חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סולידריות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סולידריות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 בינואר 2023

דרושה פוליטיקה תואמת מציאות

לשמאל אין את הפריבילגיה להסתכל על הכאן והעכשיו בלבד, למעשה לאף אחד אין, אולי למעט נתניהו. בזמן שהוא מוביל את ישראל באמצעות כלים דמוקרטיים למודל סמכותני שכולל משטר הפרדה, הכולל סוגי אזרחים שונים ונתינים חסרי זכויות, השמאל יכול להמשיך להסתכל, או להתאחד ולפעול לשינוי המציאות, זה לא חלום - זה דורש מנהיגים


בתוך מהומת האלוהים שאנחנו מכנים בחיבה "הפוליטיקה הישראלית", קשה להתנתק משטף האירועים, שמציפים את התקשורת והרשתות החברתיות, ולמצוא את השקט להתבונן מעבר, או מעל. אנחנו תקועים בתוך סיטואציה הזויה בה אנשים מכלים שעות שלמות מחייהם בדיונים חסרי תוחלת ברשתות בנושאים כמו מינוי אסנת מארק למנכ"לית משרד המדע, או מיהו שמאלני, מה קורה עם הנפת דגל פלסטין ומי הפיל את הממשלה הקודמת? כי אנחנו עסוקים בכאן ובעכשיו ומכיוון שהמציאות כל כך כאוטית, למי יש זמן להתבונן אל העתיד מעבר למיסוך המציאות?

הבעיה היא שאנחנו עוסקים בפוליטיקה שמצד אחד, עבר זמנה ומצד שני, היא המציאות עצמה ויש כאן איזשהו מעגל קסמים שקשה מאוד לעצור, הבעיה היא שאם לא נעצור, אנחנו צפויים להישאר בכאן ובעכשיו ולא להתכונן לעתיד. גרוע מזה, העיסוק בפוליטקה הישנה, משאיר אותנו בתוכה וגם גוזל לא מעט משאבים שבעצם היו צריכים להיות מופנים להבטחת העתיד, או לפחות להכנה טובה יותר לקראתו.

זה מלטף את האגו להגיד שאנחנו נהנים לעסוק בדברים "סקסיים" ומוחשיים ולכן נבואות זעם על משבר אקלים, משבר תזונתי ומחסור במים, הן בגדר עתיד ערטילאי שאין לו כלום עם המציאות, שדורשת התייחסות. אבל אם רגע נתפנה מבן גביר, דיסטל-אטבריאן, רגב ונת"צ, מארק ומשרד המדע ונתניהו, נראה שלא מדובר בנבואות, המשבר הזה כבר כאן והוא מורגש בכל העולם ובלי לדבר על זה עם הציבור, לחנך אותו לשינוי ולייצר שינוי מבני של סדר העדיפויות ומדיניות הממשלה, לא נגיע אליו מוכנים. 

לא רק חוסר ההיערכות למשבר האקלים צפוי להתפוצץ לנו בפרצוף, הכיבוש כבר עושה את זה וכמוהו האלימות שגואה בחברה, העובדה שבעצם רק בהבטים מסויימים ישראל יכולה להיחשב דמוקרטיה ורק לאזרחים מסויימים מוכיחה את עצמה כפצצה מתקתקת ועד שהאסימון הזה לא ייפול, אנחנו נמשיך להידרדר במדרון החלקלק, המוביל הרחק מגבולותיה האפורים של ההגדרה לדמוקרטיה. על זה יש להוסיף העדר תכנון עתידי והתאמה לצרכי גידול האוכלוסייה כמעט בכל הבט, דיור, תשתיות, בריאות, חינוך - מה לא? כל הנושאים האלה כמעט לא עולים לסדר היום הציבורי ואלה בדיוק הנושאים שהשמאל צריך לאמץ, בעיקר משום שהאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית מציעה פתרונות קונקרטיים וצודקים, שבמרכזם צדק חברתי במובן העמוק של המילה. 

הימין הישראלי היום נחלק לימין פופוליסטי שעסוק בפולחן אישיות וימין משיחי-דתי אידיאולוגי, והשניים משתפים פעולה לקידום אינטרסים צרים ובכל מקרה מובילים, כל אחד בדרכו למודל משטר סמכותני-שמרני. במקום שבו אמור להיות השמאל הישראלי הפוליטי, לא באמת צומח דבר. יש ארגונים חברתיים וחוץ פרלמנטריים שעוסקים בנושאים שונים, אבל השמאל הפוליטי אויין ומה שנשאר ממנו זה שמאל-מרכז ציוני, שממילא מקבל את הרעיון של דמוקרטיה ליהודים בלבד וחד"ש-תע"ל, שעוברות קמפיין דה-לגיטימציה שהתחיל אותו נתניהו וכיום לפיד ממשיך בשבילו את העבודה. 

