המאבק אינו על הדמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה

מעטות הפעמים שההיסטוריה מאפשרת תיקון ועוד יותר מעטות הפעמים שבני האדם תופסים את ההזדמנות הזו ומממשים אותה. הרגרסיה המשפטית שנתניהו ולוין מתכוונים להוביל, מייצרת בפעם הראשונה איום אנטי-דמוקרטי מובהק, שנתפס מהותי על ידי יותר ממחצית מהציבור הישראלי (אפרופו כל הסיסמאות, שמופרחות באוויר על שלטון הרוב, אם רוב הציבור לא מעוניין במהפכה המשטרית, הרי שבעצם מדובר בעריצות המיעוט – אבל זה כבר סיפור אחר). איום שעורר את ההפגנות במוצאי השבת האחרונים והשביתה הוולונטרית בשני השבוע (13.2.2023). בהפגנות האלה מועלית על נס הדמוקרטיה והציבור נקרא להגן עליה. אבל כאן בדיוק הבעיה – ישראל מקיימת כיבוש ושלטון הפרדה ובמצב עניינים כזה אין דמוקרטיה להגן עליה.

הקריאה הנכונה צריכה להיות המאבק לדמוקרטיה. אם הקריאה היא להמשיך להגן על הפסאדה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אך להמשיך לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, הרי שבהפגנות האלה אין תוחלת. אבל, וכאן הנקודה החשובה, אם המאבק יוגדר כמאבק לדמוקרטיה, הרי שהוא יקרע לגזרים את האקסיומה השגויה מיסודה שרואה בישראל דמוקרטיה ויוכל להביא לתיקון היסטורי ולהפיכתה של ישראל לדמוקרטיה, אמיתית ואפילו מהותית.

יש להניח שהטיעון המרכזי נגד הטענה שלי שהמחאה חייבת לכלול את כולם ולהיות נאמנה לערכים אוניברסליים ודמוקרטיים הוא שהכנסת "הנושא הפלסטיני", כינוי מכובס להעדר שוויון אזרחי בגבולות הקו הירוק ושלילת זכויות אדם מאחורי הקו הירוק, אינו בקונצנזוס ועכשיו האדמה בוערת. אבל זאת בדיוק הבעיה – מתי בפעם האחרונה היה הזמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי, האפליה ואי השוויון האזרחי? הרי אפילו ממשלת "השינוי" פעלה תחת ההנחה שזה בסדר שאזרחי המדינה הלא יהודיים לא יהיו שווים לאלה היהודים ושבכיבוש לא צריך לטפל, אלא רק "לתחזק" אותו ורבים מדי בשמאל הישראלי חשבו שזה אולי לא בסדר, אבל זה הכי טוב שאפשר והסכימו לקבל את זה.

אבל זהו, שאם אנחנו בדיונים על מותה של דמוקרטיה – ככה בדיוק נראית גסיסה. כשאנשים רבים מדי, שבטוחים שהם עצמם דמוקרטיים, מוכנים לקבל שיש קצת לא-דמוקרטיה לאחר ומסבירים לעצמם שזה זמני, או שיש לזה סיבה טובה אחרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן מאז ומעולם וכמו שזה נראה היום, מרבית הציבור מוכן לקבל את ה"דמוקרטיה" הזאת ליהודים בלבד ולהמשיך לטעון שזו דמוקרטיה. אם המחאה תמשיך להיות ציונית ויהודית כל כך, היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת ולא תנוצל ההזדמנות להפוך את ישראל לדמוקרטית. ככה אנחנו דנים את המשך הידרדרותה של ישראל מכל קווי הגבול, גם העמומים והמקלים ביותר, של המושג דמוקרטיה.

מעולם בישראל לא היה רגע של דמוקרטיה וזה די קשה להכיר בזה, כי יש להניח (גם אם זה הכללה גסה) שמי שקורא את הטקסט הזה בעברית כרגע וגדל כל חייו תחת אקסיומת "נס הבריאה של הדמוקרטיה הישראלית", אך מעולם לא למד להבחין בין דמוקרטיה אמיתית ומהותית ובין פסאדה של דמוקרטיה שמכסה על העובדה שזכויות יתר ליהודים, לא יוכל להבין - זו מציאות החיים עבורו, הוא למד שישראל היא דמוקרטיה. כאן נעוצה הסיבה למחאה הנוכחית – האיום על הדמוקרטיה היהודית – אלא שלא רק נתניהו וחבר מרעיו הם האיום, האיום נמצא במוכנות לקבל הפרדה ואי שוויון כדמוקרטיה והוא גדול יותר מנתניהו ובמידה רבה גם מה שהוביל אותנו לכאן. אם הייתה מודעות דמוקרטית בישראל, לא היינו במצב הזה, אבל אסור שתהיה תודעה דמוקרטית מפותחת בישראל, כי אז תישמט הקרקע תחת הטיעון שישראל היא דמוקרטיה משום שאי-השוויון זועק לשמיים.

