חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ערכים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ערכים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 5 בדצמבר 2015

מותו של טיטאן

אני מרשה לעצמי לדמיין כי לו היה שריד מספיד את עצמו וודאי היה אומר שבדרכו האופיינית, בחר יוסי שריד למות עם המילה האחרונה והוכיח לכל מי שטען שאין לו לב, שיש לו - הנה רק היום הוא נדם.

לו היה הפוסט הזה קנבס, ניתן היה לגלות את שכבות המילים שקדמו למילים האלה. כל ניסיון היה שלב בניסיון לזכך את התחושה למילים מדוייקות. איך מתארים את יוסי שריד במילים? המילים מתכווצות במקצת, מתגבבות ליצירת קוים לדמותו ולא יכולות. בימים בהם אדם הוא הגדרה כל כך גנרית, יוסי שריד הוא טיטאן.

בעידן של ח"כים ליצנים שניזונים מפרובקציות, ההומור המושחז של שריד הוא זיכרון של ימים אחרים.

בעידן של טיעונים מופרכים על חוקיות ההתנחלויות הנסמכים על התנ"ך, הלוגיקה הצרופה של שריד היא קאנונית.

בעידן של טוקבקסטים מחוסרי בינה ושטופי שנאה, הבוטות שיוסי שריד הואשם בה ובצדק, נדמית כמו שירת רנסנס. 

בעידן בו 13% מחברי הכנסת, כולל שרים, שבאים ממפלגות בהן מתקיימים פריימריז נקנסו או הוזהרו על שחיתות, ניקיון כפיו הוא אגדה אורבנית.

בעידן של חברי כנסת שמעדכנים את שכר הח"כים ומצביעים נגד השוואת קצבאות אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, בולט מעברו של שריד עם משפחתו לקריית שמונה ולעבודתו כמורה בבית ספר התיכון שם. איש של דיבורים היה שריד, נואמים טובים ממנו קשה למצוא, אבל גם איש של מעשים. ברורים, נחרצים, ערכיים. אדם. 

בעידן של חברי כנסת הנדמים כמכות מתחת לחגורה, ניצב יוסי שריד משכמו ומעלה. כאדם. כנבחר ציבור.

בעידן של העדר אידיאולוגיות וערכים, היה שריד, יוסי שריד.

הוא לא ניסה להתחבב, אבל הוא היה מצחיק, עקשן, נאמן לדרכו. הוא לא התרגש ולא התלהם וסיפק כותרות ולא פרובוקציות.האמין בערכים ולא שלף אינטרסים.

כמה שלא ניאצו אותו, ניסו לפגוע בו, להשתיק אותו, הוא המשיך לעמוד איתן, צוק של מחשבה בהירה, חשיבה ביקורתית, ידיעות מעמיקות, הומור, חכמה ולשון חדה. ניסו להקיז דמו, ניסו להשחירו, אבל מעולם לא הצליחו לגבור עליו, לייאש אותו. כאחד הטיטאנים עמד תמיד על דעתו גם כשראה עד יומו האחרון את דרדורה של המדינה, הוא המשיך בדרכו חסרת הפניות, עיקש וגאה וצודק. 

היופי במילותיו של שריד לא היה ברצון לשכנע, לא את שומעיו ולא את קוראיו, שריד דיבר וכתב את שעל ליבו, את ראייתו את המציאות את אמונתו בערכיו. בדבריו נארגו להם חוטי ההיסטוריה, התנ"ך, הפילוסופיה, המיתולוגיה במחט של רב אומן עם שילוב מופלא של כישרון, ידע, לוגיקה, חדות מחשבה ואוצר מילים בלום. היכולת שלו להכיל את השנאה אליו לא נבעה רק מהגיון בריא, האמונה בערכיו היא זו שנתנה לו את הכוח, הכוח להמשיך ולומר את האמת שלו. במילותיו ניסה לפקוח את עיניי הארץ שאהב, להתיק את כבלי כיבושיה ולחבר מחדש את כבלי המוסר. לא, לא נביא זעם, רואה ניכוחה, את הדמוקרטיה נרמסת לצד המוסר בשל שיקולי ביטחון והבטחה אלוהית.

לא קדוש היה האיש ולא קדושה הארץ. 

אתמול בלילה נפטר יוסי שריד. ישראל חסרה אותו כבר. במי האפסיים בהם אנו מדשדשים היום, לאור נר זיכרון נוכל לספר על טיטאן הדמוקרטיה שלא נח על משכבו בשלום. 

כמה רחק מאיתנו השלום. כמה איננו יוסי שריד.

יום שני, 30 בנובמבר 2015

מגל - הזורעים בהטרדה בהתפטרות יקצורו

"ינון מגל התפטר כי הוא אדם ערכי", זה מה שאמר היום שמעון ריקלין שניה אחרי שאמר שמה שמיוחס למגל הם מעשים ואמירות שלא יעשו. על זה יש לי רק דבר אחד לומר - אם ינון מגל היה אדם ערכי מלכתחילה לא היתה לו סיבה להתפטר. אדם ערכי, גם אם הוא מתחיל עם אישה נשואה בעודו נשוי עדיין לא מתבטא ככה. אולי יש לו ערכים (עליהם ניתן להתווכח), אבל ערכי או מוסרי הוא לא, זה צריך להיות ברור. כרגע הוא בעיקר ממזער נזקים. מחד, הוא בוודאי מקווה שהתפטרותו תפסיק את האש שבוערת בשדה הקוצים שהוא זרע בעצמו ומאידך, הוא לא מוכן שהפגיעה תבוא על חשבון פטרונו הפוליטי - יו"ר הבית היהודי בנט.

בסוף השבוע יצא לי לקרוא קצת מכתבי ההגנה שפירסמו חבריו חובשי הכיפה כמו אראל סג"ל או שמעון ריקלין. הניסיון לצמצם את מעשיו נראו לי בעיקר כמו ניסיון להגן על ציבור ולא על אדם. כל אחד מהם בדרכו ניסה לצמצם את המשמעויות של מעשיו של מגל. ריקלין ניסה לגלגל את הכדור לעבר המגרש הפוליטי וקשר את הפגיעה בח"כ ימני למשנה פוליטית של השמאל שאינה קשורה למעשיו ואילו אראל סג"ל ניסה בדרך מעוותת משהו להקביל את ההטרדות המיניות של מגל לרומן מחוץ לנישואים. במידה רבה הם ניסו לצייר אותו כקדוש מעונה המשלם מחיר גדול יותר מחטאיו.

במידה מסויימת גם הצליח להם - בדף הפייסבוק של ינון מגל ובדיונים אחרים אפשר למצוא אנשים רבים שרואים בינון מגל "אציל נפש" - אדם שככל הנראה דחף למכרה לשון בפרהסיה הוא אציל נפש? או שמא הגבר שבגילוי נפש "מחוספס" אמר למישהי שהתחת והציצי שלה מחרמנים אותו הוא אציל הנפש? סליחה שאני אומרת את זה, אבל אם אלה ה- pick-up lines של ינון מגל, הרי שיש לו בעיות אישיות אותן שום קריירה פוליטית או חזרה בתשובה לא יוכלו לתקן. זה לא ענין של שמאל ימין ולא עניין של נקמה, זה עניין של נורמות התנהגות פסולות. שום דבר לא עומד לזכותו של מגל בסיפור הזה.

