דעת מיעוט הוא ביטוי משפטי שמתייחס לדעות של שופט או שופטים שדעתו/ם שונה מדעת הרוב ולרוב מתנגדת לפסק הדין שניתן. היום, התרחב השימוש במושג מעבר לעולם המשפטי ופעמים רבות המשתמש במושג יכוון לדעות המוחזקות על ידי קבוצת מיעוט בקרב הציבור הכללי, היינו דעה שהיא אינה מוסכמת (קונצנסואלית). מאז ומעולם דעות מיעוט היו מוקד של משיכה בעיניי, בין אם בחיים ובין אם בפסקי דין. מעבר לעובדה שפעמים רבות דווקא לדעת המיעוט משמעות היסטורית, ובעצם גם מעשית, מרחיקת לכת, דעת המיעוט מופלאה בעיניי מעצם התעוזה שלה לצאת נגד הרוב ולהיות נאמנה לעצמה.
שני משפטים מלווים אותי כאדם בוגר ומהווים סוג של מחוון לבחינה אישית:
משפטו של מרק טווין "כאשר אתה מוצא את עצמך בדעת הרוב זה הזמן לעצור ולהרהר"
ומשפטו של איינשטיין: אישה שתלך עם ההמון בדרך כלל לא תרחיק מעבר לגבולות הקהל. אישה ההולכת לבד עשויה להגיע למקומות בהם אף אחד עוד לא צעד".
כן, הם משפטים מכלילים מאוד, כן, אני לפעמים גם בתוך הקהל. כן, הם משפטים נהדרים לחיות לאורם, להאמין בעצמך אבל יותר מכל לחשוב למען עצמך, בלי לקבל דבר כתורה משמיים. במידה רבה דעת המיעוט נראית לי כזו, בין אם אני מסכימה איתה ובין אם לאו - דעה מחושבת שהפכו בה שוב ושוב והיא נאמנה לעצמה ולערכים אותם היא מקדשת.
דעות מיעוט לרוב לא מייצרות סביבן הרבה רעש, פעמים קולן נבלע בתוך המולת הרוב. אולם יכולת השינוי הגלומה בהן היא לא פחות ממופלאה. הדקויות הקטנות פעמים נעלמות מעין, אולי כי הן נתפסות כלא חשובות משום שאינן פסק הדין, הן לא מהוות תקדים משפטי, הן לא הופכות לפרקטיקה שיפוטית, הן פשוט שם. חשיבות דעת המיעוט, לפחות בעיניי, בטח בסוגיות מהותיות, גבוהה אפילו יותר מדעת הרוב. לא בגלל שבסוגיות מהותיות לרוב אני לרוב אצדד בדעת המיעוט, אלא משום שפעמים רבות דעת המיעוט מתגלה כנכונה בדיעבד, ההיסטוריה שופטת את דעות המיעוט, לרוב לזכות.
אבל יותר מזה יש בהן כוח לשנות לאורך זמן. דעות מיעוט מצוטטות כגושפנקא, כי בכוחן לשנות את החוק, כי בכוחן להפוך לדעת הרוב. דוגמא מצויינת, אחת מיני רבות, היא התיק של Plessy vs. Ferguson 1896 . הסיפור הוא פשוט - קבוצה של פעילי זכויות אדם רצו להפוך את החלטת ההפרדה בתחבורה ציבורית בלואיזיאנה. הם בחרו בפלסי, שהיה רק שמינית שחור, לעלות על קרון של לבנים, הוא נעצר כמתוכנן. המטרה היתה להראות את שרירותיות החוק ויתרה את היותו אנטי-חוקתי ופוגע בזכות לשוויון מלא בפני החוק (התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית). בתי המשפט המקומיים דחו את ההגנה הזו עד שב- 1896, המקרה הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי. ברוב של 7 ל- 1 דחה בית המשפט את העתירה בתואנה שיש להבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות חברתיות. יתרה בית המשפט אף קבע כי בהפרדה בתחבורה הציבורית אין משום נחיתות או פחיתות כבוד אלא בעיני המתבונן וכי אם יש אפליה היא מופנית כלפי לבנים ושחורים באופן שווה.
