ואלס עם הספק עד קצה העולם

כל לילה אני נכנסת למיטה ואם אני לא קורסת, ולאחרונה מאז שהתחלתי לעבוד, זה קורה לעיתים תכופות הקריסה הזו, אני חושבת על מה שהיה באותו יום. דין וחשבון שכזה שבו אני עוברת במחשבה על על היום שהיה - מה עשיתי טוב ומה עשיתי פחות. איך הילדים, איך אני, איך אפשר, אם בכלל, לעשות דברים טוב יותר. בטח תגידו "טוב פולניה" בטח בודקת מה היה לא בסדר, אבל לא בזה דברים אמורים. אני לא מכה על חטא, רק עושה מקצה שיפורים, לומדת לקחים ובעיקר מטילה ספק כדי לבחון את עצמי ולהבין טוב יותר. מבחינתי לחשוב זה להטיל ספק, זה מונע סטגנציה של המוח ונותן לחיים משמעות.

ניתן לחלק את היחס האנושי לספקנות (פקפקנות) לשלושה, כן זה דטרמיניסטי, כן זו הכללה שיש לה אינסוף יוצאים מן הכלל ואחרי כל הסייגים הרשו לי בכל זאת לומר - הסוג הראשון רואה בפיקפוק, בספק, את התכונה השלילית העומדת מול האמונה. מכיון שאינני אדם של אמונות ואידיאולוגיות גורפות, אינני נמנית עליהם. הסוג השני מאמין שאין אמונה ללא ספק ושהם שני צידי המטבע וכל מטבע מצריך שני צדדים ואמונה מתחזקת עם הספק. אינני האמונה. זה לא רלוונטי לי. הסוג השלישי הוא הסוג שמטיל ספק, שמאמין שהדרך לגדול היא אך ורק באמצעות הספק ושהספק הוא זה שמביא אותך, יחד עם עוד מכלול של דברים להיות טוב יותר ובעיקר לא להתיישר עם העדר. זה לא העדר ביטחון עצמי, זה הביטחון המלא שלתהות ולשאול אפשר רק כשאתה מרגיש מספיק בטוח ויותר מזה - פתוח לשינוי. 

הספק הזה הוא בעיני כוח מניע, הוא מה שמאפשר מחשבה חופשית, דימיון וצניעות, אבל יותר מזה הוא מניח שאתה לומד כל הזמן, חושב כל הזמן ומכיר בערך המשתנה של החיים. יש מצב שאני טועה, זו בדיוק הנקודה. זה ישמע כמו טאוטולוגיה אבל הספק התמידי הוא שמעניק ביטחון, אולי גם רשת הגנה. כשאתה מאמין במשהו באמונה שלמה קשה לך לראות את מה שלא נכון, זה מתנגש לך בכל סט הערכים, לכן מראש תבטל אותו. זה בערך כמו אהבה עיוורת, אני לא מאוהדי הנטייה הזו. כשאני אוהבת זה לא רק בגלל כל הדברים הנכונים, אלו הפגמים הקטנים שעושים את האהבה שלי יפה יותר. אני אוהבת פגמים וטעויות ולעולם לא מחפשת את המושלם בתוך השלם. הקמטים, הכעסים, חוסר הסבלנות, השערות הלבנות, המרדנות, בדיקת הגבולות, חוסר השלמות האינהרנטי הם ההוכחה לאהבה. בעיני זה נפלא עוד הרבה יותר מהניסיון לראות רק צדדים טובים, כיון שזה מוביל תמיד להתפכחות, מה שמוביל לצורך בהתמודדות. כשאתה יודע מראש מה דפוק, אתה מתמודד מההתחלה.

הרבה אנשים לא רואים את זה ככה ולכן אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בנושא החינוך הביתי זו השאלה "אז אולי שווה לחשוב אם זה באמת נכון לך", רק אנשים שלא מכירים אותי באמת יכולים לשאול את זה. אני תמיד מפקפקת, אני אמנם לגמרי מרגישה שזה נכון, לא כי אני הולכת בדרך שקבעתי לעצמי, אלא בגלל שכל יום אני שואלת את עצמי האם זה טוב. וכן זה טוב, בינתיים, זה ממש ממש טוב והילדים המאושרים האלה שתכף יתעוררו הם ההוכחה הכי טובה. כל עוד הם שמחים ונשכרים מזה, אני מתכוונת להמשיך. ולא הבחירה הזו אינה קלה, להפך היא קשה ומחייבת והיא לא מפסיקה לבוא בדרישות, אבל דווקא ברגעים האלה שבהם אני הכי מותשת, אני יודעת בתוך תוכי שאני עושה כאן משהו ממש טוב.