על רקע ההצדקות האלה דווקא התנהגותו של מגל אחרי הפירסומים ראויה, אולי מעט מאוחרת, אבל אדם הניצב מול הרס הקריירה הפוליטית שהחל לבנות יכול לקחת רגע כדי להחליט על צעדיו הבאים. לעומת זאת המחנה שמגן עליו לא פורש מחיים פוליטיים והמחנה שמצדיק אותו מנסה לגלגל את הסיפור לפתחם של התקשורת והשמאל. שום מנצחים לא יוצאים מהסיפור הזה. אולי לבד מרחלי רוטנר שהוכיחה שבמקום בו נשים עומדות איתן על זכויותיהן, גם בעלי תשובה לא עומדים. 

אדם קוצר את מה שהוא זורע, המהלך של מגל בעיקר משאיר אותו לבד כדי לספוג את האש ולשחרר את בנט והבית היהודי מהרבב שהוא הדביק להם. מבחינה פוליטית ואישית הוא עשה את הדבר הנכון, הוא רק עשה אותו אחרי שהוא עשה את הדבר הלא נכון. ינון מגל הוא לא אדם ערכי, זה עולה בוודאות מפעולותיו. מה שאפשר להגיד עליו זה שהוא לקח אחריות וגם זה ראוי. מסתבר שהרף שלנו הוא עד כדי כך נמוך.



יום שישי, 30 באוקטובר 2015

וולטר צדק

כשבקיץ שנה שעברה הלכתי להפגנות נגד צוק איתן, הבכור ביקש להצטרף והסכמתי. הוא ידע בדיוק במה מדובר ועשה את הבחירה שלו. אלא שההליכה להפגנות הפכה להיות מסוכנת ואז התחלתי ללכת לבד. לא יכולתי לקחת את האחריות ולתת לילד שלי להגיע איתי לפעולת מחאה שאמורה להיות לגיטימית במדינה דמוקרטית. לא רק שהדעה שלי נתפסה כבגידה, הדעת הציבורית גם לא סבלה את עצם הניסיון למחות. הסבירו לי שאלה המאיימים על חיי הם עשבים שוטים, באותה נשימה בה הוסבר לי שדעתי אינה מתקבלת על הדעת. אלא שחופש המחשבה וחופש המחאה אינם שקולים לאלימות המופנת נגד ציבור מסוים. כששמים אותם בממד אחד, זה מעיד על בעיה תפיסתית חמורה. בעוד השניים הראשונים הם זכויות בסיסיות בדמוקרטיה, כל עוד אין בהן פגיעה בנפש או ברכוש או הפרת הסדר, והם מעוגנים בחוקי יסוד בישראל, השני אסור על פי חוק. אין סימטריה בין שני הדברים ועם זאת המפגינים כונו בוגדים ואת האלימים פטרו כשוליים הזויים.

העיקרון, המיוחס לוולטר, "אינני מסכים עם דבריך, אולם אגן עד מוות על זכותך לומר אותם", הוא במידה רבה מהותי לרעיון הדמוקרטי. חלק נכבד מרעיון ההשתתפות בדמוקרטיה ושל החברה האזרחית מושתת בדיוק על זה - על פלורליזם אינהרנטי - טבעי ופנימי. גם עקרון הגבלת השלטון נועד למנוע פגיעה בזכויות הבסיסיות של האזרחים והזכות לחופש הביטוי היא אחת כזו. אלא שהניסיון להגבלת הזכות למחות לא נעשתה על ידי על ידי השלטון, היא נעשתה על ידי הלוך הרוח הציבורי, בסיוע התבטאויותיהם של פוליטיקאים רבים, ויצאה מן הכוח אל הפועל על ידי קבוצה, אמנם קטנה אך מאורגנת, מתוך האוכלוסיה. במידה רבה זה מפחיד יותר. זו מהותה של משטרת המחשבות ואין פגיעה גדולה מזה לדמוקרטיה. ביקורת היא חיונית לדמוקרטיה והעדרה תמיד מסוכן.

 זה כבר זמן רב שאני מדברת על הסכנה הדמוקרטית העקרונית הרובצת לפתחה של מדינת ישראל. זה כבר כמה שנים שיש חידוד תחושות לאומיות ולאומניות בציבור בעיקר, אילו היה מדובר בחידוד עמדות פוליטיות הרי שזה היה הגיוני או ניתן להסבר. אלא שלא בזה דברים אמורים, השיח הופך להיות מגביל, דעות הופכות לחסרות לגיטימציה. אלה הם שברי הדמוקרטיה שיש לפנינו כאר אנחנו מדברים על התפוררות. כאשר ביקורת לגיטימית נתפסת כבגידה, יש משהו מאוד רקוב בתפיסת הדמוקרטיה.

אני חוזרת לתנועת ההשכלה, שוולטר היה אחד מחשוביה. תנועה זו מרדה בעולם דטרמיניסטי דתי בשם מחשבה חופשית שיש ביכולתה להתפתח ולפתח את היחיד כמו גם את החברה. במידה רבה הייתה ממשיכתה של הפילוסופיה היוונית מבחינת מוקד ההתבוננות - היינו בישמת דגש על האישי, על האדם כתכלית. 

מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית, ואני אקצר לכם, טוען וולטר למעגליות של קדמה או נאורות ושל ברבריות ורגרסיה באופן טבעי בחברה. הוא כמובן לא היחיד שטען להתקדמות וריאקציה, אולם הטענה של וולטר היתה שהשלטון הנאור תפקידו, בין היתר, לקדם את הנאורות ולמנוע את גל הרגרסיה, או הברבריות כפי שקרא לה. הדמוקרטיה, בעיני וולטר, גם נסמכת במידה רבה על שלטון שתפקידו לשחרר את החברה מאמונות חסרות שחר ולקדם מחשבה חופשית.