שאריות השמאל היהודי ממשיכות לעלות על המגרש הפוליטי שעיצב נתניהו, הן חבוטות, עיניהן מפלבלות מרוב ניסיונות לקרוץ למרכז והן ממשיכות לוותר על כל ערך שאי פעם שייך אותן לשמאל והכי חשוב - אין להן תשובה שמאלית ניצחת, הן בעיקר מגמגמות סיסמאות מרכז נבובות. על המגרש הזה אין להן סיכוי, מי שנמצא עליו עושה את העבודה טוב יותר והן חוטאות לערכים שהן אמורות לשקף ברגע שהן מוותרות על חלקים מהמאבק לזכויות אדם ושיוויון. 

מעבר לצורך של השמאל להתאחד ולהשתמש באנרגיה שמושקעת באופן נקודתי לטובת מאבק משותף, השמאל גם צריך לייצר את האג'נדה שלו ולהתחיל לדבר על הבעיות הבוערות באמת. הציבור צריך לשמוע על הבעיות שעומדות לפתחו, על כולן ולשמוע תשובות ותוכניות לגבי מה יש לעשות כדי להתמודד עם האתגרים האלה. אפשר להמשיך ולהתקוטט על אשמה וסטריאוטיפים, רק שזה לא הוביל מעולם לתיקון ולא נראה שעומד להשתנות.זה אולי לא מגנט אלקטורלי מיידי, אבל לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון, כי לטווח ארוך הוא גם מביא תוצאות.

התארגנות מחדש, דיון על הבעיות הקיימות והדרכים לפתור אותן במסגרת הכלים הסוציאל-דמוקרטיים, זה מה שצריך לעשות עכשיו וזה מה שהציבור צריך פחות, גם אם כרגע זה לא נראה כך. השאלה היא לא מי לוקח את הבחירות, אלא מה אנחנו עושים כדי לאפשר חיים במדינה הזו. בסופו של דבר משבר האקלים לא מבחין בין פלסטינים וישראלים, יהודים וערבים, חילוניים או דתיים, להטב"קים או סטרייטים, או כל קבוצה אחרת - המצוקה תהיה משותפת ותפגע בעיקר בשכבות החלשות אך לבסוף תגיע לכולם. 

בזמן שנתניהו עסוק בניסיון לאלף את הנמר היהודי-לאומני-משיחי, ניסיון שכולנו מבינים שלא יעלה בהצלחה, השמאל צריך לפעול יחד ולייצר אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית. הרבה מעבר להפגנות, יש לפעול יחד על בסיס של ערכים משותפים ולהקים צוותי חשיבה שיבנו תוכניות לאתגרים הניצבים מול ישראל ולהציגם לציבור - משבר האקלים, כולל היערכות של כל משרדי הממשלה ובניית צוותי משימה, תכנית ביטחון תזונתי, פתרונות דיור ותחבורה ציבורית, צמצום פערים בין מרכז ופריפריה, שיפור מערכת הבריאות, הבראת מערכת החינוך, חיזוק חינוך אזרחי, חיזוק קשרי קהילה ויצירת תשתית דמוקרטית שאינה מבחינה בין אזרח לאזרח ולא מחזיקה מיליוני אנשים ללא זכויות אדם. 

במצב הנוכחי, החזון הזה נשמע הזוי ובלתי בציע, אבל בעיניי הוא הכרחי ואפשרי. הדרך לשם יכולה לעבור בכל מיני דרכים, למשל דרך כנס שמאל שכולל את כל הגופים, המפלגות, הארגונים והיחידים שמבינים שכדי להפסיק את הסחרור הפוליטי הישראלי, נדרש שיתוף פעולה למען יצירת אג'נדה צופה פני מציאות ועתיד. זו קפיצת אמון, שנראית מטורפת כרגע, אבל היא דרך פעולה שפויה בתוך מציאות הזויה. ערכים כבר יש, המציאות לא מחכה לאף אחד ובינתיים לנו אין מנהיגים שמוכנים להסתכל לעתיד בעיניים ולהכיר בצרכי השעה.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 


כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

יום שבת, 27 ביוני 2015

שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

הפגנה מאוחרת

במוצאי שבת, הערב, אבל עד שאפרסם מחר זה יהיה אתמול, נערכה הפגנת שמאל, הגדולה ביותר, אם להאמין לדיווחים, בחמש השנים האחרונות. ההפגנה "משנים כיוון לשלום, לא לדרך המלחמות", כן זה שמה הקליט והבומבסטי משהו, הפעם היא תוצר שיתוף פעולה של "מחנה השלום", יו נואו מר"צ, שלום עכשיו וחד"ש, כל הזועביז בע"מ (או שמא בעם?). 

