לפרק את הכעס

אילוסטרציה. מספיק טוב

יש רגעים בהורות שהם רגעים מכוננים, כאילו בדיוק נשלחה איזו קרן אור מתוך ענן ובזווית העין את ממש יכולה לראות את הלפריקונים בקצה הקשת מרימים אגודל לציון שהכל סבבה, זה קורה לרוב שנייה לפני שהם מעיפים עליך קונפטי ואז, לפחות מטאפורית, את כבר מוצאת את עצמך עם מטאטא ויעה. הרגעים האלה עשויים להיות בכלל לא משמעותיים לילדים, אם כי הם כן בטטוח הארוך כי הם מציבים דוגמת התנהגות, אבל את כהורה יודעת שאם היתה משאית מדליות - זה בדיוק הרגע שהיא היתה עוצרת - כאן ועכשיו.

זה קרה לי היום כשלפתע מהסלון נשמע רעש של המון כדורי מתכת מתגלגלים על הרצפה (קטינא חקר מגנטים), זה לא שהייתי צריכה שניה כדי להבין מה קרה, אבל מיד שמתי לב שזה ממש אבל ממש לא מפריע לי. כשהגעתי אליו, אחרי שהוא כבר אסף די הרבה, הוא אמר שהוא פשוט רצה לדעת כמה גדול האשכול שהוא יכול ליצור עם מגנט אחד, זה היה הרגע שהייתי מוכנה לקנות עוד ערכה גם אם סופה להתגלגל על הרצפה. התגובה המעודדת שלי היא זו שגרמה לו לחזור לשולחן הניסויים ולבדוק אם הוא יכול ייצר צורה יציבה יותר. הוא אולי כרגע חוקר מגנטים, אבל התגובה הזאת עשויה להיות זאת שתדרבן אותו להתנהג כך במצבים אחרים - בלי להתרגש או להתעצבן.

כשהבכור היה קטן, התגובה הנונשאלנטית לדברים שהוא עשה, והוא באמת לא היה שובב גדול במיוחד, היתה יחסית מלאכותית ולרוב היה הבדל די גדול ממה שהראיתי כלפי חוץ ומה שהרגשתי בפנים. אני די בטוחה שלמרות שחשבתי שהצלחתי להסתיר - המאמץ, בין אם רציתי או לא, ניכר. גם היו פעמים שלא הצלחתי וכעסתי במקומות שלא הייתי צריכה לכעוס, אל הרגעים הייתי רוצה לחזור אליהם ולשנות. עם זאת אלה הרגעים שגרמו לי לשנות, אבל לא אהפוך את זה לתהיה פילוסופית, במקרה שדאגתם.

אולי זה השילוב של כל השינויים שילד ראשון מביא איתו, אולי זה כל התקוות שבלי משים אני לפחות עמסתי עליו, עד שהבנתי שהתקוות האלה הן לא שלו, הן שלי וכדאי שאתמודד איתן. לקח לי זמן להפנים סיסמאות כמו שהוא צריך את הסבלנות שלי ובעיקר את המקום לגלות את עצמו. את כל אלה כבר הבאתי להורות שלי כשנולדה המרכזית ובכל זאת עוד הייתי צריכה לתרגל. עם קטינא זה כבר הגיע די בקלות ועדיין זה כל הזמן שם ואני בטח עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אם יש לה סוף בכלל.

הרגעים שאני מצטערת עליהם כהורה הם רגעי הכעס, שאמנם לרוב הגיעו אחרי הפגנת סבלנות ארוכת טווח ועמוקת גזרה ועדיין הגיעו. ולא משנה מה היה לפני כן, אלה רגעי הכעס שנשארים. כעס הוא לגמרי לגיטימי, ילדים צריכים להכיר אותו כמו עוד סוגים של התנהגות אנושית. ילד לא יכול ללמוד לשלוט בעצבים שלו, אם ההורה שלו לא עושה זאת בכל פעם שהוא מתעצבן. כל מה שילד לוקח מזה אולי זה פחד, אבל בעיקר דוגמא. התפקיד שלנו כהורה, לפחות בעיני, הוא לא עריכת ההיכרות עם הכעס, זה בא באופן טבעי לכל אחד, אלא מה אנחנו עושים איתו.

כהורים, כשאנחנו כועסים בין אם התגובה שלנו היא צעקות, שתיקה רועמת, עלבונות או רקיעה ברגליים, זו גם הדוגמא שהילדים רואים להתמודדות. אי אפשר לכעוס עליהם באמת אם כאשר אחיהם הקטן יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם יצעקו/יעליבו/ירקעו ברגליים. בהערת אגב, יללות זה לא קטע של חיקוי הורי, זה רק אמצעי להגברת העצבים שכדאי לנטרל במהירות. ההתנהגות שלנו היא מקור לחיקוי והיא נותנת לגיטימציה לתגובה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. יותר מדי פעמים נתתי דוגמא לא טובה, כל פעם כזו שלחה אותי לחפש דרכים חדשות. הרבה פעמים חשבתי שמצאתי, לרוב גיליתי שלא, אבל כל ניסוי כזה נתן לי עוד כלי להבין מה אני יכולה לעשות ומה אני לא. 