אני אוהבת את הספק, לא רק שהוא לא מטריד אותי, הוא חלק ממי שאני. הוא בונה אותי כל יום מחדש, הוא יוצר אתגר וחשיבה, הוא גורם לי לדמיין, להשתפר ולדעת כל הזמן שאני לא בהכרח צודקת. הנה לכם, כל אותם בעלי אמונות מגדריות - אני אישה שלא תמיד צודקת. אבל זה כבר מוביל אותי להטייה מגדרית, ועל זה אני יכולה לדבר עוד שעות. הספק הזה גרם לי להיות מתוייגת כמרדנית, אולי אני מרדנית אבל זה לא כי מרדנות היא סיבה ומסובב זה כי הספק לא מרשה לי להסחף בלי לחשוב. הוא מנדנד ונמצא בתוך התודעה ואני רוקדת איתו ואלס עד סוף העולם, הוא גם כנראה ילווה אותי כל החיים עד למוות. זה המוחלט היחיד שאין לי לגביו כל ספק. לכן הוא לא מטריד אותי ואני לא חיה בצלו. כל עוד יש בי הספק, אני יכולה לחייך ולתהות ולשגות, אבל ללכת הלאה. אני מוצאת את זה אופטימי ולגמרי אנושי. לחיי הספקנות שעכשיו ולזו שבדרך

אהבה עצמית היא לא נטולת ביקורת

המשמעות האמיתית של לאהוב את עצמך בעיניי היא להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה, לבחון את עצמך מכף רגל ועד לראש ואז שוב לרדת ולהישיר לעצמך מבט במראה. עין מול עין. לראות את הכל את הטוב והרע, פיזי ונפשי בלי טיפה של שקר, או פוטושופ או הנחות. הפשטה של כל הקישוטים עד שאתה עומד מול עצמך עירום ופורט את עצמך במבט.

בחינה מעמיקה ללא הטייה מגדרית

יש בזה קושי גדול, אנחנו נוטים שלא לעשות את זה מכל הסיבות הברורות. אנחנו רוצים לראות שלמות ומשאנחנו לא רואים אותה אנחנו מעדיפים להדחיק את המודעות. אבל המראה לעולם לא תראה שלמות, היא תראה את השלם. כדי להיות שלם עם הבבואה הזו אתה צריך להכיר בפגמים, במגבלות, בכאבים, בחסרונות, בסדקים, בשברים. אבל יותר מההכרות וההכרה בהם, אתה צריך לעבוד עליהם או לקבל אותם. אדם באמת אוהב את עצמו לא כשהוא מאדיר את עצמו, אלא להפך כשהוא רואה בענווה עדיין את מה שצריך לתקן ואוהב את עצמו ככה כמו שהוא. ויכול להסתכל על עצמו בסיפוק כשהוא רואה את עקבות התיקונים ואת השינויים שנחרצים ומתעצבים בו.

לא אומרת שזה לא טוב,
אבל מדברת בדיוק על ההפך מזה

יש קשר הדוק בין אהבת עצמך לביטחון עצמי. לרוב יש קורלציה בין שניהם, היינו ביטחון עצמי כמדד לאהבה עצמית. אבל זה ספקטרום רחב, כמו כל דבר הקשור להתנהגות אנושית והשילוב נע בין קורולציה מלאה ועד קשר הפוך, היינו חוסר אהבה עצמית שמוביל לפסודו ביטחון עצמי שרק נועד לכסות על העדרו. אבל גם ביטחון עצמי הוא לא משהו חד-חד ערכי. אני אמנם רק בת 40, אך אני יכולה לראות את גילגולו של הביטחון העצמי לאורך חיי. ולמרות שביטחון עצמי ליווה אותי כל חיי כחבר נאמן, הוא היה אחר בכל שלב בחיים שלי. הביטחון העצמי שלי כיום נובע לא מפימפום חוזר ונשנה של כמה אני אלופה, אלא מתוך ידיעה שאני אדם שעובד על עצמו מדי יום, אבל יותר מזה - ההכרה ביכולת העצמית להתמודד עם מה שיבוא. 

אכן אינסוף גוונים לביטחון עצמי, אבל אני חושבת שהבנתי אותו באמת לראשונה כאמא כשישבתי מול הבכור שלי ודווקא בסיטואציה בה כביכול ברור מי בעל הכוח, ויתרתי במודע על הכוח. הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו שיש לי את הכוח להפעיל אותו כמו שאני רוצה אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה חסרת אונים, כי הפעלת הכוח תשיג את מה שאני רוצה אך לא תלמד אותו דבר. הויתור על הכוח, ההודאה בחוסר האונים, הגיעו ממקום של כוח ולכן בסופו של דבר יצרו פתרון הרבה יותר בריא בסיטואציה שיכולה היתה להיות מסרסת עבור הילד שלי ובמידה מסויימת גם לי.