ההפגנה הזאת שנתפסית אולי כהצלחה היא לא הצלחה בעיני, למרות שאולי ראוי היה שכן אראה אותה ככזו. למעלה מ- 10,000 איש הגיעו לכיכר, הפעם המשטרה לא נתנה לאנשי ימין קיצוני להתקרב להיקפה של ההפגנה, הפעם הגיעו עוד נואמים, גם ראשי מפלגות וחברי כנסת, הפעם הגיעו אומנים ואפילו דויד גרוסמן נאם. הפעם. הבעיה עם ההפגנה הזו היא שאמנם הקריאות שעולות משם הן חשובות ואולי אף הכי חשובות משום ששתי קריאות - שיתוף פעולה יהודי-ערבי ומו"מ לשלום, הן קריטיות. אבל היא מגיעה מאוחר מדי. תגידו ובצדק שעדיף מאוחר מלעולם לא וזה בהחלט נכון, אני שמחה שההפגנה הזו היתה הצלחה והאמירה שלה היתה חשובה, אם כי יש לי תחושה שמידת החשיבות שלה בקנה מידה לאומי היא לא גדולה. אני יודעת שההפגנה הערב היתה חיונית, אבל אני לא רציתי להיות שם. אתם יכולים להגיד שזו בדיוק הבעיה של השמאל - פלגנות צדקנית. וואלה, ייתכן שאתם צודקים. אבל היום לא באמת הרגשתי שחסרוני יורגש, עד עכשיו לכל ההפגנות בתל אביב נגד המבצע הגעתי, לכולן מלבד לאחת. הרגשתי שחשוב שאני אגיע, דווקא בזמן מלחמה ואיומי ימנים קיצוניים מבית, לעמוד על חופש הביטוי שלי, על זכותי להעביר ביקורת, על המוסר שמנחה אותי להיות קודם כל אדם.

ההפגנה היום היתה של השמאל, היא היתה חשובה ויצאה ממנה קריאה נפלאה, אבל בעיני הסאבטקסט שלה היה "שמאל נאמן", השמאל שחרק שיניים (אם בכלל) בזמן המלחמה, יצא לפרוק אדרנלין ולצעוק שלום בכיכר העיר, כל המלחמה הוא שתק והפגין סולידריות, רק חיכה שיתנו לו את את הסימן השלטוני שמאפשר לחזור ולהשמיע ביקורת. השמאל שחיכה עד יעבור זעם ומכר במידת מה את עקרונותיו בא לחפש קתרזיס בכיכר. חשבתי להגיע רק כדי להיות סופסוף שוב בהפגנת כוח של השמאל, כי בהפגנות האחרונות היה מהול איזשהו פחד, אולי בעתה, לא מאנשי הימין והמכות והקללות שלהם, אלא מההכרה שיש כאן רק קומץ קטן שרואה איך הכל משתגע. אבל אפילו תחושת הביחד הזו לא הביאה אותי לכיכר.

ההפגנה הזו היא קרשנדו סיום מפתיע ללגיטימציה שמרבית השמאל נתן למבצע הזה, ההתגייסות לסולידאריות ולרעיון של "קודם כל ישראלי" (כן, הקמפיין הזה יושב לי על הלב) שמרבית השמאל לקח על עצמו. אלה שהיו שם בכיכר התנערו בחודש של המבצע הזה מהשמאל "ההזוי" שתכל'ס אמר את כל הדברים האלה רק שעשה זאת בזמן המבצע עצמו, מתי שצריך היה. ההמון הזה גם נתן יד במידת מה לקריאות הבוגד שהועלו מול השמאל שוב ושוב. מי שבא היום להפגנה כל הכבוד לו מחד אבל אם הוא לא היה בהפגנות גם בזמן המבצע הרי שבעיני הוא לא שמאלן, הוא מצביע שמאל אבל הוא עושה את זה "נכון" ובלי להרגיז. מי שהלך להפגנה היום ולא הפגין בזמן המבצע הוא כזה ש"הולך להפגין דווקא עכשיו ולא בזמן המלחמה כי למרות שהמלחמה היתה מיותרת, העיתוי נורא חשוב ועדיף היה לא להפגין בזמן המלחמה, לא מנקודת המבט של הציבור הישראלי". שזה גם מתנשא וגם מראה עד כמה פריווילגית השתייכות פוליטית יכולה להיות. 

