חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ריצה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ריצה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 17 באפריל 2015

זה הראש והלב - הגוף יגיע. את יכולה

השבוע חזרתי לרוץ לבד. החלטתי שעד שאני לא מרגישה שהגוף שלי ממש חזר לעצמו אחרי סאגת שתי ההתעלפויות, אני גם לא מתכוונת להקשות עליו. איכשהו ידעתי שההפסקה הזו ארוכה מדי מכדי שהשרירים יזכרו איך עושים את זה אבל גם ידעתי שהרף ההתחלתי שאציב לא יכול להיות נמוך. איכשהו היה לי בטחון שהגוף חייב להיות מספיק חזק. אז יצאתי בערב לריצה לבד, מוכנה להיות קשובה מצד אחד אבל גם הישגית מצד שני. החלטתי לרוץ בקצב איטי, להגיע ל8 ק"מ ריצה או שעה של ריצה. כן, זה רחוק מ- 10 ק"מ בפחות משעה (הו, ימי התהילה) אבל בואו נודה על האמת - אני בת 40 ודי משומשת ואפילו מעולפת (פעמיים).

הריצה עברה מעולה ה-8 ק"מ הסתנכרנו עם השעה, השרירים הרגישו מצוין, הריצה היתה רציפה בקצב שהכתבתי ולפעמים גם בקצב מוגבר, לא הייתי זקוקה לעידוד אישי בשום שלב, לא היה משבר, ריצה חלקה וטובה לאחת שכבר שבועות (שאפשר לספור בחודשים) לא ממש התאמנה. לא היה גבול לכמה שהייתי מרוצה. סיימתי בשחרור קל, כי כידוע קל נורא לפול לרשתו החמקמקה של אגו נפוח. וככה בנונשאלנט, ומתוך איזה נצנוץ קל של בגרות, החלטתי לעשות קצת מדרגות ולמתוח את שריר התאומים. למחרת קמתי מצוין, וזה רק אומר שאני מכינה אתכם שזה עוד מעט ישתבש, אחרת למה שאציין? רק שבערב (טוב זה הגיע מהר), ובכן - בערב, כל השרירים, גם כאלה שלא הכרתי, התחילו לכאוב. זה היה יותר ממפתיע, שזה בעצם לומר לכם שמבחינתי זה היה בלתי צפוי ובא בהפתעה גמורה ואם הייתי מקצרת - לזה לא הייתי מוכנה.

אבל גם כן הייתי מוכנה. משהו בפנים אמר לי "אמרתי לך" מעצבן, אך גם מספק ברמה כשלהי של "יא טפשה, דעי מגבלותייך". איכשהו ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה המקרה וזה בדיוק השלב להפגין את "מה שדיברנו עליו בתחילת הקורס", שזה בשפה צה"לית לומר לפעול לפי התוכנית המקורית ואולי זה לא מה שזה אומר אבל למטרות פוסט זה זה כן ושום אינטרפטציה אחרת לא ממש חשובה. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשות מתיחות וכמה שיותר ובכל הזדמנות וזה כולל לחתוך ירקות במטבח ולעשות פלייה וגראנד פלייה עד שהשרירים כבר רועדים מכאב (אדירים! אני לא מאמניה שסיפרתי את זה לכם. קצת מביך). בעודי מסתכלת על עצמי מהצד (אני לפעמים עושה את זה - מודה) פתאום הבנתי, שזה נניח כאילו הייתי אומרת "ואז זה היכה בי" - כל הנחישות הזו היא הרבה יותר מאופי, היא חושלה בידיו הנאמנות של המורה לבלט שלי והיא בנוכחות מתמדת בחיים שלי. אני לא רוקדת כל כך הרבה שנים אבל יש משהו בסיסי בבלט מקצועי שפשוט לא עוזב אותך.

ואני לא מדברת על אלפי הרגעים ביום אני עושה תנועות בלט, ועל הפעמים שאני ממש מתאמנת או כשאני רוקדת עם המרכזית, גם לא על החלום לחזור לרקוד בלט, ממש לרקוד, שאף פעם לא עוזב. זה הריקוד והוא תמיד יהיה שלי ואני אף פעם לא אוותר עליו, גם כשתנועות האחרונות של הברבור, שאני כל אוהבת לעשות מול המראה, כבר יהיו ביד רועדת וכנראה שלא בכוונה. יש מצב שקצת סיפרתי על עצמי עכשיו יותר ממה שהיה כדאי, נכון? לא נורא, בלוג אישי - יש לזה מחיר. אבל אני מדברת על קביעת המטרה וההגעה אליה, בפוקוס עם המבט ובידיעה שעם הרצון הגוף כבר יגיע - בכל דבר. 

כשחזרתי לרוץ, והיו שם רגעים לא קלים, קבעתי לעצמי אתגר לעשות את מרוץ הלילה של תל אביב בשעה. להגיע לזה היה קשה, עזבו אתכם מהפתיח של סדרת הטליזיה תהילה, בכל רגע של משבר לא הפסקתי פשוט כי אלכס ליפשיץ (המורה האגדי שלי) מטאפורי הופיע שם ופשוט ידעתי אני צריכה לנסות עוד. 20 שנים בערך אחרי שהאיש כבר לא לימד אותי, הוא לגמרי זה שחזר לאמן אותי בריצה. ריצה, מי היה מאמין? (שאגב היה נחמד להגיד כאן שערו בנפשכם, אבל מי לעזאזל מדבר ככה?). זה לקח לי קצת זמן לקלוט את זה, אני מודה. אבל זה ממש שזור בכל פן בחיים שלי. הידיעה הזו שאם אני ארצה אני אצליח, שאם אני אתמיד ואתעקש זה יקרה. תכל'ס בחיים היו גם מקרים שזה לא קרה, אבל לא בגלל שלא ניסיתי, אלא בגלל שלא הייתי צריכה, או שהייתי צריכה ללמוד. אבל זה כבר נושא בכלל לפוסט אחר. 