התחושה שישראל היא דמוקרטיה נשענת על תחושה סובייקטיבית של הציבור היהודי ונמדדת במונחים יהודיים, אבל מדינה שהלאום שלה יהודי, מראש לא כוללת ערבים כאזרחים מלאים איזה ערבי יכול להזדהות כערבי יהודי מישראל? איזו סוג אזרחות שוויונית זו? אנחנו עיוורים לכל זה. בתוך כל הסיפור הצודק של הצורך להקים מדינה לאומית למיעוט נרדף, אי-הצדק הקולוניאליסטי שנעשה לילידי המקום זועק לשמיים ואנחנו עיוורים לו. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר מרבית הציבור היהודי אינו בגדר ציבור פטריוטי, אוהב מדינתו וחי בשלום עם מדינות ותרבויות אחרות, אלא עבר כבר מזמן את הקו הדק בין לאומיות ולאומנות.

במקום שבו "השמאל הציוני" רואה את הלאומנות הבוטה של בן גביר וסמוטריץ, הוא כושל לראות את הלאומנות הפחות בוטה שלו, אבל דווקא הלאומנות הזו, המוסווית ולרוב לא מודעת, היא זו שמאפשרת את גם את הלאומנות הבוטה יותר וגם את המשך העיוורון ללאומנות הציונית שטבועה כל כך עמוק עד לנימי הדם הדקיקים ביותר של מרבית הציבור היהודי. העניין הוא שאני לא חושבת שאפשר להפטר מההטיה הזו, היא מובנית עמוק, חלק מאינדוקטרינציה של המון סוכני חיברות, אבל אפשר לעקוף אותה בסיוע מודעות. אם נשכיל לראות את אי השוויון בתוך גבולות הקו הירוק ואי הצדק מאחורי הקו הירוק, בלי להכחיש, בלי לתרץ, בלי לתת סיבות טובות יותר או פחות, נוכל לפעול כדי לשנות, נוכל לפעול למען דמוקרטיה.

באופן משעשע הטענה שלי מקבלת חיזוק אפילו מהדת היהודית – בפסח יהודים מצווים לזכור את הדיכוי שעברו במצרים (ולא זה לא משנה אם זה סיפור ללא אישוש היסטורי), לא רק לזכור אותו, אלא להעביר אותו מדור לדור. הסיפור כאן הוא סיפור של דיכוי, אין חגיגות לציון הכיבוש האכזרי של הארץ מידי תושבי המקום, אין ציווי לזכור שיהודים הם אדוני הארץ – יש ציווי לזכור עד כמה חשוב לא לדכא עמים אחרים.

להבדיל, במאה ה-20, אחרי השואה, צלח המאמץ הציוני להקים כאן מדינה יהודית ואנחנו למדנו לחגוג את עצמאות המדינה ולא רק לשכוח את לקחי הצד הנרדף והמדוכא, אלא בעצמנו להפוך לכוח מדכא. כדי לא לראות את הסיפור הזה בעין אובייקטיבית, אנחנו רואים רק את המקום שבו אנו צודקים ומעלימים עין מהמקום בו אנו מעוולים. עד שלא נראה גם את העוול, שנמצא בצדו השני של הצדק, עד לא יעשה המאמץ המוסרי הזה – אין ולא תהיה פה דמוקרטיה, גם אם נורא נרצה. כאן צריכה להתחיל המחאה – בהבנה שמרוב פשרות ציוניות, רחקנו מכל חזון דמוקרטי.

מדינה לאומנית נמדדת בדבקות בסיפור שלה, דבקות שיוצרת עיוות מציאות. הכל עובר דרך המסננת של הסיפור הלאומי ומה שלא מתאים לו עובר שינויים הכרחיים כדי להתאים, בסופו של דבר זה מעוות את כל התפיסה הפוליטית. במדינה לאומנית מתקיימים גזענות, פשיזם, קולניאליזם – והם מעורבבים היטב יחדיו לתמהיל הרסני. במדינה לאומנית יש התעסקות בנושאי חוץ וצבא, הרבה יותר מאשר בבעיות הפנים הבוערות פשוט כי זה יותר נוח, זה מפנה את ההמון לא לחשוב, רק להתגונן ולחפש סוג של אחדות ופשרה. את הסממנים האלה אפשר לראות בפוליטיקה הישראלית בבירור, גם עכשיו בזמן המחאה. 

הסיפור הציוני שיצרנו שבו רק אנחנו צודקים וכל דבר שאנחנו עושים הוא צודק, גם אם בסיטואציה אחרת ובהשתתפות צדדים אחרים הוא היה זוכה לכל גינוי, הוא הוכחה די גורפת להבנה שמחזון של מדינת לאום, התגלגלה מדינה לאומנית. ההבדל בין לאומיות בריאה ללאומנות מסוכנת מתחיל בנרטיב שבסופו של דבר מעוות את המציאות ליצירת "אנחנו" ו"הם" מתמיד. כשבמחאה על הדמוקרטיה, המיעוט נותר האחר, אין מנוס מלהסיק שאין בין המחאה לדמוקרטיה ולו דבר אחד במשותף.

