אני מרשה לעצמי לדמיין כי לו היה שריד מספיד את עצמו וודאי היה אומר שבדרכו האופיינית, בחר יוסי שריד למות עם המילה האחרונה והוכיח לכל מי שטען שאין לו לב, שיש לו - הנה רק היום הוא נדם.
לו היה הפוסט הזה קנבס, ניתן היה לגלות את שכבות המילים שקדמו למילים האלה. כל ניסיון היה שלב בניסיון לזכך את התחושה למילים מדוייקות. איך מתארים את יוסי שריד במילים? המילים מתכווצות במקצת, מתגבבות ליצירת קוים לדמותו ולא יכולות. בימים בהם אדם הוא הגדרה כל כך גנרית, יוסי שריד הוא טיטאן.
בעידן של ח"כים ליצנים שניזונים מפרובקציות, ההומור המושחז של שריד הוא זיכרון של ימים אחרים.
בעידן של טיעונים מופרכים על חוקיות ההתנחלויות הנסמכים על התנ"ך, הלוגיקה הצרופה של שריד היא קאנונית.
בעידן של טוקבקסטים מחוסרי בינה ושטופי שנאה, הבוטות שיוסי שריד הואשם בה ובצדק, נדמית כמו שירת רנסנס.
בעידן בו 13% מחברי הכנסת, כולל שרים, שבאים ממפלגות בהן מתקיימים פריימריז נקנסו או הוזהרו על שחיתות, ניקיון כפיו הוא אגדה אורבנית.
בעידן של חברי כנסת שמעדכנים את שכר הח"כים ומצביעים נגד השוואת קצבאות אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, בולט מעברו של שריד עם משפחתו לקריית שמונה ולעבודתו כמורה בבית ספר התיכון שם. איש של דיבורים היה שריד, נואמים טובים ממנו קשה למצוא, אבל גם איש של מעשים. ברורים, נחרצים, ערכיים. אדם.
בעידן של חברי כנסת הנדמים כמכות מתחת לחגורה, ניצב יוסי שריד משכמו ומעלה. כאדם. כנבחר ציבור.
בעידן של העדר אידיאולוגיות וערכים, היה שריד, יוסי שריד.
הוא לא ניסה להתחבב, אבל הוא היה מצחיק, עקשן, נאמן לדרכו. הוא לא התרגש ולא התלהם וסיפק כותרות ולא פרובוקציות.האמין בערכים ולא שלף אינטרסים.
כמה שלא ניאצו אותו, ניסו לפגוע בו, להשתיק אותו, הוא המשיך לעמוד איתן, צוק של מחשבה בהירה, חשיבה ביקורתית, ידיעות מעמיקות, הומור, חכמה ולשון חדה. ניסו להקיז דמו, ניסו להשחירו, אבל מעולם לא הצליחו לגבור עליו, לייאש אותו. כאחד הטיטאנים עמד תמיד על דעתו גם כשראה עד יומו האחרון את דרדורה של המדינה, הוא המשיך בדרכו חסרת הפניות, עיקש וגאה וצודק.
היופי במילותיו של שריד לא היה ברצון לשכנע, לא את שומעיו ולא את קוראיו, שריד דיבר וכתב את שעל ליבו, את ראייתו את המציאות את אמונתו בערכיו. בדבריו נארגו להם חוטי ההיסטוריה, התנ"ך, הפילוסופיה, המיתולוגיה במחט של רב אומן עם שילוב מופלא של כישרון, ידע, לוגיקה, חדות מחשבה ואוצר מילים בלום. היכולת שלו להכיל את השנאה אליו לא נבעה רק מהגיון בריא, האמונה בערכיו היא זו שנתנה לו את הכוח, הכוח להמשיך ולומר את האמת שלו. במילותיו ניסה לפקוח את עיניי הארץ שאהב, להתיק את כבלי כיבושיה ולחבר מחדש את כבלי המוסר. לא, לא נביא זעם, רואה ניכוחה, את הדמוקרטיה נרמסת לצד המוסר בשל שיקולי ביטחון והבטחה אלוהית.
לא קדוש היה האיש ולא קדושה הארץ.
אתמול בלילה נפטר יוסי שריד. ישראל חסרה אותו כבר. במי האפסיים בהם אנו מדשדשים היום, לאור נר זיכרון נוכל לספר על טיטאן הדמוקרטיה שלא נח על משכבו בשלום.