איכשהו על כוח ההתמד הפיזיקלי (נו, אתם יודעים, זה שאומר שכל עוד על עצם לא מופעל שום כוח הוא יתמיד במהירותו, כלומר אם הוא נייח הוא יישאר נייח ואם הוא בתנועה הוא יתמיד במהירות ובכיוון), נוסף תמיד כוח ההתמדה ה"ליפשיצי" (ע"ש המורה שלי, נו, אלכס ליפשיץ - תעקבו). משהו פנימי שמושך להאמין שאני יכולה להפוך משהו טוב ליותר טוב. אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את זה, איזושהי אמונה בסיסית ביכולת וברצון. שעות רבות של אימונים מיוזעים, באצבעות רגליים מדממות ובחיוך חינני כשהגוף נמתח בגמישות שאין מילים גמישות דין להסבירה, והוא עדיין דורש יותר ומצליח להוציא את זה ממך. ואיך לקפוץ יותר גבוה? להרגיש מתוחה על חבל! ואיך להמשיך ברצף פירואטים? מבט קבוע! ואיך להמשיך לרקוד ולחייך כשהאצבעות כבר לגמרי קרועות? מה זאת אומרת? את לא מרגישה כלום חוץ מכמה טוב לך לרקוד! כי זה הדבר שאת הכי אוהבת. תפסיקי לעבוד מהשרירים, תעבדי מהלב והמוח - הגוף יגיע!

זאת דרך מחשבה, זאת גם הדרך של הגוף ושניהם לא מאבדים את זה אף פעם. המופע אף פעם לא נגמר והוא נעשה בחיוך ובהמון אהבה ובכל מה שיש בך ואת חזקה ויכולה הכל. ובכל חלק של הריקוד יהיה הרגע הזה של שיא האתגר וגם אותו את תוכלי כי את לא תעצרי, יש לך את כל הכלים לעשות אותו. זה ככה תמיד. זה היה על הPVC או על רצפת העץ, זה היה על הבמה וזה תמיד בכל שלב של החיים. אפילו בלידות זה היה הבנזוג וגם אלכס ליפשיץ שליוו אותי. זה ברגעים הלא קלים של החיים, הוא שב ומזכיר לי את הכוח שיש ברצון וברוח האנושית. הוא מזכיר לי שבלט הוא לא רק ריקוד הוא גם דרך חיים. לעיתים בלהקה, לעיתים לגמרי לבד באור הזרקורים, ותמיד זה הרגע שנדרש לחייך מבפנים, גם כשהכי קשה. ולא תמיד זה מצליח, אבל זה עניין של השקעה ואמונה, לא בכוח עליון, בכוח פנימי.

כנראה שאם היה לי מורה לכל החיים, והיו כאלה שהשפיעו מאוד, עדיין האיש שהכי השפיע עליי זה האיש הזה. אני לנצח אהיה אסירת תודה לו. הוא עדיין מגלה לי דברים שחבויים בתוכי, דורש ממני תמיד לדרוש מעצמי יותר,אבל לדעת את הגבולות שלי. אבל הוא גם שם כשאני שוכחת אותם. והשבוע כששכחתי אותם, הוא גרם לי לי לא להפסיק. לקום בחיוך מכיסא למרות שהשרירים מכווצים, להמשיך להתאמן, לצאת לעוד ריצה, לעלול ולרדת במדרגות ולא להפסיק לזוז. זה מחייך אותי לדעת שבתוכי מסתובב לו אלכס ליפשיץ אחד, יש בזה ביטחון, כמו למצוא תמיד את כוכב הצפון. 

  

יום שבת, 5 באפריל 2014

פריזמה וקרני אור בשעת לילה מאוחרת - עוד פוסט מהורהר

לילה ואני רגע עוצרת לכתוב. גונבת אתנחתא קצרצרה מההכנות למסיבת יום ההולדת מחר. חייבת את זה רגע לעצמי. מקרצפת את הידיים מצבע המאכל החום שדבק בהן מבצק הסוכר ומנסה לנפנף ממוחי את התהיה התמימה של בנהזוג: "עוגת כינור? הייתי בטוח שדווקא תעשי עוגה תצפי בבצק סוכר לבן ותציירי תווים, לא יותר פשוט?" משל היתה זבוב טורדני - ברור שיותר פשוט. למה אני לא חושבת פשוט? רבע לאחת ואני עושה עוגה בצורה של כינור, אם הייתי הולכת על מחברת תווים לא הייתי אופה שתי עוגות שוקולד ומהשאריות מכינה כדורים, הייתי אופה עוגה מלבנית אחת וסוגרת את הקישוט ברבע שעה גג ובלי כדורים. כבר מזמן הייתי מסיימת גם את החבילה העוברת. סעאאמק.

באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו. 

אני כבר לא ילדה.

המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.

טוב, 

אני כבר מבוגרת. זה מה שאני. 

כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.

המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה. 

וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין. 

ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.

וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.

טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?

יום שישי, 28 במרץ 2014

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם... 

יום ראשון, 9 במרץ 2014

יום האישה שלי - שעות במטבח אבל בחברת גברברים וסיפור הטרדה לשעת לילה מאוחרת...

יום האישה הבינלאומי מעצבן אותי, אבל את זה אתם יודעים (ע"ע תתי מקלע בורוד פוקסיה). לכן אני לא בין החוגגות, המתפנקות או המצהירות. אני עשויה להיתפס כקלישאה מהלכת (אבל נשבעת שאני רק מסיימת לכתוב את הפיסקה ויוצאת לריצה) כי את חלק הארי של היום ביליתי במטבח (כן גם היום אירחנו, אבל באמת לא רציני - אבא שלי הצטרף לארוחה המסורתית של שבת צהריים - סלט, שניצלים, טחינה וצ'יפס [אפשר עוד שאר ירקות אבל לא הכרחי] ועוגה [עוד נשארה מאתמול]). לזכותי ייאמר שכשביליתי שם, במקביל גם חינכתי את הדור הבא של גברי ישראל ( או של ארץ אחרת - לא פוסלת, הכל תלוי בכמה מיוהדת המדינה הזו תהיה) והם מצאו את עצמם יחד איתי במטבח - זוהי תרומתי וזו כפרתי. אם יש משהו שאני מייחלת לו ביום האישה מאז שאני אמא הוא שכשהם יגדלו כבר לא יחגגו את יום האישה. הייתי רוצה לדמיין להם חיים של שוויון אמיתי בין בני אדם, אני בהחלט מנסה לסלול להם את הדרך, אני רק יכולה לקוות שגם הם ימשיכו לראות את העולם כך גם כשיהיו גדולים. כי אם יש משהו שאני יודעת שאיתו הילדים שלי יפרחו מהקן זה שאין קשר בין מגדר ליכולת, אבל יש קשר להיות כולנו בני אדם. 

מאחורינו. אבל רציתי לספר לכם סיפור קצר, כבר הרבה זמן חיפשתי הזדמנות לכתוב אותו ולא ממש הסתדר לי אז אולי ככה בשלהי חגיגות יום האישה אחלוק אותו איתכם. בשנה שעברה סבלתי ממטריד טלפוני, בהתחלה הוא רק התקשר ואני ניתקתי, הוא התקשר המון. שמרתי על קור רוח למרות שזה היה מתיש ודי עברנו את הגיל. באיזשהו שלב זה כבר הפר את שלוות חיי (בלתי נסבל זה פשוט היה מההתחלה) והחלטתי לפנות למשטרה. כדי לטפל במקרה של הטרדה מינית (והאימאג'ים שהופיעו על מסך הטלפון שלי היו מאוד ברורים) שולחים קצינה, כי הרי רק אישה היא מספיק עדינה כדי לדבר עם אישה אחרת על מקרים כאלה. היא רושמת את התלונה שלי ומתחילה בסדרת שאלות רגישות ומלאות טאקט. למה לא צילמת? (אה,הא, כן ידעתי שפיספסתי משהו) איך את יודעת שהוא התכוון למשהו מיני? (אה, הא כן כי חמש אצבעותיו העסוקות הפריעו לו לצלם את העוגה שהוא בדיוק אכל ורצה לשאול אם אני יכולה למצוא לו מתכון) ואז - הסתכלת טוב? (את צוחקת עלי?) היא מחדדת: "בדרך כלל זה מישהו קרוב, אז שאלתי אם הסתכלת טוב כדי לדעת אולי אם זיהית אותו..."  היו הרבה דברים שזיהיתי, בעיקר את הצורך לקום וללכת. הנה סיפרתי.

שבוע חדש עומד בפתח ולא משנה איך מסתכלים על זה הוא כבר מתחיל לא טוב. בלי שתרגישו בזה מחר יהיה יום עצוב כשמעריב לא יצא לאור ולא בגלל שאני נמנית על קוראות מעריב המושבעות, אלא בגלל שמותו של מעריב, לבד מהיותו צפוי ותולדה ברורה של ניהול לקוי, הוא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. לנו כציבור צריך להיות אינטרס שהתקשורת תוסיף להיות חזקה, כן הפרינט דועך אך מותו של מעריב עדיין מוקדם מדי, בהיעדר מדיום אחר שמחליף את הפרינט ויוצר מדיה תקשורתית חדשה רחבת היקף ותפוצה כל מוות מוקדם של עיתון הוא פגיעה בחופש הביטוי של כולנו. במדינה דמוקרטית,העיתונות ומעמד הביניים הם נדבכים קריטיים מאין כמוהם, כולנו יודעים את זה. את מעמד הביניים המדינה שלנו מכרסמת בעקשנות וכוחו הולך ונשחק ביחד עם העמקת הפערים החברתיים (ההיסטוריה מלמדת שזה לא סימן טוב) והעיתונות נאבקת על חייה. בעידן בו הדיון הדמוקרטי בכיתה נדחק לטובת הטמעת הערכים "אמונה, שואה וצבא" כמאמר שי פירון, כאשר בשם מסורת ישראל מחדירים לתודעת ילדינו את מנטרת "העם הנבחר" ומרעילים את הבארות בגזענות נלוזה שהופכת נורמטיבית, התערערות שני הבסיסים החשובים האלה היא לא פחות ממעוררת דאגה.

איך כל זה קשור ביחד? זה די אלמנטרי. עניין פעוט ושמו זכויות אדם. זה לא עניין של נשים, או ערבים או דתיים או גברים או חילונים או סטרייטים או כל הגדרה אחרת. זה הזכות לכבוד שמגיעה לכולנו. זה זלזול בכל תחום שיש לשים לו סוף (רק במקרים קיצוניים אפשר לסגור על הטלת מטבע, אבל עתיק, בן 2000 שנה לפחות).




יום שבת, 25 בינואר 2014

מתחשבנת עם עצמי וגם עם ראש הממשלה

השבוע הזה השאיר אותי מרוקנת. חסרות לי מילים וחסרה לי אנרגיה ודי ריק לי, ככה שתדעו. פרשת אדם ורטה הוציאה אותי מכליי, הפרשנות המצמצמת ממילא לרעיון הדמוקרטי הקיימת בישראל מעולם לא הרגישה לי כל כך סוגרת וחסרת הבטחה לעתיד כמו השבוע. מותה של שולה אלוני בוודאי לא סייע, אדרבא הוא רק הוכיח את העדרו של שיח הזכויות מהשיח הציבורי ואת שוליותם החברתית של אלה הנאבקים על קיומן של זכויות האדם, במובנן הרחב, בישראל. מותה של המנהיגה ששמה את האדם במרכז ולא חשבה שזו פריווילגיה של בורגנים בשבוע של רדיפה פוליטית חסרת שחר בעידן של דה לגיטימציה של שיח זכויות ושל השמאל הפוליטי בישראל, העמיק את תחושת הריקנות האישית שלי. 


ויש את ההפגנה בטבעון ולא יצאתי אליה, היו לי סיבות טובות לאי הגעתי אבל כולן נראות כל כך ריקות, כי בתכל'ס הייתי צריכה להיות שם. כל המדינה היתה עקרונית צריכה להיות שם ולכן בכלל זה לא היה צריך להיות בטבעון, כי זה של כולנו זה לא רק של טבעון וזה כולנו ולא רק אדם ורטה. וזה בכלל לא צריך להיות מיוחס לשמאל זה חופש הביטוי של כולנו. והשורה התחתונה היא שנשארתי בבית וזה עושה אותי לא ממש טובה כמו שהייתי רוצה. אז יצאתי לרוץ. מוכרחה להגיד שלהיות בלי שום אדם סביבי עשה לי רק טוב, אפרופו זכויות אדם. 


וזה לא שאין על מה לכתוב. יש את החשבון של נתניהו בג'רזי שמסתבר שהוסתר בעיקר מפני אשתו שמחזיקה בדיעה שהאחריות של איש ציבור מתמצית בזה שחשבון ההוצאות שלו משולם במלואו כי הרי מן הידועים שאיש ציבור עושה למעננו וזה המינימום שנוכל לעשות כדי לגמול לו. ולא שאין דוגמאות לזה, ולא תמיד צריך להשוות למנהיגים כמו אובמה, טוני אבוט, דיויד קמרון, אפשר גם לקחת דוגמא ממנהיגים אחרים, גם מהעבר - כמו פרדיננד מרכוס מהפיליפינים, פינושה מצ'ילה שהיו מצליחים לא פחות, או שלא. מה שמפחיד הוא שאם זה נכון, ונתניהו אכן החזיק חשבון מוסתר משרה בעיקר כדי לשלם ליועצים שהיא לא הרשתה לו לשלם מכספם (אבל למרבה הפלא החוק מחייב אותו שכן - לכו תבינו) או כדי להחזיר כספים למפלגה על חשבון ההוצאות ששרה ביקשה, אז הדינמיקה הזוגית וההשלכות ההרסניות שלה על ראש הממשלה, שממילא התדמית שלו אצלי לא משהו, היא איך לומר - מעט חולה. 

אבל מה שרציתי אולי להגיד שיום אחרי מותה של שולה אלוני, לא ללכת להפגנה למען חופש הביטוי ולתמיכה באדם ורטה נראה לי קצת כמו להפקיר את הדרך ששולה התוותה בצורה כל כך ברורה. mea culpa. צריכה לאגור קצת כוחות.  ההפגנה היום היא לא האחרונה, למי שמאמין בצדקת המאבק לזכויות אדם במדינה הזו מחכה עוד דרך ארוכה. טוב לפחות יצאתי לריצה, אומרים שזה טוב לסיבולת לב-ריאה...

יום שישי, 10 בינואר 2014

מה זה סבבה בפנים ובאסה בחוץ? התשובה במהופך - לארשיב םייחה

אולי באמת עלי להפסיק לרגע עם כל הפוליטיקה, כי על מה יש לכתוב היום? על עוד ניסיון ל"תג מחיר"? על החמרת מצבו האינסופית של שרון? על רני רהב (טוב, מעולם לא היתה בי סימפטיה אליו ואף פעם לא הבנתי את סוד הצלחתו של העילג צר האופקים הזה) ועל התנצלותו אחרי התבהמותו המשתלחת שבוודאי לא תוכיח את עצמה לאורך זמן? ועל כמה זה כואב לי בפן האישי שיותר לא אשתה אייס קפה של רולדין (אלא אם כן יפטרו עצמם משירותיו של הרהב)? או ההצלחה של הורדת הקמפיין סר הטעם להעלאת המודעות להשמנה? או אולי קרי out ובניה בהתנחלויות in עד הפעם הבאה? ואולי הפרשה המיסתורית שמטלטלת את צמרת המשטרה (ויפה שנמצא משהו שמצליח לטלטל אותה)? קחו את כל מה שכתבתי עד עכשיו בכל הפוסטים יחד והנה לכם הפוסט של היום. זה לא שמשהו משתנה פה בעצם, אז למה להשחית מילים אם אפשר להנות מיום השישי הזה שאמור להחזיר אלינו את החורף?

ובאמת אם נעזוב קצת את הציבורי הזה, נמצא שהדברים הרבה יותר אופטימיים והחיים ממש נפלאים. השכמתי לי הבוקר עוד טרם השמש שלחה קרניים ראשונות, נסעתי לתל אביב להיפגש עם חבר ותיק ומאמן הכושר שלו ויצאנו לריצה, רצנו לאורך הפארק ועד לנמל, היתה שמש נעימה והיה נפלא להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים, להכיר בזמן שעבר ולהרגיש כאילו דבר לא השתנה - וסליחה שנשמעתי קצת קלישאתית ואני הראשונה להעיר בציניות בפעמים הנדירות שקלישאה ומציאות נפגשות, אבל כולנו יודעים כמה זה נעים בתכל'ס. כן, גם להעלות זכרונות (נו באמת אנשים, אנחנו מדברים פה כבר בעשורים, תנו כבוד), לצחוק בשלושה זמנים (נו, עבר-הווה-עתיד) ולהרגיש באיזשהו מקום שגם הריצה הזו למרות חד פעמיותה היתה כל כך נכונה שהרגישה כמו שגרה, כאילו כל שישי אנחנו נפגשים ככה בבוקר לפתיחה מבריאה של סוף שבוע עם מינון נכון של טבע-עיר, מאמץ-צחוק, של פנאי-סידורים (בכל זאת יום שישי ויש המון דברים להספיק, שזו כידוע מנטרה שגורה בפי), בריאות-קפאין (נו מה נרוץ עד לנמל ולא נעצור לקפה? קטן כזה, על הדרך, בלי להתעכב), דיבורים-הקשבה, לשמוח יחד על חברות חדשה-ישנה. כמה מצחיק ששובר השגרה היה כל כך טבעי. בקיצור איך אפשר לא להיות אנרגטיים?