לאהוב את עצמך באמת יכול להגיע רק ממקום של עבודה תמידית על עצמך, לא בקטע של הלקאה עצמית, אלא מתוך האמונה בשיפור, האמונה בעצמך ובדרך שלך להיות מי שאתה רוצה להיות. היא גם לא תמיד באה מהמקום שבו אתה מגיע לשיא, אלא דווקא מהמקום שנוח לך להיות בו, לא מתוך שיקולים של אחרים, אלא מתוך המקום הזה שבו אתה נאמן לעצמך. למצוא את הדרך הנכונה שיש בה גם הישג וגם יכול להיות בה ויתור. זה יכול להיות בכל דבר מסתמי ועד גורלי - לעשות כושר כדי לא להפסיק לאכול מתוק, או בהשלמה שלעולם לא תהיה רזה וטוב לך כמו שאתה, או לקחת תקופה בה אתה פחות מתקדם בעבודה אבל נמצא שם בשביל הילדים, או בהחלטה להיפרד מבן/בת זוג, או לקחת חופשה למרות שזה לא הדבר הנכון כלכלית, או לעזוב את התחום שהשקעת בו כל חייך ולהתחיל דרך חדשה, או לקנות קפה למרות שאין לך כסף לחזור הביתה. 

העניין בלאהוב את עצמך באמת הוא לראות את הכל בחמלה אבל בלי לייפות ותחושת הביטחון מגיעה מתחושת התיקון. אין דבר משביע רצון, אבל לא פחות גם מתסכל, מלעבוד על עצמך. קצת כמו משחק של סולמות ונחשים, אתה עולה ויורד, לעיתים נוחת באלימות, אבל נמצא במגמה כללית של עליה. הידיעה שאתה עושה למען עצמך ומתקדם מביאה איתה סיפוק. הסיפוק הזה הוא היכולת לראות את הכל בלי פילטרים ולאהוב את מה שאתה רואה, בלי שום צורך בעזרים נוספים. 

יש אנשים שעוברים את כל החיים שלהם בלשקר לעצמם ולא לראות, אני לא יודעת אם הם מצטערים על זה. אני כן יודעת שאדם נבנה מתחושה של סיפוק ומה זה סיפוק אם לא להרגיש שאתה עושה משהו נכון עם החיים שלך? אנחנו עסוקים פעמים רבות בדברים הלא נכונים וכמו במרבית המקרים הדברים החשובים ביותר הם מתחת לאף. יש לי תחושה שאם נלמד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו נהיה שלמים יותר גם עם אנשים אחרים ואם נשאף לתקן את עצמנו נלמד לאהוב את עצמנו בדרך גם אם לא הגענו בדיוק לאן שאנחנו רוצים.

חבר סיפר לי השבוע סיפור על רב שאמר: בגיל 18 חשבתי שאשנה את העולם, בגיל 30 גיליתי שזה קשה מדי, אז אם לא את העולם את הארץ שלי, בגיל 40 הבנתי שגם זה לא, אז לפחות חשבתי שאשנה את העיר, ואם לא את העיר את המשפחה, בסוף הסתפקתי בלשנות את עצמי. היום אני בן 90 והבנתי שאם הייתי משנה את עצמי בגיל 18, ומשם עובר למשפחה, לעיר, לארץ, אולי הייתי משנה את העולם.

ולחשוב שדווקא פוסט כזה מגיע ממחשבות על פוליטיקה, מהמקום שבו ניסיתי להסביר באמצע ויכוח עם איש ימין שזה שיש לי ביקורת על מדינת ישראל זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה זה בגלל שאני כן ובגלל שאני אוהבת אותה אני רוצה לשנות, ואני מעבירה ביקורת, כי אם לא הייתי אוהבת ולא הייתי רוצה לשנות, זה לא ממש היה לי אכפת, הייתי מוכנה לחיות בה ככה ולא לבקש לי תקווה וגם לא עתיד יותר טוב.

סיסמאות

עמוד או שמא נקודת מפגש?

