חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות תפקיד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תפקיד. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 ביולי 2016

ה-wifi בשדה השיפון

הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.

תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.

הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד. 

כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם. 

ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה. 

אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות. 

העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.

לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.

הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים. 

זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם. 

הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.

גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב. 

יום שלישי, 13 בינואר 2015

נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw
שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית
הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 


המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית
כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.


יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה
התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.



אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה
היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).



זמן זה לא תמיד נוסחא
אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת  









יום שישי, 7 במרץ 2014

פוסט הכי אישי, אמנם מצונזר. וסליחה כי הוא נורא ארוך. ככה זה כשמהגגים ומצטנזרים

מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר. 

יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר. 

בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.

ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלחלמשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.

אבל מערכות יחסים גוררות עימן מערכת ציפיות, לעיתים מסונכרנת ולעיתים לחלוטין לא. כאשר היא מסונכרנת או מאוזנת אין עימה שום בעיות, הבעיה מתחילה בחוסר האיזון. באופן עקרוני כאשר מתקיים חוסר איזון כזה לרוב זה מסמן את סוף מערכת היחסים, בעצם לפעמים גם התחלת טיפול. עד כאן אין בעיה. אך מה קורה עם מערכות יחסים שממשיכות למרות שחוסר האיזון יוצר רק ריחוק? מצבים כאלה קורים בעיקר אם אלה שהקשר עימם הוא בצורה כזו או אחרת מחוייב המציאות. לי היו שנים בהם דמות משמעותית בחיי ואני לא היינו בקשר, אבל אירועים משותפים יצרו מפגשים חטופים כואבים, עם סימפטומים לפני, בזמן ואחרי האירוע ולעיתים אפילו פוסט-פוסט אירוע. במשך שנים החזקתי בדיעה שצריך להילחם על האנשים שאת אוהבת ועל מערכות היחסים שאת רוצה. להיאחז בהם בשיניים ובקרעי ציפורניים ולא לאבד אותן גם לו יסרקו את בשרי במסרקות ברזל (בחיי שאלה היו הדימויים שלי אז, נפש רומנטית שהייתי). אחרי שהגישה הזו לא הוכיחה את עצמה (שזה בעצם להגיד שאחרי ששברו לי את הלב, דרכו עליו, רמסו אותו וגו' עד שפיזרו את אפרו לאסלת השירותים), נאלצתי להבין שכנראה יש לי בעיה בנהלים.

לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.

אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.

אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.  

פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה. 

שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר. 

אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.

אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם. 

אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)

יום שישי, 21 בפברואר 2014

הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים

יום שבת, 8 בפברואר 2014

אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.
זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 



אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת