להביט במראה. 

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

יום ראשון, 12 ביולי 2015

מדורת השבט הלאומני

הצעת החוק של שרון גל על עונש מוות למחבלים תגיע מחר (שזה כבר היום - ללמדכם שאני מתרשלת בכתיבה) לוועדת השרים לענייני חקיקה. מה קובעת ההצעה? שכל מי שמורשע באשמת רצח בנסיבות טרור דינו מוות. אולם הצעת החוק הספציפית הזאת מרחיבה את גבולות ישראל, ומציעה להחיל את החוק למעשה גם במה שעכשיו אנחנו קוראים לו "הגדה"  כי האגדה אומרת שאין שטחים כבושים, אבל יותר מזה כל מי שעסק ונמצא אשם בפעולת טרור בגינה נהרגו אזרחים, דינו יהיה מוות. יתרה, הצעת החוק אינה מתירה להמתיק את העונש וגם מוותרת על התנאי הקבוע בחוק כי עונש מוות יכול להיגזר רק בהחלטה פה אחד של הרכב השופטים וקובעת כי רוב רגיל בהרשעה מספק. בנוסף, בעוד שהחוק חל היום רק בבתי דין צבאיים, מציע גל להחיל את החוק גם על בתי המשפט המחוזיים.

גילוי נאות ולא מפתיע - אני מתנגדת לעונש מוות קטגורית, אני לא יכולה לומר את זה ברור יותר, אין זה משנה במי מדובר. אני סבורה בראש ובראשונה שאם נטילת חיים היא עבירה מוסרית, זו עבירה מוסרית שחלה על היחיד כמו גם על החברה ולכן, מבחינתי, אין לגיטימיות לעונש מוות תחת שום נסיבות כלל ועיקר. אני מניחה שלא הפתעתי אתכם ובכל זאת. אפשר למנות עוד עשרות סיבות נוספות לנושא עונש המוות - מחקרים שמוכיחים שמי שמבצע רצח, בטח מסיבות אידיאולוגיות, אינו נרתע מעונש מוות; עונש מוות שולל למעשה את הזכות לחיים - איש אינו רשאי ליטול חיים, גם לא של אדם שנטל חיים; עונש מוות אינו מבטא צדק אלא נותן לגיטימציה לנקמה חברתית לא על בסיס מוסרי; אין למדינה מנדט על חייו של אדם; אין בעונש מוות באמת שום פן של מניעה והוא בטח לא ימנע את מעשה הטרור הבא. יש שיכניסו לכאן את הרעש הבינלאומי הצפוי אם ישראל תתחיל ליישם עונש מוות, אלא שכל אלא מבחינתי תוספות מיותרות מהטעם הפשוט שעונש מוות אינו מוסרי בעיני נקודה. אדם יכול לבחור שלא להיות מוסרי, זו בחירה שלו שהשלכותיה יקרינו עליו ועל מעשיו ועשוים לפגוע בחפים מפשע, עם זאת חברה אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזאת בהנחה שמטרתה לחיות חיים מוסריים. אם להרוג אנשים זה לא מוסרי, הרי שלהרוג אנשים שהרגו אנשים זה בהכרח גם לא מוסרי, גם אם נתפס כצודק. 

ההצעה של שרון גל היא דמגוגית, זה עוד ספין תקשורתי בתהליך הסובלימציה שעובר על דעת הקהל בישראל ומכשיר לבבות לשנאה ונועד לאט לאט לשחרר את העכבות הציבוריות ולגלוש על גל הלאומנות שהולך ומתחזק בחברה הישראלית היום. להצעה הזו יש סיכוי די טוב לעבור את ועדת השרים, אז תעבור ההצעה לכנסת, באופן עקרוני, גם בהינתן קולותיה המחוייבים לרעיון של ישראל ביתנו קשה לי להניח שההצעה תעבור, מה גם שהבוקר היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הודיע שככל הנראה יאסור על חברי הכנסת להצביע על הצעת החוק במליאה עד לברור חוקיותה.

למעשה מ- 1948, עת הוקמה המדינה, קבוע בחוק עונש מוות בהתאם לחוק הבריטי שהיה נהוג בארץ וקבע כי כל עבירת רצח דינה עונש מוות. בשנת 1954 כנסת ישראל תיקנה את החוק והותירה את עונש המוות במקרים מיוחדים:
1. במקרים של העמדה לדין של נאצים ועוזריהם;
2.במקרים של מניעת פשע המוגדר כ"השמדת עם"; 
3. במקרים של בגידה;
4. כחלק מהתקנות לשעת חירום במקרים של עבירות טרור. 

המדיניות הבינלאומית של מדינות המערב ושל ארגונים כמו אמנסטי הוא ביטול עונש המוות. עד היום כבר יותר מ- 70% ממדינות העולם ביטלו את עונש המוות. דווקא ארה"ב היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במדינות המערב (למשל רק ב-2005 ארה"ב חוקקה חוק פדרלי האוסר על הוצאה להורג של קטינים), אם כי מספר המדינות בתוך ארה"ב המבטלות את עונש המוות עולה בהתמדה. יש להיות כנים ולציין שרוב האמנות השוללות עונש מוות, מתירות למעשה עונש מוות במקרים מסויימים, חמורים ביותר וחריגים. מה שכמובן יכול לחזק את טענתו של שרון גל במקרה זה. אולם מה יש לחזק? הרי עונש המוות קבוע בחוק. ובכן למעשה מה שמציע גל זו אצבע קלה על ההדק. קתרזיס ישראלי נקמני מהסוג הזול ביותר, שנועד למעשה ללבות יצרים בתוך החברה ולא דבר מעבר לזה.

לטענת גל בדברי ההסבר שלו המובאים עם ההצעה לחוק, החלת עונש מוות תהווה גורם הרתעתי ותמנע עסקאות הכוללות שחרור מחבלים לפני ריצוי כל גזר הדין. להתנגד לשחרור מחבלים זה עניין לגיטימי לחלוטין, אולם הסיבה לשחרור מחבלים היא מדיניות ממשלה, לא העדר עונש מוות, בטח לא במקרה של ישראל בה קיים עונש מוות. אם הבעיה של גל היא שחרור מחבלים מדוע אין הצעת החוק עוסקת באיסור על עסקאות הכוללות שחרור מחבלים? הסיבה היא פשוטה, הצעת החוק הזו לא תעבור, אבל הדיה ישמעו למרחוק, זה מהלך פופוליסטי ומה שעצוב הוא לא עצם היותה, אלא רחשי הציבור הבאים לידי ביטוי ומוכיחים במידת מה שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעקר מאיתנו את המוסר. מה שבמידה רבה היה הכוח שהבדיל את מדינת ישראל מהשכנים באיזור. אין בזאת כדי לטעון למוסריות ישראלית אבסולוטית, אלא יחסית בלבד. אגב לכן ההשוואה לסוריה כל הזמן מקוממת אותי - ממתי אנחנו רוצים שישוו אותנו לסוריה? באירוביזיון, בכדורגל, בכדורסל, בספורט בכלל ובתחומים רבים אחרים אנחנו משתדלים להיות חלק מאירופה, אבל כנראה שזה לא תופס ברמות של מוסר בינלאומי, אלא רק במקומות בהם נדרשת רוח ספורטיבית. 

התעמולה של שרון גל מקוממת אותי בעיקר כי היא מוכיחה מהם רחשי הלב הציבוריים ורמתם די מדכאת. היא מלמדת שלמרות שיש הסכמה ציבורית די רחבה לשתי מדינות, חוסר המעש המדיני מנתב את התסכול הזה לתחושה שאין אפשרות מדינית, מה שבאופן פשטני מביא את הציבור לפנות להתכנסות פנימית וללאומנות יתר המשולהבת על ידי מנהיגי הקואליציה. בסרטון שהפיץ אתמול קורא גל לשרים "להוכיח שהם חלק מהמחנה הלאומי" - עונש מוות למחבלים זו הוכחת נאמנות למדינה? זה להיות חלק מהציבור? האם התמיכה בעונש מוות היא חלק ממדורת השבט? כי אם כן הרי שעושה רושם שהשריפה פורצת את מעגל האבנים התוחם שלה. בפניה של גל לשרים הוא טוען כי "רוב העם תומך בהחלת עונש מוות למחבלים, כי הגיע הזמן להפסיק להכיל את הטרור" - אני לא יודעת על מה מסתמך שרון גל, אבל זו רק רטוריקה המתבססת על משחק מילים זול ובטח שלא על עובדות. הניסיון ליצור תחושה של המון שלם היא פופוליסטית וידועה. 