דעת המיעוט הגיעה דווקא משופט העליון ג'ון מארשל הארלן, שאגב היה בעברו אדון בעל עבדים, שטען כי לא ניתן לטעון שהאפליה בהפרדה בתחבורה הציבורית בלואיזיאנה היא שווה בפני לבנים ושחורים מכיון שמטרתו של החוק לא היתה למנוע מלבנים לשבת בקרונות של שחורים, אלא היתה מכוונת לאפליית שחורים והגן על קריאה עיוורת צבעים של החוקה. הוא היה גזען שהאמין בעליונות הגזע הלבן ואף לא היסס לומר זאת בגלוי. אולם טענתו היתה שחוקית אסור לתת ביטוי לעליונות זו אלא לשאוף לשוויון.
התוצאה של פסק הדין היתה פרקטיקה שכל עוד יש שוויון בהפרדה הרי שאין בעיה עם ההפרדה - היינו כל עוד יש שני תאי שירותים ההפרדה היא לגמרי חוקית. בקיצור אפליה אבל עם שוויון תנאים, לפחות למראית עין. זו היתה הפרקטיקה עד Brown vs. The board of education, ב- 1954 שהיה נקודת תפנית בהפרדה הגזעית בארה"ב ובו הוחלט שבנושא החינוך אין מקום לדוקטרינת "נפרדים אך שווים" כיוון שבתי ספר נפרדים מהגדרתם אינם שווים.
הארכתי אני יודעת, אולם הנה לכם דעת מיעוט שבסופו של דבר יצרה שינוי - החדירה לתודעה הציבורית האמריקאית את הרעיון שהחוקה היא עיוורת צבעים. לקח זמן לרעיון להיטמע, זו לא תולדה של 58 שנים של קיומה של דעת מיעוט, אלא שנים של מאבק עיקש לזכויות אדם, אך גם לדעת המיעוט הזו היה תפקיד, בעיקר בעולם המשפט והחוק האמריקאי. יש דוגמאות טובות מאלה, אולם דוגמא זו בעיניי היא מצויינת, דעת המיעוט ניתנה ממקום תהליכי (פרוצידוראלי) של בחינת החוק בסטנדרטים אובייקטיביים והצביעה על כשלי דעת הרוב. היא מעידה על תחילתו של שינוי ועל חשיבה ביקורתית.
אבל למה אני אומרת את זה? בלילה שבין ה- 31.5 ל- 1.6 שנת 1962 בוצע גזר דינו של אייכמן והוא הוצא להורג בכלא רמלה (איילון). לפסק הדין הזה לא היתה דעת מיעוט, במקרה הזה דעת המיעוט הושמעה מחוץ לכותלי בית המשפט.
ב- 30.5 קבוצת אינטלקטואלים ישראלית פונה לנשיא המדינה בניסיון למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, הם לא מבקשים על חייו, בכלל לא מה הנימוקים שלהם? טענותיהם הם ברמה המוסרית של מדינת ישראל, שהוצאתו להורג של אייכמן תפגע בזיכרון השואה ותסלף את הלקח המוסרי וההיסטורי של המשפט בראי ההיסטוריה. יתרה, תלין יהודי שמשמש תלין לצורר נתפס מהווה לדידם ניצחון מוסרי של הצורר. אבל יותר מזה - העלאתו לגרדום של אייכמן עשויה להיתפס ככפרה מטאפורית של עוונות השואה (1 צורר מול שישה מיליון קורבנות). הם לא היו היחידים גם שופט העליון דאז חיים כהן יצא נגד גזר דין מוות, גם במקרה של אייכמן. וכמובן שמקומה של חנה ארנדט לא ייפקד.
הוגו ברגמן, מרטין בובר, לאה גולדברג, גרשום שלום, אביגדור אריכא פרנץ אולנדורף, הם רק חלק מאנשי הקבוצה, פנייתם, כידוע נדחתה. הם לא היו היחידים, מטעמים שונים למרות הקונצנזוס הרחב בישראל, היו עוד די הרבה אנשים שקולם לא נשמע, למרות שחלקם שלחו מכתבים לנשיא המדינה, שהתנגדו להוצאתו להורג של אייכמן.