זה בדיוק מה שמפריע לי עם ההפגנה הזו, שהיא באה עכשיו, בשוך המלחמה. רוב האנשים שהגיעו היום מסכימים שהחמאס הוא יותר מבעייתי אבל יש לחזק את אבו מאזן ולשתף את הפלגים המדיניים בחמאס, הם מסכימים שהמלחמה היתה מיותרת, שהמחיר היה יקר, שזו הדרך שמובילה למלחמה/מבצע הבא, הם מסכימים שיש לקדם את הדו-קיום פה, הם מסכימים שצריך לחזק את היסודות הדמוקרטיים, הם קוראים לחידוש המשא ומתן. כל אלה בקווים כלליים מקובלים על מי שמכנה את עצמו שמאל, מי שהיה היום בהפגנה ומי שהיה בהפגנות בזמן המבצע. מה שעוד מקובל על מרבית האנשים שהגיעו היום זה שבזמן מלחמה כולנו מתכנסים סביב הדגל, מפגינים סולידריות ולא מביעים ביקורת רק מפיצים חיבוקים וקרני אור סביב. הדואליות הזו של שמאל היום בישראל היא מה שעושה אותו רפה כל כך ולא אטרקטיבי. זה מה שבעיני הוא לא מקובל. מתי זועקים נגד מלחמה אם לא בזמן המלחמה?

השמאל הזה שכל הזמן צריך להוכיח שהוא לא בוגד, שהוא בעד חיילי צה"ל, שהוא לא תומך חמאס, זה שמאל שאני מסרבת להסכים עם הטקטיקה שלו אך הוא מאגר ההיצע של מנהיגים בהם אני יכולה לבחור כל 4 שנים (בערך), מילכוד 22, סוג של.  אני לא מרגישה צורך להתנצל, אני מחזיקה בדעות שלי כל הזמן ולא מסווה אותן בהתאם לסיטואציה. אני לא בוגדת, אני לא מגנה את חיילי צה"ל אלא את המדיניות בשמה החיילים האלה מבצעים פקודות ואני בטח לא דוברת חמאס, ואם אני מאמינה שישראל צריכה ללכת למשא ומתן זה לא כי תלוי לי פוסטר של מוחמד דף על הקיר זה והוא כבר מהוה מרוב שאני נוגעת בו בהערצה, אלא בגלל שאני אדם ואמא וישראלית ואני רוצה לגדל את הילדים שלי כאן, בארץ שלי ובשפה שלי. אני לא יכולה להאמין שאת הסכסוך הזה אי אפשר שלא לפתור במשא ומתן אחרת אני אחראית על העונש הגדול ביותר בחיי הילדים שלי להמשיך לחיות את הקללה של מבצע רודף מבצע. 

השתיקה הזו של השמאל וההוכחות הקטנות האלה של נאמנות הן אחת הטעויות של השמאל. עצם העובדה, שבזמן מלחמה השמאל מאמץ לעצמו פוזה של זיקית שמשתלבת עם הנוף, משחקת בדיוק לידיהם של כל מי שטוען שהשמאל בוגד. אמירה שמאלנית עקרונית המכילה דמוקרטיה, דו קיום, משא ומתן, שלום (אני לא מתייחסת כרגע לנושא חברתי-כלכלי אם כי הוא לא פחות חשוב) לא צריכה להיות מוחלשת בזמן מלחמה. ההחלשה הזו יוצרת דה-לגיטימציה הדרגתית של השמאל והפיכת השיח הציבורי למרכז עם נטיה ימינה. 

ההפגנה הזו היא בעיני הכי קלישאה של מעט מדי ומאוחר מדי. היא נכונה והיא חשובה אבל היא בעיקר היתה כנס תמיכה נפלא של שמאלנים שרצו להרגיש טוב עם עצמם, אין לה באמת חשיבות. "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? אם הייתם מפסיקים לשתוק קודם אולי היא לא הייתה משנה כל כך את פניה. אם עד עכשיו לקח ל"שמאל" להבין שאנחנו בבעיה, אין אלה להסיק שכנראה עד שהמסקנה הזו תהדהד ברחבי ישראל כבר כנראה יהיה מאוחר מדי. השמאל, לצערי, לא הביא עימו היום תקווה חדשה, השמאל יצא לדעתי להפגנה גדולה אחרונה עד לפעם הבאה שעוד פעם יהיה קצת מאוחר מדי.