גל גם פנה אל הציבור בדף הפייסבוק שלו וביקש מתומכיו להעלות תמונות שלהם עם הכיתוב "גם אני תומך בעונש מוות למחבלים", פעולה לחלוטין לגיטימית בעידן הרשתות החברתיות. אלא שדף הפייסבוק של שרון גל התמלא בתמונות, גם בתמונות של קטינים עם הכתובת הזאת. יש משהו מאוד מעציב בקמפיינים הנעשים ברשת ומשתמשים בילדים למטרות פוליטיות. לראות ילדים ונוער בקמפיין הקודם של "לשנוא ערבים זה ערכים" ועכשיו לראות ילדים מנופפים בתמיכה בעונש מוות צריך לייצר בכולנו תחושת מבוכה. כמה קל להאשים את הצד השני בלימודים להסתה ולא לראות את אלה שבצד שלנו. זה מתקשר לכשל הקבוע שלנו לשפוט את עצמנו, להצדיק את מה שנעשה אצלנו בעוד אנחנו מזועזעים ממה עושים הפלסטינים. 

הצורך בהצדקה, באמונה הבלתי מתפשרת להסביר שאין לנו ברירה אלא לשנוא כי הצד השני כל כך נורא, הדמוניזציה הפנימית הזו שכבר חדרה לתוך גבולות החברה ומציירת כבוגדים גם אנשים בעלי דיעות שמאליות, כל אלה מסוכנים לחברה האזרחית בישראל. הם הסיבה שמורים מסוגו של אדם ורטה מוקעים, הם הסיבה לשכתוב ספרי אזרחות, הם הסיבה להפסיק ולבקר את עצמנו מחשש שנמצא לא כל כך מוסריים, הם הסיבה לשנאת עמותות השמאל והאשמתן באנטישמיות, הם הסיבה להתקוממות נגד החקירה של המג"ד נריה ישורון בעקבות הפצצת המרפאה ונאומו טרום ההפצצה. שמעתי היום את אשתו שואלת: "לחקור קצינים יהודיים? איפה נשמע דבר כזה?" - זה מעיד על היפוך יוצרות - ברור שצריך לחקור קצינים ישראלים, צריך לחקור בדיוק בגלל שישראל טוענת למוסריות. אדרבא יש חשיבות מרובה לחקר הקצין במקרה הפרטי הזה ובכל מקרה אחר בו יש חשש לפעולה בלתי מוסרית.הרי אם הכל מוסרי והכל נעשה נכון - יש בכך להוכיח את טענת ישראל ואם לא יש לישראל הזדמנות להוכיח שהיא אכן חותרת להיות מוסרית אפילו יותר. מי שתומך בצה"ל צריך להיות גאה על פתיחת חקירה, אם כי יש מי שיניח מראש שהחקירה "תוכיח" שהכל היה בסדר בסופו של דבר ועדיין החשיבות בפתיחת החקירה היא רבה.

כשאני שומעת אמירות המבטלות צורך בחקירת קצינים או כשאני שומעת אנשים מסבירים ששמאלנים שרוצים לחקור את פעולות צה"ל או מממנים עדויות של חיילים המעידות על פגיעה בזכויות אדם ופעולות בלתי מוסריות של צה"ל, הם בוגדים, אני בעיקר נמלאת דאגה. הסבטקסט של מי שאומר את זה הוא שיש מקרים כאלה אך אסור להם לצאת מתוך סולידריות ישראלית, זה כרגע הקונצנזוס אולי אך זה לא אומר שזה נכון. אני לא איבדתי תקווה שדעות שהיום נתפסות אקסצנטריות כמו שלי, יהיו כאלב שישרדו במבחן הזמן, עקרונית ההיסטוריה מוכיחה את זה לעיתים די קרובות. הטיוח על גבי טיוח של הדעת הציבורית סופו להתפוצץ לפנו בפרצוף.

אנחנו מ פ ח ד י ם זה לגמרי נכון, אנחנו בעיקר מפחדים להבין שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו, נפסיק גם באמת לאהוב. אהבה אמיתית רואה את הסדקים ולא ממלאת אותם בבוטוקס.היא אוהבת למרות הסדקים. הציבור הישראלי היום כל כך מפחד מלהסתכל בבבואה שלו, זו הסיבה לגל העכור הזה ששוטף אותנו ומסמן מי שייך לשבט ומי לא. בינתיים, ממש לא מזמן, נתניהו החליט לקבור את הצעת החוק והבטיח שימנה צוות לבחינת הנושא. בכל מקרה זה לא משנה דבר ממה שכתבתי. הגרפיטי על הקיר ממשיך לכתוב את עצמו 

יום שלישי, 24 ביוני 2014

ממבצע צבאי לחינוך וחוזר חלילה, העיקר להיכנס בעוצמה

זה לא שלא קורה כלום בחיים שלי. זה ברור שאני יכולה למלא דפים שלמים על ימים מלאי אנקדוטות, על הורות, אהבה, עניינים שבלב, חינוך וכיוצא באלה. הרי אני יכולה לכתוב עכשיו דפים שלמים על בערך כלום, פעם היינו אומרים מצב החסה בשטחים, אבל מאז שצה"ל החליט שהוא נכנס בכל מה שירוק, חסה זה כבר לא בון-טון ובכלל אני אלרגית, אז לא ניכנס לזה. אבל המיליטריזם הגואה הזה של המבצע הצבאי והאתוס הישראלי הגברי המתפרץ הזה מוציא אותי מכליי. 