קצרה היריעה מלהסביר עד כמה מכונן היה משפט אייכמן בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם אין בכוונתי לשפוט, בטח לא בדיעבד, את ההחלטה לשפוט או לגזור עליו גזר דין מוות. אולם, ברור מעל לכל ספק כי ישראל התאמצה בכל כוחה לכוון את המשפט הזה כדי להעצים האפקט שלו והוא לא היה נטול אינטרסים כשהעיקרי שבהם הוא עיצוב ישראל בתודעה העולמית כביתם הלאומי של יהודי העולם וכנציגתם הרשמית. אין בכך פסול וייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות, כך או אחרת ניתן לא ניתן לשפוט את ההיסטוריה על בסיס מה שהיה יכול להיות.
משפט אייכמן היה חווייה מכוננת, ניסיון ליצר תיקון של עוול היסטורי חסר תקדים, אך האם באמת היה כאן תיקון? אני לא בטוחה. 70 שנה אחרי וישראל בעיקר משתמשת בשואה לכינון נרטיב ואינדוקטרינציה - אינני בטוחה שזה הלקח שיש ללמוד מהשואה. משפט אייכמן הפך את ישראל לתליינית מרצון, גם אם היא ראתה בזה הכרח ורבים רואים בו צדק היסטורי. קשה לראות מה היה קורה לו דברים היו נעשים אחרת. לא הייתה כל דרך חזרה מרגע שחטיפת אייכמן יצאה לפועל. אחרי משפט שכזה, אשר עוצב בקפידה על ידי גדעון האוזנר, איזה גזר דין אחר היה "נכון" יותר? השארתו בחיים "להינמק בכלא" לא היתה עושה צדק היסטורי טוב יותר, אולי אפילו פחות. העברתו למדינה אחרת לביצוע גזר הדין לא היתה משנה. ועם זאת 53 שנים אחרי, בניסיון להבין מה השאיר אחריו משפט אייכמן, אין מנוס מלהגיע גם למסקנה שהוא שירת אתוס לא נכון של "רק אנחנו הישראלים נדאג לעצמנו".
קטונתי לייעץ בעניין, אך בעיניי את לקח השואה לא השכלנו להפנים, הפכנו את השואה לכלי לגיטימציה לתוקפנות ולקיבוע תחושת הנרדפות מול יתר העולם. בסופו של דבר זה כדור שלג, אם זו האמונה השלטת, הרי שלנצח נמצא סיבות מדוע היא נכונה. אין לי ספק שאם הלקח העיקרי של הדור הרביעי לשואה היום היא שצה"ל וכוחנו הפיזי או לחלופין/בד בבד האמונה באלוהים הם שימנעו הישנות של שואה ולא כוחנו המוסרי הרי שמשהו בהתגלגלות העניינים לא היה נכון. במידה רבה, בין אם נרצה אן לא נרצה, משפט אייכמן הוא הרבה מעבר לצדק, הוא נקמה. אני לא בטוחה שזה מה שצריך להישאר. חנה ארנדט היתה הראשונה לומר את זה עוד בתקופת המשפט, בצדק היא טענה שמעבר לאחריות האישית האנושית יש כאן אחריות חברתית שאם לא נדע להכיר בה הרי שלקחי השואה לא באמת ילמדו.
העובדה שדעת מיעוט זו אינה ידועה כמעט בציבור ואינה נלמדת בבתי הספר, היא אולי האינדיקטור שמוכיח שמשפט אייכמן, בהבט הישראלי, שימש ומשמש כנדבך נוסף לבניית האתוס ולא להבניית מוסר. יש בזה משהו מצער, בלי שום קשר לשיפוט ערכי לעניין גזר הדין. משפט שלם וידוע מראש הוכן לקראת ביצוע גזר דין שכזה, ספק אם ניתן היה שיסתיים אחרת. אולם העובדה שהביקורת אינה נלמדת אלא כקוריוז חסר חשיבות היא מטרידה בעיני. קיומה של דעת מיעוט היא חיונית למדינה, העדרה מהתודעה הציבורית היא לא פחות ממעוררת חשש לחוסנה של החברה. אם לא נלמד את ילדינו מהו ספק, מהי חשיבה, עד כמה מהותית היא הביקורת, הם לעולם לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האמיתי של העתיד במדינה הזו.