זה לא מה ישראל נותנת - זה מה שהיא לוקחת

הפרשנות של פסיקת בג"צ בנושא חוק המסתננים שניתנה אתמול היא מעניינת במספר מובנים בעיניי. לו הייתי קורא מתעניין שלא מבין לא בדמוקרטיה ולא בפסיקה הייתי מתבלבלת, מודה. מהדורת חדשות אחת סיפרה שבג"צ אישר את החוק, מהדורה אחת דיברה על דחיית העתירה למעט סעיף ההחזקה, פוליטיקאים מדברים על היות בית המשפט העליון מנותק מהעם, יש המברכים ויש המצרים ואיך בכלל אפשר להבין אם זה טוב או רע.

מה שקרה אתמול הוא פשוט - בית המשפט העליון, ברוב של שמונה מתוך תשעה שופטים, דחה את העתירה בנושא המסתננים, אישר את מרבית נוסח החוק, ששונה 3 פעמים על ידי הכנסת, ופסל את סעיפי התיקון שמאפשרים להחזיק מבקש מקלט 20 חודשים במתקן חולות בשל אי מידתיותו, כלומר שעשרים חודשי כליאה הם חסרי פרופורציה (מידתיות). תכל'ס אין כאן שום בג"צ לעומתי, החוק הוא חוק שמשקף במידה רבה את עמדתה שונאת הזרים של ישראל ובכל זאת בג"צ הכשיר אותו כי פרוצידוראלית ניתן. הא לכם שיעור בדמוקרטיה. מה שעושה אותו אולי אפילו שיעור מצוין כי פסיקת בג"צ אתמול אינה טובה לשונאי הזרים שביננו ואינה טובה לשמאלנים עוכרי ישראל כמוני שחושבים שהחוק הזה הוא עוד תעודת עניות לישראל בנושא זכויות אדם וערכי מוסר. 

אני מודה שסוגיית מבקשי המקלט אינה פשוטה, היא כוללת סוגיית רבות ונוגעת לתחומי חיים שונים, כל זה נכון אך עוד לפני כל אלה היא נוגעת במשהו בסיסי יותר. היא נוגעת לזכויות אדם ולחיים של אנשים. אדם שבורח ממדינתו בשל חשש לחייו ולא משום מעשים פליליים אלא בשל רדיפה, מבקש מקלט, הגנה. מאחורי המושג המנתק הזה יש אדם. מדינה כמו מדינת ישראל שנבנתה ברובה על ידי פליטים, בעיניי לפחות חייבת לעצמה לזכור "מאין היא באה". לא ייתכן שראש הממשלה ישלוף מחד את נושא השואה ואת העובדה שהיו פליטים יהודיים שהצליחו לברוח משטחי הכיבוש הנאצי אולם הוחזרו אליהם אחרי ששום מדינה לא קיבלה אותם ורובם מצאו את מותם חסר התכלית על שום היות יהודים ומאידך ינהיג מדיניות יד קשה כלפי אלה המבקשים ממנו את אותה מידת רחמים שהוא מתלונן שלא היתה בעולם לפני קצת יותר מ- 70 שנה. 

ייתכן שהייתי מוכנה, אם כי אני בספק, לקבל את המדיניות של ישראל בנושא מבקשי המקלט לו הוא היה נתפס כמעין רע הכרחי, משהו כמו אנחנו לא רוצים לעשות אבל אין לנו ברירה כי זה יוצר בעיה כלכלית וחברתית או כי אין ביכולתינו לקלוט את כולם ואנו מנהלים תהליך שמנסה אכן לדאוג לכל זכויותיהם. אולם משתה הגזענות מלא החדווה שבו מרבית הפוליטיקאים נוטלים חלק מעורר פלצות. זה מתחיל בשרת משפטים שלגמרי לא מבינה את המערכת המשפטית אבל יש לה אג'נדה והיא לא מהססת לאיים מאפיה-סטייל על שופטי בית המשפט, וממשיך במירי רגב שנישאת על רגשות העם, בהנחה שרגשות העם זה נניח קומץ, תמיד קומץ, המפגינים שהגיעו אתמול להפגנת תושבי דרום תל אביב נגד החלטת בג"צ וטרחו כל כך להיות יצירתיים בתיאורי האלימות נגד זרים, בשם הדמוקרטיה כמובן. 

שנאת הזרים המתעוררת ומקבלת סיוע ביודעין ושלא ביודעין (נניח, זה הלכאורה מחוייב המציאות) מהממשלה והכנסת מעורבת בביקורת חסרת התקדים והפחות עניינית אבל מאוד פופוליסטית נגד בג"צ ומעידה למעשה על הבעייתיות בתפיסת הדמוקרטיה בציבור הישראלי. המנטרה של השרה רגב שנשמעה שוב הבוקר בגל"צ (רביעי 12.8) שצריך לחליף את שופטי בג"צ לכאלה מחוברים לעם נתפסת בציבור בחיוב, הרי זהו אותו בית משפט שרע למתנחלים, לפחות ככה מסבירים לנו. בעיני רוחי אני רואה את רגב מתכוונת לבג"צ שכולו מורכב מפליטי (שוב פליטים? הם בכל מקום!) ריאליטי שעברו הכשרה של משרד התמ"ת. 

