חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות רחמים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רחמים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

ארגז הכלים החסר של יו"ר הכנסת

יומיים גועשת המדינה מהתנהגותו המחפירה של ח"כ אורן חזן כלפי עמיתתו ח"כ אלהרר ומחרמנותו (טרם היה חבר כנסת) מטרידת הנשים של ח"כ ינון מגל. בעיניי, שני חברי הכנסת הספציפיים האלה מביישים את הכנסת ולא שהיה יותר מדי מה לבייש. אפשר למלא שורות שלמות בדעה אישית ועוקצנית, אחרים יעשו את זה. אפשר וראוי לדבר על הסף הקבלה הנמוך לחברי הכנסת ולחשוב מחדש אם בכל זאת יש צורך במספר קריטריונים נוסף מעבר לאזרחות ישראלית, לפחות 7 שנים מסיום עונש מאסר העולה על 3 חודשי מאסר בפועל, שלא הורשע בעבירה שיש בה קלון ושנכנס לרשימת מועמדים של מפלגה.

תיקון 9, לחוק היסוד הוסיף את סעיף 7 א' לחוק יסוד: הכנסת ובו פירוט המנועים מלהשתתף בבחירות, אך הקריטריונים בו קשורים אך ורק לסוגיה הבטחונית - שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. תיקון זה, שהוא כמובן מגמתי, אינו מהווה חידוד של קריטריונים בסיסיים לעניין רמת חברי הכנסת. בשם הדמוקרטיה, יצירת קריטריונים חוטאת לרעיון הדמוקרטי, הצבת חסמים לכניסה לכנסת נתפסת, במידה רבה של צדק, כבלתי דמוקרטית. אכן, דמוקרטיה טולרנטית גם לטמטום וגם להעדר ערכים, ככל הנראה זה המחיר של שלטון הרוב.  

ינון מגל ואורן חזן כסימפטומים לחולי או נושא הקריטריונים החסרים לסיפה של הכנסת הם נושאים תיאורטיים בלבד, הכלים שיש בידה של הכנסת כדי להלחם על שמה הטוב ועל יכולת העבודה שלה הם הנושא שיש לדון בו. אף אחד לא מדבר על זה שמסתובב לו יו"ר הכנסת ומסביר שאין לו ממש כלים להילחם בתופעת אורן חזן ודומיו. ליו"ר הכנסת יש זמן להתראיין בכלי התקשורת, ליו"ר הכנסת יש זמן להעלות סרטון ליוטיוב בו הוא טוען שיש בכנסת "שור מועד" ומתעד את ההתנצלות (חיונית לפרוטוקול) - ליו"ר הכנסת כמו כל יהודי טוב יש ככל הנראה זמן להתלונן במקום להפשיל שרוולים ולעשות.

במדינה אוטופית חברי הכנסת היו אנשים שערכי מוסר הם נר לרגליהם. אין דבר כזה. לכן, אין ברירה אלא לקבוע קוד אתי ברור לחברי הכנסת, כזה שגם יטיל סנקציות ברורות ומשמעותיות על חברי הכנסת שעוברים על קוד זה. קביעת נורמת התנהגות, אכיפה של נורמות אלה וענישה במקרה של מעבר עליהן היא כלי חיוני בעבודת הכנסת ויתרה כלי חשוב לעליית האמון הציבורי המוסד המדורדר הזה שאמון על ייצוג הציבור. מי צריך לעשות את זה? ובכן, על יו"ר הכנסת לקדם את זה אם שאלתם. 

יו"ר הכנסת בוודאי מכיר בעובדה המצערת שאמון הציבור בכנסת הולך ויורד, השאלה היא למה הוא אינו עושה דבר כדי לטפל בנושא? כללי האתיקה הקיימים הם בני 33 שנים, אמנם נוספו עליהם הוראות שונות, אך מאז הם לא אוגדו אפילו פעם אחת למסמך קוהרנטי ישים ובציע. ספק אם מרבית חברי הכנסת מכירים באמת את המסמך, מה שהופך אותו לכלי אנכרוניסטי שלא מתאים למציאות. היו ניסיונות להוציא את זה לפועל. זה לא קרה.