בעיני היום כישראלית (לא קודם כל ישראלית, רק ישראלית), המצב בתוך החברה הישראלית עגום. במלחמה ואחריה, שמעתי אנשים אומרים שהמבצע הוכיח שהדור של היום הוא בכל זאת לא כזה רע. המשפט הזה הדהד בי וחילחל וזיעזע אותי כל כך, כי מה המשפט הזה אומר אם לא שהילדים שלנו נשפטים על בסיס מידת מוכנותם לשפוך את דמם למען המדינה? אם אלה המדדים, הרי שהחלטת שר החינוך להוסיף עוד מאות שעות תנ"ך לשנת הלימודים הבאה היא הגיונית. אם לא נרביץ בהם מסורת, אתוס ודת איך הם יהיו מוכנים לצאת לצבא ולמסור את חייהם? אז באמת אפשר להמשיך ולגדל פה דורות של ילדים שגדלים על אתוס והבנתם את המושגים דמוקרטיה וזכויות אדם היא לקויה ומוטה ולראות במו עיננו איך העשבים השוטים והלאומניים הולכים וגדלים ומכסים את המקום הזה.

ההפגנה של היום לא יכולה להיות כוח נגד מול העוצמות שבהן גלי הנגד מפעפעים בציבור הישראלי. ההפגנה היום היא בעצם בסך הכל טפיחה ידידותית לנתניהו על השכם, שאומרת לו אנחנו שמאל ידידותי ושוחר שלום ובאנו לעשות שלום, בתוכינו וגם עם הפלסטינים, אבל אם זה מפריע לך, אנחנו יכולים גם לקבוע מועד להפגנה שיהיה יותר נוח. אנחנו שמאל סתגלתן שלא רוצה לעשות בעיות ואם פניך לשלום נצעד לצידך ונעשה קולות של שטיח. 

מהצד השני, אפשר להיות נורא חיוביים לגבי ההפגנה הזו, ראינו כבר כמה האופטימיות הצליחה לנו, הרי השמאל חוגג על השלטון כבר 13 שנה (אם נתייחס לברק כאל שמאל). רוצה מאוד לקוות לטוב, רוצה להאמין שההפגנה הזו תשנה במשהו, אבל הולכת עם ההרגשה של "שיהיה לנו בהצלחה עם זה כי אני לא ממש רואה את זה קורה".

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

רוח הזמן ושלמות האמת

רבים מחבריי (נו כאילו ברור שזו התחלה צולעת, היא נועדה להכניס אתכם לאוירה, אישית אני מציעה לגחך) מדברים על שינוי השיח. בכלל לאור מה שקורה כרגע וחוסר היכולת למעשה לשנות את השיח כי מלחמה וסולידריות ופטריוטיות וכולי. אבל בתכל'ס מה שיש לנו פה, ממש בתוך המיינסטרים, זה שיחדש (newspeak) ותודה לאורוול הנביא שאמנם לא כתב עלינו אבל בבני האדם הוא כנראה מבין. רוצה לומר מכבסת המילים שוכנת פה שנים ועם המוניטין, גם מתמקצעת, אבל היא כבר הרבה יותר מזה, היא הפכה לתודעה מכוננת. מי שלא מדבר נכון - מסומן. דמוקרטיה מגוייסת מזכירה בחלק מסממניה טוטאליטריות, בעיקר כאשר הצנזורה העצמית משלימה את הצנזורה, הפיקוח והניטור של השלטון, עד לרמה של מציאת ה"בוגדים" והפגיעה בהם. הגבלת חופש הביטוי, עוד סממן לא דמוקרטי מובהק, היא חלק מההתנדבות הציבורית הכוללת לטובת הסולדיריות בעת מלחמה. אצלנו זה לא רק המוזות ששותקות אלא רוב הציבור ששותק, השיחדש מקובל עליו לחלוטין והסיבות נראות לו קבילות.