במו ידיהן הרשות הביצועית והמחוקקת במדינת ישראל מערערות את הלגיטימציה של הרשות השופטת. במידה רבה במשך שנים נתפס בית המשפט העליון כגוף שזוכה למידת אמון גבוהה בישראל, היום כ- 20 שנה אחרי, ההידרדרות במצבו מבחינת האמון הציבורי מעוררת דאגה. אם תרצו זה עוד סממן להיחלשות דמוקרטית שמצטרף גם לפגיעה המתמשכת במעמד הביניים - עוד נדבך דמוקרטי חשוב.

אני מסכימה שאין שופט שעושה את עבודתו דרך סנן ערכי המבוסס על האידיאולוגיה הפרטית שלו, ממש ככל האדם. אולם בה במידה שהיא קיימת, השופט מודע לה ואחד מתפקידיו זה לנטרל אותה בעת מילוי תפקידו. אחת הסיבות שבית המשפט נתפס כשמאלני היא לא בגלל עמדותיהם הפוליטיות של שופטי העליון, אלא משום שעליהם לבחון את העתירות המובאות לפתח בית המשפט על פי נורמות חוקיות ונורמות של מוסר וצדק. אכן כאשר מגיעים אליו מקרים של פגיעה של המדינה בזכויות אדם, על בית המשפט להכריע באופן ערכי, מה שאומר שלא תמיד זה ימצא חן במקום שבו שיקולים ביטחוניים מכפיפים שיקולי מוסר וחוקיות, מבחינתי זו הסיבה הכי חשובה לקיומו של בג"צ וזה קשור לתפיסה שלי את הדמוקרטיה ולא להיותי אשת שמאל וחבל שבכלל צריך להתעכב על זה. 

באווירה הציבורית של היום בג"צ הוא מטרה קלה וזה צריך להטריד את כולנו. בחינת תפקוד בג"צ צריכה להיעשות בצורה אובייקטיבית ולא דרך משקפיים אידיאולוגיים, שוב בעיני העובדה שבג"צ בסופו של דבר זוכה לביקורת מימין ומשמאל דווקא מעידה על איזון, אבל אין זה משנה כלל כי קריאת התיגר על בית המשפט צריכה להפחיד את כולנו. בעוד אני כותבת שורות אלה התחיל מסע הסתה חדש ברשת נגד מרים נאור נשיאת בית המשפט העליון. איכשהו זה לא מפתיע וספק אם זה יטריד כמו שזה צריך להטריד, הרי גם בהתייחסות לבית המשפט העליון, אגב ממש כמו לארגוני שמאל או למבקשי המקלט, הציבור הישראלי לא מודד על בסיס קריטריונים של מוסר אלא על פי מידת הישראליות שלהם, שזו מילה מכובסות ללאומנות יתר שמקורה בצדקתנו המוחלטת והבלתי מתפשרת והיותנו עם נבחר.בעיני זו אינה תפיסה רציונלית, כאשר יש התרחקות מהרציונל ודבקות ברגשי (אמוציונאלי) באופן ניהול המדינה זה צריך להדליק נורה אדומה.

אווירה זו היא הסיבה בגינה גדעון סער יכול לעלות לשידור לספר עד כמה ישראל טובה ומטיבה למבקשי המקלט ונותנת להם מחסה, אוכל וטיפול רפואי ולזכות באהדה ציבורית והנהונים צדקניים. זה נשמע כל כך טוב שאולי שווה לעמידר לפתור כך את מצוקת הדיור הציבורי. אבל השאלה האמיתית היא לא מה ישראל מספקת, השאלה היא מה ישראל לוקחת והיא נטלת לעצמה את הזכות לקחת את החופש של אדם אחר שבא אליה בבקשה להגנה. זו הנקודה התחתונה. כן, צריך לפתור את הסוגיה הזו, יותר חשוב שנבער את התפיסה האנטי דמוקרטית שפושה בנו במסווה של דמוקרטיות תהליכית. זה לא משנה שיכול היה להיות להם יותר גרוע, אם זה הייתם חלילה אתם, הייתם יודעים שזו לא הנקודה.

מדורת השבט הלאומני

הצעת החוק של שרון גל על עונש מוות למחבלים תגיע מחר (שזה כבר היום - ללמדכם שאני מתרשלת בכתיבה) לוועדת השרים לענייני חקיקה. מה קובעת ההצעה? שכל מי שמורשע באשמת רצח בנסיבות טרור דינו מוות. אולם הצעת החוק הספציפית הזאת מרחיבה את גבולות ישראל, ומציעה להחיל את החוק למעשה גם במה שעכשיו אנחנו קוראים לו "הגדה"  כי האגדה אומרת שאין שטחים כבושים, אבל יותר מזה כל מי שעסק ונמצא אשם בפעולת טרור בגינה נהרגו אזרחים, דינו יהיה מוות. יתרה, הצעת החוק אינה מתירה להמתיק את העונש וגם מוותרת על התנאי הקבוע בחוק כי עונש מוות יכול להיגזר רק בהחלטה פה אחד של הרכב השופטים וקובעת כי רוב רגיל בהרשעה מספק. בנוסף, בעוד שהחוק חל היום רק בבתי דין צבאיים, מציע גל להחיל את החוק גם על בתי המשפט המחוזיים.