לכעוס זה בלתי נמנע, השאלה היא מה עושים עם זה וזו שאלה חשובה. כי בעוד שליד אנשים זרים אנחנו לרוב משתדלים יותר, לא תמיד אנחנו משתדלים מספיק ליד הילדים שלנו, או שאולי אני החוטאת היחידה. מההתבוננות שלי על עצמי למדתי כמה דברים, בעיקר הבנתי מה אני לא רוצה, לא לעצמי ולא לילדיי. באופן עקרוני אני לא בנאדם כועס במיוחד וההורות הפכה אותי סבלנית למדי, אבל אין הורות נטולת כעסים. במצבים כאלה היום, אני עוצרת לרגע, אבל לא כדי לנשום או לספור או מעין אלה, אלא כדי רגע לחשוב ולשאול את עצמי מה הבעיה הכי גדולה פה. את השאלה הזו אני גם אפנה אל הילד ומפה אפשר לרוב ליצור דיאלוג, לפעמים צריך רק שקט. 

כן, כעס הוא בהחלט משהו נורמלי, אלא שהוא יכול להיות הרסני וגם יכול להיות קונסטרוקטיבי אם יודעים לפרק אותו נכון. זה לגמרי לא פשוט, אבל תגובה בריאה לכעס היא משהו שצריך ללמוד באופן עקרוני והיא בהחלט מכישורי החיים שכדאי שילדינו ירכשו. אלא שאני לא רואה איך ניתן לרכוש אותם בלי לקבל את הדוגמא הנכונה. הנה עוד אחד מהדברים שמוטלים מבחינתי עלינו ההורים. את המאבק הזה להשתפר אני חולקת עם הילדים, הם שותפים לניסיון הזה שלי לללמד את עצמי שימוש נכון בכלים להתמודדות בריאה. הם לא תמיד מצליחים ליישם את זה בעצמם, אבל הם מודעים והם משנים ואני מוצאת את זה נהדר.

אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שזה מגיע כשהבכור נכנס לגיל העשרה ואני רואה איך הוא לומד לאט לתעל את הכעס לאפיקים נכונים יותר. אני רואה שבמקום הסתגרות וכעסים באות מילים ואחריהם גם מעשים. לא, זה לא תמיד עובד, החיים מלמדים אותנו שהשינוי הוא כל הזמן הכרחי ושבתוך ההתקדמות גם יש צעדים אחורה. אבל הידיעה שלתהליך הזה יש ממשות מובילה אותי להתקדם והניסיון ההורי הזה עושה אותי בנאדם טוב יותר, לא אבסולוטית - אל דאגה, רק בהתחשב בנתונים הקיימים. אז גם הארכתי וגם יש כאן ילדים רעבים - אם כי זה יכול להיות מבחן לא רע להתמודדות שלהם עם כעס. סתם. צחקתי. עכשיו - מטבח.

הרחקה - דפוס חדש שאני מאמצת

השבוע האחרון שהיה שבוע של עבודה בקצב בלתי אפשרי, ניסיון להספיק הכל ועוד קצת, לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי ללא הורדת רף איכות הביצועים. המחיר היה בעיקר שעות שינה, אבל חשוב מזה העדר זמן לכתיבה שאיננה מקצועית. בבטן מלאה בנושאים פוליטיים התיישבתי לכתוב אחרי שהורדתי את בנהזוג בשדה התעופה בדרך לנסיעת עסקים, סיימתי את כל העבודה להיום ודאגתי שכל צרכיהם של הדרדקים מסופקים ואיבטחתי לעצמי זמן כתיבה. עם הקפה והלפטופ ובועת השקט החצי עבירה שיצרתי לעצמי, לקחתי לעצמי את הזמן לנשום והבנתי שאני צריכה לפרוק. לפוסט הזה אין ברירה אלא להיות אישי.

החינוך הביתי והעבודה, על כל המשתמע מהם, מחייבים ריכוז מקסימלי בכאן ובעכשיו כדי להספיק ולתמרן בהצלחה בין שניהם.החדירה שלהם האחד לתוך השני היא בלתי נמנעת ולא משנה עד כמה אני מנסה למדר בין השניים. יש משהו יותר ממאתגר בלהתמודד בבעיה בעבודה בזמן שצריך לעזור לאחד עם עבודה על קפקא, ותוך כדי לארגן ילדה לשיעור בלט ורגע להכין איזה משהו לאכול לאחר. האתגר נעשה גדול יותר כאשר בשתי המערכות יש לחץ בו זמני ובשתיהן יש צורך לגייס סבלנות וכושר המצאה כדי לפתור את הבעיות ולא לתת להן להתערבב ולזלוג - מה שכמובן מייצר פוטנציאל (אתם לא מצפים שאכתוב יוכלה - כן זו המילה בעברית) נפץ בעל נזק היקפי מורחב. 