250 שנה אחרי, לא בצרפת אלא בישראל, דומה שוולטר רלוונטי מאי פעם. כל המערכת השלטוניות מרוכזות בנרטיב אחד השוזר את העם הנבחר והארץ המובטחת וזהו הקריטריון המרכזי. זכויות אדם? מחשבה חופשית? ביקורת? מוסר? כל אלה משניים בעכשוויות הישראלית. נרטיב הדת והדם עובד נהדר. גם הערב תוגש חרב בארוחה ולכבוד השבת, אל תשכחו את לשים גם חרב על הפלטה. בנשיקת מזוזות ננוחם ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם


יום שבת, 4 ביולי 2015

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

יום שני, 15 ביוני 2015

מצעד הבהמות עובר בסך - הקהל מתבקש לגעות

אני תוהה אם לשתוק בעוד מצעד "מיהו בהמה?" פוסע בסך, אבל על מי אני עובדת? אני לא באמת מסוגלת לשתוק. לא מתכוונת להגן על קוטלר אם חששתם (ספויילר) ובטח לא להיכנס לדיונים סמנטיים נוסח גבב או גבבה, כל אלה בעיניי אינם עניניים. קשה לדבר על קוטלר מבלי להתייחס למשפט הבהמות שלו ולכן בזה הוא חטא. מחאתו של קוטלר היתה נשמעת, לו לא היה נסחף עם הפאתוס המתנשא בעל הניחוח הגזעני שדומה שממשיך את פולמוס גרבוז. אבל אף אחד, גם לא המריעים בחדר לא באמת יכול להתייחס לקוטלר מבלי להגיב על אלגוריית הבהמות המיותרת והמכוערת בעליל, שיצרה דיון על מי יותר בהמה ממי בעוד רגב יושבת בצד ונהנית כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. ויקולל קוטלר שבכלל בגללו אני כותבת על השרה רגב משהו בהקשר חיובי. 

המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.

אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה. 

לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.

ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.

גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.

ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.

יום חמישי, 9 באפריל 2015

הרהורים על חינוך ביתי, ערכים וילדים

אתמול, בנסיעה מהרצליה לתל אביב שהיתה רצופת פקקים משל אנחנו מצווים בפסח להיתקע בפקקים, פתאום הבכור אמר ובלי שום קשר לכלום "תמיד טוב לומר את האמת". עכשיו, תגידו מה שתגידו, זה לא ממש משפט שיש לתת לו להישאר תלוי באויר, זה הכי הרמה להנחתה שיש. אז כמובן שהסכמתי איתו וגם שאלתי אם יש סיבה מיוחדת שהוא אומר את זה. ברור שזו שאלת קיטבג כי ברור שיש סיבה, השאלה האמיתית ששאלתי היא אם הוא רוצה לשתף. כנראה שהוא לא ממש רצה, ולמרות שאני ממש רציתי לשמוע את התשובה, היה לי ברור שצריך קצת זמן. להפתתעתי זה לא לקח הרבה זמן, אם כי הייתי צריכה לדעת שזה לא יקח - אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקשר של הבכור ושלי זה שהוא תמיד מספר לי הכל ותכל'ס אני רק יכולה לקוות שזה ישאר עוד הרבה זמן, לפחות אני יכולה לדמיין שאני אמא מגניבה. 

חזרה לנסיעה, לא הרבה אחרי הוא סיפר לי שהוא קיבל בעיה בשחמט שהוא לא הצליח למצוא לה פיתרון ואז הוא ראה משהו אצל מישהי וקיבל רעיון לתשובה, אחרי שמדריך השחמט החמיא לו על הפתרון, הדבר הראשון שהבכור אמר זה שהרעיון בכלל לא שלו אלא שלה. וכדי לסכם את העניין, הוא אמר: "אני חושב שאמת היא הדבר הכי נכון". לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה הרגיש כאילו אני עושה משהו נכון, טוב סליחה - אנחנו עושים, אבל אני לא אמחק את ה"אני". המחשבה שהבכור הפנים לגמרי לא רק את המושג אמת, כי את זה ידעתי שהפנים, אלא שהוא אדם של אמון, לא שהיה לי ספק, היא מחשבה שעושה נעים מבפנים. ילד שמבין את האמת ורואה אותה פשוטה ונכונה כמו שהיא, יש תקווה שכזה הוא יהיה כל החיים. לעשות את הדבר הנכון ברגע שאתה יודע מהו, זה כנראה הדבר המתבקש.

זה הוביל אותי לחשוב הרבה על חינוך לערכים, תכל'ס תהיתי אם זה קשור גם לחינוך הביתי. ברור שיש המון ילדי בית ספר נהדרים, לילדים שלי יש המון חברים שהם ילדי בית ספר, אבל עדיין לבית הספר יש השפעה ולא תמיד היא חיובית. לא יודעת מה טוב יותר או פחות, שוב זה עניין כל כך אינדיבידואלי. באופן טבעי, ובכל בית, הרבה פעמים מה שאנחנו נותנים מתעמעם קצת לנוכח מה שקורה מסביב. בעיקר עכשיו בגיל של הבכור, כשפסיכולוגית וסוציולוגית השפעת החבר'ה מתחילה להיות גדולה יותר. החינוך הביתי במובן הזה הוא באמת חממה, אבל חממה במובן של בית גידול בו אתה נותן לצמחים הקטנים להתפתח עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם ולא כמקום שמפריד אותם מהמציאות - אל תטעו. חממה גם במובן של הפעילויות שלהם בבקרים עם החברים שלהם. זה נכון שהם נפגשים עם ילדים בעלי סט ערכים דומה, כלומר יש גם הטרוגניות - חלקם דתיים, חלקם טבעונים, חלקם ימנים, חלקם רואים ריאליטי, ולכל אחד אופי שונה, אבל יש משהו בסיסי שעובר בכולם כחוט השני, מן ערכי בסיס כאלה שהם כולם מביאים איתם לקבוצות. תוסיפו לזה שהם גם אף פעם לא בקבוצה של יותר מ-20 ילדים וכמות מדריכים יוצרת יחס הגיוני לכל קבוצה. מה שאומר שהמדריכים שמים לב לכל דבר ובעיקר לאינטראקציות והנה קיבלתם חיברות שהוא רגוע יותר וטבעי יותר מ-1200 תלמידים בבית ספר אחד.

יש משהו אחר במפגש של ילדים בחינוך ביתי יחד, יש תחושה של קבוצה מאוד מחוברת כקבוצה. במידה רבה, ולמרות שמעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בתקופת בית הספר, תחושת השייכות החברתית של הילדים שלי לקבוצות שלהם חזקה הרבה יותר מזו שהייתה לי כילדה. אולי זה בגלל שהדינמיקה בתוך הקבוצות האלה היא מאוד חיובית, שיתופית ומכבדת. כשטוב לך בקבוצה, הנאמנות שלך לקבוצה רק גוברת. השמחה שהילדים מפגינים כל מפגש מוכיחה שקורה כאן משהו ממש טוב ברמה האישית והחברתית של כל אחד מהילדים. אני רואה הרבה פחות מסחריות, הרבה יותר שוויון, הרבה פחות הטיות חברתיות ומגדרית. זה רק אומר שאפשר גם אחרת. 

במידה רבה אני חושבת שלמרות שהם חשופים מאוד למה שקורה בעולם והם מבינים את הורסטיליות של העולם סביב, את השוני, הקושי, עדיין יש בחיים שלהם הרבה פחות דיסוננס, יש עקביות ברורה של ערכים שמתנגשת הרבה פחות. ברגעים האלה אני תוהה אם החינוך הביתי לא יותר קל במובן הזה. מרבית ההשפעות שהם מביאים מבחוץ הן דווקא ממש טובות. מה שעוד נחמד בעיני ומהווה גם אינדיקטור שהחינוך הביתי ממש לא מנתק אותם, זה שהחברים שלהם שהולכים לבתי הספר משתפים פעולה עם העדר ההפרדה בין בנים לבנות, עם משחקים רב גילאיים שמחברים גם אחים קטנים יותר, עם העובדה שהם לא רואים תוכניות ריאליטי. להפך, מרבית החברים שלהם היו שמחים להיפגש איתם עוד הרבה יותר לולא היו להם כל כך הרבה חוגים, כלומר שהחינוך הביתי לא רק שאינו מרחיק, אלא אפילו יוצר מקור של משיכה. 