השיח הציבורי החדש עלינו לטובה יצר כללים חדשים של מה מותר ומה אסור להגיד והציבור מדקדק בשמחה, אלא שבדרך לתחושת הביחד הזו ולצדקנות הכללית, אנחנו חוטאים חטא גמור לדמוקרטיה ומכילים עלינו תקנות לשעת חירום התנדבותיות. חוסר היכולת שלנו כפרטים וכציבור להבין את משמעותן הגורפת העכשווית והעתידית, אנחנו מתנדבים בעצמנו לשנות את התודעה ולעוות את המוסר בחסות שלטונית. עזבו אתכם רגע מהמלחמה, כי בעניין אי הכרחיותו של המבצע רובכם אינכם מסכימים ובואו נפנה את הזרקור למה שקורה כאן. נשיא המדינה, נשיא כל אזרחיה, כותב ברכה למוסלמים לסוף הרמאדאן וחגיגות עיד אל פיטר, אין כאן ולא צריכה להיות כאן סיבה למחלוקות ובכל זאת יש. שימו לב לתגובות לנושא שאמור היה להיות לגיטימי, אציין שהתגובות הקיצוניות נמחקו על ידי מנהל הדף, אבל המתונות יותר נשארו. הרי לכם כמה (השגיאות וטעויות ההקלדה במקור):

"שמאלני מסריח! כשהם ייכנסו לטבוח בנו אתה חושב שיפסחו עליך כי אתה שמאלני?!?! את בוגד יא נבלה סרוחה... אין לך מקום בארץ ישראל 

"כל ערבי הוא מחבל חמודה"

"יא מסריחה! תמותי שמאלנית בת שרמוטה !!!"

"חג שמח רק לערביי ישראל הנאמנים , והם חלק קטן לצערי אבל גם להם מגיע חג שמח.ויתר הערבים שונאי ישראל ואלה שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה. להם חד שחור משחור"

"אנחנו בזמן מלחמה ואתה מברך ואתם?"

"אנחנו קוברים חיילים למי בידיוק את שולח ברכות אלוהים אין לך לב אתה מברך את אלה שרצחו את הילדים שלנו לעולם לא אוהב אותך אתה אוייב"

"בוזה מה הדבר הבא לאחל יום נכבה שמח?"

"נשיא... חחחחח... חרא עליו ! שידאג לעם שלו. הערבים הם לא העם שלו! כל ערביי מניאק שחי בארץ ומתפרס בארץ בסופו של יום שמח שנהרגים חיילים ואזרחים חפים מפשע ישראלים ו יהודים. לכו קיבינימאט כולכם עם והנשיא הזה גם כן"

לא רוצה להיות קטנונית אבל השגיאות בעברית, התחביר הלקוי, השפה הדלה, טעויות ההקלדה וריבוי סימני הקריאה הולכים ומחריפים ככל שהתגובה גזענית יותר ומתלהמת יותר. לא פוסט לשוני. הלאה. 

אז נכון, תגידו שרוב הציבור דווקא בעד הסטטוס של הנשיא ולראייה כל התגובות התומכות. אבל זה כבר הרבה יותר מזה. לפעמים לראות רק את חצי הכוס המלאה זה פשוט לא מספיק, מה גם שאם תשאירו את הכוס המלאה מספיק זמן בשמש היא תלך ותתרוקן, אם תרתיחו אותה זה יקרה עוד הרבה יותר מהר. הידרדרות הדמוקרטיה כפי שהיא באה לידי ביטוי היום והעובדה שאנחנו לא ממש מטפלים בזה ולבד מנשיא המדינה, שום דמות ציבורית מההנהגה הישראלית היום (כן, אני מודעת לאוקסימורון) לא חושבת שיש להעלות את הנושא, הרי שאנחנו קצת בתוך כוס מים המצויה במקום בו הלחץ האטמוספרי נמוך יותר ונקודת הרתיחה של המים נמוכה יותר ולכן ניתן להאיץ בקלות את קצב אידוי המים בתוך חצי הכוס המלאה אך המתרוקנת.  

מלחמות נודעות ביכולת שלהן לקבץ את העם סביב הדגל, ליצור סולידריות ולמחוק ספקנות וביקורת. לכן, מלחמות מטבען יש להן יכולת נפיצה להאיץ שינויים לא חיוביים בתוך החברה. אולי מרבית (מעל 51%) האנשים מגנים את רוצח מוחמד אבו ח'דיר אבל אלפים מהללים אותו ללא בושה בתגובות לידיעות על התפתחות הפרשה. לצערי בחיפוש מאוד מרפרף ניתן למצוא אלפי אנשים שמחרפים ומגדפים אנשי חמאס, פלסטינים, ערבים, מוסלמים, שמאלנים. קל למצוא אותם ברשת החברתית וקל למצוא אותם בטוקבקים בעמודי החדשות. זו אינה תופעה חולפת זו תופעה מתגברת. והיא תלך ותתגבר ככל שהתגובה שכנגד תהיה שקט, השקט הזה הוא תגובה. הוא לא בגדר הורדת ראש בהמתנה שהגל העכור הזה יעבור, השקט הזה הוא במידה רבה סוג של טקסט קאנוני של החברה הישראלית שלא נכתב על ידי אף אחד ובכל זאת מקובל על ידי מרבית הציבור.