בשנת 2003, יו"ר הכנסת לשעבר, הנשיא רובי ריבלין, מינה את הועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר. אגב הועדה הוקמה בעיקר בשל פרשת ההצבעות הכפולות (יחיאל חזן, אבא של, היה בין 5 הח"כים החשודים). המלצות הועדה מפורטות הקיפו כל פרט בעבודת הכנסת ועבודתם של חברי הכנסת, כולל הרחבת סמכויות של ועדת האתיקה. ההצעה הוגשה עוד בתקופת הכנסת ה- 16 ולא נעשה עמה דבר. בכנסת ה- 18 היה עוד ניסיון והוקמה ועדת משנה בראשות חה"כ אורון, גם היא ניסחה קוד אתי, גם הוא קבור בכנסת. 

ממשלת ישראל בשיטתיות פוגעת ביכולת החשובה ביותר של הכנסת והמהות לקיומה - הפיקוח על הממשלה. הכנסת של היום היא כנסת מחוסרת שיניים, אם של הקואליציה ואם של האופוזיציה, ועם זאת ולמרות כל זה יש לכנסת, ובטח ליו"ר הכנסת מה לעשות. למשל, על שולחן יו"ר מונחת הצעת חוק סדורה של בשם "כללי האתיקה לחברי הכנסת" המכילה מתווה לקוד אתי ברור שיעצים את ארגז הכלים הריק לכאורה של יו"ר הכנסת, אם אני יודעת את כל זה גם היו"ר יודע. אז למה היו"ר לא פועל כדי לחזק את הכנסת ולשפר את תדמיתה? זו ככל הנראה שאלה שיש להפנות אליו. הנה שאלתי.

יום שבת, 20 ביוני 2015

לדעת חוכמה ומוסר - זה משלי, לא אני

שבת בבוקר, קפה, מרפסת, מקלדת. כל הדרכים מובילות לזמן עבודה. כן, עבודה. שבוע של סיומי שנה של הילדים וטרדות רפואיות שלי ומסתבר ששבת הופכת מזמן מנוחה לזמן עבודה פרודוקטיבי. למטה בפארק קבוצת הורים נעמדת מתחת למרפסת ומתחילה לדבר בקול רם, אני משתדלת לאטום את עצמי לרעשים. הדיון נסוב על גזענות וקשה שלא להקשיב. זה תרגיל פסיכולוגי מעניין, מסתבר (זה חדש לי), לשמוע אנשים מדברים אבל לא להיות באמת נוכחת. לרוב עולה מהגינה רק בליל של רעש לא מובחן, אבל הבוקר הגינה היתה שקטה והם עמדו ממש מתחת למרפסת, גבולות המחשבה שלהם היו כל כך מרתקים שהמחשבה על להביא אוזניות נקטעה באיבה. חייכתי בסיפוק כשעלתה השואה בהשוואה הכי פחות מתבקשת, כי גודווין צדק. הוא צדק.

כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.

אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון. 

שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות. 

הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין. 

הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר? 

כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

אי שוויון - חינוך ושבירה

לא התכוונתי לכתוב על זה בכלל, בטח לא היום. קמתי עייפה וחלשה למרות שישנתי כמעט 10 שעות רצוף, בן עדיין לא מרגיש טוב ואם כבר מוצאים אנרגיה לכתוב פוסט אז עדיף על משהו מעודד. אבל כדרכי בקודש, נכנסתי לאתרי החדשות ול- facebook וכנראה שזה לא ממש מקור לשמחה. אחת מחברותיי כתבה פוסט על אתר ייעוץ הורים (מקור מטורף לייאוש דרך אגב) שבו אחת היועצות ייעצה לאם להניח לילדתה לבכות עד שתירדם כדי שתתרגל לישון במיטה שלה. זה בדיוק מה שהאם הזו עשתה (כמוה יש עוד רבים), היא מספרת שילדתה כמעט הקיאה מבכי אבל בסוף נרדמה לבד, מתשישות כמובן. ומסכמת שהיא מאוד גאה בילדתה ובה. רק מהסיכום הסכמטי משהו הזה בא לי לבכות.

הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים. 

אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב. 

הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby? 

אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?