אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.

אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.

במקום בו ישרפו ערכים לא תהיה תקומה

לפחות אל תתחילו לתרץ, ואל תתחילו להסביר ולגנות, מס השפתיים שלכם כבר מזמן לא עובד. ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בירuשלים היא רק ניצוץ קטן מהשריפה שאוחזת במדינה. ומי שעכשיו אומר מילה או שתיים של גינוי לא באמת פועל ביומיום ליצירת פתרון אמיתי שימנע את ההצתה הבאה. המדינה כבר מוצתת, זה המצב. אלה לא פירומנים, כפי שכינה אותם ניר ברקת, אלה ישראלים חדורי שנאה וגזענות, שלא מהססים לפעול. הם לא עשו את זה כדי לראות איך אש ניצתת, הם עשו את זה כי הם מלאי שנאה והרעיון של דו-קיום מפחיד אותם. יש פירומנים בישראל - הם נמצאים בממשלה. מעשי נבלה שכאלה הם פרי מדיניות ברורה שמגיעה מלמעלה באין עוצר.

אתמול בערב, העלתי ציטוט של אחמד טיבי בנוגע להצתה בבית הספר, אחרי מספר דקות קיבלתי תגובה נזעמת מגזען "קודם כל ישראלי" לדוגמא. שהציע לאחמד טיבי ולי לעבור לעזה כי אנחנו תומכים בטרור. אני כבר מתורגלת בכאלה אז לא נבהלתי, מה שכן העציב אותי שיש אנשים שלא רואים דבר מלבד לשנאה. אמא שלי אמרה לי שכשאין לך משהו טוב להגיד, מוטב שתשתוק. זה כבר מזמן לא עובד ככה. פעם אנשים עוד היססו להביע דעות כאלה בפומבי, היום הם כבר לא מפחדים. אם הייתי מהנוהגים לירוק, הייתי אומרת שלכל מקום שתירק יש סבירות גבוהה שתירק על גזען. ככה זה בישראל 2014. זה לא עתיד להשתנות. 

אין דרך לתרץ ולהסביר שריפה של כיתה וריסוס כתובות גזעניות, מתבקש לומר שהכתובת על הקיר אבל הנפילה לקלישאות מיותרת לחלוטין. גם להשתמש במשפט האלמותי של היינה, נכון ככל שיהיה, "במקום בו ישרפו ספרים, ישרפו גם בני אדם" יחטא למטרה כי עלינו להתפשט מהשוואות ומקלישאות ולהתבונן לאמת העגומה הזו בעיניים וללא שום פילטרים. מה גם שבירושלים כבר נשרפו בני אדם, אבל הוא היה רק נער ערבי. רק שאותו קו מנחה את רוצחי מוחמד אבו ח'דר ושורפי הכיתה, גזענות ושנאה שמתחדדות לאלימות שנעשעת בחושך בלילה כדרכם של פחדנים בני עוולה.

הבעיה היא שמי שעומד בראש המדינה הזו וחבריו לגנון ההנהגה מרוצים מהמצב ולא עושים דבר כדי להרגיע, לא שהיו לי ציפיות. את רוחם של התלמידים, ההורים וצוות המורים בבית הספר "יד ביד" אני מניחה שאי אפשר לשבור, אבל כבר היום הונחו הילדים שלא ללבוש את חולצות בית הספר ברחובות. אני מבינה לגמרי את ההנחיה, קשה לי לחיות איתה. קשה לי להאמין שיהיו אנשים שיפגעו בילדים בגלל שהם הולכים לבית ספר מעורב, אבל אני יודעת שזה נכון ואין נורא מזה. שנאה היא עיוורת ומעוורת והיא בלתי נסבלת. והיא כאן כדי להישאר. וכן, אני תולה את האשם במנהיגי ובמערכת האין-חינוך שלנו.

