כאן במגדל המילים - פוסט לא פוליטי, אפילו ממש אישי

בעשר השנים האחרונות, אני בעיקר אמא יותר מאשר כל דבר אחר. אני מניחה שמהרגע הראשון שאת מגלה שאת בהיריון את אמא, אבל אין ספק שהלידה הראשונה היא תמיד לידה מרובת עוברים - תינוק ולרוב זוג הורים. הורות היא תהליך שנבנה ומתעצב וכמובן שככל שאתה מודע יותר כך כל יום אינו דומה למשנהו. הורות יכולה להיות בקדמת הבמה ויכולה להשתלב ביתר ההגדרות העצמיות האישיות. אצלי ההורות הגדירה מחדש את כל ההגדרה עצמית שלי. היו שראו בתהליך שלי ויתור וזה היה השיח ששמעתי השכם והערב, זו השאלה שנורתה לעברי מכל מקום ולכן למרות האמונה הפנימית שלי בנכונות החלטתי, קירות ביתי הנפשי היו מעוטרים בשלטים מודרניים, על פח או על עץ זה לא משנה, ב- wash עם מראה מיושן או כמו שילוט רחוב ניו יורקי ועליהם רק מילה אחת - ויתור. על שנאתי למושג ויתור בכל תחומי החיים כבר כתבתי בפוסט אחר, מבחינתי אפשר להוציא אותה מהשיח לאלתר. זו מילה שאנשים נוטים להשתמש בה בפייסנות ולהסביר את מידותיה הפילנטרופיות במקום להבין את מידת הסירוס שהיא מכילה בחובה, את ההתקרבנות הלא-מודעת שהיא מאפשרת. אני מזמן החלפתי אותה במילה המעצימה - בחירה ולא בגלל שזו מכבסת מילים, אלא בשל הכוח והמוטיבציה, בשל ההבדל בין הסביל לפעיל. גם במובן של לוותר כדי לפייס אינני אוהבת את המילה הזו, אני מעדיפה את המילה סלחנות, וגם פה יש הבדל בין פסיביות ואקטיביות, הויתור מניח שבמידה מסויימת "הצדק איתי", הסלחנות מייתרת את בחינת הצדק ומניחה לדברים להישאר בעבר, בלי לחזור שוב ושוב לתחושת הויתור.  

השיח של הויתור הצריך הרבה אנרגיה כי למרות שידעתי שימי עמוסים ומלאים וחדורים באמונה עצמית, הקשבה לילדי (ואחר כך ילדיי) והכרה בצרכי משפחתי, עדיין עם כל פעולה כמעט הייתי צריכה להתמודד בשתי חזיתות - הפעולה עצמה והויתור שהסביבה ייחסה לו. לקח לי זמן להבין עד כמה קשה לפעול בתוך סביבה שמסבירה לך שהבחירה שלך היא ויתור, רק ייתור הויתור יצר פתאום את הפנאי. שינוי הטרמינולוגיה מויתור לבחירה סייע מאוד גם בהתמודדות עם החברה מסביב ועד מהרה גיליתי שגם הסביבה החלה להתייחס אחרת. הוצאת הויתור המשתמע מתוך המשוואה פינתה לי פתאום זמן, לא ביזבזתי אנרגיה יותר על הדבר הלא נכון ולכן נותרה בי אנרגיה להתחיל ולעשות עוד בשביל עצמי, זה גם בא בד בבד עם הילדים שגדלו. שיא החזרה לעצמי לא היה ביום שנכנסתי שוב למידת הג'ינס של לפני הלידה הראשונה, יש להניח שבעצם הוא עוד לא ממש הגיע, אבל הוא בהחלט התקרב לשם לפני שלושה וחצי חודשים, ביום בו חזרתי לכתוב (הפוסט הראשון שלי).

אני עוד לא מגובשת לחלוטין, לפעמים עוד קצת חורקת, מאריכה יתר על המידה אבל לומדת, יוצרת תהליך עקבי של התמרה, בונה ונבנית ובעיקר שמחה שיכולתי למצוא את הדרך חזרה למקום הכי נכון שלי. חיה לי במגדל המילים, קומה ראשונה עם מעט נוף, משרטטת קירות במילים ומלמולים ובעיקר לא מוותרת. 

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...