מה שקורה בחברה הישראלית כרגע הוא במידה רבה היווצרות של רוח הזמן Zeitgeist הישראלית המודרנית. המלחמה הנוכחית היא קטליזטור של הדברים, כי במידה רבה יש כאן האצה של תהליך שהיינו קרוב לוודאי עדים להתרחשותו לאורך זמן רב יותר (זה עניין יחסי, כידוע) ללא המלחמה. איך זה יתייצב זה לא ברור. אבל התרנגול על גג הבית כבר מראה מצוין את הכיוון בו הרוח נושבת. המלל רווי השנאה לא יעלם, אפשר לפתור את זה בהסבר הפשוט שבעידן תקשורת ההמונים קל יותר לאנשים להתבטא מפעם, אבל אני מצטערת זה שיש כל כך הרבה אנשים מלאים בשנאה והם נותנים לה דרור זה לא רק עניין של פלטפורמה, של איפה הם קוראים דרור למחשבותיהם. שנאה מהסוג הזה היא עניין פנימי מוסרי והעובדה שלכל כך הרבה אנשים אין בעיה עם התבטאויות חסרות מוסר מינימלי זה לא האינטרנט - זו החברה, האינטרנט הוא רק כלי עם יותר תהודה ויותר נגישות. האינטרנט הוא פשוט כלי תקשורת המונים היעיל והמאסיבי ביותר עד כה והשילוב שלו יחד עם המלחמה הזו והשינוי האמיתי שנוצר בדעת הקהל מאפשר דינימיקה ובית גידול נוחים יותר ליצירת רוח הזמן במהירות רבה יותר. הטקסט הקאנוני המתגבש מכיל מס שפתיים לא אמין במקום ערכי מוסר, האשמה גורפת של אחרים על חשבון חמלה ואנושיות, וסולידריות ישראלית על פני ערכים דמוקרטיים אמיתיים.

האמונה הכמעט גורפת בנחיצות הפעולה ללא שום ביקורת ומחשבה היא מטרידה. כבר כתבתי על זה ולכן אקצר. ב- 30 יום (אחרי ריסוק הגדה בשל החטיפה) הצליח ראש הממשלה וחבריו לצוות הקומנדו הלאומי להפנות זרקור לעזה, ליצור הסלמה בדעת הקהל נגד הרקטות של החמאס (למרות שבפועל לא היה שום שינוי) ולייצר בנק מטרות מתגלגל. האופן הנקמני כל כך של המבצע מצא אהדה רבה בציבור הישראלי, שכבר שנים חשוף לתעמולה (שלא לומר הסתה) מצד המנהיגים שלו (מה לעשות? זאת ההנהגה שיש) לגבי הצד השני. בשנים האחרונות, אם נסתכל על התקשורת ועל הרשתות החברתיות, חברי הממשלה (כן, אלא שחלקנו רואים בהם מנהיגים) יצאו במהלך כולל של דמוניזציה כללית של הפלסטינים וחיזוק נרטיבים מאוד יהודיים בתוך החברה הישראלית. לכן זה לא ממש מפתיע שהשנאה הגוברת והאמונה בצדקת דרכנו (סליחה, סולידריות) קנו להן אחיזה, והפכו במידה רבה את המלחמה הזו לקונצנזוס לאומי שלא מאפשר ביקורת, להפך היא קרדום לחפור בו לביטול חופש הביטוי בישראל.