גילוי נאות ולא מפתיע - אני מתנגדת לעונש מוות קטגורית, אני לא יכולה לומר את זה ברור יותר, אין זה משנה במי מדובר. אני סבורה בראש ובראשונה שאם נטילת חיים היא עבירה מוסרית, זו עבירה מוסרית שחלה על היחיד כמו גם על החברה ולכן, מבחינתי, אין לגיטימיות לעונש מוות תחת שום נסיבות כלל ועיקר. אני מניחה שלא הפתעתי אתכם ובכל זאת. אפשר למנות עוד עשרות סיבות נוספות לנושא עונש המוות - מחקרים שמוכיחים שמי שמבצע רצח, בטח מסיבות אידיאולוגיות, אינו נרתע מעונש מוות; עונש מוות שולל למעשה את הזכות לחיים - איש אינו רשאי ליטול חיים, גם לא של אדם שנטל חיים; עונש מוות אינו מבטא צדק אלא נותן לגיטימציה לנקמה חברתית לא על בסיס מוסרי; אין למדינה מנדט על חייו של אדם; אין בעונש מוות באמת שום פן של מניעה והוא בטח לא ימנע את מעשה הטרור הבא. יש שיכניסו לכאן את הרעש הבינלאומי הצפוי אם ישראל תתחיל ליישם עונש מוות, אלא שכל אלא מבחינתי תוספות מיותרות מהטעם הפשוט שעונש מוות אינו מוסרי בעיני נקודה. אדם יכול לבחור שלא להיות מוסרי, זו בחירה שלו שהשלכותיה יקרינו עליו ועל מעשיו ועשוים לפגוע בחפים מפשע, עם זאת חברה אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזאת בהנחה שמטרתה לחיות חיים מוסריים. אם להרוג אנשים זה לא מוסרי, הרי שלהרוג אנשים שהרגו אנשים זה בהכרח גם לא מוסרי, גם אם נתפס כצודק. 

ההצעה של שרון גל היא דמגוגית, זה עוד ספין תקשורתי בתהליך הסובלימציה שעובר על דעת הקהל בישראל ומכשיר לבבות לשנאה ונועד לאט לאט לשחרר את העכבות הציבוריות ולגלוש על גל הלאומנות שהולך ומתחזק בחברה הישראלית היום. להצעה הזו יש סיכוי די טוב לעבור את ועדת השרים, אז תעבור ההצעה לכנסת, באופן עקרוני, גם בהינתן קולותיה המחוייבים לרעיון של ישראל ביתנו קשה לי להניח שההצעה תעבור, מה גם שהבוקר היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הודיע שככל הנראה יאסור על חברי הכנסת להצביע על הצעת החוק במליאה עד לברור חוקיותה.

למעשה מ- 1948, עת הוקמה המדינה, קבוע בחוק עונש מוות בהתאם לחוק הבריטי שהיה נהוג בארץ וקבע כי כל עבירת רצח דינה עונש מוות. בשנת 1954 כנסת ישראל תיקנה את החוק והותירה את עונש המוות במקרים מיוחדים:
1. במקרים של העמדה לדין של נאצים ועוזריהם;
2.במקרים של מניעת פשע המוגדר כ"השמדת עם"; 
3. במקרים של בגידה;
4. כחלק מהתקנות לשעת חירום במקרים של עבירות טרור. 

המדיניות הבינלאומית של מדינות המערב ושל ארגונים כמו אמנסטי הוא ביטול עונש המוות. עד היום כבר יותר מ- 70% ממדינות העולם ביטלו את עונש המוות. דווקא ארה"ב היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במדינות המערב (למשל רק ב-2005 ארה"ב חוקקה חוק פדרלי האוסר על הוצאה להורג של קטינים), אם כי מספר המדינות בתוך ארה"ב המבטלות את עונש המוות עולה בהתמדה. יש להיות כנים ולציין שרוב האמנות השוללות עונש מוות, מתירות למעשה עונש מוות במקרים מסויימים, חמורים ביותר וחריגים. מה שכמובן יכול לחזק את טענתו של שרון גל במקרה זה. אולם מה יש לחזק? הרי עונש המוות קבוע בחוק. ובכן למעשה מה שמציע גל זו אצבע קלה על ההדק. קתרזיס ישראלי נקמני מהסוג הזול ביותר, שנועד למעשה ללבות יצרים בתוך החברה ולא דבר מעבר לזה.

לטענת גל בדברי ההסבר שלו המובאים עם ההצעה לחוק, החלת עונש מוות תהווה גורם הרתעתי ותמנע עסקאות הכוללות שחרור מחבלים לפני ריצוי כל גזר הדין. להתנגד לשחרור מחבלים זה עניין לגיטימי לחלוטין, אולם הסיבה לשחרור מחבלים היא מדיניות ממשלה, לא העדר עונש מוות, בטח לא במקרה של ישראל בה קיים עונש מוות. אם הבעיה של גל היא שחרור מחבלים מדוע אין הצעת החוק עוסקת באיסור על עסקאות הכוללות שחרור מחבלים? הסיבה היא פשוטה, הצעת החוק הזו לא תעבור, אבל הדיה ישמעו למרחוק, זה מהלך פופוליסטי ומה שעצוב הוא לא עצם היותה, אלא רחשי הציבור הבאים לידי ביטוי ומוכיחים במידת מה שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעקר מאיתנו את המוסר. מה שבמידה רבה היה הכוח שהבדיל את מדינת ישראל מהשכנים באיזור. אין בזאת כדי לטעון למוסריות ישראלית אבסולוטית, אלא יחסית בלבד. אגב לכן ההשוואה לסוריה כל הזמן מקוממת אותי - ממתי אנחנו רוצים שישוו אותנו לסוריה? באירוביזיון, בכדורגל, בכדורסל, בספורט בכלל ובתחומים רבים אחרים אנחנו משתדלים להיות חלק מאירופה, אבל כנראה שזה לא תופס ברמות של מוסר בינלאומי, אלא רק במקומות בהם נדרשת רוח ספורטיבית. 