זה יוצר מצב שבו אין ממש מקום לעצור על דברים שאינם רלוונטיים להתקדמות בשני הצירים האלה. כל דבר אחר נדחק הצידה ועימו גם ההתמודדות איתו, היא נדחית למועד מאוחר בו אפשר יהיה לתת לזה תשומת לב. זה קצת בעייתי כיון שזה מצמצם מאוד את היכולת שלי להיות חברותית ולתת תשומת לב, עם זאת זה פותר חיכוכים קטנים שאם היה לי זמן קרוב לוודאי הייתי מתעכבת עליהם. זה אומר שאין זמן לייצר דרמה כזו או אחרת על צרימות, לא שחלילה אני מכניסה את עצמי מרצון לקבוצת הטיפוסים הדרמתיים.


ההרחקה המתבקשת בזמן הטיפול של דברים שאינם קריטיים ברמה היומיומית יוצרת נקודת מבט טובה. יותר מזה, מאפשרת הסקת מסקנות טובה יותר, פחות נשלטת על ידי רגשות. ברור שזה מאוד כוללני וזה תלוי באירוע עצמו, ויש כמובן אירועים שאין ברירה אלא להגיב עליהם בזמן אמת, אולם הימנעות מתגובה לאירוע בעת התרחשותו, כשאפשר ואחרי כל ההסתייגויות שהוספתי ולא הוספתי, מאפשרת מנעד התנהגותי רחב והרבה יותר בריא. שמתי לב לזה כי אנשים שפעם נטו לעצבן אותי בהתנהגותם, לא שינו התנהגות, זו אני שהפסקתי להתייחס כי אין לי ממש זמן לזה ופתאום התפנה לי הרבה זמן ומקום (שמיד התמלא בעבודה וילדים).

אני לא ממציאה את הגלגל - ניתוק של זמן ובמידה רבה גם של רגש הופך את ההתמודדות לקלה הרבה יותר ולפעמים אפילו מאיין אותה. מהמורות קטנות, שלו היה לך זמן להתייחס אליהן, היו הופכות לבור, שלא לדבר על תהום, מאבדות את משמעותן. אני מתרגלת את זה כרגע במרבית תחומי החיים. אבל לא משנה כמה אנחנו מנסים לתרגל דברים להכרח יש דרך משלו. כשמשהו מכעיס אותי או מעליב אותי ואין לי זמן להתייחס אליו, ברגע שאתפנה לחשוב עליו שוב, אם בכלל, אני אשים לב שפתאום זה כבר לא כל כך חשוב. כלומר כן, ברגע ההתרחשות הפגיעה או העצבים גדולים, אבל ההכרח של לא להתייחס לא מאפשר להתעכב על ההתנהגויות האלה. ההתייחסות אליהם בדיעבד מגמדת אותם, אולי כי באיזשהו מקום בעצם כבר המשכת הלאה, אז למה לחזור לאחור?

זה הביא אותי לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שזה כלל מעולה ביחסי אנוש, אבל יותר מזה כלל מצוין ליחסים עם הילדים. ומה זה אומר? ובכן, התגובה שלנו לילדים היא לרוב מיידית, זה די מוכתב מסוג הקשר. כלומר כשהילדים רבים ביניהם, אני לא רואה אותנו אומרים "תנו לי לחזור אליכם בנושא, בינתיים תפסיקו". אנחנו מיד מגיבים אליהם, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי. העניין הוא שלתגובה שלנו לילדים אמורים להיות שני צדדים: אחד תגובה מיידית לאירוע, השניה היא הלקח הנלמד או שאולי נקרא לו חינוך/הכוונה. 

הבעיה פחות חריפה במצבים חיוביים, אבל מה קורה דווקא בזמן של לחץ או עצבים? ובכן, דווקא אז אנחנו נוטים לשכוח את שני ההבטים שיש להתנהגות שלנו. אנחנו מונעים מהצורך לסיים את הבעיה ולא תמיד מבינים שהדרך לסיים את הבעיה היא דרך למידה שתביא בסופו של דבר (גם אם באופן איטי עד כאב) לשנוי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת שהפעולה צריכה להתחלק לשני שלבים: אחד להפסיק את מה שזה לא יהיה שדורש התייחסות; השני, ליצור מצב שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה ולתת לילד כלים לעשות את זה בעצמו. 