מלחמת הברירה שנכפתה על ידי הממשלה שלנו וסובבה כך שנאמין שהיא נכפתה עלינו יוצרת הצדקה גורפת. אם נתבונן ברמה המוסרית על הממשלה שלנו הרי שהיא יצרה דעת קהל כזו השומרת על שלמות האמת אותה הממשלה מנסה להשיג. מכאן גם ההתייחסות השלילית כל כך למתנגדי המלחמה, הם בגדר הילד הקורא למלך עירום ובשלב הזה אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. הדבקות הזו בשלמות האמת יוצרת תמונת מצב של פאזל מודבק על מנת שלא ליצור ביקורת מתוך החיבורים, חוסר האלסטיות המחשבתית הזו סופה שתתפוצץ. ככל שהמחיר של המלחמה הזו מאמיר בשני הצדדים, האמונה בצדקת הדרך רק גוברת ככל שמחיר המלחמה מאמיר זו דרכה של התמודדות עם דיסוננס. אחרי כל כך הרבה הרוגים ובלי שום הכרעה, האמונה שאין אפשרות אחרת רק מתגברת כי אם המלחמה מיותרת הרי שיש כאן חשבון נפש עוד הרבה יותר גדול, ברגעים אלה הוא נדחה למועד מאוחר יותר, הבעיה היא שאז המחיר היה גדול יותר. סליחה על ההפשטה, אבל אם סך האמונות והערכים בחברה השראלית טרום המלחמה היא התזה, הרי שהמלחמה היא בגדר האינטיתזה והסינתזה בניהן תביא להעמקת היסודות הלאומניים ושטופי השנאה בארץ. התהליך הזה רק יקח אותנו כחברה עוד יותר רחוק בשיח הלאומני הזה. דיאלקטיקה פשוטה - והנה שוב חזרנו להגל.

השיח הציבורי היום נע בספקטרום שבין השתוללות בוטה, פומבית וחסרת עכבות ועד לסולידריות עם המטרות, ברמה פון קלאוזובית משהו שהמטרה מקדשת את האמצעים ולכן הציבור לא נדרש לשום חשבון נפש. כל בר דעת בן בעולם המערבי יכול לראות את הפגיעה האנושית החמורה באוכלוסיה העזתית, אבל אצלנו היא נתפסית כהכרחית ובאשמת החמאס. ההצדקות האלה הן פגיעה חמורה במוסריות שלנו והמחיר שלהן לא ייגמר בעזה, המחיר ייגבה אצלנו, בתוך החברה שלנו. מילים אלה נתפסות על ידי המתונים יותר אצלנו כאפוקליפטיות במהותן ולכן מופרכות. אבל כאשר נוצרת דעה ציבורית שציוני הוא רק זה שמבין שמחיר המלחמה הנוראית הזו הוא הכרחי וכל השאר הם נעים על הספקטרום ממנותקים, עבור להזויים ועד לבוגדים הרי שסתימת הפיות של האופוזיציה היא למעשה לא פגיעה במעטים, היא פגיעה אמיתית בחוסן הדמוקרטי החברתי. כאשר מתחילה הבחנה בין שמאל ציוני לגיטימי לבין שמאל לא לגיטימי ניתן להגיד שהפירוק לגורמים של החברה הישראלית בחסות הסולידריות כבר כאן. כאשר ראשי מרצ ושלום עכשיו מחליטים שהם לא נותנים חסות להפגנה נגד המלחמה זה נובע מתוך פחד אלקטוראלי, כאשר ארגוני "שמאל" חוברים ל"אם תרצו" שמנסה למצב את עצמה כשמאל ציוני חדש ובפועל היא ימין פשיסטי אפשר להבין שברמה הדמוקרטית משהו פה נעשה רקוב. יש כאן היפוך של מוסריות לצרכים לאומיים, הבעיה היא שמוסריות היא ערך אבסולוטי וברור וכל ניסיון אחר הוא תעמולה שתגבה מחיר יקר בסופו של יום. 

גם לסיקור התקשורתי יש תפקיד בזה, התקשורת לגמרי מגוייסת. הפגנות נגד המבצע מסוקרות בצורה לא אוהדת, האלימות של אנשי ימין כמעט אינה עולה לראש הכותרות ולזה יש משמעות אדירה בדעת הקהל. כאשר קוראים לאמנון אברמוביץ' "בוגד" וההסבר לשאלה למה הוא לא בוגד זה בגלל שהוא נפצע במלחמת יום כיפור וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל ניתן להסיק שחצינו את הרוביקון. הסיבה שאמנון אברמוביץ' הוא לא בוגד זה בגלל שזה בדמוקרטיה מגוון הדיעות הוא חלק מהגדרתה, ביום שהפסקנו להבין את זה והתחלנו להשתמש בנימוקים מלב הקונצנזוס הלאומני, הרי שבעצם כבר הפסדנו במלחמה, הפסדנו את דמותה הדמוקרטית של ישראל, אפשר לתרץ את זה במלחמה ואפשר להבין שכנראה זו רוח הזמן והיא תבוא איתנו חשבו במקום ובזמן שזה ייראה לה ואנחנו לא נהיה מוכנים כי עיננו קבורות עמוק מאחורי סרט העיניים הזה שאנו קוראים לו סולידריות של ימי מלחמה.

יום ראשון, 27 ביולי 2014

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.