אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה

אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.

      

האחד בספטמבר - רפלקציה

אני מודה שזה תמוה. שמונה ימים אחרי האחד בספטמבר לכתוב על האחד בספטמבר, אבל לפחות אי אפשר לגלגל את הפוסט הזה מסביב דגים בשוק, המקסימום שיקרה זה שאתם לא תקראו וזה אכן מצער אבל אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים, לפחות ככל שזכור לי וביננו גם גן של שושנים זה לא ממש פיקניק. וואו זה משפט ארוך ובאמת שאין מצב שאני עורכת אותו, אבל אני כן מתנצלת.

ה- 1 בספטמבר שלי היה יום מרגש שלאורך 12 שנות לימוד עבר היפוך וידע אינפלציה שלילית. משנה לשנה התרגשתי לקראתו פחות ופחות עד שלא נותרה התרגשות כלל וככה זה נמשך עוד כמה שנים במצב סטטי של באסה ומיאוס. הוא גם תמיד כזה עניין, פורט על נוסטלגיה (לעיתים רומנטית מדי), נוגע בעצבים חשופים, מלא בהתרגשות. אני לא צריכה לספר לכם. כשהבכור עלה לכיתה א' לרגע התעכבתי לזכר התמונה שעלה לי בראש מכיתה א' שלי, אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי, שכמו בהרבה דברים אחרים, אפשר ליצור מסורות אחרות, שיהיו שונות, אבל עדיין לא פחות מכוננות. אז כן, לילדים שלי אין "שלום כיתה א'" כזה כמו של כולם, אבל אני מקדשת אינדיבידואליזם, אז יחי והידד.

ככה הטקס שלנו לא נראה

כל שנה האחד בספטמבר שלנו נראה קצת אחרת, תמיד יש בו אלמנט טקסי כי הוא חשוב והתחלה היא משהו שתמיד דורש איזשהו טקס. לפעמים הוא בבית ולפעמים הוא בחוץ, אבל הוא תמיד נחגג עם הרבה התרגשות וללא שום חששות. יש משהו נפלא בחגיגה שאינה מלווה בחשש, החשש אמנם מקפיץ את האדרנלין אבל בה במידה הוא יכול לפגום בחוויה עצמה. כן, אז עכשיו תתפלספו שלהתגבר עליו בסופו של דבר עשוי להפוך את החוויה למשמעותית עוד יותר. נכון. ועדיין אני מאמינה יותר בחוויות חיוביות.




כל שנה טקס השנה החדשה שלנו ופתיחת שנת הלימודים הוא בהתאם לרעיון שמנחה אותנו בשנה הקרובה והוא מלא במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו לאותה השנה. בשנה שעברה פתחנו את שנת הלימודים (והיא לא נפתחה ב- 1 בספטמבר להזכירכם) בנסיעה לאולפני הרצליה (כתבתי בקצרה כאן), שם הבכור ואני התראיינו לתוכנית בוקר. הקימה המוקדמת של אותו יום הספיקה להם כדי לא לרצות להתראיין שוב לתוכנית בוקר, אם כי לא הייתי מעמידה את זה למבחן, הבכור מכור לפירסום. כך שיקיצה הטבעית של השנה לגמרי באה להם בטוב. 

תכנון לדוגמא

אחרי "זמן ההתאוששות" (מטבע לשון שגור של הבכור), אירגנו לעצמנו ארוחת בוקר, דיברנו על השנה הבאה, ערכנו רשימת חוגים, תיכננו תוכניות ואת ההוצאה לפועל של הפרוייקטים השנה. ואז החלטנו שכל אחד יצייר או יכתוב את מה שהוא מאחל לשנה הבאה. בהתחלה גם אני התחלתי לכתוב ואז ראיתי שזה לגמרי מתווה להם קו חשיבה, אז מצאתי לי עיסוקים אחרים ונתתי להם זמן למצוא את המילים שלהם. והנה לכם, במאמר מוסגר, משהו שלמדתי לשים לב אליו - איפה המקום שלי חיוני ואיפה הוא לגמרי מיותר ואולי אפילו מסרס. הגדולים המשיכו וקטינא התאמן על כתיבת השם שלו וזה היה מקסים לראות איך הם ניסו לעזור לו ולהזכיר לו איך נוח יותר להחזיק עיפרון (להבדיל מ"איך צריך"). 