אתמול עוד שיחקתי ברעיון לכתוב על למידה אצל ילדים אחרי שיחה מעניינת עם חברה בתוך יער שלו, בעוד הגדולים בחוג ואני מנדנדת את קטינא "עד לשמיים ומהר-מהר". התחושה שזה הנושא שראוי שאכתוב עליו התגברה עוד יותר אחרי שהמרכזית קיבלה תעודת סיום בקונסרבטוריון שהיתה יבשושית עוד יותר מיום קיץ צחיח במדבר. לא ברור לי למה מורים נוטים למלא תעודת במילים סתמיות. אל תבינו לא נכון, אני גאה בה. רק למה התעודות הללו צריכות להיות כל כך שבלוניות? הנה עוד רעיון לפוסט, כזה על תעודות. למזלי היא היתה השניה לנגן כי קטינא, הידוע בכינוי האנרכיסט הקטן לא הצליח ממש לשבת בשקט (לא בכיסא שלו, לא על אבא שלו, לא עלי), הוא גם לא ממש עמד בשקט ולכן נאלצתי לצאת איתו החוצה ולשחק (בשקט). היא ניגנה מקסים, חצי שנה של לימודים והנה היא עומדת בלבוש קונצרטים רשמי, מחזיקה את הכינור ומנגנת מתוך אהבה, נחישות, שקידה והרבה התרגשות. מחמם את הלב, אבל לא בזה עסקינן.

אז חזרה לנושא החינוך, הרעיון בגדול שלי היה שילדים, בטח בגיל בית הספר היסודי, צריכים ללמוד לא מתוך חוברות ולא כל נושא בנפרד, אלא מתוך שילוב של דיסיפלינות יחד. נושא צריך להילמד מכל הכיוונים וההקשר צריך להיות ברור. ילדים צריכים שיעוררו בהם מחשבה, הם צריכים להתעניין ולכן שאלות שמכוונות לשפיכת חומר נראות להם לא לעניין והם משתעממים. מהחדווה איתה הם הגיעו לבית הספר בכיתה א' לא נשאר הרבה בסוף יסודי וזה עצוב. בעידן שבו יש כל כך הרבה ידע, אינטרנט, אפשרויות מחקר, תערוכות, מוזיאונים, הצגות וספריות, הם נכלאים בכיתה אחת, המון תלמידים, מורה אחת והם נדרשים להצליח במדדים כל כך לא נכונים. דוחפים לגרונם את הידע ומבקשים שיקיאו, זה לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

כהורים למדנו לחיות עם זה, אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ומקווים לטוב. אבל אני לא ממש מרוכזת כי המבצע, שלמדנו לחיות איתו, כמו גם עם מבצעים אחרים, אמנם נרגע מעט, אבל הוא מהדהד בי בלי סוף ומעיב על חיי. אני לא מניחה אותו בצד וממשיכה כי המחשבה שזה מתרחש מדכאת. כל משפט שאני כותבת על חינוך מעורר בי אסוציאציות למצב כאן ועכשיו. בעוד שאנחנו חיים את חיינו בנחת או בלחץ או איפשהו באמצע, מאות אלפים חיים עכשיו בתוך אזור קרב. אנחנו נכנסים בכוח בגדה ובעזה, לא משאירים אבן לא הפוכה, אבל הופכים לבבות שיכלו להאמין בשלום ללבבות שמאמינים יותר באבנים מאשר בבני אדם. מה שפרשננו הלומי הכוח ומבושמי הצבא מגדירים כמבצע הכרחי הוא לא הכרחי. העיתונים מלאים בשירי הלל לאחיזת העיניים הצבאית הזו. כולנו רוצים שישובו הנערים ובשם המטרה הזו אנחנו הורגים ילדים של אחרים, הורסים תשתיות של חיים ומוכיחים מעל כל צל של ספק שדו קיום הוא לא אפשרי.

העיקר שהמילים שמככבות אצלנו הוא בכוח, בעוצמה וכל מה שקשור לערי הגדה נצבע בצבע של טרור. דעת הקהל עברה ספין זה כבר לא יש טרוריסטים, זה כבר לא טרוריסטים פועלים בתוך אוכלוסיה, זה כבר רק פלסטינים = טרור, זו המשוואה. אם מטרת המבצע היתה למצוא את החטופים זה כבר לא חשוב. מטרות העל של המבצע הצליחו:
חינוך הישראלים לטרמינולוגיה הממשלתית נוסח בנט - צ'ק.
פגיעה בתשתיות החיים הפלסטיניים - צ'ק.
הגדלת תקציב ההתנחלויות - צ'ק.
הגדלת התקציב הצבאי - צ'ק.

עכשיו תגידו לי מה יוצא לנו מכל זה?   

כן, תסבירו לי שדו-קיום הוא לא כשחוטפים לנו ילדים, תסבירו לי שאין ברירה אחרת וזו לא אנחנו זה הם. תקיאו מתוככם את כל הקלישאות שלימדו אתכם ואתם מתורגלים לשננן מתוך שינה ותחת הפצצה. זה לא עובד עלי. זה גם לא יעבוד, אני לא אשתכנע. בנשק לא מייצרים שלום, בנשק מלבים שנאה, משני הצדדים. איך יגדל ילד פלסטיני שרואה את אבא שלו נלקח על ידי קבוצת חיילים למעצר בעוד לאב אין קשר למתרחש? איך יגדלו בנים של נשים שעוצרים אותן כך סתם? איך יגדלו אחים שאחיהם נורה ונהרג על ידי כוח צה"ל? אתם יודעים את התשובה, וכולנו יודעים שמעגל דמים מוביל למעגל דמים יותר גדול. אבל תזרקו לי את האין ברירה. ואני שואלת עם כמה עוד דברים כאלה תסכינו לחיות? כל מבצע כזה משאיר גם לילדים בצד שלנו אדמה חרוכה. הם גדלים לחשוב שאין ערבים טובים ושאין פלסטיני שלא רוצה להרוג את כולנו. אנחנו מגדלים ילדים לתוך שנאה ואז הם הולכים לצבא, מתוך תחושת עליונות, בורות וגזענות הם ממלאים פקודות. הם יצאו מהצבא ויגדלו ילדים בדמותם וצלמם והדבר היחיד שניתן ללמוד הוא שאין להם כאן עתיד. עתיד לא נבנה על מלחמה מתגלגלת בהפוגות. 

אנחנו מסתכלים על הפלסטינים במעין עליונות, מתגאים ב - so called דמוקרטיה שלנו. הנה כמה נקודות למחשבה - 

נער ערבי נהרג אתמול בגבול סוריה - שום נציג ממשלתי לא בא להלוויה ותרשו לי לנחש שלא יוגדלו המשאבים שהממשלה משקיעה בעראבה.

מתגברים את השמירה על ח"כ חנין זועבי - אז עזבו את זה שרני רהב המסביר הלאומי אומר שאין מחילה לדבריה, כאחרון הטוקבקיסטים הוא מציע לא להעניק לה שמירה כדי שתרגיש לא נוח כמו החטופים. להזכיר לכם שבהנחה שהם חיים הם בטח נתונים תחת אלימות פיזית ותחת איום מתמיד על חייהם? חבר כנסת בישראל אמר את דעתו ואנחנו הפכנו לכל כך הזויים שיש לתגבר את השמירה עליו כי אין לדעת איזה "עשב שוטה" ירים את הכפפה, למרות שבוודאי הוא גדל בבית "נורמטיבי".

סתימת פיות והתוויית שיח דמוקרטי מצומצם וכפוף לנרטיבים ביטחוניים - כל שמאלני שמעז לדבר נגד המבצע מוצא עצמו מוקע מעם כי הוא בוגד.

ההצבעה על חוק ההזנה בכפייה אמנם נדחתה, אבל היא עדיין על הפרק.

ובעיתונים שאתם קוראים אתם יכולים להתגלגל (עם המבצע) בשפע הדימויים הגבריים העוצמתיים שרק אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו. כל דיווח מיועד להגדיר לנו מחדש שאין פרטנר פלסטיני, הפלסטינים מבינים רק כוח. לי נראה שגם אנחנו וזה מפחיד לאין שיעור.

אני יכולה להמשיך אבל זה רק עושה לי רע.

ככה לא בונים דמוקרטיה, דמוקרטיה נמדדת בתקופות לא קלות. היא יכולה לזהור ולהראות כוח עמידה והיא יכולה לדהות ולתת למשתמשים בכליה להפוך את הדמוקרטיה לקצת פחות דמוקרטית, עד שכבר אין צורך באדרת הדמוקרטית, היא הופכת לקליפה, לאבן שאין בה הופכין. אבל אבנים שזרוקות ככה סתם תמיד אפשר להרים - לפעמים כדי להתפעל מהיופי ולפעמים כדי לזרוק שוב.