במידה רבה הסתכלות מחודשת על תחילת דבריי לנושא דעת המיעוט במשפטו של פלסי, מוכיחה את חוסנה ובריאותה של החברה האמריקאית (על כל תחלואיה והם רבים) לפחות בכל נוגע לניסיון של בתי המשפט לקדש את החוק ולנסות ולהעמיד נורמות ברורות של מוסר וצדק (ברור שניתן להביא גם דוגמאות שכנגד). ההיסטוריה האמריקאית בסופו של דבר כוללת פלורליזם עמוק המאפשר השמעה ובמה למגוון של דעות, ודבר זה שומר על פוטנציאל השינוי גם בתוך החברה ההגמונית והקפיטליסטית להחריד הזו. ישראל כחברה נוטה להשתיק את הביקורת, האמונה הבלתי מעורערת בצדקת הדרך המועברת לדור הצעיר סופה להוליד משבר. צדקת הדרך לנצח תהיה יעילה כל עוד נשאלות שאלות ספקניות, במקום בו שאלות ספקניות הופכות ללא לגיטימיות, הביטחון מאבד את צדקת הדרך, הוא מחליף את שיקול הדעת ויוצר מצג שווא שאין מאחוריו כלום.
חשיבות דעת המיעוט הציבוית לעניין משפט אייכמן מעידה על התחבטות בשאלות של מוסר, זו אינה פריבילגיה אלא ליבה של הדמוקרטיה. אהבת המדינה, ממש כמו אהבה בחיים, היא אהבה על אף המגרעות ולא בגלל שהכל טוב. אם לא נלמד את הילדים שלנו שלא הכל טוב ושיכול להיות יותר טוב - איך הם יצרו לעצמם עתיד יותר טוב? דעת המיעוט ברמת השיח הציבורי צריכה להישמע. כשהיא לא נשמעת, לא בדיונים היסטוריים ולא בדיונים עכשוויים, יש להניח שגם בעתיד היא לא תישמע. רק שוב בראי ההיסטוריה היא תתגלה כנכונה, זה לרוב כבר אחרי שמסתיימת ההארכה.
שני משפטים מלווים אותי כאדם בוגר ומהווים סוג של מחוון לבחינה אישית:
משפטו של מרק טווין "כאשר אתה מוצא את עצמך בדעת הרוב זה הזמן לעצור ולהרהר"
ומשפטו של איינשטיין: אישה שתלך עם ההמון בדרך כלל לא תרחיק מעבר לגבולות הקהל. אישה ההולכת לבד עשויה להגיע למקומות בהם אף אחד עוד לא צעד".
כן, הם משפטים מכלילים מאוד, כן, אני לפעמים גם בתוך הקהל. כן, הם משפטים נהדרים לחיות לאורם, להאמין בעצמך אבל יותר מכל לחשוב למען עצמך, בלי לקבל דבר כתורה משמיים. במידה רבה דעת המיעוט נראית לי כזו, בין אם אני מסכימה איתה ובין אם לאו - דעה מחושבת שהפכו בה שוב ושוב והיא נאמנה לעצמה ולערכים אותם היא מקדשת.
דעות מיעוט לרוב לא מייצרות סביבן הרבה רעש, פעמים קולן נבלע בתוך המולת הרוב. אולם יכולת השינוי הגלומה בהן היא לא פחות ממופלאה. הדקויות הקטנות פעמים נעלמות מעין, אולי כי הן נתפסות כלא חשובות משום שאינן פסק הדין, הן לא מהוות תקדים משפטי, הן לא הופכות לפרקטיקה שיפוטית, הן פשוט שם. חשיבות דעת המיעוט, לפחות בעיניי, בטח בסוגיות מהותיות, גבוהה אפילו יותר מדעת הרוב. לא בגלל שבסוגיות מהותיות לרוב אני לרוב אצדד בדעת המיעוט, אלא משום שפעמים רבות דעת המיעוט מתגלה כנכונה בדיעבד, ההיסטוריה שופטת את דעות המיעוט, לרוב לזכות.