אחרי כן היו לי תוכניות להגדיל ראש ולעבור בגבעתיים אצל הירקן וחנות הפיצוחים, אך מרכזית עם כאב גרון דרשה טיפול מסור של אמא רחמניה בדמות תה עם לימון, מאכלים רכים, אהבה, פינוקים ומשחקי וידיאו (החמישיה הפותחת להבראה מהירה במצבים לא מסכני חיים). חזרתי, התארגנתי כהלכה ופניתי אחר כבוד לערוך קניות. ועכשיו קפה, בנהזוג לצידי (כן, עדיין מחפשים לעשות רילוקיישן), תכף מטבח עם שלל המצאות לרגל סוף השבוע - אז יופי אתם יודעים ששניצלים, אבל אתם לא יודעים על תוכניות המרציפן, עוגת השמרים, האפונה הסינית שתוקפץ עם עוד אוצרות, תפוחי האדמה, בעצם רק המרק עוד נותר בגדר אניגמה ומזג האויר האביבי הזה בטח לא מסייע לנחרצות (למרות שהגילוי הנאות מחייב אותי להודות שאצלנו נהנים ממרק גם בשיאו של אוגוסט הישראלי). היו תוכניות לסטייקים אבל למי היה כוח ללכת לקצב? והרבה זמן משפחה (נו, טוב, זה תלוי בהיקף העבודה בסוף השבוע אז אין לדעת. אויש, אני והפה הגדול שלי). בכל מקרה כשאני חושבת על חיי הפרטיים מתחשק לי, פחות או יותר, לחבק את כל העולם. טוב כמעט, הרי לא בא לי לחבק את רני רהב, או מירי רגב, או בנט, אויש ואל תתנו לי להתחיל עם ליברמן. טוב לא באמת בא לי לחבק, אולי נסתפק בחיוך, כן זה יהיה יותר אמיתי. כי יש באמת המון סיבות לחייך... בטח כשמנסים להתעלם ממה שקורה בחוץ, כנראה שביום שישי הזה בא להיות קצת בת יענה ולתת לסוף השבוע הזה להחמיר את עצמו בהדרגה בעוד אני עם הראש באדמה (אויש זה מזכיר לי את דברי הפרידה המרגשים [עניין של פרשנות, אני מעריכה שעשוע טוב, אבל לא רוצה לקלקל לכם] של רונן שובל מ"אם תרצו" שפרש בשיאו [שוב, עניין של פרשנות] בעיקר הקטע של ביסוס אליטה ציונית חלופית שלא תיתן לעמנו לסגת מחפירות חייו. come on בנאדם, לפחות תהיה רהוט ואל תלהג מילות מפתח לא קשורות ושזורות באסוציאציות קלושות המתכתבות באופן עקרוני עם הניסיון לפאתוס אך מתגבשות למשהו ערטילאי ופתטי כאחד. סליחה שוב נסחפתי. תראו מה עשיתם, אמרתי שאני לא מדברת על פוליטיקה. שוין.

שיהיה סוף שבוע כמו שאתם רוצים שיהיה לכם

יום שני, 25 בנובמבר 2013

נתניהו ואני צריכים לחזור לשגרה

נכון, לא כתבתי כבר יותר מ- 24 שעות וזה בהחלט לא רגיל והייתי כל כך עייפה שזה לא היה חסר לי, זה רק ניקר במוחי אבל העברתי את זה הלאה. אין בכך משום חוסר אחריות, רק חוסר קליל בשעות שינה שנוצר עקב עבודה מאומצת כדי שהמסיבה תהיה מוצלחת. היתה. עכשיו אפשר קצת לחזור לשיגרה, והעובדה שיש לנו יומיים להכין 3 חנוכיות (כן, הילדים מכינים כל שנה חנוכיה חדשה לכל אחד, אשר מלבד היותן מתקן להדלקת נרות החנוכה, הן גם מסתובבות איתנו לכל מקום שבו אנו מדליקים נרות) וחמישה ימים להכין הצגה קצרה והיתולית לחנוכה למסיבת החנוכה של משפחות החינוך הביתי היא אולי מעט מטרידה אך נראית בהחלט אפשרית ואף מרמזת על חזרה לשגרה. זאת אומרת, שאני בניגוד לנתניהו לא צריכה שיחת הרגעה מאובמה, אני בסדר. בתכל'ס ובלי שום קשר, גם נתניהו יודע שזה בסדר ושההסכם הוא אולי לא מה שהוא קיווה לו, בכל זאת מופע התפוצצות היה נראה לו משהו שלא כדאי לפספס, אבל ההסכם מכיל מספיק ביטחונות גם עבור ישראל. גם נתניהו יודע שהדרמה חלפה ושעכשיו הוא עוד ישמיע קולות מחאה אבל הם ילכו וידוֹמוּ.

אני מניחה שזה מצער אותו - איראן הייתה נושא ממש טוב כדי להבהיל את כולנו ולהסיט את המיקוד מהבעיות בתוך ישראל ולהתפיח כראוי את תקציב הביטחון שכמעט וצומצם משמעותית. בכלל נתניהו מעדיף את הזירה הבינלאומית מאשר את הזירה הישראלית, ולמען האמת אני מבינה אותו, הפוליטיקה של הגדולים מעניינת יותר מהתמודדות עם הגנון של בנט וחבריו ומִשְחקי החברה המשונים ששריו נוטים לשחק. גם אצלנו בבית הימים שלפני יום ההולדת, מלאים פעילות נוספת, מפרים שגרה וזה תמיד מעניין הרבה יותר. וזה מעבר לעובדה שבאנגלית הכל נשמע יותר טוב (אולי גם אני צריכה לנסות?). אבל אני בטוחה שכמו שאצלנו יום ההולדת הבא כבר מציץ מעבר לפינה, גם הוא עוד ימצא סיבות לעמוד ולהחזיק צילומי אויר של אושויץ או ציור פצצה או שאולי הוא ישלוף ציור חדש מהכובע, בכל זאת הוא למד ארכיטקטורה ויצירה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלו, לא ככה? בטח ככה. 

ועוד דבר אחד בקשר להסכם, ישראל אמרה גלויות שהיא לא מחוייבת לו וזה מצרף את ההסכם הזה לרשימה הקצרה של הסכמים שישראל נמנעת מהם ובראשם - האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. השאלה היא אם צריך להכביר על זה מילים? אני טוענת שזה מדבר בפני עצמו. בכל מקרה, גם אני וגם נתניהו מוכרחים לחזור לשגרה - הוא לזו של אחרי ההסכם עם איראן ואני לשגרה הרגילה של פוסט ימי הולדת. אני מניחה ששנינו צריכים קצת זמן להירגע - הוא מהדרמה והבכיינות ואני מהבלאגן שהפריע כל כך לשגרה שלנו.

בכל מקרה, עלינו עברה שבת יומוהולדת שמחה ומאושרת, עם הרבה לגו, חברים ועוגות. בערב, כשכולם עזבו נותרנו עם ילדים מאושרים, בית מטונף והרבה שמחה. אני נשארתי גם עם איזה רצון מעומעם לרוץ, אבל נשארתי עם "גם לנקות את הבית זה כושר". אבל זהו, שזה לא. אבל גם אני מוכרחה להודות שאין טעם לנסות ולאמץ את עצמך עד לאפיסת כוחות ושללכת לישון זה לפעמים יותר חשוב מלסמן עוד וי ברשימת המטלות. אני כולי תקווה שאלי היקים הנורדיים לא יכעסו עלי עכשיו כשהמריתי את הדיבר הראשון והוא אם יש לך מה לעשות עד שאתה לא מסיים אותו אתה לא הולך לנוח. אכן ויתרתי לעצמי ועכשיו השאלה היא אם החיים יוכלו אי פעם לחזור לשגרה? התשובה כנראה לא מאחרת לבוא כי ממש בעוד רגעים ספורים, אחרי שאגמור לארגן אוכל וילדים, אנחנו נצא שוב ליער.

