רבים מחבריי (נו כאילו ברור שזו התחלה צולעת, היא נועדה להכניס אתכם לאוירה, אישית אני מציעה לגחך) מדברים על שינוי השיח. בכלל לאור מה שקורה כרגע וחוסר היכולת למעשה לשנות את השיח כי מלחמה וסולידריות ופטריוטיות וכולי. אבל בתכל'ס מה שיש לנו פה, ממש בתוך המיינסטרים, זה שיחדש (newspeak) ותודה לאורוול הנביא שאמנם לא כתב עלינו אבל בבני האדם הוא כנראה מבין. רוצה לומר מכבסת המילים שוכנת פה שנים ועם המוניטין, גם מתמקצעת, אבל היא כבר הרבה יותר מזה, היא הפכה לתודעה מכוננת. מי שלא מדבר נכון - מסומן. דמוקרטיה מגוייסת מזכירה בחלק מסממניה טוטאליטריות, בעיקר כאשר הצנזורה העצמית משלימה את הצנזורה, הפיקוח והניטור של השלטון, עד לרמה של מציאת ה"בוגדים" והפגיעה בהם. הגבלת חופש הביטוי, עוד סממן לא דמוקרטי מובהק, היא חלק מההתנדבות הציבורית הכוללת לטובת הסולדיריות בעת מלחמה. אצלנו זה לא רק המוזות ששותקות אלא רוב הציבור ששותק, השיחדש מקובל עליו לחלוטין והסיבות נראות לו קבילות.
השיח הציבורי החדש עלינו לטובה יצר כללים חדשים של מה מותר ומה אסור להגיד והציבור מדקדק בשמחה, אלא שבדרך לתחושת הביחד הזו ולצדקנות הכללית, אנחנו חוטאים חטא גמור לדמוקרטיה ומכילים עלינו תקנות לשעת חירום התנדבותיות. חוסר היכולת שלנו כפרטים וכציבור להבין את משמעותן הגורפת העכשווית והעתידית, אנחנו מתנדבים בעצמנו לשנות את התודעה ולעוות את המוסר בחסות שלטונית. עזבו אתכם רגע מהמלחמה, כי בעניין אי הכרחיותו של המבצע רובכם אינכם מסכימים ובואו נפנה את הזרקור למה שקורה כאן. נשיא המדינה, נשיא כל אזרחיה, כותב ברכה למוסלמים לסוף הרמאדאן וחגיגות עיד אל פיטר, אין כאן ולא צריכה להיות כאן סיבה למחלוקות ובכל זאת יש. שימו לב לתגובות לנושא שאמור היה להיות לגיטימי, אציין שהתגובות הקיצוניות נמחקו על ידי מנהל הדף, אבל המתונות יותר נשארו. הרי לכם כמה (השגיאות וטעויות ההקלדה במקור):
"שמאלני מסריח! כשהם ייכנסו לטבוח בנו אתה חושב שיפסחו עליך כי אתה שמאלני?!?! את בוגד יא נבלה סרוחה... אין לך מקום בארץ ישראל
השיח הציבורי החדש עלינו לטובה יצר כללים חדשים של מה מותר ומה אסור להגיד והציבור מדקדק בשמחה, אלא שבדרך לתחושת הביחד הזו ולצדקנות הכללית, אנחנו חוטאים חטא גמור לדמוקרטיה ומכילים עלינו תקנות לשעת חירום התנדבותיות. חוסר היכולת שלנו כפרטים וכציבור להבין את משמעותן הגורפת העכשווית והעתידית, אנחנו מתנדבים בעצמנו לשנות את התודעה ולעוות את המוסר בחסות שלטונית. עזבו אתכם רגע מהמלחמה, כי בעניין אי הכרחיותו של המבצע רובכם אינכם מסכימים ובואו נפנה את הזרקור למה שקורה כאן. נשיא המדינה, נשיא כל אזרחיה, כותב ברכה למוסלמים לסוף הרמאדאן וחגיגות עיד אל פיטר, אין כאן ולא צריכה להיות כאן סיבה למחלוקות ובכל זאת יש. שימו לב לתגובות לנושא שאמור היה להיות לגיטימי, אציין שהתגובות הקיצוניות נמחקו על ידי מנהל הדף, אבל המתונות יותר נשארו. הרי לכם כמה (השגיאות וטעויות ההקלדה במקור):
"שמאלני מסריח! כשהם ייכנסו לטבוח בנו אתה חושב שיפסחו עליך כי אתה שמאלני?!?! את בוגד יא נבלה סרוחה... אין לך מקום בארץ ישראל
"כל ערבי הוא מחבל חמודה"
"יא מסריחה! תמותי שמאלנית בת שרמוטה !!!"