אבל יותר מזה יש בהן כוח לשנות לאורך זמן. דעות מיעוט מצוטטות כגושפנקא, כי בכוחן לשנות את החוק, כי בכוחן להפוך לדעת הרוב. דוגמא מצויינת, אחת מיני רבות, היא התיק של Plessy vs. Ferguson 1896 . הסיפור הוא פשוט - קבוצה של פעילי זכויות אדם רצו להפוך את החלטת ההפרדה בתחבורה ציבורית בלואיזיאנה. הם בחרו בפלסי, שהיה רק שמינית שחור, לעלות על קרון של לבנים, הוא נעצר כמתוכנן. המטרה היתה להראות את שרירותיות החוק ויתרה את היותו אנטי-חוקתי ופוגע בזכות לשוויון מלא בפני החוק (התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית). בתי המשפט המקומיים דחו את ההגנה הזו עד שב- 1896, המקרה הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי. ברוב של 7 ל- 1 דחה בית המשפט את העתירה בתואנה שיש להבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות חברתיות. יתרה בית המשפט אף קבע כי בהפרדה בתחבורה הציבורית אין משום נחיתות או פחיתות כבוד אלא בעיני המתבונן וכי אם יש אפליה היא מופנית כלפי לבנים ושחורים באופן שווה.
דעת המיעוט הגיעה דווקא משופט העליון ג'ון מארשל הארלן, שאגב היה בעברו אדון בעל עבדים, שטען כי לא ניתן לטעון שהאפליה בהפרדה בתחבורה הציבורית בלואיזיאנה היא שווה בפני לבנים ושחורים מכיון שמטרתו של החוק לא היתה למנוע מלבנים לשבת בקרונות של שחורים, אלא היתה מכוונת לאפליית שחורים והגן על קריאה עיוורת צבעים של החוקה. הוא היה גזען שהאמין בעליונות הגזע הלבן ואף לא היסס לומר זאת בגלוי. אולם טענתו היתה שחוקית אסור לתת ביטוי לעליונות זו אלא לשאוף לשוויון.
התוצאה של פסק הדין היתה פרקטיקה שכל עוד יש שוויון בהפרדה הרי שאין בעיה עם ההפרדה - היינו כל עוד יש שני תאי שירותים ההפרדה היא לגמרי חוקית. בקיצור אפליה אבל עם שוויון תנאים, לפחות למראית עין. זו היתה הפרקטיקה עד Brown vs. The board of education, ב- 1954 שהיה נקודת תפנית בהפרדה הגזעית בארה"ב ובו הוחלט שבנושא החינוך אין מקום לדוקטרינת "נפרדים אך שווים" כיוון שבתי ספר נפרדים מהגדרתם אינם שווים.
הארכתי אני יודעת, אולם הנה לכם דעת מיעוט שבסופו של דבר יצרה שינוי - החדירה לתודעה הציבורית האמריקאית את הרעיון שהחוקה היא עיוורת צבעים. לקח זמן לרעיון להיטמע, זו לא תולדה של 58 שנים של קיומה של דעת מיעוט, אלא שנים של מאבק עיקש לזכויות אדם, אך גם לדעת המיעוט הזו היה תפקיד, בעיקר בעולם המשפט והחוק האמריקאי. יש דוגמאות טובות מאלה, אולם דוגמא זו בעיניי היא מצויינת, דעת המיעוט ניתנה ממקום תהליכי (פרוצידוראלי) של בחינת החוק בסטנדרטים אובייקטיביים והצביעה על כשלי דעת הרוב. היא מעידה על תחילתו של שינוי ועל חשיבה ביקורתית.