אם הבנתי נכון זה שכתבתי על פוליטיקה השאיר אתכם לרגע נבוכים כי כבר התרגלתם לפוסטים אישיים והנחתּי עליכם פוליטיקה בלי אזהרת טריגר. אני מתנצלת. לא, זה לא ישתנה, אני כותבת את מה שמרגיש לי באותו רגע או מה שמתבשל ימים. לפעמים זה אישי וחושפני, לפעמים פוליטי ולפעמים משהו אחר. בהתחלה, כשרק חזרתי לכתוב, חשבתי, טוב על מי אני עובדת? בהתחלה לא חשבתי על כלום, רק כמהתי לכתוב. אבל תקופה, די ארוכה יש לציין, עוד תהיתי לאן ואם בכלל להתכוונן בכתיבה. התחלתי אישי, המשכתי פוליטי ולקח לי זמן עד שהבנתי שאני כותבת לעצמי ולכן אני לא מוגבלת. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי לתהות ולהתכייל ופשוט הנחתי לעצמי להוציא. מבחינתי השם של הבלוג הזה הוא בגדר אזהרת טריגר קבועה ועומדת. אני לא מתחייבת לכתוב על שום דבר באופן אבסולוטי ואין לדעת מה יביא איתו היום (או הימים, כי לאחרונה אני לא מספיקה לפרסם בכל יום). זאת אומרת שמה שאני מנסה לומר פה זה "היו נכונים", אל תצפו אף פעם וכך גם לא תהיו מופתעים. אז הנה אנחנו על אותו עמוד. אפשר להמשיך.

מנוע של בואינג

אז,לצערי, יש להודות, מהבוקר מסתובב איתי, נתניהו, שאמר טרום עלייתו למטוס, בעוד רעשי מנועי הבואינג בו טס לניו יורק משמשים כרקע, שהוא עומד לספר לעולם על גבורתם של חיילי ישראל ועל צה"ל, הצבא המוסרי בעולם. ברור לי שאתם מצפים ממני לכתוב למה אני חושבת שזה לא ממש נכון, אבל אני אפתיע אתכם, אני ממש לא מתכוונת לדון בזה וגם לא בפער האינהרנטי בין צבא למוסר והצורך התרבותי-חברתי שלנו לחבר בין שני המושגים. מה שכן מעסיק אותי זה שנתניהו לא מסוגל להגיד צה"ל בלי להגיד אוטומטית גם את רצף המילים "הצבא המוסרי בעולם". ביננו זה מדאיג. כשמשהו הופך לסיסמא, אנטנת הסקפטיות שלי מיד מזדקפת. זה בערך כמו שכבר אי אפשר לשמוע את נתניהו אומר ישראל בלי להזכיר שזו מדינה יהודית. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא צריכה כל הזמן תזכורות עם שמות תואר. כאשר שמות מתחילים להופיע עם שמות תואר, אני מתחילה להילחץ שמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי. כשמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי אני לרוב נוטה להאמין שהוא לא ממש מאמין במה הוא אומר ורק רוצה שעוד אנשים יסכימו איתו כדי להרגיש יותר בטוח במה שהוא אומר. 

זה מדבר בעד עצמו, אני חושבת

נתניהו הוא איש של סיסמאות, ככה הוא הופך את השיח לרדוד יותר ומצליח להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, ואם תהיתם - לדעתי, המטרה הראשונה של נתניהו זה להישאר ראש ממשלה. דרך אגב, למרות שלא שאלתם, אני חושבת שמטרתו השניה היא לא להיות מופתע. לכן, המהלך משבוע שעבר של סער מטריד את נתניהו הרבה יותר ממה שנדמה כי הוא לגמרי נתפס עם המכנסיים למטה וזה לא קרה בצורה כל כך מובהקת מאז פרשת הקלטת ואז נתניהו עוד היה טירון, היום הוא כבר לא. הבעיה העיקרית ששנות שלטונו של נתניהו כל כך הרגילו אותנו לסיסמאות שהציבור מקבל אותן כעובדות גם כי נוח לו מאוד עם העמדות האלה וגם כי הן נותנות מענה סתום לכל תהיה שיכולה לבוא. תנסו את זה - זה עובד גם על הכאילו טיעון של "מדינה יהודית" (וזה מפתיע עד כמה זה פורט על נימים עדינים אצל מרבית הציבור) ועובד אפילו טוב יותר עם "הצבא המוסרי בעולם".