"חג שמח רק לערביי ישראל הנאמנים , והם חלק קטן לצערי אבל גם להם מגיע חג שמח.ויתר הערבים שונאי ישראל ואלה שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה. להם חד שחור משחור"
"אנחנו בזמן מלחמה ואתה מברך ואתם?"
"אנחנו קוברים חיילים למי בידיוק את שולח ברכות אלוהים אין לך לב אתה מברך את אלה שרצחו את הילדים שלנו לעולם לא אוהב אותך אתה אוייב"
"בוזה מה הדבר הבא לאחל יום נכבה שמח?"
"נשיא... חחחחח... חרא עליו ! שידאג לעם שלו. הערבים הם לא העם שלו! כל ערביי מניאק שחי בארץ ומתפרס בארץ בסופו של יום שמח שנהרגים חיילים ואזרחים חפים מפשע ישראלים ו יהודים. לכו קיבינימאט כולכם עם והנשיא הזה גם כן"
לא רוצה להיות קטנונית אבל השגיאות בעברית, התחביר הלקוי, השפה הדלה, טעויות ההקלדה וריבוי סימני הקריאה הולכים ומחריפים ככל שהתגובה גזענית יותר ומתלהמת יותר. לא פוסט לשוני. הלאה.
אז נכון, תגידו שרוב הציבור דווקא בעד הסטטוס של הנשיא ולראייה כל התגובות התומכות. אבל זה כבר הרבה יותר מזה. לפעמים לראות רק את חצי הכוס המלאה זה פשוט לא מספיק, מה גם שאם תשאירו את הכוס המלאה מספיק זמן בשמש היא תלך ותתרוקן, אם תרתיחו אותה זה יקרה עוד הרבה יותר מהר. הידרדרות הדמוקרטיה כפי שהיא באה לידי ביטוי היום והעובדה שאנחנו לא ממש מטפלים בזה ולבד מנשיא המדינה, שום דמות ציבורית מההנהגה הישראלית היום (כן, אני מודעת לאוקסימורון) לא חושבת שיש להעלות את הנושא, הרי שאנחנו קצת בתוך כוס מים המצויה במקום בו הלחץ האטמוספרי נמוך יותר ונקודת הרתיחה של המים נמוכה יותר ולכן ניתן להאיץ בקלות את קצב אידוי המים בתוך חצי הכוס המלאה אך המתרוקנת.
מלחמות נודעות ביכולת שלהן לקבץ את העם סביב הדגל, ליצור סולידריות ולמחוק ספקנות וביקורת. לכן, מלחמות מטבען יש להן יכולת נפיצה להאיץ שינויים לא חיוביים בתוך החברה. אולי מרבית (מעל 51%) האנשים מגנים את רוצח מוחמד אבו ח'דיר אבל אלפים מהללים אותו ללא בושה בתגובות לידיעות על התפתחות הפרשה. לצערי בחיפוש מאוד מרפרף ניתן למצוא אלפי אנשים שמחרפים ומגדפים אנשי חמאס, פלסטינים, ערבים, מוסלמים, שמאלנים. קל למצוא אותם ברשת החברתית וקל למצוא אותם בטוקבקים בעמודי החדשות. זו אינה תופעה חולפת זו תופעה מתגברת. והיא תלך ותתגבר ככל שהתגובה שכנגד תהיה שקט, השקט הזה הוא תגובה. הוא לא בגדר הורדת ראש בהמתנה שהגל העכור הזה יעבור, השקט הזה הוא במידה רבה סוג של טקסט קאנוני של החברה הישראלית שלא נכתב על ידי אף אחד ובכל זאת מקובל על ידי מרבית הציבור.
