בעצם זה פוסט משעשע (אם יורשה לי) על הבירוקרטיה שבחיסונים, אבל בתכל'ס זה הרבה יותר. תחליטו בעצמכם

טוב, אז בכלל התכוונתי לכתוב על נושא אחר, כן שוב (די עם כל הביקורת העצמית הזו), אבל לחיים יש קצב משלהם וכאשר נקרות הזדמנויות לכתוב על הקטן והקרוב - מה טוב. אז היום הנה לכם פוסט קטן שמתחיל במידע שולי וביורוקרטי למדי הנוגע לחינוך ביתי, אבל מה זה משנה הלא "ידע הוא כוח". כידוע, כל תלמיד במערכת החינוך אמור לעבור חיסונים, ולא, סוגית "חיסונים - כן או לא?" זו אינה מוקד הדיון העכשווי, זו לא הנקודה וכידוע חכמים אינם נופלים לפחים שערמומיים יודעים לצאת מהם ולכן לא אניח את הפח (אולי כמעט הנחתי, אבל לא) ולכן גם לא אפול אליו. אה הא, כמה נפלא. לילדים בתוך מערכת החינוך, עכשיו ששירותי בריאות התלמיד הופרטו, כבר אין אחות בבית הספר ולכן כל עיר עלתה במכרז של חברה זו או אחרת שאמונה על מתן החיסונים. ילדי בית הספר והוריהם מקבלים הודעה ואז נערך מבצע חיסוני שכבתי ובהמשך לכל בית ספר נקבע עוד יום מאסף לכל התלמידים שלא הגיעו ואם גם אז מישהו מפספס על הוריו לקבוע לו יום אחר בו הוא יחוסן. לא שהייתם צריכים את כל המידע הזה אבל עכשיו אתם יודעים וכבר סיכמנו ש"ידע הוא כוח".

אפרופו אחות - דֵי חבל כל הקטע הזה שאין אחיות בית ספר יותר, ולא גם סוגיה זו אינה עולה לדיון כרגע. אז עזבו אתכם מכל הסיבות הנכונות, בעיני יש סיבה אחת מרכזית - כבר בצעירותי דרמה, לא היתה בין מקצועות ההעשרה במערכת השעות ולכן את כשרון המשחק המשובח שלי יכולתי ללטש בעיקר על ידי אינטראקציה עם אחות בית הספר ולפתח משמעותית את החוש הדרמטי תוך השקעה רבה ביצירתיות. את כל כישרון המשחק שלי נאלצתי לגייס כדי להגיע לפאנץ' בעיניים בורקות מכמעט-דמעות ופנים חיוורים מחולשה ולהסכים בריפיון שאין ברירה אלא לשלוח אותי הביתה ויפה שעה אחת קודם, גם אם אמא לא בבית. איך אפשר למנוע מדורות שלמים את התרגול החשוב הזה? לא יודעת, מבחינתי הפוגות דרמטיות אלה היו נקודת מפנה חיובית ולכן היו בין מקצועות הלימוד הלא-פורמלי האהובים עלי, מבלי לציין את האמפטיה והבונוס המיידי בדמות השיבה לבית. חוצמזה שבחטיבת הביניים היתה לנו אחות בלתי נשכחת, עולה ותיקה מארצות הברית שהגיינה הייתה משאת נפשה ולעולם לא אשכח לה כיצד ניסתה להסביר לנו את רזי ההתפשטות החיידקית: "יש מאות, אלפי, מיליונים של חיידקים בדבר כזה קטן" אמרה במבטאה האמריקאי וניסתה להראות לנו את החור הקטן שיצרה בחיבור בין אצבעותיה, אני לא בטוחה שהצלחתי לראות, אבל שנים (כפי שאתם רואים) עוד מלווה אותי המשפט שלה ומעלה בי חיוך נוסטלגי. 

אבל חזרה לענייננו - חיסונים. משפחתי נמנית על המחסנים ולכן, משום שילדי בחינוך בית, עלי מוטלת החובה לדאוג לחיסונם. ברור לי שמכיון שגם מספרית ובוודאי באחוזים, מספר המשפחות הביתי הוא קטן, עוד יותר קטן מספר המשפחות בחינוך ביתי באישור של משרד החינוך ועוד יותר קטן מספר המחסנים בקרב המשפחות המאושרות (במובן הפורמלי כי בחינוך ביתי כולם מאושרים הלא) שמצהירות על חינוך ביתי. אשר על כן ברור ונהיר לי כי אף אחד לא חש בצורך כלשהו, אפילו לא בדגדוגו של זה האחרון, ביצירת פרוטוקול לתלמידים שכאלה, רוצה לומר נוהל ברור שיחול על נותן השרות. בכל שנה בה ילד מילדיי צריך לעבור חיסון, עלי לעבור מסכת של שאלות ובירורים עד שסופסוף מעניקים לי חריץ זמן שכזה בו הם עושים לי טובה ותוקעים מחט באחד מילדי לטובת הציבור. השנה המרכזית בכיתה ב' וזה אומר שוב חיסון. צילצלתי לחֵבְרָה א' ששנה שעברה עשתה את החיסונים ברחובות. זה כל כך יקר ערך שלהלן הדיאלוג:

אני: "שלום, שמי קרן ואני אמא לתלמידה בכיתה ב' מרחובות שצריכה לעשות חיסון. רציתי..."

