זהו. התחיל החופש הגדול גם אצלנו, לפני שלושה ימים ערכנו ארוחת ערב - כל ילד ובחירתו הוא, אחר כך עברנו לטקס מתנות, אמנם אני יודעת איזה תעודות הילדים הביאו הביתה, אבל אחותי המופלאה אמרה לי בעבר שילדים צריכים לקבל מתנה על סיום שנת הלימודים ולא על התעודה וההשגים בלימודים וכבר אז כשעוד לא היו ילדים הבנתי עד כמה היא צודקת. אחר כך עברנו לשלב התעודות. הילדים התעקשו שהפעם אני אקבל תעודות. זו פעם ראשונה שאני מקבלת תעודה פורמלית בחינוך ביתי ואני מוכרחה לציין שעכשיו גם אני רוצה כל שנה. הבכור עשה מאמץ להעריך את כל מה שאני עושה ולכן יצא לו מעין כרטיס ברכה מלא סופרלטיבים שכמובן נתן לי אגו בוסט לשנים הבאות. המרכזית החליטה לצייר הרבה ולכתוב מעט - ומה אומר? אם ציורי ילדים מלמדים על הילד אז למרכזית שלי היתה שנה נפלאה וסכארינית לעילא ולעילא.
גם אני לוקחת ברצינות את התעודות שאני כותבת ומתאימה תעודה לכל ילד. כשהתחלתי לכתוב תעודות, היינו בכיתה א' של הבכור, עוד הייתי תחת ההשפעה של התעודות שלי כילדה והילד היה נתון תחת למידה יחידנית שדמתה במהותה ללימודי בית הספר ולכן התעודה היתה גם תעודה הערכה מילולית אך נכללו בה הערכות והישגים. אז עוד לא הפנמתי את גודל הטעות וכמובן שהילד היה מאושר. כך המשכנו עד כיתה ג' שלו והילד התרגל לתעודה שאמנם לא היתה שבלונית כמו של חבריו מאכלסי הכיסאות בבתי הספר הממלכתיים ולא לקוחה מתוך בנק מילים, אלא היתה מקיפה והכילה הישגים רבים וראיית הילד כאדם ועדיין כזו שמכילה אלמנטים מאוד סטנדרטיים הכוללים גם הערכה מקצועית.
בכיתה ד' שלו, עם עלייתה של המרכזית לכיתה א', חל מהפך בצורת ההתייחסות שלי ללימודים בכלל (ע"ע "עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי") ומכאן גם שלכל נושא התעודות. אני מוצאת את זה הרבה יותר נכון כי אדם לא נמדד במספרים, ההישגים שלו הם מורכבים יותר ואין צורך בהשוואות או מדדים בשלב הזה של החיים. הבעיה עם הבכור שהוא בחור הישגי, לא תחרותי, פשוט השגי. כילד ברוך כשרונות הוא אוהב את המחמאה, כנצר למסורת יקית עתיקת יומין, הוא אוהב שמדברים במספרים, עד כמה שאפשר יותר מדוייקים. כאם, מורה, מנהלת, אשת חינוך וכולי וכולי, אני מאוד משתדלת להתאים את עצמי בכתיבת התעודות (וגם בכלל) לילד, אבל קשה לי להתאים את עצמי במספרים כאשר אני לא מצמידה מדדים ברורים. לא הצבתי מטרות במתמטיקה או בעברית או בכל מקצוע אחר ולכן אין לי את היכולת לכמת, כל מספר יהיה בגדר ערך נומינלי בלבד. תעודה של מספרים שיש בה רק מדידה של הישגים ומילים שלקוחות מתוך בנק מילים באינטרנט, מעוררת בי אסוציאציה לתעודת עניות ומינימליזם תודעתי.