מה שקורה בחברה הישראלית כרגע הוא במידה רבה היווצרות של רוח הזמן Zeitgeist הישראלית המודרנית. המלחמה הנוכחית היא קטליזטור של הדברים, כי במידה רבה יש כאן האצה של תהליך שהיינו קרוב לוודאי עדים להתרחשותו לאורך זמן רב יותר (זה עניין יחסי, כידוע) ללא המלחמה. איך זה יתייצב זה לא ברור. אבל התרנגול על גג הבית כבר מראה מצוין את הכיוון בו הרוח נושבת. המלל רווי השנאה לא יעלם, אפשר לפתור את זה בהסבר הפשוט שבעידן תקשורת ההמונים קל יותר לאנשים להתבטא מפעם, אבל אני מצטערת זה שיש כל כך הרבה אנשים מלאים בשנאה והם נותנים לה דרור זה לא רק עניין של פלטפורמה, של איפה הם קוראים דרור למחשבותיהם. שנאה מהסוג הזה היא עניין פנימי מוסרי והעובדה שלכל כך הרבה אנשים אין בעיה עם התבטאויות חסרות מוסר מינימלי זה לא האינטרנט - זו החברה, האינטרנט הוא רק כלי עם יותר תהודה ויותר נגישות. האינטרנט הוא פשוט כלי תקשורת המונים היעיל והמאסיבי ביותר עד כה והשילוב שלו יחד עם המלחמה הזו והשינוי האמיתי שנוצר בדעת הקהל מאפשר דינימיקה ובית גידול נוחים יותר ליצירת רוח הזמן במהירות רבה יותר. הטקסט הקאנוני המתגבש מכיל מס שפתיים לא אמין במקום ערכי מוסר, האשמה גורפת של אחרים על חשבון חמלה ואנושיות, וסולידריות ישראלית על פני ערכים דמוקרטיים אמיתיים.
האמונה הכמעט גורפת בנחיצות הפעולה ללא שום ביקורת ומחשבה היא מטרידה. כבר כתבתי על זה ולכן אקצר. ב- 30 יום (אחרי ריסוק הגדה בשל החטיפה) הצליח ראש הממשלה וחבריו לצוות הקומנדו הלאומי להפנות זרקור לעזה, ליצור הסלמה בדעת הקהל נגד הרקטות של החמאס (למרות שבפועל לא היה שום שינוי) ולייצר בנק מטרות מתגלגל. האופן הנקמני כל כך של המבצע מצא אהדה רבה בציבור הישראלי, שכבר שנים חשוף לתעמולה (שלא לומר הסתה) מצד המנהיגים שלו (מה לעשות? זאת ההנהגה שיש) לגבי הצד השני. בשנים האחרונות, אם נסתכל על התקשורת ועל הרשתות החברתיות, חברי הממשלה (כן, אלא שחלקנו רואים בהם מנהיגים) יצאו במהלך כולל של דמוניזציה כללית של הפלסטינים וחיזוק נרטיבים מאוד יהודיים בתוך החברה הישראלית. לכן זה לא ממש מפתיע שהשנאה הגוברת והאמונה בצדקת דרכנו (סליחה, סולידריות) קנו להן אחיזה, והפכו במידה רבה את המלחמה הזו לקונצנזוס לאומי שלא מאפשר ביקורת, להפך היא קרדום לחפור בו לביטול חופש הביטוי בישראל.