התעמולה של שרון גל מקוממת אותי בעיקר כי היא מוכיחה מהם רחשי הלב הציבוריים ורמתם די מדכאת. היא מלמדת שלמרות שיש הסכמה ציבורית די רחבה לשתי מדינות, חוסר המעש המדיני מנתב את התסכול הזה לתחושה שאין אפשרות מדינית, מה שבאופן פשטני מביא את הציבור לפנות להתכנסות פנימית וללאומנות יתר המשולהבת על ידי מנהיגי הקואליציה. בסרטון שהפיץ אתמול קורא גל לשרים "להוכיח שהם חלק מהמחנה הלאומי" - עונש מוות למחבלים זו הוכחת נאמנות למדינה? זה להיות חלק מהציבור? האם התמיכה בעונש מוות היא חלק ממדורת השבט? כי אם כן הרי שעושה רושם שהשריפה פורצת את מעגל האבנים התוחם שלה. בפניה של גל לשרים הוא טוען כי "רוב העם תומך בהחלת עונש מוות למחבלים, כי הגיע הזמן להפסיק להכיל את הטרור" - אני לא יודעת על מה מסתמך שרון גל, אבל זו רק רטוריקה המתבססת על משחק מילים זול ובטח שלא על עובדות. הניסיון ליצור תחושה של המון שלם היא פופוליסטית וידועה. 

גל גם פנה אל הציבור בדף הפייסבוק שלו וביקש מתומכיו להעלות תמונות שלהם עם הכיתוב "גם אני תומך בעונש מוות למחבלים", פעולה לחלוטין לגיטימית בעידן הרשתות החברתיות. אלא שדף הפייסבוק של שרון גל התמלא בתמונות, גם בתמונות של קטינים עם הכתובת הזאת. יש משהו מאוד מעציב בקמפיינים הנעשים ברשת ומשתמשים בילדים למטרות פוליטיות. לראות ילדים ונוער בקמפיין הקודם של "לשנוא ערבים זה ערכים" ועכשיו לראות ילדים מנופפים בתמיכה בעונש מוות צריך לייצר בכולנו תחושת מבוכה. כמה קל להאשים את הצד השני בלימודים להסתה ולא לראות את אלה שבצד שלנו. זה מתקשר לכשל הקבוע שלנו לשפוט את עצמנו, להצדיק את מה שנעשה אצלנו בעוד אנחנו מזועזעים ממה עושים הפלסטינים. 

הצורך בהצדקה, באמונה הבלתי מתפשרת להסביר שאין לנו ברירה אלא לשנוא כי הצד השני כל כך נורא, הדמוניזציה הפנימית הזו שכבר חדרה לתוך גבולות החברה ומציירת כבוגדים גם אנשים בעלי דיעות שמאליות, כל אלה מסוכנים לחברה האזרחית בישראל. הם הסיבה שמורים מסוגו של אדם ורטה מוקעים, הם הסיבה לשכתוב ספרי אזרחות, הם הסיבה להפסיק ולבקר את עצמנו מחשש שנמצא לא כל כך מוסריים, הם הסיבה לשנאת עמותות השמאל והאשמתן באנטישמיות, הם הסיבה להתקוממות נגד החקירה של המג"ד נריה ישורון בעקבות הפצצת המרפאה ונאומו טרום ההפצצה. שמעתי היום את אשתו שואלת: "לחקור קצינים יהודיים? איפה נשמע דבר כזה?" - זה מעיד על היפוך יוצרות - ברור שצריך לחקור קצינים ישראלים, צריך לחקור בדיוק בגלל שישראל טוענת למוסריות. אדרבא יש חשיבות מרובה לחקר הקצין במקרה הפרטי הזה ובכל מקרה אחר בו יש חשש לפעולה בלתי מוסרית.הרי אם הכל מוסרי והכל נעשה נכון - יש בכך להוכיח את טענת ישראל ואם לא יש לישראל הזדמנות להוכיח שהיא אכן חותרת להיות מוסרית אפילו יותר. מי שתומך בצה"ל צריך להיות גאה על פתיחת חקירה, אם כי יש מי שיניח מראש שהחקירה "תוכיח" שהכל היה בסדר בסופו של דבר ועדיין החשיבות בפתיחת החקירה היא רבה.