כשאני חושבת על תעודות, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להעריך זה את הילדים שלי כבני אדם. יש המון דברים שהם למדו השנה, אבל העובדה שכשהוא רואה ליכלוך זרוק ברחוב הוא מרים אותו וזורק לפח הקרוב או שהמרכזית מנקה את חוף הים בכל בילוי משותף על החוף, או ההצטרפות של הבכור להפגנות, או הפעם ההיא ביער שכל החברים שלו שרו שיר עדות גזעני והוא לא היה מוכן להצטרף זה מבחינתי התעודה שלהם. היופי בחינוך ביתי מבחינתי הוא לא רק הידע העצום שהם רוכשים, לא רק תחומי הידע הנרחבים, הוא היכולת לראות אותם גדלים להיות בני אדם מצפוניים שאכפת להם. התעודה העיקרית שלי היא היא שלושה ילדים שלומדים לחשוב, לפקפק, להעריך, להיות מנומסים, לראות את העולם בעיניים אוהבות ולכבד.
כשהבוקר בא הבכור עם הציטוט של איינשטיין "לא עושי הרעה הם שיביאו על העולם את קצו, אלא אלה העומדים מן הצד ואינם עושים דבר". הבנתי שמשהו טוב לגמרי קורה פה, לא משהו שאפשר לכמת בתעודה, משהו שאפשר להעריך, משהו שראוי לחיות איתו.
בכיתה ד' שלו, עם עלייתה של המרכזית לכיתה א', חל מהפך בצורת ההתייחסות שלי ללימודים בכלל (ע"ע "עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי") ומכאן גם שלכל נושא התעודות. אני מוצאת את זה הרבה יותר נכון כי אדם לא נמדד במספרים, ההישגים שלו הם מורכבים יותר ואין צורך בהשוואות או מדדים בשלב הזה של החיים. הבעיה עם הבכור שהוא בחור הישגי, לא תחרותי, פשוט השגי. כילד ברוך כשרונות הוא אוהב את המחמאה, כנצר למסורת יקית עתיקת יומין, הוא אוהב שמדברים במספרים, עד כמה שאפשר יותר מדוייקים. כאם, מורה, מנהלת, אשת חינוך וכולי וכולי, אני מאוד משתדלת להתאים את עצמי בכתיבת התעודות (וגם בכלל) לילד, אבל קשה לי להתאים את עצמי במספרים כאשר אני לא מצמידה מדדים ברורים. לא הצבתי מטרות במתמטיקה או בעברית או בכל מקצוע אחר ולכן אין לי את היכולת לכמת, כל מספר יהיה בגדר ערך נומינלי בלבד. תעודה של מספרים שיש בה רק מדידה של הישגים ומילים שלקוחות מתוך בנק מילים באינטרנט, מעוררת בי אסוציאציה לתעודת עניות ומינימליזם תודעתי.
כשאני חושבת על תעודות, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להעריך זה את הילדים שלי כבני אדם. יש המון דברים שהם למדו השנה, אבל העובדה שכשהוא רואה ליכלוך זרוק ברחוב הוא מרים אותו וזורק לפח הקרוב או שהמרכזית מנקה את חוף הים בכל בילוי משותף על החוף, או ההצטרפות של הבכור להפגנות, או הפעם ההיא ביער שכל החברים שלו שרו שיר עדות גזעני והוא לא היה מוכן להצטרף זה מבחינתי התעודה שלהם. היופי בחינוך ביתי מבחינתי הוא לא רק הידע העצום שהם רוכשים, לא רק תחומי הידע הנרחבים, הוא היכולת לראות אותם גדלים להיות בני אדם מצפוניים שאכפת להם. התעודה העיקרית שלי היא היא שלושה ילדים שלומדים לחשוב, לפקפק, להעריך, להיות מנומסים, לראות את העולם בעיניים אוהבות ולכבד.
כשהבוקר בא הבכור עם הציטוט של איינשטיין "לא עושי הרעה הם שיביאו על העולם את קצו, אלא אלה העומדים מן הצד ואינם עושים דבר". הבנתי שמשהו טוב לגמרי קורה פה, לא משהו שאפשר לכמת בתעודה, משהו שאפשר להעריך, משהו שראוי לחיות איתו.