יום שבת, 16 בנובמבר 2013

פוסט קצר של פריקת תסכול מלבבת

שבת בבוקר. אחרי שבוע בו כל יום היה מלא חוויות ומשמח, שמרוב פעילות רק בבוקר ובערב הוצפו הילדים מחדש בגעגועים, שכמעט כל יום בו נרשמה נסיעה בינעירונית, שבכל בוקר כשקמתי מוקדם כדי לרוץ הקטנטן התעורר ולא איפשר אימון אבל חוץ מזה הכל פעל הרבה מעל המצופה, אחרי שבוע כזה רציתי להתמכר לשבת הזו. לנוח ובעיקר להתכונן למסיבת יום ההולדת של הקטנטן בשבוע הבא וגם כמובן לרוץ אחר הצהריים אחרי שבוע נטול ריצה. זו פעם ראשונה שאני שבוע לפני המסיבה ושום דבר, אבל שום דבר לא מאורגן. כלום, גורנישט, נדה, זיפ. קצת מלחיץ אם לומר את האמת אבל הייתה לי תחושה שאני אצליח בכל זאת. התחושה הזו מתחילה להיסדק ממש ברגעים אלה, בעודי יושבת ליד הקטנטן שיש לו חום מאתמול ועכשיו מתלונן על כאבי אוזניים. מה שנותן דוגמא חיה נוספת למשפט השגור - תכנונים לחוד ומעשים לחוד. קראו לי רואת שחורות אך אני לא חושבת שההשתהות שלי תמנע את הבלתי נמנע. אז במקום לגזור סול ולצייר, לעשות הפסקת קניות בסופר, לאכול צהריים ולהמשיך באירגונים, יש לי תחושה שעוד לא הרבה זמן אצא, אני על טפי, למוקד החירום של קופת החולים.

מה שמחזיר אותי לשאלת השבוע ששאל הבכור והשאיר אותי לשבריר השניה מחוסרת מילים - ומה אם אנחנו סתם חלום של מישהו אחר ואנחנו לא באמת קיימים? ברור ששאלה כזו גררה שיחה שהיתה יכולה להיות פילוסופית לולא הגדול הצהיר שהוא עייף מדי עכשיו. אבל עכשיו, מול ילד חולה ופוסט קצת צולע, אני מוכרחה לציין שאם זה באמת נכון, לא ברור הצורך לאתגר אותי יותר בחלום הזה? מה לא הספיק למוח הקודח שחולם את החלום הזה? בשבוע אחד הוא כבר חלם לי - בנזוג בחו"ל, שלושה ילדים בחינוך ביתי, בית לתפעל, לארגן מסיבת יומולדת, לארגן מסיבת חנוכה שכונתית, להכין תקציב לבניין לשנה הבאה, לשמור על עוד שני גורי חתולים קטנטנים כולל האכלה מבקבוק, לנקות אחרי שהחתול הגדול מקיא, תוכית מחרבנת, נורות נשרפות, טוסטרים מתפוצצים ואינסוף אירועים. עמדתי בכל האתגרים אם מקלים בנושא יום ההולדת ומסכימים להנחה שלכתוב הזמנה, תפריט ואת סדר הפעילויות במסיבה זה כבר קצת לארגן, אז אם עמדתי בכל אלה ולא ממש התלוננתי שלא הצלחתי לרוץ - באמת היה צריך גם ילד חולה? לא חבל על הילד? הרי גם עם זה אני אסתדר, אז למה להמשיך לנסות? ומה עם איכות הסביבה? הרי אני אפילו לא יודעת איפה המוקד פה בפאקינג רחובות ואני אסע לתל אביב - לא חבל על איכות הסביבה? 

ועכשיו למציאות - לקחת או לא לקחת זו השאלה? התשובה היא גבולית ואני מעדיפה תשובות נחרצות. האם זה סובל דיחוי עד מחר בבוקר? האם לחכות עוד קצת ולראות איך הוא? אני מניחה שאני אחכה עוד קצת, אין כמו אי ודאות עם קפה של בוקר שכבר התקרר. בינתיים נגזור קצת סול ונקווה לטוב, מה שבטוח זה שהלכה הריצה. 

יום שני, 4 בנובמבר 2013

גב תפוס והזה. ומיהו זה? זה עוד יתגלה

הגב שלי כואב. זה די משתק אותי למען האמת, למרות ניסיונותיי הכמעט הירואיים לעשות הכל כרגיל. בבוקר אפילו חשבתי לרוץ כדי לשחרר את זה, אבל כשלקחה לי דקה להגיע מחדר השינה למטבח הבנתי שכנראה ריצה לא באה בחשבון. אז נכנסתי למטבח כי מישהו צריך לארגן את הילדים לחוג בכל זאת וביער הם נעשים רעבים כידוע. הצלחתי להתקדם ללא תקלות והופ לאוטו. ביער הורדתי את הגדולים, אבל הקטן נתלה עלי כמו גור פצפון ולא ידעתי אם לעמוד ישר או להתנדנד קלות מרגל אל רגל כי לא היה לי ברור מה כואב יותר. אז ככה אני מעבירה את היום, מין נאחס שכזה, לא מוצאת לי מקום, לא מרוצה מעצמי, בעיקר משתדלת לותר לעצמי ולהמשיך הלאה עד לשעת ההשכבה המבורכת. בינתיים מצליחה בקושי בכובעי כנהג הסעות.