איך מפסיקים? ובכן זו החלטה אישית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפסיקה מריבה בין הילדים על ידי כניסה למטבח, שליפת סיר ותיפוף עליו כדי להסיט את תשומת הלב לדוגמא. אם כי במחשבה שניה, יש פה אחלה קטע. ברור יש צורך בסמכות הורית, שאגב לא נקנית בצעקות, להפך. שמתי לב שאני לרוב מדברת המון בניסיון להפסיק מצבים בעייתיים בין הילדים ושמתי לב שאני גם לפעמים נעשית עצבנית בגלל אינטראקציות שלהם. זה בטוח פוגם בחוש השיפוט שלי באשר לדרך הנכונה לטפל בזה, זה בטח לא מאפשר להם לשמוע את כל המלל או להפיק מזה תובנות. כשאני לא מטפלת בזה נכון קורים הרבה דברים, אבל מה שבעיקר קורה הוא שאני דנה אותם ואותי לחזרה בלתי נמנעת על אותה טעות שוב ושוב.

וזה באמת קטע כזה. כי הורה היה רוצה להאמין שהילדים הנבונים שלו קלטו שההתנהגות הזו לא בסדר ומעכשיו ימנעו ממנה, לפחות כדי להמנע מכעסו של ההורה. רק שזו לא באמת סיבה לשינוי התנהגות, בטח לא לעומק. ותכל'ס זו התנהגות מאוד מעצבנת. אז למה הילדים לא לומדים וממשיכים לחזור על התנהגויות? אני מניחה שזה נובע מהמון סיבות ואני בטח לא פסיכולוגית ילדים. אבל עלה בדעתי שרק להגיד להם שמשהו הוא לא טוב זה לא ממש עוזר, גם להסביר להם למה זה לא עוזר כי את מבקשת מהם לאמץ את זוית הראיה שלך, אבל בעוד שהוא מסוגלים לקבל אותה, הם לא מטמיעים אותה, היא לרוב מתנגשת בזוית הראיה שלהם.

השיטה החדשה שלי היא להפסיק ולהתרחק. כלומר לא בהכרח להתרחק מהם. אלא להפסיק את הבעיה, לקצר בשיחה (טוב, זה משהו שאני מתרגלת שנים והוא לא קל לשכמותי) ובעיקר להידבק להנחיות מעשיות - מה לא בסדר ואיך כדאי היה לעשות אחרת. שיחות אחרות על התנהגות אפשר לעשות במועד מאוחר יותר אם ממש מוכרחים, אגב אחרי שעובר הזמן ממש לא מתחשק לחזור לזה, אז זה בערך כמו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. ויותר מזה, מתן כלים אופרטיביים לילדים מקל עליך את משימת החינוך - זה נותן להם משהו להיאחז בו כדי לשנות או להתחיל לייצר שינוי וזה בעיקר מגביל מבחינת מלל. 

כמו כל דבר זה לוקח המון זמן וסבלנות, אבל בניתוק הזה יש משהו מאוד מרגיע. זו לא התעלמות, זו דרך מלאכותית למסגר דברים, לתחם אותם. בעיניי זה צורך שלי לא לאבד את מוקד הכוח שלי, אם אני מטפלת בבעיה כשאני כועסת או לחוצה או נעלבת לרוב הטיפול שלי יהיה יותר טוב. זה לא עושה אותי אדם פחות רגיש, הכלים האלה מאפשרים לי להרגיש יותר, להיות מאוזנת ולהרגיש בשליטה. התנהגות שהיא כולה רגשית ללא ראציונלאליות היא כנראה משהו שאני לפחות לא מסוגלת לו. התנהגות שהיא רק רגשית או מיידית היא לרוב משהו שמשנה לי את מרכז הכובד. אני חייבת לאזן, לאזן אומר לקחת את הזמן ולשנות את הפרספקטיבה לרגעים שבהם אני יכולה להעריך את התמונה בכללותה. 

דברים שנראים נוראיים באותו הרגע לא באמת כאלה לרוב, לכן הזמן כפוי ככל שיהיה הוא הסיכה שמפוצצת אותם ומחזירה אותם לגודלם הטבעי. מעבר לזה שברגעים של לחץ או התרגשות קיימת נטייה טבעית להגזים בתגובות. הגזמה בתגובות היא בוודאי לא בריאה, על אחת כמה וכמה עם הילדים. אז זהו, מסתבר שכוח פנימי הוא תוצאה של מרחק וזמן, אבל הי אינשטיין כבר פחות או יותר אמר את זה קודם. 

הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר. 

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.