הבעיה מתחילה בזה שלומר משהו שוב ושוב לא באמת הופך את זה לנכון. ויש כאן מילכוד כי אם תאמר משהו המון פעמים והוא יהפוך לחלק מהשיח במידה רבה המילה כן יצרה מציאות. במקרה של צה"ל הצבא המוסרי בעולם כבר הגענו למצב שהציבור בישראל יוצא מנקודת הנחה שאין צבא מוסרי ממנו. בואו גם נניח לשם הדיון שזה נכון, אבל מה קורה בצבא המוסרי בעולם כאשר נעשים בו לפעמים, לעיתים הכי רחוקות, נדירות, מעשים לא מוסריים? אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה הצבא המוסרי בעולם ואין בלתה הרי שאין בנו מקום לבחון רגעים פחות מוסריים, אלה נמצאים בשטח המת של זוית הראיה. הם הופכים להיות בטלים בשישים כביכול, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. אבל אם בתוך משהו שנתפס כטוב (ושוב עלי לעמוד על הדיסוננס האינהרנטי היות ומוקד הדיון הוא צבא) מתקיימות התנהגויות לא טובות והן "מוחלקות" הרי שנפתח פתח מעשי למעשים לא מוסריים. אבל יותר מזה, מה הופך משהו למוסרי? והאם אנחנו מדברים על מוסריות אבסולוטית או יחסית. הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם מתיימרת להיות אבסולוטית בעוד היא למעשה מאוד יחסית ויתרה גם במקום ששום השוואה לא עושה לה טוב תכל'ס. וכשאנחנו מגדלים ילדים (ראו פרשת אדם ורטה) ילדים שמאמינים אבסולוטית שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, הם לא יפעילו שיקול דעת ולא יפעלו כדי להוכיח שצה"ל אכן כזה, הם יפעלו מתוך אמונה ולא מתוך מחשבה. וככה אפילו לא נחים על זרי דפנה (בהנחה שהיו כאלה), ככה פשוט מחליקים בלי לשים לב. 



ואז נפל לי האסימון, אני לא יכולה לבלוע סיסמאות.אני לא דבקה במנטרות, אני מעדיפה מטרות ברורות, זה כנראה הנון שלי (כן, תרתי משמע). זה לא עובד לי, לא במישור האישי ולא במישור הציבורי. סיסמאות ומנטרות הן בדיוק הדברים שאני מנסה להימנע מהם כל הזמן ולצערי אני ממשיכה לגלות אותן בכל מקום אליו אני פונה. היכולת לאמץ סיסמאות שכאלה מבלי לבדוק אותן היא בדיוק ההפך מהסקפטיות שטבועה בי. דווקא במקומות שאני הכי אוהבת, אני מסתכלת תמיד דווקא על הפגמים, אבל לא כדי להתקטנן, כדי לאהוב, להכיל ולשפר אותם. אם אני אגיד שאני האמא הכי טובה בעולם, זה לא יעשה אותי כזו גם אם כל אחד מילדיי יפנה אלי כך בכל משפט שלו. אנחנו יכולים להמשיך ולדבר על צה"ל כצבא הכי מוסרי ולהביא שלל דוגמאות. כל עוד לא נשים לב איפה אנחנו שוגים, זה ישאר ריק מתוכן. וכל עוד הדרג המדיני משאיר את צה"ל במקום הבלתי אפשרי ככלי להנצחת הכיבוש שום מכבסת מילים לא תשנה את הפגיעה המתחייבת דווקא במוסריות של צה"ל. זה מעגלי. אני בעד צה"ל מוסרי, אבל אני לא אגיד את זה כשזה לא נכון. אבל אני בעיקר ארצה שחיילים בצה"ל לא יאמינו בעיוורון שצה"ל הוא הכי מוסרי, אלא שיפקחו עיניים ויבחנו את מעשיהם בגלל שהם רוצים שצה"ל יהיה מוסרי ופה יש הבדל עצום.


אז נתניהו שוב יעמוד באו"ם והפעם ידבר על חיילי צה"ל, בניו של העם היהודי ששרד בשואה (תוזכר לפחות פעמיים) מול טרור החמאס ואיך מול הפונדומנטליזם האיסלמי ניצבת ישראל המוסרית וכל מה שהוא יעשה זה יבנה עוד מעטה של תדמית שנועד להסוות את הסדקים מתחתיו. ואנחנו נקשיב לו ולמרות שאנחנו מרגישים את הסדקים מתחת לרגלינו, נעדיף להאמין למה שהוא יצייר כי כמו כל טובע אנחנו נאחזים בכל שביב קש שמוצע לנו. בינתיים המחיר שנידרש לשלם מאמיר. כל סיסמא עולה לנו יותר. נתניהו אולי לא יהיה פה ביום שיוגש לנו החשבון, אבל הילדים שלנו כן ועם סיסמאות לא משלמים חשבונות, גם לא הולכים למכולת, גם לא מצליחים לקיים מדינה.

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.