מוקדנית: "אמרת רחובות?"

אני: "כן"

מוקדנית (בחוסר סבלנות, טוב אשמתי שלא ידעתי, הרי אני צריכה לעקוב אחרי זה ועל טעיות משלמים): "אז רחובות זה לא אנחנו, תרשמי מספר טלפון..." ומתחילה להקריא במהירות, אני כבר פותחת note כדי לרשום את המספר ולא מספיקה: "רגע.." רוצה להמשיך ולומר שלא הספקתי לרשום את תחילת המספר 

והיא כבר (צועקת): "אין לי זמן לשמוע את הסיפורים שלך וזה לא רלוונטי את צריכה להתקשר אליהם, שמעת?

אני מוותרת על זכותי לומר לי שהיא חסרת סבלנות ולא מקצועית כי זה בטח לא יעזור לקצר את השיחה ואומרת: "לא התכוונתי, תני לי רגע כדי לרשום את המספר, תוכלי לחזור עליו בבקשה?"

המוקדנית: "אה, בטח, פשוט תמיד מתחילים לספר לי סיפורים וכבר אין לי כוח כי זה ממש לא משנה, הנה המספר שוב..."

תענוג, אין מה לדבר, תודעת שירות שברמה שלא הכרת וטוב שכך. אז זהו זה - מה זה מגניב לנסות להיות בסדר ולצאת המעצבנת שחופרת, גם על לא עוול בכפי. בינתיים כבר דיברתי עם החברה השניה, בה היתה מוקדנית מקסימה, כבר צילמתי את כל פנקס החיסונים ושלחתי ושלחתי שוב ועכשיו אני מחכה שיתקשרו אלי, אבל אני את שלי עשיתי.

זהו עכשיו אתם מבינים את הנוהל והנה הארתי בזרקורי על עוד נקודה בחינוך הביתי. אפרופו חינוך ביתי, יש מהצד השני של הסקאלה כנראה את רשת אורט. טוב, נו זה לא היה חיבור מוצלח, אבל לא חשבתם שאני אוותר על התייחסות לדבריו של מנכ"ל רשת אורט? או, אז שהוא הסביר שמותר לו לקבוע את גבולות הדיון ולדידו (עוד טרם השימוע השני) אדם ורטה חצה את הגבול. ראשית אינני יודעת אם הגבולות הובהרו לאדם ורטה בטרם לקח על עצמו את התפקיד כי אני מניחה שהוא בטח לא היה מסכים להגבלת חופש הביטוי שלו במסגרת עבודתו, הבעיה היא שזה לא חוקתי ולכן אני מניחה שזה לא נאמר אז איך אדם יכול לחצות גבול שהוא דימיוני? או שמא עליו להאמין שפשוט אסור לו וזהו? בעיה.