כשאני שומעת אמירות המבטלות צורך בחקירת קצינים או כשאני שומעת אנשים מסבירים ששמאלנים שרוצים לחקור את פעולות צה"ל או מממנים עדויות של חיילים המעידות על פגיעה בזכויות אדם ופעולות בלתי מוסריות של צה"ל, הם בוגדים, אני בעיקר נמלאת דאגה. הסבטקסט של מי שאומר את זה הוא שיש מקרים כאלה אך אסור להם לצאת מתוך סולידריות ישראלית, זה כרגע הקונצנזוס אולי אך זה לא אומר שזה נכון. אני לא איבדתי תקווה שדעות שהיום נתפסות אקסצנטריות כמו שלי, יהיו כאלב שישרדו במבחן הזמן, עקרונית ההיסטוריה מוכיחה את זה לעיתים די קרובות. הטיוח על גבי טיוח של הדעת הציבורית סופו להתפוצץ לפנו בפרצוף.

אנחנו מ פ ח ד י ם זה לגמרי נכון, אנחנו בעיקר מפחדים להבין שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו, נפסיק גם באמת לאהוב. אהבה אמיתית רואה את הסדקים ולא ממלאת אותם בבוטוקס.היא אוהבת למרות הסדקים. הציבור הישראלי היום כל כך מפחד מלהסתכל בבבואה שלו, זו הסיבה לגל העכור הזה ששוטף אותנו ומסמן מי שייך לשבט ומי לא. בינתיים, ממש לא מזמן, נתניהו החליט לקבור את הצעת החוק והבטיח שימנה צוות לבחינת הנושא. בכל מקרה זה לא משנה דבר ממה שכתבתי. הגרפיטי על הקיר ממשיך לכתוב את עצמו 

הידישעקייט הלא מסוכן וההבטחה האלוהית הם מסווה מצוין לזאב בעור של כבש

שבוע של תשישות ואין סוף דברים שהעסיקו אותי גרמו להעדר זמן פנוי ולכן לא כתבתי. זו התשובה שלי לשאלה שכלל לא שאלתם לגבי הכתיבה. חשבתי המון על מה אני רוצה לכתוב, התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי, אבל שלל דיונים בחיים האמיתיים והוירטואליים הביאו אותי למקום אחר. הבחירות  מביאות עימן המון דיונים, התלבטויות וויכוחים. יש הרבה דברים שמטרידים אותי מעבר ל"רק לא נתניהו", הדיון על העדר מנהיגות שמביא עימו חאפרים שבטוחים שהם יכולים להצליח בכל שנת בחירות מחדש (אם זה יצחק מרדכי ואם זה יאיר לפיד או כחלון בבחירות הקרובות), הנפילה הקבועה לדפוסי הצבעה משוללי חשיבה וביקורת, הדגש הלא נכון על הסיבות להצבעה וההתחזקות האפשרית של בנט. 

שיתחיל להשתמש בסרעפת
עצה שלי

אני חושבת שאנשי השמאל נפלו לקלישאה שאין מנהיגות, סליחה שאני אומרת את זה אבל כל המתיימרים להיות מנהיגים, גם אלה שבפועל הם "מנהיגים" הם יותר מדאיגים ממנהיגים. השמאל שמדבר על מה אין ביצחק הרצוג (סלחו לי שאני לא מחובבי הכינויים - לא ביבי, לא בוז'י, לא בוגי, ולא כל שאר הפוצי מוצי) חוטא לעצמו. אין לו, ליצחק הרצוג, הופעה חיצונית כריזמטית וגם אין לו קול נעים במיוחד (אפרופו, אם יש בקהל מיועצי הרצוג - פיתוח קל יכול לסייע - תודו לי אחר כך), אבל הוא ראש מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שיש לה סיכוי להיות בעלת רוב משמעותי בתוך הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית (כי העבודה בעיני היא לא שמאל). לכן, הגיע הזמן להפסיק ליפול בבור הזה של "הרצוג הוא לא מנהיג", הרצוג הוא לא רק חזות חיצונית ובתוך שלל האפשרויות הוא האופציה הטובה ביותר ולפחות בניגוד לנתניהו, לפיד ושאר המרעין בישין, הוא לא אדם המונע משיגעון גדלות, וזה כבר, לפחות מבחינתי, מעניק לו יתרון עצום. שלא לדבר על זה שהוא המועמד היחיד כרגע וזה לא שיש זמן לגדל מנהיגות חדשה. זה הזמן לשנס מותניים ולא להתפלסף.

צילום אילוסטרציה כי אני לא טובה בפוטושופ

אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ההתחזקות האפשרית של בנט. אם ישראל תיפול בפח הבנט המצב יהיה עגום. בנט הוא כולו העמדת פנים אחת גדולה, הוא משווק נכון והוא מייצג את הבו(ח)רים שלו נאמנה, העניין הוא שהבוחרים שלו אינם הרוב המוחץ במדינה והשירות שלו לכלל הציבור הוא שירות דוב. אם אפשר היה להוסיף תמונה לביטוי "זאב בעור של כבש", התמונה האולטימטיבית, מבחינתי, היא תמונתו של בנט. האיש הזה מסוכן לכל מה שישראל צריכה ויכולה להיות. כל האיש הזה בנוי על דימוי, הוא "יעני" אחד משלנו, הייטקיסט מצליח, עם כיפה סרוגה קטנה, הוא ציני, איש משפחה, מדבר בשפה "שלנו", הוא בקי ברזי המדיה החברתית ובעיקר הוא מנסה להצטייר כנכון - אלה כל הדברים שעושים אותו מסוכן. הוא מתחבב על הרבה אנשים בניסיון שלו להיות "חבר'מן", אבל בנט הוא לא אח ולא חבר. הוא משרת מצוין את הציבור שלו והוא נתפס כבעל ברית לגיטימי של המרכז וימינה, אבל זהו, שלא.