מקנחת ביהודה עמיחי, ולמרות שמתבק שאכתוב את משפטו האלמותי - "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", לא אקנח בזה, אלא בשירו "בכל חומרת הרחמים" - עלינו, על הפלסטינים ועל מה שעוד צפוי. כי אם נדע את מלוא חמרת הרחמים, אולי נדע לצאת מכל חומרת השנאה. צריך הרבה אופטימיות כדי לחיות פה ולהיאבק להישאר וגם לשמור על צלם אנוש. אני בטוחה שאפשר, צריך רק לשנות את הדרך וזה תלוי רק בנו.

מְנֵה אותם. 
אתה יכול למנות אותם. הם 
אינם כַּחול , אשר על שפת הים. הם 
אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. 
בפינה וברחוב. 

מְנֵה אותם. רְאֵה אותם 
רואים את השמים דרך בתים הרוסים. 
צא מן האבנים וחזור. לאן 
תחזור? אבל מְנֵה אותם, כי הם 
מְרַצִים את ימיהם בחלומות 
והם מהלכים בחוץ, ותקוותיהם שלא נחבשו 
הן פעורות, ובהן ימותו. 

מְנֵה אותם. 
מוקדם מידי למדו לקרוא את הכתב 
הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב על 
קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה. 

מְנֵה אותם. הֱיֵה נוכח, כי הם 
כבר השתמשו בכל הדם ועדין חסר, 
כמו בניתוח מסוכן, כשאחד הוא עייף 
ומוכה כרבבה. כי מי דָן ומה דִין 
אלא במלוא מובן הלילה 
ובכול חומרת הרחמים. 



יום שבת, 14 ביוני 2014

ידיעה על חטיפה (כן, גנבתי את הכותרת ממארקס)

בשניות אלה מחקתי את הפוסט שהתחלתי לכתוב אתמול ולא הספקתי לפרסם, עניין של תזמון  - כי לפעמים מה שלא נכתב בזמן, נידון לכלייה עוד בטרם שזפה אותו עין אדם אחרת. לפעמים אין שום בעיה לכתוב באיחור, זה לא המקרה הפעם. שבת בבוקר, אצלנו בבועה הכל נעים, תודה ששאלתם. מחוץ לבועה יש מדינת חטיפה ומדינת מונדיאל, קצת כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, הערב מפנה את מקומו ליריד המונדיאל ועד אז ובין לבין אנחנו בשידורים מתפרצים על אירוע עצוב, אבל לא ממש מתגלגל של חטיפת שלושת בני הישיבה. אל תבינו לא נכון, חטיפה זה נורא וברור שאין אדם במדינה שלא מקווה שהבחורים האלה ימצאו וישובו בשלום לביתם. למען הסר ספק, גם אני שמאלנית ישראל שכמוני, רוצה לראות את הבחורים האלה שבים לביתם בריאים ושלמים, אבל כמה הערות בכל זאת והסדר אקראי ולא לפי חשיבות:

א. כן, זה לא נעים להזכיר, אבל מדינת ישראל באופן רשמי, רק מתחת לראדאר, חוטפת צעירים, לעיתים ילדים, בשטחים לחקירות לא חוקיות, בלי להודיע להורים, בלי לאפשר עורך דין, רק מכיון שהם פלסטינים לאף אחד לא אכפת. מסתבר שלא רק הכדור עגול, גם משחק החטיפות הוא עגול. אז כל עוד המדיניות הישראלית חוטפת כנראה שישיבו גם לנו לפעמים באותו מטבע, ככה זה כשמשחקים באש ומי שמשחק במשחק הנוראי הזה צריך להבין שזה פועל לכל הכיוונים. הגיע הזמן שגם הציבור הישראלי יאמר לממשלתו שחטיפות הן לא מעשה לגיטימי, לא כאשר הן מופעלות נגדנו ולא כאשר אנחנו מפעילים אותן. כשאלה 3 בני ישיבות אנחנו יוצאים מגדרנו מרוב דאגה לשלומם, עד שלא נבין שאימהות שחרדות לגורל בניהן יש בשני הצדדים כנראה שלא השכלנו ולא נשכיל.