  

האתגר - התסכול והמאבק

יו נואו - באותו עמוד

סליחה שלא כתבתי, אני מניחה שזה לא הטריד אתכם (ובצדק), אבל אותי זה כן. למרות שאני מתחילה להבין שהאתגר הזה לכתוב כל יום הוא לא בהכרח הגיוני ויותר מזה, הוא בעיקר ציפיה שלי מעצמי. אלא שלא רק שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית עם אורח החיים שלי, זה גם לא תמיד נכון. כלומר, זה נכון לנסות לפנות זמן בכל יום לכתיבה, אגב זו פרקטיקה ממכרת, אך לא מחוייב המציאות שכל כתיבה תהיה לשם פירסום בבלוג. אז ראו בזאת תיאום ציפיות, ואם אין בזה משום תיאום ציפיות אתכם, הרי שלפחות עם עצמי וזה כבר טוב. לפעמים להעלות את הדברים על הכתב זה כל מה שנחוץ.

ימי שלישי בבית

שיחת העידוד הקצרצרה הזו, שביננו היתה יותר מונולוג, מובילה אותי לנושא שרציתי לכתוב עליו היום והוא מלווה אותי תמיד מאז שאני אמא. כרגיל, אני אכתוב קצת לפני שאגיע ממש לנושא, כזאת אני - מסתובבת סחור-סחור בניסיון ליצור אווירה. יום שלישי, באופן עקרוני, הוא היום היחיד בשבוע שפנוי לנו. פעילויות הבוקר שלנו בשלישי אינן קבועות, לעיתים יש לנו סיורים ולרוב לא ואת אחר הצהריים נלחמתי (כן, ממש כך - הדרמה) להשאיר נטול פעילויות מחייבות מכל סוג שהוא. הואיל וכל אחר הצהריים אחר לכל ילד יש מינימום חוג אחד והבקרים שלנו עמוסים תמיד, יום החופש הזה באמצע השבוע הוא חיוני. יום שלישי הוא יום בית, היום היחיד שבו החינוך הביתי הוא באמת מה שהוא נשמע - יום בבית של כיף, עשיה, לימודים והנאה. 

מדהים כמה תמונות של ילדים מול ספרי לימוד
אפשר למצוא תחת הערך "תסכול"

אז אתמול, יום שלישי, הראשון אחרי החזרה לשגרה, היו לי הרבה ציפיות. התחלנו עם בוקר רגוע, התיישבנו ליד השולחן עם העוגיות שזה עתה יצאו מהתנור ורשמנו את המטלות שכל אחד מאיתנו רצה להספיק במשך היום. הכל עבד נפלא עד שהבכור ניגש למשימה הראשונה שהוא לקח על עצמו (שיעורי בית של קבוצת הלימוד שלו) והתחיל להילחץ. המוטו שלי במקרים כאלה הוא להתייצב לצידו לפרק את המשימה למספר משימות קטנות יותר. זה בדרך כלל מסייע לתחושת הביטחון באשר ליכולת להתמודד עם הסוגיה. הפעם זה לא כל כך עזר, אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את הפעם הזו שזה לא עוזר. הרגעים האלה שכל נורת אזהרה הורית נדלקת באדום משתק ומהבהבת כאילו סוף העולם מתקרב. ראיתי את התסכול ולא היתה שום דרך להתמודד איתו רציונלית ולא שלא ניסיתי. אחרי יותר משעה שלא התקדמה לכלום חוץ מהתגברות (ברמת הטור ההנדסי) התחושה הסובייקטיבית של הילד שהוא את המשימה הזו לא יצלח, הוחלט שהכי טוב יהיה לנוח.

בור
צילום אילוסטרציה ואפילו לא שלי

אני זוכרת את עצמי כילדה במצב הזה, אני יודעת שמרבית הילדים שאני מכירה עוברים/עברו את זה בשלב כזה או אחר ועם זאת, כהורה, אין הרבה דברים יותר מתסכלים מזה. ההתייחסת שלך למצבים כאלה היא אף פעם לא נטו אובייקטיבית, כי הקושי של הילד גם באיזשהו אופן פסיכולוגי מקרין עליך. הרי אתה יודע שהילד יכול, אתה תמיד נמצא שם כדי לתמוך, שניכם יודעים שזה יגמר בזה שהוא יצליח וירגיש טוב עם עצמו ולמרות כל נתוני הפתיחה המוצלחים עדיין נופלים לבור המיותר הזה של חוסר ביטחון ולחץ. הדבר שמדהים אותי יותר מכל זה שגם אם אני מצליחה שלא ליפול לשום בור לא להילחץ, לעזור ולהיות שם, הוא בכל זאת יפול לבור הזה עם הראש למטה. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שמפעם לפעם זה יהיה קצר יותר עד שבסוף זה ייגמר. 