אחר כך עברנו לניסוי במעגלים חשמליים כי זה מה שהם בחרו לעשות, ודיברנו על חוקים של חשמל והבדלים בין מנועים, מה מבודד ומה לא, מהו מעגל, מה חלקי המעגל, איך עוד ניתן להפיק חשמל וסוגי מתחים. ולא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין מתחים נפשיים לבין שיחה נינוחה על מתחים של חשמל. רגע של נחת. אחר כך הילדים הציעו שבכל זאת יהיה להם קצת זמן מסך. חצי שעה אחרי כבר שמענו מוזיקה קלאסית ורקדנו תוך כדי שיחה על פוגות של באך. 

תפסתם אותי זו תמונה מיום אחר
אבל לא צילמתי ב- 1 בספטמבר

מכיון שאין התחלה טובה בלי איזו עוגה טובה, אז גם אפינו עוגה. אני אוהבת זמן של מטבח עם הילדים. גם כי אני מאמינה בצורך של מיומנויות בסיסיות במטבח וגם כי זה זמן מצויין לצחוק, לשיחה (אבל מבחינתי כל זמן הוא טוב לשיחה, אלא אם כן אני כותבת וגם אז אפשר) וגם להתעסק בחשבון ובמדידה, בתזונה וצרכנות נבונה וכאלה. הלמידה הזו היא לא פחות משמעותית מאשר לשבת עם חוברת ולפתור תרגילים. להפך, היא נקלטת יותר וזה משמח לראות את התהליך.


לא הרבה אחרי כבר היתה תרגולת אחר הצהריים עם שיעור כינור שהיה הצלחה מסחררת. המורה כל כך התלהבה מהנעימה הקצרה שהמרכזית הלחינה ומיד אמרה שהפסנתרנית תכתוב לזה ליווי ושהכנרת הצעירה תנגן את זה בקונצרט ואני לא יכולה לחשוב על חזרה מזהירה יותר. אחר כך בילינו אחה"צ של משחקים וספרים ושיעור בלט, שגם החזרה אליו היתה משמחת ומרעננת. כשהצעתי לבכור לנצל את הזמן ולהתאמן בטרומבון, הוא הסביר לי שהוא כבר יודע את כל היצירות ואין צורך. ואתם יודעים מה גיליתי? שלמדתי לקבל את הדעה שלהם ולא לסתור אותה ומה שנחמד זה שהם מעריכים את ההליך הדמוקרטי הזה במקומות הנכונים.


הגיע סוף היום וקראנו את הפרק הראשון של בראשית כולנו יחד ודיברנו עליו וזה היה מאלף (כן, ב- א', לא לא התעלפתי) לשמוע את הילדים מדברים על סיפורי בריאה שונים ומיתולוגיות שונות, נהנים מהסיפור עצמו ומהקריאה המחודשת בו. היה לנו דיון מקסים שהוביל להכנה משותפת של ארוחת ערב. ואז הילדים ביקשו שוב לעשות עוד קצת מעגלים חשמליים לפני שמתארגנים לשינה. ומה אני אומר לכם? בית הספר שלנו פתוח בשעות לא שגרתיות נורא.


היום אני אוהבת את ה- 1 בספטמבר, את החזרה לשיגרה, את העובדה שמתחילה לה עוד שנה. 

אז מה בפוסט של מחר? ובכן, מחר נדבר על תוכניות הלימוד של השנה הבאה... 

כלום לא קורה, הכל כרגיל - חבצלת ואני מקשקשות

על הסגידה המורבידית שלנו למוות כבר דיברתי  (ע"ע הרב עובדיה, אריק איינשטיין, מנדלה, ריבלין) אבל אין ספק שנוהל חבצלת הוא שיאה של ממלכתיות המוות וישראל הכמהה לבית מלוכה אמיתי סופסוף מקבלת טקס ממלכתי (ומכובד, כמובן) עם ארון ואלופים במדים ייצוגיים על רקע הכנסת (שהיום נאסרה הכניסה אליה לכוהנים ולמירי רגב אין קשר לזה), שירים עבריים שקטים ברדיו (אבל לא כאלה של יום הזיכרון, שירים נוגים של מדורת שבט, יו נואו), אולפנים פתוחים בטלויזיה, סיפורים מכוננים על הנפטר, מצגת מתחלפת של תמונות עבר והמון מילות שבר (כל הנאומים הללו נותנים תחושה של תוכנית ריאליטי נוסח "נאום לכל עת"). כולם מדברים על אריק ומדברים במספרים כי ממש חשוב לדעת כמה אנשים חלפו בסך מול הארון, אחר כך אפשר יהיה לחשב איזה לוויה הייתה יותר המונית, מי קיבל יותר רייטינג אריק או הרב עובדיה וכל ההשוואות (ולא, הן לא מתבקשות בעיני) לרבין. כמה שאנחנו אוהבים לדשדש בקרבת המוות, להשתהות לידו, לא לפספס כל שניית קטרזיס שהוא מעניק לנו, מאפשר לא לדבר על שום דבר אחר ולשכוח את צרות היומיום, את העבר ואפילו את העתיד ורק להרגיש את תחושת האבל הזו ביחד. אהבת הדרמה הזו מעלה בי חשש שאין דבר נעלה יותר בישראל מהסיבה לאולפנים פתוחים וככל שהכאב הציבורי, גם אם הוא מדומה וגם אם לא, גדול יותר בעיני התקשורת, כך העונג גובר אצל מרבית הצדדים המעורבים בעניין. 