דמוקרטיה היא לא פריבילגיה שיגיע מקומה אחרי שנגמור עם האינדוקטרינציה היהודית-לאומית. ללא דמוקרטיה אין לנו קיום, ללא הבנה והפנמה של ערכים אוניברסליים לא נוכל לקיים את יהדותה של המדינה. כדי לשמור על המיזם הזה שאנחנו נאבקים לחיות בו, אסור לנו להצטמצמם בתוך בועת היהדות והלאומיות, לא בזה כוחנו. מה שהצליח לנו בשנים הראשונות הוא בדיוק אותם ערכים אוניברסליים שהיו אגב נחלתם של כל מי שעסק בפוליטיקה ולא משנה באיזה צד של המפה. הצמצום ותרבות הטוקבק לא יישארו לעד ואם נמשיך בדרך הזו הרי שאכן תהיה כאן מלחמת דת ומלחמות כאלה אף פעם לא נגמרות בטוב. אם יש דבר שהוכיחה ההיסטוריה היא שערכים אוניברסליים הם אלה שמאפשרים את אהבת המולדת ואילו ערכים לאומיים הם שמביאים לאובדנה.

מס השפתיים של מי שמגנה ואוזלת היד של המשטרה הם תכל'ס רק כסת"ח שמעניק לגיטימציה להישנות של מקרים כאלה. כשראש הממשלה מקדם את חוק הלאום, כאשר פגיעה באוכלוסייה היא רק נזק היקפי (וכמה "התקדמנו" מאז המכה הקלה בכנף של דן חלוץ), כשערבים הם לא שווי זכויות, שראש ממשלה ושרים מדברים כמו טוקבקיסטים חסרי אחריות, כשערכים כמו דמוקרטיה שווים לתחת ורק הגאון היהודי נישא בגאווה חסרת פשרות - זה המצב, זה לא ישתנה.

אני יודעת שהמאבק עקר, אבל אני חייבת לכתוב, אני חייבת לדבר, חייבת להפגין, כי כשהכל יעלה הלהבות כמו כיתת בית הספר הדו לשוני, לפחות אני אדע שלא שתקתי, גם אם לא תהיה בזה נחמה. שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה ועומדים להם ה"מנהיגים" שלנו ומתחממים לאורה. אין תקנה, אין מטף, יש אנחנו עם הבחירה, רק שבחירה היא לא תמיד בהכרח נכונה. לפתחו של כל אזרח ישראלי היום עומדת הזכות לבחור, השריפה בבית הספר הדו לשוני היא מטאפורית, השאלה היא אם אנחנו מבינים שללא דמוקרטיה לא ישאר כאן לאום לחוקק למענו חוקים. השריפה הזו צריכה לפתוח את העיניים של כל מי שמעדיף לעצום אותן. אין לעצום עין, כשעצמים אותם שורפים פה כיתות, שורפים פה נערים ועוברים לסדר היום אחרי שקצת מגנים.

אל תגנו, אני לא רוצה לשמוע את הגינויים שלכם, הם עוד תרגיל ביחסי ציבור. כשזה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז ונראה כמו ברווז זה ברווז. זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם גזענות. אתם מגנים ואני שומעת גע, גע, גע. לפעמים גע, גע זה רק קיצור לגזענות, רק נשמע יותר נחמד. נו ילד אז איך היה בבית הספר? כבר למדת איך עושה גזענות?

הדשדוש - הרכנת הראש בעוד רגלינו מבוססות במי הבריכה בקיסריה ודרכנו מוארת בנרות ריחניים

אתמול בערב הייתי מרירה ומתוסכלת, לקח לי זמן להבין למה למרות אופיה המיידי של התשובה - בנהזוג חזר מיום מלא וגדוש במשרד כדי להתחיל לעבוד מיד. ברור שרחמיי היו נתונים לו, ברור שאם הוא היה יכול שלא לעבוד ולהצטרף אלינו לארוחת ערב הוא היה מצטרף בלי למצמץ ומרוב ברור, אנו ישבנו לשולחן האוכל לאחר עוד פעילות חנוכה שחזרנו ממנה עייפים ומרוצים והוא ישב עם המחשב והטלפון ועבד ועבד. זה ישב לי בלב וכמו כל מחשבה מרירה זה הלך והתפשט כמו רעל בכל הגוף. הייתי חסרת סבלנות ולא נחמדה. ולא בן הזוג לא היה זה שספג את מררתי, הוא עבד. הילדים נאלצו להתמודד עם אמא לא חביבה בכלל שבמקום לנהל שיחה על דא ועל הא החליטה ללמד איזו שטות אבל בלי טיפה של סבלנות לנושא. וידעתי שההתעקשות שלי להסביר בשעת ערב מאוחרת ובמצב הרוח האומלל שלי תהיה רעיון לא טוב אך שעטתי, מטפורית כמובן, עם הראש קדימה מתוך ידיעה שהמפגש עם הקיר יכאיב בעיקר לי והקיר לא נודע כי בא ראשי בקרבו. אחרי שהילדים נרדמו הרשיתי לעצמי רגע לבכות. בעיקר בגלל שזה המלכוד המיידי, אני תמיד אומרת לעצמי שזה בגלל הבחירה שלנו בחינוך ביתי ובגלל שאין הכנסה נוספת, אבל הרי גם אם הייתי מפרנסת זה לא היה משנה את אופיה של עבודתו. באיזה מין עולם אנחנו חיים אם לא רק שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם את ריח שערם החפוף של ילדינו אין לנו תמיד זמן לנשום לקירבנו?

אז נכון, אנחנו מנסים למצוא כמה שאפשר יותר זמן משפחתי, למשל כל ערב יש שעה לפחות של חיבוקים במיטה וספרים עם אבא או אבא ואמא וזה זמן קדוש לכולם. וכנגד כל הסיכויים בעולם המודרני והמתועש להחריד הזה בו השוק הגלובאלי עובד מסביב לשעון, אנחנו באמת מצליחים לייצר תא משפחתי מלוכד ואוהב ולכולם יש בו מרחב. אבל כמה טירוף יש ברעיון שהעבודה לא נגמרת ואתה עושה אותה בכל רגע נתון. בעבודתו הנוכחית, בנהזוג עובד גם מהבית. כל מה שזה אומר זה יום בו הוא לא מבזבז זמן על נסיעות וכל פעולה מיותרת אחרת שאינה מכוונת עבודה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאני מוותרת ולא קובעת גבולות, אבל זה לא נכון זה פשוט רמת הציפיות. הוא מסוגל לסיים לעבוד בחמש לפנות בוקר ולקבל כבר בשבע (אריתמטיקה פשוטה - מדובר בשעתיים ברוטו יש לנקות זמן צעידה לחדר, סגירת תריסים, מקלחת וצחצוח שיניים ולא עלינו גם זמן להצליח בכלל להירדם בתוך הזמזום הפעלתני הזה) הודעה שיש כבר נושא אחר שיש לטפל בו. ולמדנו לקבל את זה ולנסות ליצור את התנאים האופטימליים לעמוד בציפיות מהעבודה וגם לחיות בקצת זמן שאולי לפעמים זה משאיר. בדרך כלל הלמדנו לקבל את זה הוא חלק מהחיים, אבל לפעמים זה פתאום מכה בך. ואז אתה מבין שבעצם ככה אתה חי, אתה אשכרה שם את החיים שלך במקום שני כי העבודה היא במקום הראשון. מי היה צריך את המהפכה התעשייתית? מי צריך תנאים סוציאליים? העבודה היא חיינו ולא, אנחנו כנראה לא מאושרים.

ופתאום הבנתי עוד משהו - שיש יותר מדי דברים שפשוט למדנו לקבל, לא רק העובדה שהעבודה שלנו הופכת לחזות הכל בחיים. למדנו איך הדברים עובדים ולמדנו להרכין ראש. ועם כל עוולה, אנחנו מרכינים ראש רק עוד קצת, הבעיה היא שככל שנרכין ראש יותר כך נראה פחות ופחות את האופק. האופק הוא התקווה וכשלא נושאים מבט לראותו ממשיכים לדשדש במציאות אפרפרה לאורם העמום של נרות ריחניים ב- 6,000 ש"ח. הבעיה היא שזה פשוט לא מאיר את הדרך למיליונים, אלא רק לאלה שנמצאים קרוב, קרוב מאוד. אבל על נתניהו דיברתי אתמול, היום זה היום, אפשר להוסיף להתרענן במימי הבריכה הצלולים בקיסריה ואפשר להתרענן בדוגמאות חדשות. למרות שבהליכה מקיסריה יש היום כבר הרבה יותר גפרורים לצד הכביש שלא נשרפו והציתו להבות, אלא פשוט נשכחו בצד הדרך (אותם דווקא רואים ממש טוב כשהולכים בראש מורכן).

זה עולם שפחות מחודש אחרי שהשר אהרונוביץ' מכריז שזכויות אדם זה קוץ בתחת, המשטרה בשיא הטבעיות מוציאה צו בית משפט ובו דרישה מכלי התקשורת להעביר לרשותה את התמונות שצילמו בהפגנות יום הזעם כדי לעצור מפגינים. מה? איך זה לא מפחיד אף אחד? דרישתה של המשטרה היא לחלוטין לא סבירה. לא ברור לי מי האדיוט במשטרה שהחליט לפנות לבית המשפט, לא ברור בכלל כיצד בית משפט הוציא צו שכזה ולא ברור לי איך בכלל למישהו זה נראה הגיוני. במדינה דמוקרטית, הפגיעה בחופש העיתונות היא חמורה וניתן להצדיק אותה רק במקרים חריגים במיוחד. פגיעה בחופש העיתונות צריכה להישקל בכובד ראש ומתוך שיקול דעת. לאור האמור, הרי שאין אלא להסיק שהמשטרה איבדה את זה, סופית. המשטרה פשטה את הרגל, לא מסוגלת לאכוף חוקים ולא מסוגלת לכבד חוקים ובטח לא זכויות. עוד דוגמאות? האלימות שמפגינה המשטרה בכל ההפגנות האזרחיות בשנים האחרונות; מעצר הילדון בהפגנות יום הזעם אל מול אקדח שלוף; דעיכתה השקטה במיוחד של פרשיית הזמר והקטינות; הסרטון החדש שעלה היום בו שוטרים עוצרים באלימות, מול מצלמות וקהל, אדם שכנראה העיר לשוטר שעבר פס לבן; שום אמירה נחרצת אין למשטרה הזו מלבד הסיסמא האומללה שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. 

זה עולם שבו חברת כנסת, אם לשני ילדים, יו"ר סיעה, עלה תאנה חילוני במפלגה דתית (לא משחקים "נחש מי"? סליחה חשבתי שאני צריכה לתת רמזים), החליטה להגיש בקשת וטו מטעם סיעתה להצעת חוק חשובה חברתית ושוויונית להשוואת נקודות זיכוי במס להורים גאים, היינו זוגות חד מיניים, שעברה בדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. ולמה? כי לטענתה איזכור זוגות חד מיניים בחקיקה יסלול את הדרך לנישואים גאים בישראל ויפגע בסטטוס קוו בתחום הנישואים האזרחיים. אין סטטוס קוו בנושא נישואים, ח"כ שקד, יש מונופול יהודי של הרבנות בתחום הזה, יש פגיעה בזכויות הפרט של כל אזרח חילוני שרוצה לבחור לעצמו איך ואם בכלל לערוך את טקס חתונתו עם בחיר/בחירת ליבו. יש שתי אפשרויות או לפרוט את הנושא לאיטו באמצעות חוקים כמו הצעת החוק הזו או לשבור לגמרי את החוקים ולהפריד דת ומדינה. ככה אי אפשר, אם כי שמתי לב שלרוב הזרמת עוד כספים למנהלת הדת ולהתנחלויות משמנת הרבה החלטות של הבית היהודי, האג'נדה שלהם גלויה לחלוטין. אין מה לדון בכובד ראש בנושא הנישואים האזרחיים, יש לאפשר נישואים אזרחיים ויש לעשות כל דבר כדי לסלול את הדרך לשם. כחילונית הייתי מצפה מחברת הכנסת שקד להבין את זה, אבל גם הייתי מצפה שלא תהיה במפלגה דתית, אז כנראה שהציפיות שלי לא יתממשו. אין דבר ממילא לא הייתי רוצה להיות באותו צד של איזשהו מתרס עם האישה הזו.