אבל למה אני אומרת את זה? בלילה שבין ה- 31.5 ל- 1.6 שנת 1962 בוצע גזר דינו של אייכמן והוא הוצא להורג בכלא רמלה (איילון). לפסק הדין הזה לא היתה דעת מיעוט, במקרה הזה דעת המיעוט הושמעה מחוץ לכותלי בית המשפט.
ב- 30.5 קבוצת אינטלקטואלים ישראלית פונה לנשיא המדינה בניסיון למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, הם לא מבקשים על חייו, בכלל לא מה הנימוקים שלהם? טענותיהם הם ברמה המוסרית של מדינת ישראל, שהוצאתו להורג של אייכמן תפגע בזיכרון השואה ותסלף את הלקח המוסרי וההיסטורי של המשפט בראי ההיסטוריה. יתרה, תלין יהודי שמשמש תלין לצורר נתפס מהווה לדידם ניצחון מוסרי של הצורר. אבל יותר מזה - העלאתו לגרדום של אייכמן עשויה להיתפס ככפרה מטאפורית של עוונות השואה (1 צורר מול שישה מיליון קורבנות). הם לא היו היחידים גם שופט העליון דאז חיים כהן יצא נגד גזר דין מוות, גם במקרה של אייכמן. וכמובן שמקומה של חנה ארנדט לא ייפקד.
הוגו ברגמן, מרטין בובר, לאה גולדברג, גרשום שלום, אביגדור אריכא פרנץ אולנדורף, הם רק חלק מאנשי הקבוצה, פנייתם, כידוע נדחתה. הם לא היו היחידים, מטעמים שונים למרות הקונצנזוס הרחב בישראל, היו עוד די הרבה אנשים שקולם לא נשמע, למרות שחלקם שלחו מכתבים לנשיא המדינה, שהתנגדו להוצאתו להורג של אייכמן.
קצרה היריעה מלהסביר עד כמה מכונן היה משפט אייכמן בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם אין בכוונתי לשפוט, בטח לא בדיעבד, את ההחלטה לשפוט או לגזור עליו גזר דין מוות. אולם, ברור מעל לכל ספק כי ישראל התאמצה בכל כוחה לכוון את המשפט הזה כדי להעצים האפקט שלו והוא לא היה נטול אינטרסים כשהעיקרי שבהם הוא עיצוב ישראל בתודעה העולמית כביתם הלאומי של יהודי העולם וכנציגתם הרשמית. אין בכך פסול וייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות, כך או אחרת ניתן לא ניתן לשפוט את ההיסטוריה על בסיס מה שהיה יכול להיות.
משפט אייכמן היה חווייה מכוננת, ניסיון ליצר תיקון של עוול היסטורי חסר תקדים, אך האם באמת היה כאן תיקון? אני לא בטוחה. 70 שנה אחרי וישראל בעיקר משתמשת בשואה לכינון נרטיב ואינדוקטרינציה - אינני בטוחה שזה הלקח שיש ללמוד מהשואה. משפט אייכמן הפך את ישראל לתליינית מרצון, גם אם היא ראתה בזה הכרח ורבים רואים בו צדק היסטורי. קשה לראות מה היה קורה לו דברים היו נעשים אחרת. לא הייתה כל דרך חזרה מרגע שחטיפת אייכמן יצאה לפועל. אחרי משפט שכזה, אשר עוצב בקפידה על ידי גדעון האוזנר, איזה גזר דין אחר היה "נכון" יותר? השארתו בחיים "להינמק בכלא" לא היתה עושה צדק היסטורי טוב יותר, אולי אפילו פחות. העברתו למדינה אחרת לביצוע גזר הדין לא היתה משנה. ועם זאת 53 שנים אחרי, בניסיון להבין מה השאיר אחריו משפט אייכמן, אין מנוס מלהגיע גם למסקנה שהוא שירת אתוס לא נכון של "רק אנחנו הישראלים נדאג לעצמנו".