דרך אגב, בשולי הדברים, רגע של עברית והגות - נוהל חבצלת. ראשית בואו נשים לב שחבצלת הוא התרגום הקלוקל לעברית של סמל בית המלוכה הצרפתי ובעצם הכוונה היא בכלל לשושן, אבל אנחנו נשארנו עם חבצלת, במילא אין כאן בית מלוכה (עד לשובו של משיח בן דוד אם אינני טועה, אבל אני אישית לא סופרת). כך או אחרת, נוהל חבצלת הוא באמת הטקס הכי ממלכתי שיש לנו אז הנה נשארנו עם איזשהו ניחוח של מלוכה, גם אם גינוני המלוכה באים רק עם המוות. אבל לא כאן תמה פינתנו: החבצלת היא גם פרח בצל ממשפחת הנרקיסיים ותראו איך הכל מתחבר - 1. הנרקיס, וזו עובדה ידועה, הוא שרידו של נרקיסוס הכרוך אחר עצמו - בערך כמו שאנחנו כרוכים אחר פולחן המוות. גם סופו של נרקיסוס היה מוות תוך התענגות אינסופית על יופיו אמנם הוא כאילו הפך לפרח אך תסכימו איתי שסוף טוב במיוחד זה לא, כך שכנראה הדשדוש בתוך העצמי הוא לא נוסחא מומלצת. החבצלת היא גם פרח בצל וכידוע בצל הוא איבר אגירה של מים ומזון בצמחים מסויימים כדי לנצלם בעונות היובש, בערך כמו שאנחנו ניזונים מהטקסים האלה לאורך הציפיה לטקס הבא. חוצמזה, בצל הגינה הוא לרוב האסוציציה המיידית לבצל ומן הידועים שקילוף הבצל יוצר גירוי בעינים אשר מביא לעיתים קרובות לדמעות. בדיוק כמו הדמעות הרגעיות שלנו בדיוק ברגעים כאלה. ידע מי שקרא לנוהל, נוהל חבצלת, על מה הוא מדבר.

ומכיון שדבר לא קורה כנראה בישראל כרגע או ששום דבר לא מצליח לתפוס כותרות למרות שרון חולדאי מחליט לבטל יום לימודים שלם בגלל מרתון תל אביב, בהערת אגב אוסיף שיום החופש הוא בחסות אדידס וסמסונג אבל העלות היא בכל מקרה עליכם. טוב, זה עניין של סדר עדיפויות ובלאו הכי הילדים לא לומדים כלום בבתי הספר אז שיום לימודים ישבש את חיי הרצים בתל אביב - מאיפה אתם שואבים את הרעיונות שלכם? ברור שהמרתון לוקח. וחוץ מזה במסגרת הסכם פשרה המדינה תפצה את החיילים ש"התנדבו" להשתתף בניסוי האנתרקס במיליונים, אבל בתכל'ס כל אחד יפוצה ב- 36,000 ש"ח. אבל אני בטוחה שאם תשאלו כל אחד מהמשתתפים מה הפיצוי האמיתי הוא יגיד לכם שהעובדה שעל גבו הצלחנו לייצר חיסון לכלל האוכלוסיה זה התגמול האמיתי, נו באמת. לחיי מדינת ישראל והדורות הבאים, בעיקר של אלה המעטים הנותנים את בריאותם למען רבים כל כך. אבל מה אני מקשקשת? בואו נדבר על אריק, בואו נתרפק על אריק לפחות עוד פעם אחת, כל השאר זה בטח קישקושים.