זה עולם שבו מדינה מְפנה אזרחים סוג א' בתנאים מיטיבים ואזרחים סוג ב' (מפאת חוסר רצוני להמשיך עם אותיות הא"ב עד לאות השביעית) בתנאים מחפירים ועוטפת את זה במילים ריקות. וכאשר אזרחים סוג ב' יוצאים להפגין נגד הגזל והגזענות המשתמעים מהתכנית, היא משתמשת באלימות כדי לפזר את ההפגנה הלגיטימית ואחר מנסה בדרכים לא כשרות לעצור את המפגינים אליהם לא הגיעה בהפגנה עצמה, בעוד ראשי המדינה ממשיכים בתעמולה מחפירה כדי להפוך כל התנגדות לתוכנית הגזענית והלא טובה הזו ללא לגיטימית. 

זה עולם שבו היה ניסיון להצית בית שלם של משפחה בכפר פלסטיני לא במסגרת העברת הלפיד של חנוכה, אלא רק כדי לנקום בפלסטינים באשר הם והניסיון הזה אפילו לא קיבל תהודה תקשורתית למעט עיתון אחד שממילא נתפס כשופר של הבוגדים.

זה עולם שדתות מפרידות בין בני אדם, עולם של אטרף צריכה שאין כמוהו, אבל זה בעיקר עולם של אנשים שממשיכים בחייהם שלהם בלי להרים מבט עד שהעוול מגיע ממש אבל ממש לפתחם ואז הם בעיקר ייטו להחליף מזוזה מאשר להישיר מבט, לראות את האופק, להרגיש את התקווה ולנסות לעשות את הצעד הבא, זה שיתחיל את השינוי. 

אני שונאת גזענות

לא דובים ולא יער זה מה שיש לי להגיד, או לחלופין אנחנו אכן חיים בחלום של מישהו וכשהתלוננתי הוא הקשיב ושינה את החלום בהתאם. כך או אחרת אין חום גבוה (יש נמוך), אין תלונות על אוזניים (יש אזניים), כן יש ילד חלש ומסכן, אבל שום דבר שטורניר משחקים ב- wii עם האחים שלו לא פותר. מה שעוד אין זה דברים למסיבה. מחלתו המסתורית של הקטן השאירה אותנו בבית, אז אם באין יציאה לטבע יש חבירה לעורף ובפעולה קבוצתית מוחצת ניקינו את כל חדרי השינה והאמבטיות והסתערנו באופן מדורג על כל הר כביסה שיצא מהמייבש. לאור המאמץ פתחנו מסעדה ששואבת את מקורותיה מהעדה הדרוזית והכנו חומוס ביתי, כל מיני ירקות (טריים, מוקפצים וכדומה) ופיתות תוצרת בית שנאפו על כמעט סאג' בדמות ווק הפוך. ו - voila - בלי לצאת מהבית גם הפעלנו, גם אכלנו בלי מאמץ וגם התעייפנו. ועוד מעט נתחיל ביצירה לקראת יום ההולדת וחוץ מלהכות על חטא שלא ניצלתי הזדמנות ויצאתי לריצה בזמן המסך, אפשר, בינתיים כי עוד לא נגמר היום ואני כבר לא טירונית, לחייך לרגל ניצול די מקסימלי של יום שנראה אבוד מתחילתו. 