יש המון דברים שאני אוהבת בחינוך הביתי - את המשפחתיות החזקה ותחושת האחווה שיש ביניהם, את האפשרות להיות איתם, להעניק להם ילדות ארוכה יותר ותמימה יותר, את רוחב האופקים והלימודים הנמשכים כל הזמן שהם הרבה יותר מלימודים פרונטליים, ואת היכולת לחנך אותם לחשוב. הביחד הזה מאפשר לעלות על קשיים ולאט לעבוד עליהם ולהתפתח, לתת לילדים בסיס של דפוסי פעולה המעורבים בסט ערכים עקבי, הדרכה, עזרה והקשבה. זה לא פשוט, זה מצריך ערכת איזונים ובלמים שצריך לעדכן תוך כדי תנועה. זה לדעת להגביל את עצמך כהורה כי קל נורא לטעות פה. זה הגיוני שככל שאתה עושה משהו יותר זמן, הסיכוי שלך להתמקצע גדל, אבל כמוהו גם הסיכוי לטעות. אני מניחה שכל מה שכתבתי תופס על כל הורה, לא רק בחינוך ביתי. 

ואתה כל כך שקוע ביומיום ובמה שקורה בו ולמרות שאתה חושב על מה שאתה עושה ואתה מודע, עדיין יש משהו אוטומטי ביומיום. ופתאום ככה באמצע של שום מקום ובלי שום הכנה מראש הילדים שלך נותנים לך איזו הצצה מיוחדת שמראה לכם עוד יותר כמה הם בעצם כבר בשלים (לדברים מסויימים, לא באופן גורף) היום ואיך נראה האדם הבוגר שיוצא מהם. אחר כך סביר להניח שהם גם יזכירו לך איכשהו כמה הם עדיין תכל'ס קטנים וכמה עוד יש להם ללמוד. אבל זה כי הם ילדים ואני מניחה שילדים הם תמיד כאלה. אם אמא שלי קוראת את הטקסט הזה היא בטח גם מהנהנת ואומרת משהו כמו "וזה קורה גם כשהם בני 40". נראה לי שזו נקודה מצויינת לסיים את הפוסט.

יום שבת, 14 בפברואר 2015

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

יום שני, 22 בדצמבר 2014

ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:
א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו
ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק
ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי
ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים
תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

רק ככה נראית שבת, אלא מה? (צילום: מתוך הקמפיין) ()אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.

יום שני, 24 בנובמבר 2014

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

מערכת החינוך ליהדות

הבחירה שלי בחינוך ביתי ממצבת אותי כמשקיפה מהצד על מערכת החינוך. לא רק שכף רגלם של ילדיי לא דרכה מעולם כתלמידים מהמניין בבתי הספר או בגנים, הם גם לא רשומים אליה למרות שעקרונית אני מחוייבת לרשום אותם למערכת כתוכנית גיבוי במידה ולא אקבל את אישור משרד החינוך לחינוך ביתי. אני לא מתכוונת לרשום אותם למערכת ואין אף אחד שיוכל לאלץ אותי. אם נחליט ביום מן הימים שחינוך ביתי אינו נכון לנו, נמצא אלטרנטיבה. האלטרנטיבה לא תהיה ממסד חינוכי רגיל. בבית המשפט האישי שלי מערכת החינוך יצאה אשמה. אני יודעת שהרוב המוחלט של קוראי הבלוג שלי לא יסכימו איתי ואני חייבת לציין שזה ממש לא מפריע לי. מה שכן בכל פעם שאני כותבת על מערכת החינוך אני מרגישה שאני חוצה איזה קו אדום. כאילו שאם אני לא משתתפת במשחק אז גם אסור לי להביע דיעה. לא שזה משנה הרבה כי בכל זאת אני כותבת.

גם אני תמיד חשבתי שהמערכת לא כזו גרועה, הרי גם אני יצאתי ממנה. רק שאז נזכרתי איך נפקחו לי העיניים באוניברסיטה לגבי דברים שהייתי צריכה לדעת מזמן. אז גם נזכרתי בכל הדברים שלא אהבתי במערכת אבל למדתי לסנן. אחר כך נזכרתי בכל האנשים שלא אהבתי לראות בבית הספר. אחר כך כשכבר הייתי בסגל האקדמי גם הבנתי כמה לא מלמדים את יוצאי המערכת לחשוב. רק הרבה אחר כך הבנתי כמה המערכת השתנתה מאז שאני הייתי קטנה, ולא, לא לטובה. כשהחלטתי על חינוך ביתי, עם כל אלה אנשים הסכימו איתי אבל אז שאלו אותי מה עם הנושא החברתי, אז כבר עניתי על זה, הנה כאן.

אבל לא על כל אלה רציתי לכתוב היום. יש המון דברים שמטריפים אותי במערכת החינוך, אני מודה, אבל אחד הדברים שהכי מטריפים אותי הוא הנושא הדתי. המערכת כולה קורסת, ההישגים של התלמידים בארץ, בטח בהשוואה לתלמידי מדינות OECD אחרות אבל גם בהשוואה לכלום, הם מחפירים, ובכל זאת התוכניות האופרטיביות העיקריות שנכנסות למערכת הן בנושאי דת. והנה התבשרנו ששר החינוך מכניס עוד תוכנית ללימודי דת לבתי הספר היהודיים הממלכתיים. יש נסיגה כוללת בערכים דמוקרטיים אבל לילדים שלנו מגיעות עוד שעות שבועיות של קירוב דתי וזהות יהודית. מרוב זהות יהודית כבר אין מקום כמעט לשום דבר אחר. טוב, כבר אמר אדלסון שהדמוקרטיה לא כתובה בתנ"ך.

לא יודעת אם זה מתפקידי לספר לכם, אבל מרבית ההורים בבתי הספר הממלכתיים אינם דתיים ובכל זאת הם מקבלים את הדין. יותר מזה, הם מקבלים את העובדה שהחינוך שהם מעניקים לילדיהם הוא פלורליסטי וחילוני ולא חושבים לרגע אחד שהסוציאליזציה הדתית הזאת בתוך בתי הספר יוצרת אצל ילדיהם דיסוננס רציני. לצערי מערכת החינוך אינה מציגה תמונה מאוזנת - היא מציגה תמונה מאוד ברורה בה הערכיות דתית והאתנוצנטריות חשובות יותר מערכים אוניברסליים. הבריאה חשובה יותר מהאבולוציה, עשרת הדיברות חשובים יותר מזכויות אדם, ויהודי זה הכי טוב. זה סט ערכים מאוד בעייתי בלשון המעטה. ילדים נוחים להתרשם, אנחנו שוכחים את זה, ולכן הניואנסים הלא דקים האלה משפיעים עליהם יותר ממה שנראה לנו, המבוגרים שגם יודעים לסנן. בתחום הזה האינדוקטרינציה הדתית חוגגת במערכת החינוך, זו לא ערכת כלים להשתלבות בחברה - זה סט ערכים מקובע שהופך את היהדות למרכזית בהגדרה האישית של ילד בשנים בהן הוא לומד להגדיר את עצמו. וזה לא נגמר באישי, זה משתקף בחברה. הבעיות שאנחנו רואים היום צפויות להחמיר.