חזרתי עכשיו מההסעה האחרונה ולא שהפסיק לכאוב לי הגב, אבל עכשיו כואב לי הלב הרבה יותר. לבכור שלי יש פסוריאזיס עצבני וכפות הידיים שלו מאוד יבשות ומתקלפות. טיפולי הפוטותרפיה עבדו עד גבול מסוים ואז הוחלט להפסיק כי אין שיפור. אנחנו מנסים, כבר כתבתי על זה, המון דרכים ועכשיו אנחנו מתמרחים בחמאת שיאה טהורה וזה עוזר, גם הוא מרגיש את השיפור והוא נלחם כמו לביאה, שזה הרבה יותר מאריה כידוע. במסגרת החינוך הביתי, כל הילדים בלי יוצא מן הכלל תומכים בו ומתחשבים ואוהבים. אבל בשיעור הקפואירה יש ילד שאם הייתי יכולה לטלטל, תאמינו לי שלא הייתי עוצרת את עצמי. בשיעור הפתוח בסוף השנה שעברה, ראיתי את ההתנהגות שלו מול הבכור, איך הוא מתרחק בהבעת גועל ועיוותי גוף ואיך הוא גורם לאחרים להתנהג כמוהו. זה היה השיעור האחרון אז לא אמרתי כלום, והייתי מאוד גאה בגיבור הקטן שלי שהתמודד עם זה שנה שלמה ולא אמר לי כלום. השנה הזה (שמכאן ואילך זה הכינוי שילד זה זוכה לו) לא התחיל את החוג ורווח לי, הילד שלי פרח ואפילו כשהצטרף ילד מהשנה שעברה, הוא נתן לבכור צ'אנס ואף בחר בו כבן זוג. הבכור היה מאושר. כשעשינו שיעור ניסיון בחוג טניס והזה היה שם, מיד ראיתי איך הוא פסל את החוג והבנתי, לא דחקתי. אבל אז הוא הצטרף שוב לחוג קפואירה ולילד שלי הרבה פחות נחמד. היום הוא נכנס לאוטו וסיפר חוויות. לא היה לו קל, שאלתי אם הוא רוצה שאדבר עם האמא של הזה, הוא ענה לי שבסוף הזה יהיה עוד יותר מגעיל בגלל זה וגם ככה החרם הזה מכאיב לו. חרם. חרם. חרם. יש ילד מטומטם שעושה על הילד שלי חרם בגלל שיש לו פסוריאזיס. בא לי למות. בא לי לחנוק את הילד הזה עם ההורים שלו. במקום זה אני חושבת על דרך יצירתית כדי לנסות ולעזור.

אני לא מוכנה לקבל את האמרה הפטרונית של עולם המבוגרים שהילדים הם אכזריים. הילדים לא אכזריים הם פשוט עושים את מה שאנחנו עושים רק בלי העמדת הפנים. ילד שגדל בסביבה תומכת, לומד להיות תומך בעצמו. ילד שגדל בסביבה סבלנית ומקבלת יהיה כזה גם בעצמו. לילדים שלנו יש מודל לחיקוי - אנחנו. הילדים שלנו משקפים אותנו, את הטעויות שלנו. וכמה טעויות אנחנו עושים עם הילדים שלנו, אם רק היינו יודעים לתת להם עוד קצת תשומת לב ואהבה, קצת הסתכלות על העולם, קצת סבלנות. אבל למי יש זמן, נכון? 

יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

סתם - פוסט רציני על זמן שנראה ללא תכלית

אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט. 

כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית. 

אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו. 

קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם. 

אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי  המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

פוסט על ריצה ועל תיכנונים

מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק  - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.

לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע)  ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט. 

ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.

התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.


יום שבת, 31 באוגוסט 2013

לא מוצאת שם טוב לפוסט

היה לי סופשבוע עצל במיוחד, על אף שתי הריצות שהצלחתי לדחוף איכשהו. זה עשוי להיות ממכר, גם הריצות וגם העצלות. 10 שנות הורות אינטנסיבית במיוחד והנה כבר שנה וקצת שאני מגלה עד כמה גיחה קצרה מתוך היומיום משפרת את החיים. זה התחיל שבנזוגי פוטר מעבודתו והתחלתי לקחת לי זמני ריצה קבועים תוך סימון ריצת הלילה של תל אביב כיעד. תמיד הייתי טיפוס ספורטיבי ואז פגשתי אותו, את בנזוגי שרעיון הכושר מחליק ממנו כמו ביצה על טפלון ולא נדבק וספורט אקסטרים זה רק ב- Playstation או עם הילדים ב- wii. ולחזור לרוץ, לתחושה של הגוף כשהוא מתאמץ, לאמונה בעצמך וביכולת שלך, לסיפוק, לאנדורפינים זה היה כמו לחזור לעצמי (פאוזה של התלוצצות עצמית על הקילוגרמים שנשררו בדרך לגילוי המחודש. נגמר).

ריצת הלילה בתל אביב עברה מצוין והוכיחה לי שאני לא בנאדם שאוהב תחרויות, שלהתחכח ביד מיוזעת, מסוקסת ככל שתהיה, יכול לעורר בי רצון להקיא שבוע ושלרוץ זה הכי כיף לבד, מקסימום עם חברה. התמכרתי וגיליתי שתמיד אפשר למצוא לזה זמן אפילו בתוך האינטנסיביות האינסופית של ההורות. וזה עוד בלי להביא את הסאב-קונטקסט של מה שזה עושה לילדים, ממש דוגמא ומופת. 

אבל העשייה העצמית ומציאת הזמן לא נגמרו כאן - הם המשיכו עם התנדבות לועד הבנין (טעות. טועים. טעיתי.), ואז בחירה ליו"ר ועד השכונה (אין לי תרוץ, פעם שניה מורה על איתגור בתחום הפקת לקחים. סתם - אני רק לא רוצה להיכנס להסברים על האמונה שלי בדבר העשייה הקהילתי וגם שוב למצב את עצמי כנותנת דוגמא לילדים זה מתחיל להישמע מייגע). ואז התחלתי למצוא זמן לכתיבה ואז התחיל הבלוג ופתאום יש זמן להכל. אמא שלי כל הזמן חששה שאלך לאיבוד בתוך החינוך הביתי, מעולם לא אבדה לי דרכי אבל כנראה שמבחוץ זה היה נראה לא משכנע. כולם חשבו שאין יותר קרן, נשארה רק אמא. לא הלכתי לאיבוד ועוד שלושה שבועות אני אפילו נוסעת עם בנזוגי לראשונה לחו"ל לבד. 