אז זה היה העדכון ולענייננו - כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקין לי בבלוג חלון בעמוד הראשון, מעין תת-בלוג אם תרצו, שלא מוכרחים לקרוא אותו אבל הוא שם. חלון פתוח ומתעדכן ובו כל מעשה שנתפש בעיני כגזענות. זה לא שאני מחפשת להחליף את אתרי החדשות, אבל לאחרונה (וזו הגדרה די רחבה, כי אין מדובר בשבועות ואף לא במספר חודשים) מתרבות הידיעות שעניינן גזענות, שנאת זרים וחוסר סובלנות בסיסי. כמעט בכל יום שחולף יש התעמרות ממלכתית כללית או אישית פרטנית בשונה והשונה יכול להיות פלסטיני, או פליט או סתם אחד שנחשב על רקע משהו כשונה. החלון הזה, שעוד עלֹה יעלה, נועד להזכיר ולהטריד אותי ואת כל מי שיכנס אל חלקת האלוהים (רק ביטוי, לא סממן לאפשרות בלתי אפשרית שהתחלתי להאמין) הקטנה שלי שהגזענות ממש כאן ואי אפשר לנפנף אותה כאילו היתה שום דבר. אני נתקלת בקשיים טכניים, אבל לא כאלה שבן הזוג המופלא שלי לא יכול לפתור, אבל בינתיים אף אחד לא מחכה לי ולפתרון בעיותיי הטכניות. הנה, לפני יומיים נשרף בית של פלסטינים כתג מחיר על רצח החייל עדן אטיאס, 5 נפשות נלכדו בבית הבוער ונפגעו משאיפת עשן. אז חיל נרצח רק בגלל שהוא חיל יהודי ובית של משפחה פלסטינית הוצת רק בגלל שהם פלסטינים ואנחנו מצקצקים וממשיכים במקרה הטוב. אבל על מקרה ההצתה לא קראתם בשום מקום מלבד "הארץ" כי זה כבר לא ממש נושא וזה לא ממש מעניין, הם רק פלסטינים וזה לא כאילו מישהו מת. אבל אי אפשר להמשיך כי מעגל שנאה הוא מעגל שנאה והוא מזין את עצמו והוא ממשיך מכוח האנרציה והוא לא מפסיק עד שלא שמים לו סוף וגם לזה צריך אנרגיה. והגזענות הזו מחלחלת כי היא לא יודעת עצור, היא היתה ביננו והיא תהיה ביננו וכל סוכני הסוציאליזציה ימשיכו להזין אותה היא רק תרחיב את היריעה ותחלחל לכל מקום. כי זה טיבה, כל עוד מסכינים לקיומה היא פשוט מתרחבת.

אני זוכרת שכשהייתי צעירה והסבירו לי שבניגוד אלינו, בבתי הספר בעזה מלמדים כמה נורא הוא האויב הציוני ובגלל זה לעולם לא יוכל להיות כאן הסכם כי ילדים לומדים לשנוא אותנו כבר מבטן אימם. סירבתי להאמין אז שזה בלתי ניתן לתיקון, אמרתי, אבל קראו לי נאיבית. היום, אני מסתכלת סביב ורואה איך גם בלי שזה מה שילמדו מפורשות בבתי הספר, גם אנחנו מגדלים דור שכבר פשוט שונא ערבים רק כי הם ערבים, נכון, זה עדיין לא כולם אבל פעם זה היה פחות נפוץ, או שאולי רק הרבה פחות לגיטימי - אני כבר לא יודעת. הם גם שונאים זרים בכלל, ומרוב כור היתוך יש עדיין חלוקה למזרחים ואשכנזים, גם אחרי 65 שנה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל בקרוב יהיה כאן חלון נוסף, שתוכלו להביט בו ותוכלו גם לא. אבל לי הוא יזכיר את מה שחשוב וזה שאני אומרת לא לגזענות.