לחץ צריך לדעת לשחרר

אין לי מתכון פלא לסיפור הזה, אבל ברור לי שבין הרכיבים צריכים להיות סבלנות וחמלה, אלה מרכיבים די טובים למרבית הסיטואציות האנושיות, אז אני לא באמת מחדשת שום דבר. אני כן יודעת שבאופן טבעי השלב הזה יעבור והם יפתחו ביטחון גם בזה ושההתעקשות להאמין בו ולתמוך מזרזת את התהליך. בעיני, אלה בדיוק הרגעים בהם יש צורך דווקא לעזוב הכל ולהתפנות לילד. לשוחח שיחת עידוד קטנה ואז להיות ענייני - לפרק את הנושא לחלקים יחד עם הילד, לתת לו איזו דחיפה ראשונית, ולהעביר אליו את המושכות תוך כדי עידוד (הספקטרום רחב לבחירתכם). המעורבות שלנו היא קריטית. אם נעזור להם ונלמד אותם איך להתמודד עם זה, איך מפרקים את זה, איך מתמודדים עם כל חלק, ואיך מחלקים נכון את הזמן ולא מגיעים לזה בלחץ של הדקה ה- 90, כל התהליך יכול לקבל תפנית חיובית יותר.

יכולה להוות מכשול אבל גם להפוך למקפצה

ברור לי שאני מגיעה ממקום של פריבילגיה בנושא הזה, בעיקר משום שאני נמצאת עם הילדים כל הזמן ואני מעורבת בחיי הילדים יותר מהורה רגיל מתוקף הבחירה שלנו בחינוך ביתי. ברור לי שכאשר המטלה היא חלק מחומר הלימודים שאני מלמדת יש לי יותר יכולת להשפיע, להתאים ולעזור, אבל גם אצלנו יש לימודים שנעשים על ידי מורים מבחוץ וגם באלה אני מעורבת. ככל שאני נמצאת יותר עם הילדים, ככל שאני רואה יותר ילדים אחרים, אני מבינה שיש דברים שכל ילד יעבור בכל מסגרת שהיא ולא ניתן למנוע אותם, אבל ניתן לרכך אותם. אורח החיים המודרני שלנו שיש בו אילוצי זמן מרובים לא ממש מאפשר את הריכוך, להפך הוא לרוב מחדד סיטואציות ולכן אין ברירה אלא להיות יותר מודע לזה, לשים פחות דגש על כל המסביב, להתרכז בילדים בזמן המשותף יחד. לוותר על המסכים השונים, קצת לעגל פינות במטלות כמו ניקיון ואוכל ולהקדיש יותר זמן נטו להם. הדרך ללוות לילדים במסע שלהם לעבר הבגרות חייבת להיות על ידי היכרות טובה יותר ובילוי של כמה שיותר זמן איכות יחד. היכולת האמיתית לעזור לילד שלך היא דרך הקשבה והכוונה ואת זה קשה מאוד לעשות תחת מסך הלחצים והאילוצים היומיומי. 

קרקע לא יציבה בעליל
לפעמים זה בלתי צפוי ולפעמים
כרוניקה ידועה מראש

אני יכולה לדבר רק על עצמי, ההורות שלי משתנה בכל יום ואני יודעת שהיא מאוד טוטאלית. אני משתדלת בכל כוחי ללמוד כל יום מהטעויות שאני עושה, ואני עושה. עוברת כל לילה, לפני השינה (בקצרה - לא חופרת), על היום שעבר ומנסה לראות איפה פעלתי נכון, איפה עשיתי טעויות ואיך אפשר היה למנוע אותן. אני גם מדברת על הטעויות שלי עם הילדים והם רואים את השינוי (שלשום הבכור אפילו ציין בפניי את זה בדיוק). אני לפעמים נופלת למקומות שלא מוצאים חן בעיניי ואז עושה כל מאמץ לא ליפול אליהם יותר. גיליתי שהדרך הכי נכונה לדבר עם הילדים היא להראות להם דרך אחרת. כשהם שוגים, אני מחפשת את החלק הכי בוגר וסבלני שלי, את זה שמנסה לדבר בתמציתיות ואני מחפשת את המילים שיתנו להם את הסולם לעלות מאיפה שהם נמצאים. כשאני לא עומדת על קרקע יציבה, אני לפעמים מוצאת את עצמי נופלת לבור שלהם. זה לא קל, זה אפילו הכי קשה. ואז אני מתאוששת ונזכרת שזה בדיוק המקום להראות להם גם איך מטפסים מכאן למעלה בשיתוף פעולה. אולי מה שאני רוצה להגיד זה שדווקא ברגעים האלה אני נזכרת שזה אולי ניו אייג'י ומעצבן, אבל הרבה יותר יעיל לאהוב.