מה שגיליתי פתאום זה שבעשר השנים האחרונות, בהן לפחות בעיני הרשויות אני עקרת בית, למדתי יותר מאשר בכל 20 שנות השכלתי הפורמלית (בלי להחשיב גנים), שיכללתי את עצמי בהמון אופני וחלקם יצירתיים במיוחד ובכלל לא הלכתי לאיבוד, רק התפתחתי. ומתוך זה אני יודעת היום שהמשימה לגדל את ילדיי בבית לא העלימה אותי, שש אותיות קדימה ובמקום ל' צ' והנה מה שקרה לי התעצמתי (ולא רק בגלל שאני חזקה יותר עכשיו שאני רצה. הקטנוניות). 

אז מה עכשיו? עכשיו כשאני יודעת שיש זמן להכל, החלטתי על פרוייקט חדש - יש לי סיפור ילדים שמאס בישיבה בכונן המחשב והוא רוצה לפרוץ החוצה. הסנונית הראשונה שאולי תביא ליציאתם מהכונן של עוד חברים. ומה שנותר לי לפצח זה איך לעשות את זה. בכל מקרה נראה לי שזה ערב של תחילת שבוע חדש אפילו יותר משעשע מקודמו. ודרך אגב, התוכית אלברטה מתאוששת ומוסרת ד"ש.

יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

בוקר עם נגיעות של סרט אימה

טוב. מעניין. עוד לא היה לי שקט לגבש ואני שופכת כאן חומר לא מעובד ראו הוזהרתם. יום כזה של תיכנונים לחוד ומעשה לחוד. אכן קמתי בשש והצלחתי להדוף בגבורה את מחשבות הכפירה שקראו לי לשוב למיטה לעוד קצת. יצאתי לריצה, שמש אדומה ויפה ועד לא לגמרי חמה הפציעה וזה היה סימן טוב. כנראה שלא כי היה סבבה עד שבקילומטר השישי איזו הולכת רגל קפצה לי למסלול והברך שלי זזה בצורה מאוד לא טבעית. הלכה הריצה, התחיל הדידוי עד הבית. מים, קפה, מקלחת והעוד כולם ישנים יצאתי לרופאה. היה מגניב עכשיו גם יש לי שם של תסמונת אוטו-אימיונית במקום סתם תת פעילות של בלוטת התריס אבל הכל תקין ומסתבר לאחר מישוש שהבלוטה חלקה. הגאג של ההקאה עיוות לי מעט את החיוך אבל הרופאה לא התרשמה מהניסיון. חזרה הביתה. להפתעתי ילדים ערים, בנזוג מתפקד ולא סתם הם כולם לבושים ומוכנים לקבל את היום.

אז התחיל הקרב על השוקו, אבל לא נראה לי שהיו עושים מזה פרסומת. להפתעתי, בלי לבקש רגע לדבר על זה (ואולי החשש מזה שנדבר על זה) והגדולים מצאו פתרון. הו, גאולה. ואז צלצול בדלת ונכנס צוות הטלוויזיה שבא לראיין אותנו בבית ופתאום יש שני ילדים קטנים מוצפים ולא מסוגלים למצוא מנוחה ורק בכור אחד שחי למען אור הזרקורים. החלטנו לאפות עוגת שוקולד. אם חשבתם ששוקולד זה מילת קסם מסתבר שלא. צריך היה לריב על הכיסא ועל הקנווד ועל השוקולד המריר ועל הערבוב ועל שבירת הביצים (טוב, אולי עדיף שאביא את המתכון כי לכל שלב היה ריב). עכשיו ברור שבדרך כלל לאפות עוגה זה אחד הדברים שהם הכי אוהבים וזה עובר ללא תקלות, נכון? אז האנרגיה הקוסמית המופלאה הביאה אלינו ריב ומדון ואמא נבוכה. תודה לאלוהי עוגות השוקולד שיצר עוגות קלות להכנה כי אחרת זה יכול היה להיות אפילו יותר כאוטי. עם הכנסת העוגה לתנור היתה ציפיה לשקט כי הרי הגיע שלב ליקוק הלקקנים (דרך אגב לרוב זה שלב פוטוגני ומלא באושר). לא עבד. צפוי.

או אז המרכזית התאפסה על עצמה והחליטה לצייר. נשמע טוב. לא עבד. גם הקטן רצה ובדיוק את אותם הצבעים ואז החל הריב על מגירת הצבעים. אז ניסיתי לגמור את זה בהמון דרכים, ניסיתי להצחיק אותם והבאתי סרט מדידה כדי לוודא שהמגירה בדיוק באמצע. באמת שהשתדלתי, לא עבד. הצוות דיבר על הסבלנות שלי ואילו אז הפציעה המרכזית, שבאמת חוש ההומור שלה מופלא, ואמרה שכן אבל אמא גם מתפוצצת. צודקת. הסברתי שזה משהו שאני מאוד משתדלת לא לעשות והילדים יודעים כמה אני עובדת על זה. הבכור ישר פירגן והמרכזית? המרכזית אמרה כן אבל אמא מתפוצצת. האמת שהפעם אמא נקרעה מצחוק. לאחר ההפוגה הקומית, המשיכו העיניינים להסתבך. ואז צלצול בדלת.

מי? נכון, הגיעה המפקחת. אוי הברוֹך. באמת שמזל שהיא אישה מקסימה. הצלחתי לארגן אפילו שתתראיין לכתבה. נראה לי שצוות הטלוויזיה יצא קצת מאוכזב. לנו יצא יום הכי לא שגרתי בעולם ולכי תוכיחי אחר כך שהם באמת החברים הכי טובים ולרוב הכל זורם. היה לגמרי אותנטי וממש לא מה שתיכננתי. 

הצוות הלך, המפקחת ואני עוד קישקשנו על הא ועל דא ולא ממש על חינוך ביתי. למדנו כבר להכיר אחת את השניה, והיא גם באמת קוראת את הדוחות שאני שולחת לה. ועכשיו סיימתי לאכול עוגת שוקולד חמה וממש טעימה עם הילדים והבדיחה שהתגלגלה פה זה "ואמא מתפוצצת". העיקר שהכל נגמר בצחוק. מחומר הגלם שיצא מפה יכולות לצאת אלפי כתבות שונות, מעניין מה יצא בסוף.