מלחמת הברירה שנכפתה על ידי הממשלה שלנו וסובבה כך שנאמין שהיא נכפתה עלינו יוצרת הצדקה גורפת. אם נתבונן ברמה המוסרית על הממשלה שלנו הרי שהיא יצרה דעת קהל כזו השומרת על שלמות האמת אותה הממשלה מנסה להשיג. מכאן גם ההתייחסות השלילית כל כך למתנגדי המלחמה, הם בגדר הילד הקורא למלך עירום ובשלב הזה אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. הדבקות הזו בשלמות האמת יוצרת תמונת מצב של פאזל מודבק על מנת שלא ליצור ביקורת מתוך החיבורים, חוסר האלסטיות המחשבתית הזו סופה שתתפוצץ. ככל שהמחיר של המלחמה הזו מאמיר בשני הצדדים, האמונה בצדקת הדרך רק גוברת ככל שמחיר המלחמה מאמיר זו דרכה של התמודדות עם דיסוננס. אחרי כל כך הרבה הרוגים ובלי שום הכרעה, האמונה שאין אפשרות אחרת רק מתגברת כי אם המלחמה מיותרת הרי שיש כאן חשבון נפש עוד הרבה יותר גדול, ברגעים אלה הוא נדחה למועד מאוחר יותר, הבעיה היא שאז המחיר היה גדול יותר. סליחה על ההפשטה, אבל אם סך האמונות והערכים בחברה השראלית טרום המלחמה היא התזה, הרי שהמלחמה היא בגדר האינטיתזה והסינתזה בניהן תביא להעמקת היסודות הלאומניים ושטופי השנאה בארץ. התהליך הזה רק יקח אותנו כחברה עוד יותר רחוק בשיח הלאומני הזה. דיאלקטיקה פשוטה - והנה שוב חזרנו להגל.
השיח הציבורי היום נע בספקטרום שבין השתוללות בוטה, פומבית וחסרת עכבות ועד לסולידריות עם המטרות, ברמה פון קלאוזובית משהו שהמטרה מקדשת את האמצעים ולכן הציבור לא נדרש לשום חשבון נפש. כל בר דעת בן בעולם המערבי יכול לראות את הפגיעה האנושית החמורה באוכלוסיה העזתית, אבל אצלנו היא נתפסית כהכרחית ובאשמת החמאס. ההצדקות האלה הן פגיעה חמורה במוסריות שלנו והמחיר שלהן לא ייגמר בעזה, המחיר ייגבה אצלנו, בתוך החברה שלנו. מילים אלה נתפסות על ידי המתונים יותר אצלנו כאפוקליפטיות במהותן ולכן מופרכות. אבל כאשר נוצרת דעה ציבורית שציוני הוא רק זה שמבין שמחיר המלחמה הנוראית הזו הוא הכרחי וכל השאר הם נעים על הספקטרום ממנותקים, עבור להזויים ועד לבוגדים הרי שסתימת הפיות של האופוזיציה היא למעשה לא פגיעה במעטים, היא פגיעה אמיתית בחוסן הדמוקרטי החברתי. כאשר מתחילה הבחנה בין שמאל ציוני לגיטימי לבין שמאל לא לגיטימי ניתן להגיד שהפירוק לגורמים של החברה הישראלית בחסות הסולידריות כבר כאן. כאשר ראשי מרצ ושלום עכשיו מחליטים שהם לא נותנים חסות להפגנה נגד המלחמה זה נובע מתוך פחד אלקטוראלי, כאשר ארגוני "שמאל" חוברים ל"אם תרצו" שמנסה למצב את עצמה כשמאל ציוני חדש ובפועל היא ימין פשיסטי אפשר להבין שברמה הדמוקרטית משהו פה נעשה רקוב. יש כאן היפוך של מוסריות לצרכים לאומיים, הבעיה היא שמוסריות היא ערך אבסולוטי וברור וכל ניסיון אחר הוא תעמולה שתגבה מחיר יקר בסופו של יום.