קטונתי לייעץ בעניין, אך בעיניי את לקח השואה לא השכלנו להפנים, הפכנו את השואה לכלי לגיטימציה לתוקפנות ולקיבוע תחושת הנרדפות מול יתר העולם. בסופו של דבר זה כדור שלג, אם זו האמונה השלטת, הרי שלנצח נמצא סיבות מדוע היא נכונה. אין לי ספק שאם הלקח העיקרי של הדור הרביעי לשואה היום היא שצה"ל וכוחנו הפיזי או לחלופין/בד בבד האמונה באלוהים הם שימנעו הישנות של שואה ולא כוחנו המוסרי הרי שמשהו בהתגלגלות העניינים לא היה נכון. במידה רבה, בין אם נרצה אן לא נרצה, משפט אייכמן הוא הרבה מעבר לצדק, הוא נקמה. אני לא בטוחה שזה מה שצריך להישאר. חנה ארנדט היתה הראשונה לומר את זה עוד בתקופת המשפט, בצדק היא טענה שמעבר לאחריות האישית האנושית יש כאן אחריות חברתית שאם לא נדע להכיר בה הרי שלקחי השואה לא באמת ילמדו.
העובדה שדעת מיעוט זו אינה ידועה כמעט בציבור ואינה נלמדת בבתי הספר, היא אולי האינדיקטור שמוכיח שמשפט אייכמן, בהבט הישראלי, שימש ומשמש כנדבך נוסף לבניית האתוס ולא להבניית מוסר. יש בזה משהו מצער, בלי שום קשר לשיפוט ערכי לעניין גזר הדין. משפט שלם וידוע מראש הוכן לקראת ביצוע גזר דין שכזה, ספק אם ניתן היה שיסתיים אחרת. אולם העובדה שהביקורת אינה נלמדת אלא כקוריוז חסר חשיבות היא מטרידה בעיני. קיומה של דעת מיעוט היא חיונית למדינה, העדרה מהתודעה הציבורית היא לא פחות ממעוררת חשש לחוסנה של החברה. אם לא נלמד את ילדינו מהו ספק, מהי חשיבה, עד כמה מהותית היא הביקורת, הם לעולם לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האמיתי של העתיד במדינה הזו.
במידה רבה הסתכלות מחודשת על תחילת דבריי לנושא דעת המיעוט במשפטו של פלסי, מוכיחה את חוסנה ובריאותה של החברה האמריקאית (על כל תחלואיה והם רבים) לפחות בכל נוגע לניסיון של בתי המשפט לקדש את החוק ולנסות ולהעמיד נורמות ברורות של מוסר וצדק (ברור שניתן להביא גם דוגמאות שכנגד). ההיסטוריה האמריקאית בסופו של דבר כוללת פלורליזם עמוק המאפשר השמעה ובמה למגוון של דעות, ודבר זה שומר על פוטנציאל השינוי גם בתוך החברה ההגמונית והקפיטליסטית להחריד הזו. ישראל כחברה נוטה להשתיק את הביקורת, האמונה הבלתי מעורערת בצדקת הדרך המועברת לדור הצעיר סופה להוליד משבר. צדקת הדרך לנצח תהיה יעילה כל עוד נשאלות שאלות ספקניות, במקום בו שאלות ספקניות הופכות ללא לגיטימיות, הביטחון מאבד את צדקת הדרך, הוא מחליף את שיקול הדעת ויוצר מצג שווא שאין מאחוריו כלום.
חשיבות דעת המיעוט הציבוית לעניין משפט אייכמן מעידה על התחבטות בשאלות של מוסר, זו אינה פריבילגיה אלא ליבה של הדמוקרטיה. אהבת המדינה, ממש כמו אהבה בחיים, היא אהבה על אף המגרעות ולא בגלל שהכל טוב. אם לא נלמד את הילדים שלנו שלא הכל טוב ושיכול להיות יותר טוב - איך הם יצרו לעצמם עתיד יותר טוב? דעת המיעוט ברמת השיח הציבורי צריכה להישמע. כשהיא לא נשמעת, לא בדיונים היסטוריים ולא בדיונים עכשוויים, יש להניח שגם בעתיד היא לא תישמע. רק שוב בראי ההיסטוריה היא תתגלה כנכונה, זה לרוב כבר אחרי שמסתיימת ההארכה.