אני זוכרת את עצמי בבית הספר מקווה בכל מאודי שלא יבקשו ממני ביס מהסנדוויץ עם הנקניק שלא היה מרוח במרגרינה, או מסבירה למרות התדהמה שלא אנשק ספר תנ"ך שנפל. ואז עוד היו לנו רק שעתיים תנ"ך בשבוע. מאז הדברים רק התחדדו. היום המערכת מעודדת כפיה דתית שלא היתה מביישת תיאוקרטיה ואין איזון, יתרה הדברים רק מתחדדים בחטיבות הביניים ובתיכונים. כאשר בחברה הישראלית רק מתעצמות המחלוקות וההבנה של מהי דמוקרטיה רק הולכת ומתרופפת, הערכים שמערכת החינוך מעבירה לילדים שלנו, אותם ערכים יהודיים, רק יחריפו את הבעיות שכבר עכשיו ישראל לא באמת מצליחה להתמודד איתן - העדר ערכים אוניברסליים, גזענות ואלימות ואלה לא דברים של מה בכך. מערכת החינוך היא המערכת האמונה על הערכים של הילדים שלכם אבל היא מסתבכת כנראה עם המילה אמונה ומבלבלת את האמון שאתם מביעים בשליחת ילדיכם למערכת עם האמונה באלוהים. מערכת החינוך אמורה לחנך את ילדינו להיות בני אדם, לחשוב ולפקפק. אבל אם אותנו, יצירי המערכת, מה שקורה לא מצליח לערער, מצבם של ילדינו יהיה רק גרוע יותר.

לא ייתכן שהתשובה ההורית תהיה "מה רע בזה?" המון דברים רעים בזה - שעות רבות מוקדשות גם כך לנושא הזה וזה בא על חשבון דברים אחרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל מדעים, ספרות, פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה נראים לי לא פחות חשובים, רוצה לומר הרבה הרבה יותר חשובים, למען עתידם של הילדים שלנו כאינדיבודואליסטים וגם כפרטים בחברה. הפיתרון לא יכול להיות לשלוח את הילדים לבתי ספר יחודיים או פרטיים, הפיתרון צריך להגיע בהתערבות אקטיבית של ההורים במערכת התכנים הזו, בהתנגדות לרפורמות הדת האלה, שהן לחלוטין לא מסמלות רפורמה כי אם רגרסיה. 

אז כן תמשיכו להסביר שלא נורא שההשכלה של הילדים שלנו הולכת ומצטמצמת, העיקר שיש להם חברה; שזה לא נורא כי את הערכים האמיתיים הם לומדים בבית; תמשיכו לתת תירוצים ולא לפעול כדי שדברים ישתנו. את התוצאות אנחנו רואים היום. פרשת ורטה היא רק עוד פרשה, העיקר שאת פרשת השבוע הם יפנימו טוב טוב. אבל פרשת ורטה, שטוטאה זה מכבר, הביאה נהלים חדשים - נהלים של הימנעות מדיונים על הדברים החשובים ביותר ותוספת על תוספת של עוד שיעורי העצמה דתית. הצילצול הזה הוא לנו, רק שאנחנו באמת לא יכולים יותר ללחוץ על הסנוז. לא יתכן שנקבל את המצוי ונוותר על הרצוי. מערכת החינוך כושלת כישלון חרוץ בחינוך הילדים שלנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לקבל את הדין ולשלוח את הילדים לשם ולקוות לטוב. התקווה הזו לטוב הביאה אותנו למקום הזה וזה מקרין על החברה, זה יחמיד כשהדור שנמצא כרגע במערכת יתחיל את חייו הבוגרים בחברה. צריך להפסיק ללחוץ על הסנוז ולהתחיל לבוא בדרישות. 

לאלה שהקימו את המדינה היה חזון ציוני-חילוני שמתבסס על המכנה המשותף היהודי אבל רוצה לראות בישראל מדינה ככל העמים, דמוקרטית ונאורה. עם הגל הדתי-לאומי ששוטף את מערכת החינוך אנחנו רק יכולים לראות את החזון הזה מתמוסס כמו קצף גלים, זה שאין לו זוכר. 
 

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

פוסט של ניתוח פוליטי על חולה מדיני במצב קטטוני

אני לא נהנית מלכתוב נבואות זעם אם אתם שואלים אותי, מכיון שאיננו מקיימים דיאלוג אז אין לי מושג אם אתם אכן שואלים את זה או לא. מדי פעם אני נשאלת למה אני לא עוזבת אם אני כל כך לא מרוצה. לא שאני חושבת שבאמת אני צריכה לענות על השאלה הזו, אבל אני לא עוזבת כי זה הבית שלי ואני מאמינה שהישארותי פה בכל זאת עושה משהו, גם אם תכלס זה לא באמת משפיע, אני שומרת על התקווה. אבל אני לא כאן כדי לדבר על אפסיות האדם ותיאוריית "גרגיר החול". בעודי יושבת בבית, מאחורי מקלדת אני יכולה לכתוב, זה לא ישנה כהוא זה, אבל זו פריבילגיה של המתבונן מהצד שאני מנכסת לעצמי.  

אחד הדברים המעניינים בלימודי מדע המדינה שתמיד הצחיקו אותי זה איך כל פעם שיש איזשהו מודל, המרצה יסביר כיצד ישראל היא לרוב היוצא מן הכלל של המודל. אל תנסו עכשיו לחשוב על מודל שמוכיח שישראל ככל העמים, במרבית המודלים בכל זאת ישראל תהיה מקרה מבחן יוצא דופן וכן, זו הכללה ואני לגמרי בסדר עם זה. במקרה השבוע יצא לי  להתעכב על פירמידת הצרכים של מאסלו. בגדול, זו תיאוריה שמנסה להבין מהם הדברים שמניעים בני אדם ויוצרת הררכיה של צרכים. ככל שאדם עולה ברמת המדרג, היינו מממש את הצרכים של רמה נמוכה, הוא מתקדם לצרכים הבאים, לשלב הבא במדרג. בהתאם הסיבות המניעות אותו משתנות - מצרכים פיזיולוגיים בבסיס הפירמידה ועד לרמת המימוש העצמי בראש הפירמידה.