אני עדיין נופלת, נוזפת, לעיתים אפילו קצת מזלזלת, לפעמים (אבל באמת לעיתים רחוקות) צועקת ואני מתייחסת אל עצמי בסלחנות, אבל לא מוותרת ונלחמת בזה. לא רוצה לזכות בתואר האמא הכי טובה בעולם, אבל אני יודעת שהילדים שלי צריכים שאעשה את המקסימום במסגרת התפקיד שלי ושהוא בא עם אחריות והאחריות הזו היא לא רק כלכלית או מוסרית, היא אנושית. כשאני רואה את זה ככה, איכשהו זה מצליח להוציא ממני צדדים טובים, כאילו שאם בתוך הסיטואציה הזו שאני נמצאת בה אם אתנהג נכון זה יהיה איזשהו סימן טוב, כאילו הקהל הבלתי נראה יהנהן בראשו בשביעות רצון. במידה רבה הכלים שהם צוברים בדיוק מסיטואציות כאלה, הם חלק מהכלים שאני הרגשתי שהיו חסרים לי ונאלצתי ללמוד כבוגרת (ולא שלא ישתמע מזה שהם לא יצטרכו פסיכולוג - אני מניחה שאין דבר כזה). ברגעים שהכי קשה לי, אני יודעת מה אני רוצה שהם לא ילמדו ממני ומחשבת את ההתנהגות שלי מחדש. גם די עוזר לי לזכור שתכל'ס הסיטואציה הזו היא לא באמת אתגר, כשאני נזכרת בזה, גם הילד שלי מתחיל להיזכר. 

תמיד צריך להרגיש קצת כמו כוכב

הרחקתי מאוד מהסיטואציה שתיארתי ולכן לפני סיום אחזור אליה - בפעם השניה שהבכור ניסה אתמול להתמודד עם המטלה, הוא בא בתחושה אחרת והצליח להתגבר עליה - בדק, חקר, סיכם וכתב. מיד כשהוא סיים הוא נסע לחבר. כשחזר הוא סיפר לי בגאווה שהאמא של החבר מאוד התרשמה מכל מה שהוא הספיק לעשות עד לשיעור של יום שישי. איכשהו היתה לי תחושה שזה היה בדיוק האקסטרה אגו בוסט שהוא היה צריך. אני לא יודעת איך תיראה הפעם הבאה, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה יותר טובה מזו של השבוע. חוצמזה אני תמיד מעודדת את עצמי שלגיל הזה של ההורמונים עוד לא ממש הגענו, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות. אולי באמת את הפוסט הבא אקדיש למחשבות האלה שיש לי לגבי גיל ההתבגרות הזה שאנחנו ממש לפיתחו. זהו, סיימתי - הייתם מאמינים?

זה לא ייגמר טוב

ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.

אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.

אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.

לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.

כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.

הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.

זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.

מין פוסט על הנפש והגוף והנפש ודברים שקשה להגדיר

אני נוטה לראות בעצמי אדם ראציונאלי, כזה שמחפש הסברים מדעיים, לא מאמין באלוהים או בכל השגחה עליונה, גם היא משובבת נפש כמו חדי קרן ופיות. אני לא רואה רוחות רפאים וגם לא הילות, לא מתקשרת אלא עם בני אדם בשר ודם כמוני וגם בקטגוריה זו לא ממש עם כולם אם להיות כנה. מאמינה ברפואה מערבית ונדהמת מחדש מהשתכללות הרפואה ומתגליות המדע. לא ממש מחוברת לכוחות הצ'י שלי, לא דוגלת בשום תיאוריה אבל עם זאת משהו בי רואה בנו, בני האדם, יותר מ"רק הסבר מדעי", נוסח סינפסות שמתחברות, מערכת עצבים מתוחכמת או תהליך ביוכימי ואלקטרומגנטי שיצר חיים. יש בנו יותר מזה, גם יותר מ"זה" בתוספת תודעה, משהו שבכל זאת דורות שלמים של בני אדם מנסים להסביר בדרך זו או אחרת. לא יודעת להסביר, לא בטוחה שצריך, אולי מספיק רק להכיר בזה בלי לתת לזה שמות. להשאיר את זה בתחום הערטילאי ולא לתת לזה שום ערך או שֵם, רק לדעת שזה שָם. אני מאמינה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, מערכת גדולה יותר מסך ההסברים מדעיים. לא משנה עד כמה נתעמק בחקר הגנום האנושי, או כמה טיפולים חדשניים יאריכו את תוחלת החיים שלנו או יתקנו מצבים, אנחנו יותר מזה. אנחנו גדולים מכוחותינו הפיזיים, אנחנו נעזרים ביכולות המנטליות שלנו להתגבר, ובאותה מידה אנו זקוקים לרפא או לחזק את היכולות המנטליות שלנו כדי להירפא פיזית. יש קשר הדוק בין גוף ונשמה והוא יותר מהסיסמא "נפש בריאה בגוף בריא". 