אבל נניח לה, לא שמעתי את הגדרת הגבולות של השיח על ידי מנכ"ל הרשת שמתגאה שהעתיד ביד תלמידיה אבל אם אסור להביע דעה זה עתיד צר אופקים ולכן הוא לא ממש שווה הרבה, לא לתלמידים ולא לנו כחברה. אבל אני יכולה להסיק מה גבולות השיח שלו על ידי יצירת פרופיל פשוט ללא צורך בפסיכולוגים: הוא התפקד לבית היהודי (אבל רני רהב [היחצ"ן של רשת אורט, ברור] אמר שהוא לא מזוהה פוליטית או משהו בסגנון), הוא אמר בראיון לגלי צה"ל ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט" וגם ש"אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי", כשנשאל אם אפשר לדבר על כשלים מוסריים עם תלמידיו הסביר שלא כי הילדים לא יכולים לנתח את זה. אוקי, אז הוא לא מעריך שלתלמידי תיכון יש את היכולת להתמודד עם מציאות מורכבת, אבל הוא זה שאחראי לחינוך שלהם (אני רואה כאן בעיה). הוא לא מוכן שהם יפתחו חוש ביקורת על דברים שהוא לא הסכים להם, אבל השוס הגדול הוא שמסתבר שמבחינתו פרות קדושות יכולות לדמם למוות על המזבח והוא ימשיך להתפעל מבריאותן השופעת. תשמעו, צבא ככלל זה משהו לא ממש מוסרי שאנו מנסים כחברה אנושית לקבוע כללים כדי שישאף למוסריות ולא יותר וזה דבר שצריך להסביר לכל אדם. אבל בהינתן שיש צורך בצבא, הרי שיש חשיבות להבנה ברורה של נכון/לא נכון, של זכויות אדם, ושל המקום לאי ציות. רק יוצאי תיכון בעלי מודעות כזו יוכלו לשרת בצבא ובאמת לנסות להגביל את הפגיעה הפושעת של המדיניות בשמה הם נשלחו ורק הם יוכלו לקיים את המוניטין של צה"ל כצבא מוסרי. אם נמשיך לשלוח לצבא ילדים שאינם מבינים את המצב, בעלי תודעה אזרחית נמוכה וחסרי עניין, כך גם יראה הצבא שלנו והפגיעה תהיה רבה יותר, לא רק לצה"ל אלא בכלל לשהותינו כאן, בהנחה שהיא לא ארעית. זה לא עניין של ימין או שמאל (כן למרות שאמרתי מדיניות פושעת), זה עניין אזרחי ומוסרי, אם אנחנו רוצים חברה ישראלית שתוכל באמת לשרוד במהומת אלוהים הזו היא חייבת להיות מוסרית, היא חייבת להיות רחבת אופקים, היא חייבת להיות שיפוטית (כן, גם אם אני לא אוהבת את המסקנה). הדברים האלה שנאמרים על ידי כביכול איש חינוך הם מצמררים במשמעות שלהם לגבי האופן בו אנו מחנכים את דרור העתיד, זה הרבה יותר בולט כאשר מי שנשאר במערכת ומתקדם בסולם הדרגות הם צרי האופקים ומי שמועף מכל המדרגות (כן זה תמיד קצת אלים) הם האידיאולוגיים שמנסים לחנך לפקוח את העיניים, לא רק להקיא ידע, אלא להבין את מורכבות הקיום האנושי. ואחר כך אומרים שמי שנשאר בצה"ל שואף לבינוניות, מעניין איך זה קרה? 

ודרך אגב, אם כבר צה"ל עלה למעמד קדושה, הצעתי קבל facebook ועכשיו גם כאן להחליף לאלתר את ה- ה' ב- ק' מפאת הקדושה...

עדיין במעגל האימה של האדישות

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כל יום ובמהלך כל היום אני מוצאת את עצמי בונה ממצבים פוסט בראש. דברים שהילדים אומרים, פעילויות, בקיצור כל דבר שהחיים מזמנים. והם מתלווים אלי לאורך זמן מסויים, מתעצבים ומעוררים מחשבות, לעיתים נזנחים לדיראון עולם או נשמרים להזדמנות אחרת, לעיתים רחוקות הם אכן מתגבשים לידי פוסט כי כל פעם כשאני מגיעה לכתוב צץ לו משהו אחר שמניע אותי לכתיבה אחרת. אז עזבו את זה שזה מאוד מעניין להיות חלק מהתהליך וגם מעורר תהיות לגבי יכולתי להיות עקבית, היופי הייחודי של זה הוא הפיצול הפסיכולוגי שזה יוצר בהתמודדות שלי עם מצבים כי לבד מה"אני הפעיל" בתוך הסיטואציה מלווה אותי קול חדש של המתבונן מהצד. והמתבונן מהצד הוא תמיד שקול ומאוזן יותר מה"אני הפעיל" ופתאום אני מוצאת את עצמי מודרכת באופן קבוע על ידי מדריכה חדשה, מעין coacher אם תרצו. זה מאוד מוצא חן בעיני, אני מקלפת שכבות מיותרות, מתחילה להרגיש נוחות אמיתית עם הקרן הנשכחת מחד והחדשה מאידך שמתגלה תוך כדי. 

הפוסט המקורי שרציתי לכתוב היום על שיחת הנפש המפתיעה שניהלתי אתמול עם אחותי באמצע היום. אי שקט רגעי שלה בתוך היום המטורף שלה מצא במקרה אי שקט שלי ואיפשר לרגע דיאלוג שאנו מתגעגעות אליו תדיר ולרוב לא מוצאות לו זמן. שלוש אחיות זכיתי לקבל, כל אחת שונה מהשניה והדימיון בינינו מקרי לחלוטין, שלושתן מלוות אותי לאורך כל חיי אחיות וחברות. אז ניהלתי שיחה עם אחותי השלישית, אישיות מופלאה בפני עצמה והחברה הכי טובה שלי ever, כזאת שאם לא הייתי נולדת לנוכחות שלה, הלב שלי היה תר אחריה כל חיי עד שהייתי מוצאת אותה. והתחלנו לדבר על שינויים בחיים ובחירות והדרך שלנו להתמודד ולשנות ועד כמה המודעות שאנו מפתחים יוצרת שינוי נכון בתוכן ובזמן. וזו הייתה שיחה כל כך מעניינת שרציתי להתחיל ממנה את הפוסט הזה, להעלות מחשבות על הכוח שלנו לזהות את הראוי שינוי ולבנות תוכנית פעולה כדי לקיים אותו.