את המודל הזה מתחום הפסיכולוגיה של מאסלו, שהתחיל כדי להסביר התנהגות של אנשים, המירו גם לעוד מישורי חיים, אפילו למודלים עיסקיים ומדיניים. אין לי זמן לבלות במחקרים מעמיקים, הלוא בחרתי בחינוך ביתי ולא המשכתי בקריירה האקדמית שלי, אבל בואו ננסה רגע יחד לחשוב על מודל פירמידת הצרכים של מאסלו כדי לנסות להסביר את ההצבעה בישראל. רבים טובים ממני התייחסו ומתייחסים לדפוסי ההצבעה בישראל. אחד הדברים שמאפיינים את המחקרים על דפוסי ההצבעה בישראל הוא הסברתם באמצעות השסעים בתוך החברה הישראלית, שפעמים רבות הם גם חופפים. הטענה שההצבעה בישראל היא בעיקר הצבעה מסורתית היא לא בטלה בשישים ואכן מצליחה להסביר דפוסים, אך האם בעצם כוח ההסבר החלקי שלה היא בהכרח נכונה? אני לא בטוחה. כוח ההסבר החלקי שלה אומר מבחינתי שצריך לנסות ולמצוא הסברים טובים יותר לדפוסי ההצבעה בישראל ולא להסתפק בתיאוריות בעלות כוח הסבר חלקי. התבססות עליהן אומרת שתכלס מפלגות מפספסות משהו בדרך אל הקלפי.

הטענה שההצבעה בישראל היא עדיין בעיקר על רקע של שסעים מפספסת משהו, לא ניתן לדבר על דפוסי הצבעה רק על רקע של ימין ושמאל ביטחוני, דת ועדתיות. המודל הזה, אם היה נכון, היה מעניק הסבר טוב יותר משמעותית לדפוסי ההצבעה, אך הוא לא מצליח לספק אותו. כנראה שיש וריאנטים נוספים שהוא אינו לוקח בחשבון. אם נחזור למאסלו, הרי שניתן לטעון שתי טענות, והן הפוכות (לא מפתיע). האחת היא שצרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי הם תנאים שכבר הושגו ברמה הבסיסית והאוכלוסיה יכולה להתפנות לשלב הבא במדרג. לכן, ההצבעה תהיה בהתאם לתחושת השייכות החברתית, במקרה הזה הצבעה שנתפסית "ציונית" (גם אם זו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית). טענה שניה יכולה להיות שהתנאים הללו לא הושגו במלואם, ולראיה שחיקת מעמד הביניים, אחוזי עוני גבוהים יחסית למערב והעדר פיתרון מדיני, אך ישראל כמקרה מבחן מיוחד מצליחה שוב להיות שילוב משונה של בעיות קיומיות המעורבות בתחושת שייכות ולכן אנו עדים לחפיפה מדרגית.  

חוקרים רבים במדע המדינה כבר השתמשו בפירמידה של מאסלו להבנת דפוסי הצבעה. אחד המפורסמים שבהם, אינגלהארט, הסביר את השינוי בדפוסי ההצבעה האירופה במעבר מפוליטיקה מטריאליסטית של צרכים בסיסיים, כמו ביטחון, ביטחון כלכלי, שהיו בבסיס ההשקפה הפוליטית לצרכים פוסט מאטריאליסטיים כמו זכויות אדם, איכות סביבה וכדומה. זאת אומרת שאינגלהארט טוען שבעידן הנוכחי ההצבעה באירופה עברה מהצבעה מסורתית (ימין/שמאל) להצבעה ערכית (חופש ביטוי, זכויות אדם, איכות סביבה), מה שמצביע על רמה של מימוש עצמי אם להשתמש בטרמינולוגיה של פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל כבר יש נגיעה בתחומים האלה, אך הם בטלים בשישים כי הם רק ברקע הפוליטי הנושא הבטחוני, שעדיין תופס את הבכורה הפוליטית גם ביום יום ולא רק בעיתות משבר. ועם זאת עדיין הנושא הביטחוני אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל בצורה משביעת רצון. רק כאשר משלבים תחושת השתייכות ובמקרה הזה לקולקטיב (מילה שכמעט פסה מהעולם הפוסט מודרני) היהודי. 
 
אם מסתכלים על הפוליטיקה בישראל, בעיקר ב- 19 השנה האחרונות מאז רצח רבין, ניתן להבחין בשינוי שיח. אם תרצו, יש טשטוש בין ערכים מטריאליסטיים כמו ביטחון וכלכלה עם נושאים ערכיים, אבל לא מהסוג האירופאי - אלה עדיין בשולי הפוליטיקה והם נחלתם של מעטים, אלא כרגיל שעטנז ישראלי ייחודי. הנושא הערכי אינו מתבטא בסוגיות כמו איכות סביבה אלא דווקא עם הנקודה של זהות, זהות יהודית-לאומית שעל הדרך מנכסת את הציונות. שינוי השיח בתוך החברה הישראלית נעשה באופן איטי כך שבלי שנשים לב הפך השסע הביטחוני שלא בא לידי פיתרון לשסע ערכי - הביטחון לא מאיים יותר על קיומה של מדינת ישראל, הוא הפך למאיים על יהדותה של ישראל. העירוב הזה של השייכות הקמאית לדת היהודית יחד עם הפיתרון הביטחוני עירבב במידת מה את פירמידת הצרכים של מאסלו. זאת אומרת גם בישראל, שתכל'ס כבר אינה מצויה תחת "איום קיומי", מתחדדת ערכיות שהיא אינה אוניברסלית במהותה, אלא מאוד פרטיקולרית. בכך הופכים הלא יהודים ואנשי השמאל שההגדרה "יהודי" אינה בראש סולם הערכים שלהם למודרים מהשיח.

מכיון שההדרה מהשיח אינה חלה על מצביעי המרכז והימין, שלרוב גם אינם רואים איום בהעדפת הגדרות יהודיות על הגדרות דמוקרטיות (וסליחה על ההכללה) יש התחזקות של גוש ימין-מרכז בשיתוף עם היהדות-הלאומית בד בבד עם היווצרותו של פיצול בשמאל, ולראיה אותו שמאל המכנה עצמו "ציוני" ומקבל במידת מה את כללי המשחק הלאומיים. כך שלמעשה אנו עדים היום לתהליך כמעט בלתי הפיך, לדעתי, של התחזקות של המרכז-ימין ושל מפלגות דתיות ציוניות (טוב ספציפית מפלגת "הבית היהודי") והתרחקות השמאל מהפוטנציאל של להחזיק בשלטון בעתיד הנראה לעין. עתידן של מפלגות דתיות גם לוט בערפל כי ההתחזקות של המרכז-ימין והדתיים הלאומיים לא ממש מאפשרת להם לקחת חלק במשחק השלטוני במרבית התרחישים האפשריים של תוצאות הבחירות.