גם לסיקור התקשורתי יש תפקיד בזה, התקשורת לגמרי מגוייסת. הפגנות נגד המבצע מסוקרות בצורה לא אוהדת, האלימות של אנשי ימין כמעט אינה עולה לראש הכותרות ולזה יש משמעות אדירה בדעת הקהל. כאשר קוראים לאמנון אברמוביץ' "בוגד" וההסבר לשאלה למה הוא לא בוגד זה בגלל שהוא נפצע במלחמת יום כיפור וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל ניתן להסיק שחצינו את הרוביקון. הסיבה שאמנון אברמוביץ' הוא לא בוגד זה בגלל שזה בדמוקרטיה מגוון הדיעות הוא חלק מהגדרתה, ביום שהפסקנו להבין את זה והתחלנו להשתמש בנימוקים מלב הקונצנזוס הלאומני, הרי שבעצם כבר הפסדנו במלחמה, הפסדנו את דמותה הדמוקרטית של ישראל, אפשר לתרץ את זה במלחמה ואפשר להבין שכנראה זו רוח הזמן והיא תבוא איתנו חשבו במקום ובזמן שזה ייראה לה ואנחנו לא נהיה מוכנים כי עיננו קבורות עמוק מאחורי סרט העיניים הזה שאנו קוראים לו סולידריות של ימי מלחמה.
לא רוצה להיות קטנונית אבל השגיאות בעברית, התחביר הלקוי, השפה הדלה, טעויות ההקלדה וריבוי סימני הקריאה הולכים ומחריפים ככל שהתגובה גזענית יותר ומתלהמת יותר. לא פוסט לשוני. הלאה.
אז נכון, תגידו שרוב הציבור דווקא בעד הסטטוס של הנשיא ולראייה כל התגובות התומכות. אבל זה כבר הרבה יותר מזה. לפעמים לראות רק את חצי הכוס המלאה זה פשוט לא מספיק, מה גם שאם תשאירו את הכוס המלאה מספיק זמן בשמש היא תלך ותתרוקן, אם תרתיחו אותה זה יקרה עוד הרבה יותר מהר. הידרדרות הדמוקרטיה כפי שהיא באה לידי ביטוי היום והעובדה שאנחנו לא ממש מטפלים בזה ולבד מנשיא המדינה, שום דמות ציבורית מההנהגה הישראלית היום (כן, אני מודעת לאוקסימורון) לא חושבת שיש להעלות את הנושא, הרי שאנחנו קצת בתוך כוס מים המצויה במקום בו הלחץ האטמוספרי נמוך יותר ונקודת הרתיחה של המים נמוכה יותר ולכן ניתן להאיץ בקלות את קצב אידוי המים בתוך חצי הכוס המלאה אך המתרוקנת.
מלחמות נודעות ביכולת שלהן לקבץ את העם סביב הדגל, ליצור סולידריות ולמחוק ספקנות וביקורת. לכן, מלחמות מטבען יש להן יכולת נפיצה להאיץ שינויים לא חיוביים בתוך החברה. אולי מרבית (מעל 51%) האנשים מגנים את רוצח מוחמד אבו ח'דיר אבל אלפים מהללים אותו ללא בושה בתגובות לידיעות על התפתחות הפרשה. לצערי בחיפוש מאוד מרפרף ניתן למצוא אלפי אנשים שמחרפים ומגדפים אנשי חמאס, פלסטינים, ערבים, מוסלמים, שמאלנים. קל למצוא אותם ברשת החברתית וקל למצוא אותם בטוקבקים בעמודי החדשות. זו אינה תופעה חולפת זו תופעה מתגברת. והיא תלך ותתגבר ככל שהתגובה שכנגד תהיה שקט, השקט הזה הוא תגובה. הוא לא בגדר הורדת ראש בהמתנה שהגל העכור הזה יעבור, השקט הזה הוא במידה רבה סוג של טקסט קאנוני של החברה הישראלית שלא נכתב על ידי אף אחד ובכל זאת מקובל על ידי מרבית הציבור.