אבל אז קרה אתמול בערב, אהה, תשאלו "מה קרה?" והתשובה כמובן לא תבושש לבוא - ובכן, ועד השכונה החליט שהוא מנסה לעורר את תושבי השכונה לצאת ולהצביע בבחירות המקומיות הקרובות. לכן, החלטנו לארגן מספר פאנלים עם המועמדים לראשות העירייה והסיעוות השונות. חשבנו שאם נקרב את הנושא לתושבים ונרכז את זה בארבעה מפגשים, זה יגרום לאנשים להתעניין. בסך הכל הקונצנזוס אצל מרבית תושבי השכונה הוא שיש לעשות יותר למען השכונה אז בוודאי הם יבינו שככל שנשמיע יותר את קולנו כך יתייחסו אלינו כאל גורם שיש להתחשב בו. כן, טוב, זה לא ממש קרה. במפגש הראשון שהיה עם ראש העיר הצלחנו איכשהו להציל את המצב והבאנו כ- 50 תושבים לאירוע. שתבינו זו שכונה עם 900 בתי אב (!); למפגש השני עם מועמד לראשות העיר הגיעו שני חברי ועד (כולל אני); למפגש השלישי, אתמול, עם 3 רשימות הגיעו באיחור רב אמנם כ- 6 אנשים כולל שני אנשי ועד. הצלחנו להביא 0.2% מבעלי זכות ההצבעה למפגש. למרות שאני בועד, אני יכולה באובייקטיביות להגיד שאנחנו ועד טוב, הצלחנו לייצר שיתוף פעולה נפלא עם העירייה במקום שועדים קודמים כשלו. אנחנו מקבלים רוח גבית מחלק מהתושבים, אך הטון הקבוע הוא של חוסר שביעות רצון. דיירי השכונה שלנו כל הזמן מתלוננים, לכל אחד יש אינסוף רעיונות כיצד לקדם דברים ולכל אחד מיליון סיבות להתלונן. לשבת על התחת מול המסך ולהתלונן מרה. אני אישית לא מצליחה להבין את ההתנהלות האדישה והמחורבנת הזו (סילחו לי על השפה הלא מזוקקת). דווקא פה, ברמה המקומית, לאזרח מהשורה יש השפעה. אם תלך להצביע תשנה את מבנה המועצה תיתן כוח למי שרוצה לייצג אותך ואת האינטרסים שלך. בעיר שלי, רחובות, אתה שומע מהתושבים החילוניים כמה העיר מתחרדת. וואלה? אתם יודעים שבמועצה יש כוח לשנות את זה? אם אתם רוצים מועצה עם רוב חילוני לכו להצביע כי האוכלוסייה הדתית תלך ותצביע למועמדים שלהם, הם יממשו את הזכות האזרחית שלהם אבל האוכלוסיה החילונית, השבעה והמשועממת תישאר בבית להתלונן ואחר כך גם לא יהיה לה כוח לצאת למחאות. "הקדם תרופה למכה" הוא המשפט שמהדהד לי בראש, היציאה להצבעה עשויה למנוע שעות של מאבקים ברחובות. נמאסה עלי השאננות האומללה הזו, קריאות "המגיע לי" מאנשים שיושבים בבית מול תוכנית ריאלטי מטומטמת בתחתונים וכרס במקום ללכת לשמוע מה יש לנציגים אפשריים שלך להגיד.

זה לא מרפה את ידיי, אם אני אוותר, מצבו של הועד שיבוא אחרינו יהיה עגום עוד יותר. אני אנהל נגד האדישות הזו מלחמת חורמה וגם אם היא תישאר וידה על העליונה (כן, זה די צפוי), אני אמשיך לנסות ולשנות בקטנה. אם אני אוותר הפעם מעגל האימה של האדישות יחריף, וגם כך המאזן לגמרי לטובתה. זה נורא מייאש, זה גם נוגע לכל תחומי החיים וממשיך את הביקורת שלי לגבי מי שאנחנו הופכים אליו כחברה. זה מפחיד עוד יותר לנוכח העתיד כי הדוגמא שאנו נותנים עכשיו לדורות הבאים כבר נוגסת בכל חלקת דשא טובה ומתקדמת במהירות האור לעבר הנגיסה בעכוזנו. הייתי רוצה לקוות שהאדישות שלנו תעורר את הדור הבא, אבל קשה להבחין בניצוץ בעיניים של פרצופים בקהל כשמרביתו עם הראש תקוע בתוך המסך...