בבחירות שנערכו לפני 18 וחצי שנים כבר התחיל נתניהו את הטרנד הפוליטי הזה עם "נתניהו טוב ליהודים", היום הטרנד כבר תפס והוא ממשיך לתפוס תאוצה, אם תרצו "צוק איתן" היה קטליזטור שרק הוכיח את הבעיה במלוא עוזה. להצביע מרכז וימינה ממצב אותך לא רק כישראלי אלא כציוני וחשוב מכך כיהודי השומר על כור מחצבתו, בעוד בתוך השמאל הרחב נוצר פיצול - "השמאל הציוני", השמאל שעוד דעת הקהל סובלת והשמאל הרדיקאלי "עוכר ישראל", שהפך ללא לגיטימי. אם באירופה העלייה בהשכלה מביאה להעדפות של ערכים פוסט מטריאליסטיים ולהתחזקות מעמד הביניים, ישראל מתרחקת משם. 

השיח הישראלי החדש שמקדם השלטון בישראל כמעט ללא הפסקה ב- 18 וחצי השנים האחרונות, שקיבל תאוצה בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו ובעיקר בקדנציה הזו ובו נוטלת היהדות את הבכורה על הדמוקרטית במשחק הדואלי והבלתי אפשרי בין שתי ההגדרות האלה, מחזק הנטייה להשתייך ומשטיח לחלוטין כל שיח אחר. כל עוד הציבור הישראלי לא יכיר בצורך האמיתי לקדם את הדמוקרטיה ואף להעדיף אותה על פני היהודית וזאת מבלי לגרוע בהיות מדינת ישראל בית לאומי יהודי, כל עוד לא תהיה הפרדה בין דת ומדינה, אנחנו, לדעתי, צפויים לראות התחזקות של המגמה, היחלשות של גוש השמאל והתרחקות מסוכנת גם ממהות הדמוקרטיה וגם מכל סיכוי לשלום עתידי. המחיר של ניכוס היהדות והציונות כנרטיב ימני בעיקרו הוא עוד שנות שלטון ימין ארוכות ללא סיכוי ממשי של שמאל מדיני-חברתי להשפיע באמת כשחקן מרכזי על הפוליטיקה בישראל.

יום חמישי, 24 ביולי 2014

מכתב לחבר ימני, או אולי רק מתון זה לא משנה

זה כבר כמה חודשים שמערכת היחסים שלנו הולכת ומתקלקלת, אני יודעת בשנה האחרונה הפכתי יותר ויותר אקטיבית פוליטית. כבר כמעט שנה אני כותבת, בהתחלה הייתי מעצבנת אותך מדי פעם, עכשיו אני מעצבנת אותך כל הזמן. כל עוד הייתי בבועה שלי, ולא הייתי פעילה במיוחד יכולנו לנתב את השיחות שלנו למקומות אחרים. כשכתבתי על פוליטיקה, על ייהוד המדינה, שבעיני היא סכנה, על ספינים, כלכלה, חינוך וחברה, יכולת להתווכח איתי מעט והיינו ממשיכים הלאה. להתעצבן אבל להמשיך, פשוט כי קודם כל היינו חברים. אבל דעותיי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהר מאוד תוייגו על ידך כקיצוניות. המשכת לקרוא אותי ולהתעצבן בשקט. בשקט כי גם צימצמת נוכחות למינימום. 

שלושת השבועות האחרונים של מבצע צוק איתן הם בגדר הקש ששבר את גב הגמל. מסתבר שהחברות שלנו לא היתה באמת גמל אחרת אני מניחה שהיא יכלה לשאת משקל רב יותר ולהתמודד גם עם תנאים קיצוניים. בעיני חברות אמיתית מתקיימת בגלל מה שאני כאדם ומי שאתה כאדם, לא בשל דעות פוליטיות. כן דעות פוליטיות הן במידה רבה מעוצבות על ידי מי שאנחנו כי הן חלק מסך הערכים שאנחנו מאמינים בהם, אך הן לא מה שמכתיבות את מערכת היחסים. או שמא אני טועה והן כן.

אני מסכימה איתך, הגענו במידה רבה לדרך ללא מוצא. אני לא חושבת שזה בהכרח עזה, עזה היתה גורם מחשף. מסתבר שכל התפיסה שלנו של מהי דמוקרטיה היא אחרת לחלוטין. בעוד אתה מסתפק בדמוקרטיה הישראלית כמו שהיא עכשיו, בעיני זו דמוקרטיה על כרעי תרנגולת שזקוקה לתמ"א 38 דחוף. אתה יכול להביא דוגמאות ממקומות אחרים, זו לא הנקודה, הנקודה היא איך אתה מגדיר דמוקרטיה ולא איך אנחנו בהשוואה לאחרים. דמוקרטיה זה לא עניין של מספרים והשוואות, היא עניין של ערכים ברורים. כששר החוץ קורא לחרם על אזרחים ערבים זה ממש לא משנה לי שבצרפת אי אפשר ללכת עם כיפה או חיג'אב. כשיש בארץ מעצר מנהלי והוא מיושם בלי גבולות, כן כולל על מתנחלים, זה נראה לי לא דמוקרטי. כשלא נותנים לחשודים ברצח, כן גם אם ברצח של מוחמד אבו ח'דיר, לראות עורך דין זה נראה לי לא דמוקרטי. דמוקרטיה זו ההגנה על המיעוט, דמוקרטיה הא זכויות אדם וכן זה גם עניין של הפרדת דת ממדינה גם במדינה היהודית. לכן אני בעד הבעת עמדה ואני מסוגלת להכיל, אני יכולה לא לקבל אבל אני חייבת להכיל.

בעוד אתה מאמין שיש תקופות של סולידריות, אני מאמינה שאסור לה לסולידריות להשתיק את קולות הביקורת כי הביקורת אין בה משום החלשה. אם תשאל אותי מה חשוב יותר סולידריות או דמוקרטיה, זה רק אומר שאינך מכיר אותי כי בעיני הדמוקרטיה חשובה יותר. אבל מבחינתך אנחנו חיים בדמוקרטיה ומבחינתי אנחנו חיים בדמוקרטיה טעונת שיפור. כששר האוצר קורא להפסיק מנוי של עיתון בישראל, אתה יכול לקבל את זה בשם הסולידריות ואילו אני לא אקבל את זה בשם הדמוקרטיה. כי בשם הדמוקרטיה ובשם האהבה לארץ, עיתון ישראלי לא צריך לגסוס כי האמירות שלו לא מוצאות חן. ספר לעובדי העיתון אם יפוטרו שהם פוטרו בשם הסולידריות. דמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט ולהבטיח זכויות אדם, לא נקודתית אלא באופן גורף. אתה עסוק בלהשוות אותנו למדינות אחרות, אני מנסה להאמין שאין צורך בצידוקים ממדינות אחרות, יש ערכים שהם אבסולטיים ואחריהם אני הולכת ולא ממש משנה לי אם יש מדינות שהלכו בשביל הזה קודם.