מה שקורה בחברה הישראלית כרגע הוא במידה רבה היווצרות של רוח הזמן Zeitgeist הישראלית המודרנית. המלחמה הנוכחית היא קטליזטור של הדברים, כי במידה רבה יש כאן האצה של תהליך שהיינו קרוב לוודאי עדים להתרחשותו לאורך זמן רב יותר (זה עניין יחסי, כידוע) ללא המלחמה. איך זה יתייצב זה לא ברור. אבל התרנגול על גג הבית כבר מראה מצוין את הכיוון בו הרוח נושבת. המלל רווי השנאה לא יעלם, אפשר לפתור את זה בהסבר הפשוט שבעידן תקשורת ההמונים קל יותר לאנשים להתבטא מפעם, אבל אני מצטערת זה שיש כל כך הרבה אנשים מלאים בשנאה והם נותנים לה דרור זה לא רק עניין של פלטפורמה, של איפה הם קוראים דרור למחשבותיהם. שנאה מהסוג הזה היא עניין פנימי מוסרי והעובדה שלכל כך הרבה אנשים אין בעיה עם התבטאויות חסרות מוסר מינימלי זה לא האינטרנט - זו החברה, האינטרנט הוא רק כלי עם יותר תהודה ויותר נגישות. האינטרנט הוא פשוט כלי תקשורת המונים היעיל והמאסיבי ביותר עד כה והשילוב שלו יחד עם המלחמה הזו והשינוי האמיתי שנוצר בדעת הקהל מאפשר דינימיקה ובית גידול נוחים יותר ליצירת רוח הזמן במהירות רבה יותר. הטקסט הקאנוני המתגבש מכיל מס שפתיים לא אמין במקום ערכי מוסר, האשמה גורפת של אחרים על חשבון חמלה ואנושיות, וסולידריות ישראלית על פני ערכים דמוקרטיים אמיתיים.
האמונה הכמעט גורפת בנחיצות הפעולה ללא שום ביקורת ומחשבה היא מטרידה. כבר כתבתי על זה ולכן אקצר. ב- 30 יום (אחרי ריסוק הגדה בשל החטיפה) הצליח ראש הממשלה וחבריו לצוות הקומנדו הלאומי להפנות זרקור לעזה, ליצור הסלמה בדעת הקהל נגד הרקטות של החמאס (למרות שבפועל לא היה שום שינוי) ולייצר בנק מטרות מתגלגל. האופן הנקמני כל כך של המבצע מצא אהדה רבה בציבור הישראלי, שכבר שנים חשוף לתעמולה (שלא לומר הסתה) מצד המנהיגים שלו (מה לעשות? זאת ההנהגה שיש) לגבי הצד השני. בשנים האחרונות, אם נסתכל על התקשורת ועל הרשתות החברתיות, חברי הממשלה (כן, אלא שחלקנו רואים בהם מנהיגים) יצאו במהלך כולל של דמוניזציה כללית של הפלסטינים וחיזוק נרטיבים מאוד יהודיים בתוך החברה הישראלית. לכן זה לא ממש מפתיע שהשנאה הגוברת והאמונה בצדקת דרכנו (סליחה, סולידריות) קנו להן אחיזה, והפכו במידה רבה את המלחמה הזו לקונצנזוס לאומי שלא מאפשר ביקורת, להפך היא קרדום לחפור בו לביטול חופש הביטוי בישראל.
מלחמת הברירה שנכפתה על ידי הממשלה שלנו וסובבה כך שנאמין שהיא נכפתה עלינו יוצרת הצדקה גורפת. אם נתבונן ברמה המוסרית על הממשלה שלנו הרי שהיא יצרה דעת קהל כזו השומרת על שלמות האמת אותה הממשלה מנסה להשיג. מכאן גם ההתייחסות השלילית כל כך למתנגדי המלחמה, הם בגדר הילד הקורא למלך עירום ובשלב הזה אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. הדבקות הזו בשלמות האמת יוצרת תמונת מצב של פאזל מודבק על מנת שלא ליצור ביקורת מתוך החיבורים, חוסר האלסטיות המחשבתית הזו סופה שתתפוצץ. ככל שהמחיר של המלחמה הזו מאמיר בשני הצדדים, האמונה בצדקת הדרך רק גוברת ככל שמחיר המלחמה מאמיר זו דרכה של התמודדות עם דיסוננס. אחרי כל כך הרבה הרוגים ובלי שום הכרעה, האמונה שאין אפשרות אחרת רק מתגברת כי אם המלחמה מיותרת הרי שיש כאן חשבון נפש עוד הרבה יותר גדול, ברגעים אלה הוא נדחה למועד מאוחר יותר, הבעיה היא שאז המחיר היה גדול יותר. סליחה על ההפשטה, אבל אם סך האמונות והערכים בחברה השראלית טרום המלחמה היא התזה, הרי שהמלחמה היא בגדר האינטיתזה והסינתזה בניהן תביא להעמקת היסודות הלאומניים ושטופי השנאה בארץ. התהליך הזה רק יקח אותנו כחברה עוד יותר רחוק בשיח הלאומני הזה. דיאלקטיקה פשוטה - והנה שוב חזרנו להגל.