כמה רחק מאיתנו השלום. כמה איננו יוסי שריד.
לו היה הפוסט הזה קנבס, ניתן היה לגלות את שכבות המילים שקדמו למילים האלה. כל ניסיון היה שלב בניסיון לזכך את התחושה למילים מדוייקות. איך מתארים את יוסי שריד במילים? המילים מתכווצות במקצת, מתגבבות ליצירת קוים לדמותו ולא יכולות. בימים בהם אדם הוא הגדרה כל כך גנרית, יוסי שריד הוא טיטאן.
בעידן של ח"כים ליצנים שניזונים מפרובקציות, ההומור המושחז של שריד הוא זיכרון של ימים אחרים.
בעידן של טיעונים מופרכים על חוקיות ההתנחלויות הנסמכים על התנ"ך, הלוגיקה הצרופה של שריד היא קאנונית.
בעידן של טוקבקסטים מחוסרי בינה ושטופי שנאה, הבוטות שיוסי שריד הואשם בה ובצדק, נדמית כמו שירת רנסנס.
בעידן בו 13% מחברי הכנסת, כולל שרים, שבאים ממפלגות בהן מתקיימים פריימריז נקנסו או הוזהרו על שחיתות, ניקיון כפיו הוא אגדה אורבנית.
בעידן של חברי כנסת שמעדכנים את שכר הח"כים ומצביעים נגד השוואת קצבאות אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, בולט מעברו של שריד עם משפחתו לקריית שמונה ולעבודתו כמורה בבית ספר התיכון שם. איש של דיבורים היה שריד, נואמים טובים ממנו קשה למצוא, אבל גם איש של מעשים. ברורים, נחרצים, ערכיים. אדם.
בעידן של חברי כנסת הנדמים כמכות מתחת לחגורה, ניצב יוסי שריד משכמו ומעלה. כאדם. כנבחר ציבור.
בעידן של העדר אידיאולוגיות וערכים, היה שריד, יוסי שריד.
הוא לא ניסה להתחבב, אבל הוא היה מצחיק, עקשן, נאמן לדרכו. הוא לא התרגש ולא התלהם וסיפק כותרות ולא פרובוקציות.האמין בערכים ולא שלף אינטרסים.
כמה שלא ניאצו אותו, ניסו לפגוע בו, להשתיק אותו, הוא המשיך לעמוד איתן, צוק של מחשבה בהירה, חשיבה ביקורתית, ידיעות מעמיקות, הומור, חכמה ולשון חדה. ניסו להקיז דמו, ניסו להשחירו, אבל מעולם לא הצליחו לגבור עליו, לייאש אותו. כאחד הטיטאנים עמד תמיד על דעתו גם כשראה עד יומו האחרון את דרדורה של המדינה, הוא המשיך בדרכו חסרת הפניות, עיקש וגאה וצודק.
היופי במילותיו של שריד לא היה ברצון לשכנע, לא את שומעיו ולא את קוראיו, שריד דיבר וכתב את שעל ליבו, את ראייתו את המציאות את אמונתו בערכיו. בדבריו נארגו להם חוטי ההיסטוריה, התנ"ך, הפילוסופיה, המיתולוגיה במחט של רב אומן עם שילוב מופלא של כישרון, ידע, לוגיקה, חדות מחשבה ואוצר מילים בלום. היכולת שלו להכיל את השנאה אליו לא נבעה רק מהגיון בריא, האמונה בערכיו היא זו שנתנה לו את הכוח, הכוח להמשיך ולומר את האמת שלו. במילותיו ניסה לפקוח את עיניי הארץ שאהב, להתיק את כבלי כיבושיה ולחבר מחדש את כבלי המוסר. לא, לא נביא זעם, רואה ניכוחה, את הדמוקרטיה נרמסת לצד המוסר בשל שיקולי ביטחון והבטחה אלוהית.
לא קדוש היה האיש ולא קדושה הארץ.
אתמול בלילה נפטר יוסי שריד. ישראל חסרה אותו כבר. במי האפסיים בהם אנו מדשדשים היום, לאור נר זיכרון נוכל לספר על טיטאן הדמוקרטיה שלא נח על משכבו בשלום.
כמה רחק מאיתנו השלום. כמה איננו יוסי שריד.