ב. אין שום סיבה שנישאר בשטחים, השהייה שלנו בשטחים והגברת הבניה בשטחים פוגעת בכל סיכוי לשלום. גם אם שר החינוך ששייך למפלגה שטוענת שהיא בממשלה כדי לקדם הסכם מדיני (יש עוד מישהו שקונה את הבולשיט הזה?) טוען שישראל לא שלמה בלי שכם וחברון (כי אמירות נגד ההישארות בשטחים הן בגידה נוראית ובגדר אמירה פוליטית, אבל לדבר בשבח ישראל השלמה זה לא פוליטי - מה פתאום?). האמירות כאלה, שלמעשה נותנות לגיטימציה להתנחלויות ולהימצאותינו בשטחים, הן פגיעה אמיתית באפשרות שלנו לחיות כאן חיים נורמליים אי פעם. זו מהותה של המשיחיות והיא פוגעת בול במקום בו פיסת אדמה הופכת מקודשת יותר מהחיים עצמם, זו לא התנהגות נורמלית. אנחנו יכולים להגיד שהאמריקאים משיחיים ושהאירופאיי הזויים, אבל אם כל העולם חושב שאנחנו לא ממש בסדר, יש מצב שיש בזה צדק, בגדר משל הברווז, אתם יודעים.  

ג. מדיניות הטרמפים - כן כולנו יודעים שיש המלצה רשמית לא לעלות על טרמפים, כשהייתי חיילת היו נהלים מאוד ברורים בנושא ואחר כך גם היה איסור גורף. אבל בואו לא נשלה את עצמנו, טרמפים בעיקר ביהודה ושומרון זה אמצעי תחבורה ידוע. אין תחבורה ציבורית סדירה ומהירה, אין מספיק אוטובוסים ממוגנים ומי שמתגורר שם מוצא את עצמו בעיקר נוסע בטרמפים, אם אין לו רכב צמוד. אני בוודאי לא קוראת להשקיע עכשיו עוד כספים בתחבורה ציבורית שם או להשקיע בעוד כבישי אפרטהייד בהם הנסיעה מותרת ליהודים בלבד. אני אומרת בצורה ברורה, אין לנו מה לחפש בשטחים, לא צריכים להתגורר שם יהודים, בוודאי לא בהתנחלויות מבודדות. זה עולה לנו המון כסף וזה עולה בחיי בני אדם. אנחנו מזרימים כמויות של כספים כדי להתיישב על אדמה בה אין לאנשים ביטחון (מלבד כמובן בביטחון בעזרת השם, ותסלחו לי, אני לא מהמאמינים) ולא מצליחים לקיים אותם שם בביטחה, ייתכן שלמרות שכבר מאוחר ואת הנעשה אין להשיב, הגיע הזמן שמישהו ייקח את האחריות ויפסיק את הזילות הנוראית בחיי אדם על רקע קדושת האדמה. אין כסף לתחבורה ציבורית שם? זה לא משתלם? אולי שווה להסיק את המסקנות המתבקשות? 

ד. האחריות לחטיפה מוטלת על ראש הממשלה, וכמוהו גם על שריו. המדיניות הישראלית וחוסר המוכנות הישראלית לנהל משא ומתן ולהטיל את האחריות על הפלסטינים עולה במחיר כבד, מחיר שהואמר בליל חמישי והוא יאמיר וילך. חוסר המוכנות של ישראל להידבר והשיא החדש שעליו הכריזו בנט ושקד בחדווה גלויה - הצעת החוק האוסרת על שחרור רוצחים בעסקאות חליפין הם בעוכרינו. תוסיפו לזה את יהירותו העלובה של נתניהו, בעצם גם של ליברמן, לגבי חוסר הלגיטימיות בממשלת חמאס - פתח ומה נקבל? הידחקות לפינה של הרשות הפלסטינית, ניסיונות נוספים של טרור פלסטיני בתגובה לכוחניות הישראלית והנה לכם מתכון משובח לאסקלציה שתוביל לבסוף או לפעולות צבאיות שגויות שלנו או למשא ומתן בו מצבנו יהיה פחות טוב מאשר קודם. בירושלים יושבת ממשלה חסרת אחריות והחטיפה הזו מוטלת על כתפיה. ככל שהציבור הישראלי יתפקח מהר יותר כך ייטב לנו כי ממנהיגנו בירושלים אין מה לצפות. נתניהו אולי נתפס בעיני חלק מהציבור כטוב ליהודים, אך מה שטוב ליהודים לא בהכרח טוב למדינת ישראל והגיע הזמן שנבין את זה. ההתנהלות שלנו מחריפה הסלמה ברשות הפלסטינית, התנהלות אחראית של ראש הממשלה וניסיון אמיתי להידברות היו יכולים למנוע את החטיפה הזו, אבל ההתנהלות שלנו מוכיחה לפלסטינים שאין עם מי לדבר וכשאין עם מי לדבר אין סיבה לא לחזור לטרור.