גם פה אני רואה תהליך בהבנתי את הנקודה ועדיין אני רחוקה מלהבין ממש, למרות ששוב לא תמיד צריך לגמרי להבין, לפעמים צריך לחוש. לדוגמא, וזו דוגמא פשוטה שרבים יסכימו איתה, הבנתי עד כמה הכנה מנטלית של עצמי למצבים מסייעת לי, גם לפני מצבים שהם בעיקרם פיזיים בלבד. לפני כשנה וחודשיים עברתי הליך רפואי קטן וללא הרדמה. כל כך כאב לי שאחרי כמה ניסיונות הרופא קבע לי תור חודש וחצי מאוחר יותר. כל החודש וחצי הזה הכנתי את עצמי להתמודדות עם הכאב. חיזקתי את הגוף בריצה ואת הנפש בשכנוע והזכרתי לעצמי שאני יכולה ובאמת למרות שלא השתנה דבר בעוצמות הכאב הצלחתי להתגבר ועברתי את ההליך ללא הרדמה. זה גרם לי להבין משהו על כוחה של הנפש. תובנה נוספת, שאולי אצל רבים היא בגדר הברור מאליו, התחלתי לשים לב יותר למזון שאני מכניסה לגופי ולהבין עד כמה מזון הוא הרפואה המונעת האמיתית. חלק זה עוד דורש שיפור, הוא לא פשוט כי הוא דורש שינוי אמיתי אבל אני מתקדמת לעברו ולוקחת אותו באיטיות. 

פעמים רבות כאב או מחלה הם סוג של איתות שהגוף מאותת לנו על מנת שנדע לשים לב לבעיה. עם מרבית הבעיות נגיע לרופא, במרבית המקרים תתן הרפואה תשובה, תשובה זו יכולה לסיים את הבעיה לעיתים ולעיתים היא רק נפתרת מהסימפטומים אך הבעיה עצמה לא נפתרת. בעיה שלא נפתרת תמצא את הדרך מחדש כדי לאותת לנו שהיא לא נפתרה. חלק מהבעיות הפיזיות שלנו מחכות שניתן להם את הכוח הנפשי שלנו כדי לסיים אותן. הן קצת כמו הדרקון בספר "דרקון אין דבר כזה" עד שלא ניתן עליהן את הדעת הן יגדלו ויתעצמו.הגוף שלנו יאותת לנו בהמון דרכים והשאלה עד כמה נהיה קשובים ואז מתחילה העבודה הקשה של התמודדות. 

האתגר הכי גדול שלי הוא הפסוריאזיס של בכורי. כבר ארבע שנים אנחנו רוקדים איתו טנגו צמוד - לא איבחנו נכון בהתחלה, נתנו טיפול לא נכון, התפרצות במקומות חדשים, טיפול עם סטרואידים, הפוגה קצרה ואז התפרצות חזקה יותר. והקושי שלו והאומץ בהתמודדות (רק לזה מגיע פוסט בפני עצמו כי מול קושי אישי וגם חברתי עצום הוא מתייצב מדי יום בגבורה אמיתית) כל אלה חברו להיות בעיה שרירה וקיימת שמטילה עליו מגבלות לא פשוטות. אז היינו בטיפול אצל רופא עור מומחה - לא עזר, עשינו טיפול סיני תקופה ארוכה - עזר ואז הגיע לנקודה בה זה לא השתפר, ניסינו טיפול הומיאופטי והמטפלת הרגישה פשוט לא נכון, התחלנו למרוח שמן קוקוס וזה עזר המון ואז עשינו פוטותרפיה (3 פעמים בשבוע בתל אביב) וגם שם זה עצר איפשהו עד שהרופאה האחראית הודיעה שחבל על הזמן והציעה טיפול תרופתי. תרופה שבמינון גבוה משמשת לכימותרפיה ובמינון נמוך נחשבת למוצלחת בטיפול בפסוריאזיס. התחושה שלי שגוף של ילד בן 10 לא יעמוד בעומס של התרופה הזו, שזו תרופה שתילחם בסימפטומים הנראים של הפסוריאזיס ולמעשה תחליש את הגוף במקומות אחרים. כרגע ברור לי שאין בי טיפת רצון לתת לו את הטיפול הזה, גם רופאים אחרים שדיברתי איתם הסכימו איתי. אני מדברת עם בכורי על תודעה וכוח השכנוע של הנפש, שינינו ואנחנו עדיין משנים דינמיקה והתנהגות בבית, המצאנו שיר בסגנון ראפ כדי לגרש את המחלה, אנחנו מורחים את השמן בכל הזדמנות. אבל אני יודעת שצריך יותר. היום נתחיל בפעם הראשונה מעגל ריפוי, אני והילדים, וננסה בשקט ומתוך המון ריכוז לגעת בדברים שבפנים. יש לי תחושה שאם נקשיב נפתח דלת יציאה שלאט לאט תפתח את מה שצריך לפתוח ותתן לגוף שלו להשתחרר. אני עדיין מחפשת עוד פתרונות, אבל יש לי סבלנות גם לגלות את מה שמתחת לאף...