אני לא בעד החמאס, לא הפכתי לדוברת החמאס, אני לא חושבת שבגלל שאני מתנגדת למבצע הצבאי (אפשר כבר לקרוא לו מלחמה?) הפכתי לאוהבת חמאס. אני לא מאמינה שאני בכלל צריכה להסביר את זה, אין לי קונפליקט איתך בנושא הזה - אני לא חושבת שאנשי החמאס הם קופידונים קטנטנים וחביבים שעושים חשק ללטף. זו לא הנקודה ועצם העובדה שזה מועלה נגדי מעורר בי גיחוך. זה כמו שאאשים כל איש ימין ברצון להגלות שמאלנים או להוקיעם בכיכר העיר. אני לא עובדת ככה. זה שיש לי ביקורת לא הופך אותי לאוהבת חמאס ושונאת ישראל, אם כבר בעיני זה רק הופך אותי לאוהבת ישראל כי אהבה איננה עיוורת, אהבה היא לאהוב על אף הפגמים ולא להאדיר רק את היתרונות. אני לא מרגישה שכל פעם שיש לי ביקורת, היא צריכה להיפתח בדברי שבח והלל על מה שקורה כאן למען הסר כל ספק. אין עלי חובת נאמנות, הנאמנות שלי נמדדת בזה שאני כאן ולא הולכת למרות הקושי.

אני לא אוהבת את ישראל פחות ממך, זו גם לא תחרות או בחינה. אני אוהבת את ישראל בדרכי שלי והעובדה שאני בוחרת כל יום לחיות כאן היא העדות לכך. עצם העובדה שאתה מעמיד את זה כשאלה היא עלבון. אני גם לא שונאת אנשי ימין, בכלל לא, זה לא אומר שאני אוהבת אותם אבל אני מכירה בקיומם ובזכותם לחשוב אחרת ממני, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה להצטדק? אני לא מבקשת מהם צידוקים. אתה חושב שהגישה שלי מתנשאת, אני בטוחה שזו פרשנות שלך. זו הדרך להצדיק לעצמך את העובדה שסדר העדיפויות שלי שונה. כי מי שלא מפגין עכשיו סולידריות בזמנים קשים ונתלה בעקרונות של צדק ומוסר הוא בהכרח מתנשא כי אין סיבה לדרוש מוסריות גבוהה יותר כאשר יורים עלינו טילים. 

אתה צועק עלי בגלל שלדעתך הפלסטינים מחנכים את ילדיהם לשנאה, כי ספרי הלימוד שלהם מלאי שנאה לישראל וכשאני אומרת משהו על ספרי הלימוד שלנו המלאים בנרטיבים ואתוסים מכוננים או מעירה על תמונות של ילדים יהודים-ישראלים הדורשים נקמה אתה מסביר לי שזה לא אותו דבר. אולי זה לא אותו דבר אבל זה קיים גם אצלנו. מלחמות ימשיכו להעמיק את זה בשני הצדדים, מלחמות הן מנת חלקנו, חלקן מבחירה וחלקן לא, כבר 66 שנים. אתה מסביר שאם אני אוהבת את ישראל אני צריכה לגנות את הפלסטינים, אני מאמינה שאני צריכה להסתכל עלינו לא רק כי הפוסל במומו פוסל אלא כי אני יכולה לצפות רק מעצמי. כשילדים גדלים במערכת חינוך שמסבירה רק נרטיבים חד צדדיים ולא מחנכת לערכים אוניברסליים מה שנקבל זה יותר ויותר עשבים שוטים. אולי בורים זו המילה. אנשים שבטוחים שישראל היא הדוגמא האבסוליטית לדמוקרטיה ומוסר, אנשים חסרי יכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב, להיות מושפעים מערכים אוניברסליים. לאט לאט הדורות שיגדלו פה יגדלו תחת ההנחה ש"יהודי זה הכי, אחי" וזה לא העתיד שאני רוצה לילדיי. אני רוצה שהם יהיו חלק מהאנושות ולא יאמינו שהם העם הנבחר, העם הנבחר זה לגזור עליהם דין רודף ונרדף לכל החיים.

אתה מסביר לי שהחמאס הוא איום קיומי, בעיני ישראל שרירה וקיימת והאיום הקיומי גדל פה בתוכנו. אתה מטיח בי כינויים שונים - מקשיבה לא עונה. "נאיבית" - אבל הנאיבי הוא אתה. זה שמאמין שככה נוכל להמשיך ולא מבין שככה אנחנו לא נוכל להאריך ולחיות פה. "אוטואנטישמית" - נו באמת? זה נראה לך? זו דמגוגיה בגרוש שנשמעת מתחכמת ואני לא חושבת שאני צריכה להידרש לזה בכלל. "את רוצה להגיד לי שהחמאס צודק?" - אני לא רוצה לומר כלום על החמאס ואני לא בודקת בכלל מי צודק. ממה אני מונעת? מזה שאין פה צדק אבסולוטי, אבל אני צריכה להתרכז במה שאני רוצה. ומה אני רוצה? אני רוצה שלילדים שלי יהיה פה עתיד ובשביל זה צריך להפסיק את מעגל הדמים ולהתחיל להפנות משאבים לשקם פה את הריסותיה של החברה ושל מדיניות של שנים שמתקצבת את מה שלא נכון. "אבל לדמוקרטיה יש גבולות" - זהו, אין לי מה לומר, אם הטיעון שלך הוא שלדמוקרטיה יש גבולות בהבעת דעה, מה אתה רוצה שאומר?

אם נמשיך במבצע לא ברור לי מה זה ייתן מבחינת החמאס, יש לי תחושה קשה שאת מה שקורה בחברה הישראלית זה כבר לא יעצור. אתה מזועזע מזה שיש אנשים שמאיימים על חיי, אני כבר לא, בסופו של דבר הם יאיימו על חיי כולנו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה ואנחנו לא ממש רוצים לשמוע. כדי לקיים פה מדינה שתחזיק מעמד צריך קצת יותר מהבטחה אלוהית, אתוס מלחמות והליך דמוקרטי בסיסי. אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא. לצערי, ולא מתוך התנשאות כפי שאתה נוטה לחשוב, ההיסטוריה הוכיחה שזו הדרך. אתה מדבר אלי בקלישאות, אז הנה אחת בשבילך - על דפי ההיסטוריה הכתובת כבר מזמן על הקיר. כשיגיע היום והוא יגיע, אני לא אחכך את ידיי בהנאה ואומר שאמרתי לך, כי בניגוד לעכברים, אני מהספינה הזו לא בורחת. הקרע הזה שביננו, היה כנראה בלתי נמנע. אתה אולי ויתרת, אבל אני נשארתי איתך, אגב, לזה אתה מוזמן לקרוא סולידריות. 

* למרות כל האמור, הסיפור אינו מבוסס על דמות אמיתית אחת, אלא על הרבה דמויות, יודעי דבר לא יוכלו לזהות מבניהן את עצמם. לצערי, כל השאר אמיתי בהחלט. מוקדש לכל חבריי האמיצים שמשמיעים את קולם מדי יום ומאמינים כמוני שהמאבק על דמותה של ישראל הוא לא עקר, גם אם הוא מרגיש ככה לפעמים.

יום שני, 27 בינואר 2014

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

יום שבת, 30 בנובמבר 2013

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...