ה. אמצעי התקשורת מאוהבים בקונספט האומלל של אירועים מתגלגלים, גם אם אין שום דבר מתגלגל לדווח עליו. התקשורת וגם המדינה מכורה לאולפנים פתוחים בהם מגלגלים עד זרא את העובדה שאין על מה לדווח. אין. כן, מדינה שלמה מחכה לבשורות טובות ורוצה שהבחורים יחזרו לביתם בשלום, אבל כמה אפשר ללהג על זה? אנחנו מכורים לפורנוגרפיה התקשורתית הזו שבעצם לא מגלה לנו כלום, מדורת השבט שלנו היא לשבת מול מסכים ולשמוע איומים ולהיכנס ללחץ. זה לא כל ישראלים ערבים זה לזה, זו מדינה משועממת שרק מחכה לאקשן. זה הזמן לשבת בשקט, אלא אם כן אתם נמנים על קוראי התהילים, ולדווח רק כאשר יש משהו ממשי לדווח עליו. ולא, זה שהכתבים הצבאיים והפרשנים למינהם מאוהבים בעוד שניה של זמן מסך זה לא תירוץ טוב.

ו. מסתבר, ודי עצוב להגיד את זה שכנראה המודיעין שלנו הוא די עלוב. אין לנו קצה של חוט ואת מה שיש אנחנו ממוללים שוב ושוב עד שלא נותר דבר.  אם תשימו לב הצבא פתח במבצע מעצרים מטורף בחיפוש אחרי קצה חוט. שלושה בחורים נחטפים ואנחנו פותחים במבצע פגיעה מאסיבית באוכלוסיה שהנזק ההיקפי שלו עצום וכנראה לא יוליד דבר. מה שצריך באמת כרגע זה שראש הממשלה ידבר עם אבו מאזן ויתחיל שיתוף פעולה אמיתי עם הממשלה החדשה מתוך הבנה שזה מה שיש ומתוך אחריות לגורל כל אזרחי המדינה, אבל במקום זה ראש הממשלה מכחיש שיחה עם אבו מאזן (שאם אכן התרחשה למה להכחיש אותה?) והמודיעין שלנו מתרכז בפעולות המוניות. זה לא נראה טוב וגם לא מבשר טובות.  

Embedded image permalink
מה לעזאזל הם מחפשים על המפה, אשמח אם תסבירו לי
ז. הארוע הזה מוכיח שוב - ישראל אוהבת להיכנס לכוננות, אין דבר בעולם שראש הממשלה שלנו יותר אוהב מתמונות יחצנות שלו ושל ראשי מערכת הביטחון סביב מפות וקוים אדומים גם אם אין מאחוריהן כלום.ובל נשכחו כשתגמר סופסוף סאגת החטיפה הזו, אפשר יהיה שוב לחזור מחדש לאיראן. אתם זוכרים זה האיום הגדול ביותר, אלא אם כן אנחנו רוצים שוב לדוש בשאלה למה לא הפציצו את אושוויץ. 

ח. אם נמשיך באותה הדרך, גם אם האירוע הזה יסתיים בבשורות טובות, החגיגה רק מתחילה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהמשוואה פשוטה אם אין משא ומתן יש טרור, פשוט כי אין מה להפסיד. אם לא נתעשת על עצמנו סיפורים כאלה רק ילכו ויתרבו אבל העיקר המנטרה שאוסלו היה רע. אין ספק המדיניות הזו של כלום והזרמת כסף לשטחים לא תעשה לנו טוב וזה מבלי להגיד דבר על שר הכלכלה וההתנחלויות שנדהם השבוע לגלות שבתוך הקו הירוק מרבית המשפחות לא מצליחות לגמור את החודש. אתם יודעים מה? בואו נעשה ניסיון -  בואו נתכנס בקווים שלנו וננסה להגן על האזרחים לא רק ביטחונית אלא גם כלכלית ואז נבחן את האפשרות של שאר חלקי הארץ המובטחת.

ט. יש מצב שלצה"ל עוד יש קצת תקציב, עוד גדוד הוקפץ כדי להשתתף בחיפושים. אל תדאגו את החשבונית עוד נקבל. לחיי תקציב הביטחון (ואני באמת מתאפקת לא להגיד כלום שוב על הכסף שנשפך על התנחלויות, בטח על אלה המבודדות).

י. אחרי שכל זה נאמר אני חוזרת שוב לקוות שהחטופים יחזרו בריאים ושלמים.

יא. לא השמאל לא אשם בזה, אולי תפנימו כבר שהשמאל לא בשלטון שנים רבות...