בנט בעיניי מסוכן לאין ערוך, הוא מחזיק בדיעות לאומניות, לא לאומיות, ארץ ישראל השלמה, ייהוד הארץ וחיזוק האלמנטים היהודיים על פני הדמוקרטיים, הוא נגד משא ומתן ולא מאמין בפיתרון של שלום ואלה קווים שהוא לא יסטה מהם. קל לחבב את בנט, אם אתה מאמין ביידישעקייט ואם אתה לאומני מספיק, כי הוא פורט בדיוק על הנימים האלה. אבל הבעיה היא שכל עוד ישראל נוהה אחרי קווים כאלה, כי "כולנו יהודים" ו"הארץ הזו היא שלנו", המשמעות האמיתית עליה כמובן בנט לא מדבר היא התפוררות הדמוקרטיה מבפנים. דבר זה לא יאפשר, בסופו של תהליך, את קיומה של מדינת ישראל, אלא אם כן נהפוך את ישראל תיאוקרטיה ונשלול מהציבור הערבי את זכויותיו המעטות כאזרחים.

כן, ספרו לי עכשיו שאני מגזימה וזה בסדר כי אנחנו כבר מתורגלים לא לראות קדימה וזה משרת בדיוק את האינטרסים של כבר אוטוטו 14 שנים של שלטון ימין. הרי כולנו יהודים ולכן קצת יהדות זה לא רע, אבל זה לא קצת יהדות, אי הפרדת הדת מהמדינה כבר מיום הקמתה זה לא קצת יהדות, זה המון יהדות. זה שאנחנו לא יכולים בלי התערבות של הרבנות בחיי האישות שלנו (כן, גם אם התחתנו בחתונה אזרחית בחו"ל כמובן, כי בארץ אי אפשר למרות חוק יסוד: כבוד האדם), זה שאי אפשר לקנות בסופר שום דבר שאינו כשר, המימון הממשלתי את הדת בישראל, שעות הדת והמורשת שנוספו למערכת החינוך המקרטעת שלא מלמדת את ילדינו את מה שראוי היה שילמדו וזה רק קצה הקרחון - כל זה, זה כבר המון דת. ובכל זאת בנט רוצה יותר דת והנה לכם מנהלת דת וחוק לאום והצורך בהכרה במדינה יהודית. מהי ישראל אם לא מדינה יהודית? אנחנו לא צריכים יותר דת, אנחנו צריכים יותר דמוקרטיה.

אפשר לטעון שאין כיבוש כי המדינה הזו ניתנה לנו על ידי אלוהים ולהגיד שמי שכופה עלינו מלחמת דת זה הם ולא אנחנו. הדף, המיקרופון, המקלדת, הם סופגים הכל ובסוף גם משנים את התודעה הציבורית, גם אם ללא ביסוס. גם אם היה אלוהים והוא שנתן לנו את כל השטח, עדיין היום בשטח הזה חיים אנשים, זה דורש משא ומתן, זה דורש פיתרון. אין אפשרות לשנע את בני האדם האלה, אין אפשרות להיות ריבון בלי להיות ריבון כל כך הרבה שנים ויש לנו 47 שנים של ניסיון לא מוצלח בנושא. קל להיסחף אחרי דמגוגיה בגרוש שפורטת על נימי ההזדהות הבסיסיים של ההמון, השאלה היא לאן זה מוביל. אין אפשרות לייהד את המדינה יותר בלי שזה יבוא על חשבון דמוקרטיה ואגרגציה של אזרחים, אין אפשרות להמשיך ולשלוט על השטחים (כבושים או לא כבושים זה לא משנה) בלי שבסופו של דבר זה יתפוצץ לנו יותר בפרצוף. בנט מוכר אשליה שמרבית האנשים בישראל היו רוצים להאמין לה, רק שאללי הפיכחון יהיה כואב.

בנט לא מציע פיתרון, בנט מציע לנו להמשיך להיות יותר יהודיים ויותר לאומניים, אני מבינה שזה נשמע טוב או לא מאיים לחלקים בציבור, אבל בסופו של דבר מה שבנט מציע מעצים את השסעים בחברה הישראלית, ברמה הדתית, העדתית, המדינית והכלכלית ובטח ובטח ברמה הדמוקרטית. ניתן להשתבלל ולמלמל על הבטחה אלוהית וחוסנו של העם היהודי, השאלה היא לאן זה יוביל אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אחרים שניסו את זה לא הגיעו רחוק. הגיע הזמן שנושאים אלה בראש המצע לא יזכו לתמיכה רחבה אלא יפנו בדיוק לציבור המצומצם אליהם הוא שייך, בנט צריך להיות תופעה שולית וחולפת. ימים יגידו אם כן.