השיח הציבורי היום נע בספקטרום שבין השתוללות בוטה, פומבית וחסרת עכבות ועד לסולידריות עם המטרות, ברמה פון קלאוזובית משהו שהמטרה מקדשת את האמצעים ולכן הציבור לא נדרש לשום חשבון נפש. כל בר דעת בן בעולם המערבי יכול לראות את הפגיעה האנושית החמורה באוכלוסיה העזתית, אבל אצלנו היא נתפסית כהכרחית ובאשמת החמאס. ההצדקות האלה הן פגיעה חמורה במוסריות שלנו והמחיר שלהן לא ייגמר בעזה, המחיר ייגבה אצלנו, בתוך החברה שלנו. מילים אלה נתפסות על ידי המתונים יותר אצלנו כאפוקליפטיות במהותן ולכן מופרכות. אבל כאשר נוצרת דעה ציבורית שציוני הוא רק זה שמבין שמחיר המלחמה הנוראית הזו הוא הכרחי וכל השאר הם נעים על הספקטרום ממנותקים, עבור להזויים ועד לבוגדים הרי שסתימת הפיות של האופוזיציה היא למעשה לא פגיעה במעטים, היא פגיעה אמיתית בחוסן הדמוקרטי החברתי. כאשר מתחילה הבחנה בין שמאל ציוני לגיטימי לבין שמאל לא לגיטימי ניתן להגיד שהפירוק לגורמים של החברה הישראלית בחסות הסולידריות כבר כאן. כאשר ראשי מרצ ושלום עכשיו מחליטים שהם לא נותנים חסות להפגנה נגד המלחמה זה נובע מתוך פחד אלקטוראלי, כאשר ארגוני "שמאל" חוברים ל"אם תרצו" שמנסה למצב את עצמה כשמאל ציוני חדש ובפועל היא ימין פשיסטי אפשר להבין שברמה הדמוקרטית משהו פה נעשה רקוב. יש כאן היפוך של מוסריות לצרכים לאומיים, הבעיה היא שמוסריות היא ערך אבסולוטי וברור וכל ניסיון אחר הוא תעמולה שתגבה מחיר יקר בסופו של יום.
גם לסיקור התקשורתי יש תפקיד בזה, התקשורת לגמרי מגוייסת. הפגנות נגד המבצע מסוקרות בצורה לא אוהדת, האלימות של אנשי ימין כמעט אינה עולה לראש הכותרות ולזה יש משמעות אדירה בדעת הקהל. כאשר קוראים לאמנון אברמוביץ' "בוגד" וההסבר לשאלה למה הוא לא בוגד זה בגלל שהוא נפצע במלחמת יום כיפור וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל ניתן להסיק שחצינו את הרוביקון. הסיבה שאמנון אברמוביץ' הוא לא בוגד זה בגלל שזה בדמוקרטיה מגוון הדיעות הוא חלק מהגדרתה, ביום שהפסקנו להבין את זה והתחלנו להשתמש בנימוקים מלב הקונצנזוס הלאומני, הרי שבעצם כבר הפסדנו במלחמה, הפסדנו את דמותה הדמוקרטית של ישראל, אפשר לתרץ את זה במלחמה ואפשר להבין שכנראה זו רוח הזמן והיא תבוא איתנו חשבו במקום ובזמן שזה ייראה לה ואנחנו לא נהיה מוכנים כי עיננו קבורות עמוק מאחורי סרט העיניים הזה שאנו קוראים לו סולידריות של ימי מלחמה.
