כשהאין הכי מורגש

תמונת אילוסטרציה, יו נואו

כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת האנושית להפנים את הכאב ולהפוך אותו לבלתי מורגש בחיי היומיום. לא כאב פיזי, אם כי ניתן לומר שזה גם, כי אחרת אין להסביר למה הוא כל כך מורגש ונוכח. אני לומדת לחיות לצידו, מוציאה אותי מתוכי כי כבר אין בי אנרגיה לשאת אותו בתוכי כל הזמן, מקטינה ומצמצמת אותו כל כך עד שהוא הופך לכמעט בלתי מורגש. אפילו תדירות הצביטות שהקפיצו את הלב פוחתת עד לאין ומשתנה לצביטה מתמשכת בתדר נמוך. הוא שם, אבל הוא כבר לא מכשול אלא עובדה שלומדים לחיות איתה. הזמן חולף ולמרות שהמחשבה מנקרת בירכתי המוח, מדי יום את מציינת לעצמך בעצב קל, מתוך הכרה באובדן, שכנראה זה כבר לא יחזור. ההשלמה הבלתי נמנעת עם המצב היא סוג של פיתרון, בהנחה שאת שואפת לשמור על איזון הטרפת בחייך, כי השאיפה לנורמליות היא לגמרי יחסית. 

סופי בהחלט

היכולת הזו נפלאה וחיונית אבל ללמוד לחיות עם הכאב זה גם עסק מעציב. הדיסוננס הזה, קשה ככל שיהיה, הוא כל כך מהותי שהוא מחוייב המציאות. כאשר קורה שאחרי ניסיונות אינספור אני מרימה ידיים, ואדירים עדי שזה לא קורה הרבה, אני שמחה על הקבלה הזו כי היא מביאה עימה הקלה, אבל אני גם מוצאת את עצמי מוטרדת ממנה לא פחות. הנטייה הטבעית שלי היא לעקוב אחרי כלל האצבע (ביטוי משונה בעל הסבר מעניין) שכל עוד אפשר לנסות מנסים, מן הטעם הפשוט שלפעמים המאוחר מדי הוא מוחלט. האמונה שיש בכוחך לשנות משהו היא חלק בסיסי ממי שאני והיא מתכתבת עם ההנחה שתמיד יש אינסוף אפשרויות בתוך כל נקודה נתונה. זה גם יושב על המקום הזה בתוכי שחש אחראי על כל מה שקורה מסביב ותמיד מחפש איפה אני יכולה לשפר. כאשר מדובר באנשים שאינם חשובים לי, אני יודעת לנתק. כאשר מדובר במשהו זמני, אני יודעת לתת מרחב. אבל כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת הרי שלצאת מנקודת הנחה שמרחק יעשה לי טוב, היא תכלס מחשבה מאוד עגומה. בהנחה שלאהוב מישהו זה להיות קרוב אליו, מה שלא תמיד נכון במציאות.

מפתח לחלקים הסגורים שבלב

לאבד אנשים אהובים בעודם בחיים זה לא פשוט, בעיקר כאשר חברתית או מסורתית האנשים האלה אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. כאשר יש ריב גדול או קרע שאיחויו נדמה בלתי אפשרי, אחרי כל הדרמה אתה נשאר כואב וממשיך הלאה. מותיר בתוכך מקום קטן לתקווה שאולי זה יחזור, אבל משאיר את המקום הזה קטן ככל האפשר. זה קרה לי בעבר ושנים רבות חייתי במנותק מקשר שאמור להיות יציב וקבוע. השנים שעברו יצרו השלמה עם המציאות ובמשך שנים חייתי בלי, היו בי געגועים ולמדתי לחיות איתם נעולים בחלק סודי בלב, מבחוץ לא הראיתי דבר. כשהתבגרתי נסיבות שונות הביאו אותי לחדש את הקשר אבל בתוך המון מגבלות והוא קיים היום ומתפקד בעזרת מתקנים שונים שייצרתי ותיכננתי כדי לאפשר את הקשר. לצערי בעיקר למדתי לא לצפות ולהבין את המציאות כפי שהיא, על כל מגבלותיה, ולקבל אותה. 

לפעמים זה מרגיש כמו מדבר

הבעיה מתחילה במצבים שניתנים לגישור ושאפשר למנוע בעזרת רצון משותף משני הצדדים. בעיקר במצבים שאתה מרגיש שהיית הכי גלוי לב ושעשית את זה כדי להושיט יד ואחר כך סולם ואחר כך חבל ואחר כך עוד נתת לקול שלך להדהד מעל התהום הנפערת כדי שעוד משהו ייגע ושום דבר לא עוזר. הצד השני הגיע למקום הכי קרוב שהוא מוכן להגיע ובין המקום שלך למקום שלו יש מרחב כל כך עצום. אם אתה כבר מרגיש שהלכת הכי רחוק שאתה יכול ואין לך את היכולת לצעוד עוד בלי לשלם על זה מחיר שאתה לא מוכן לשלם, אז כנראה שאין ברירה אלא לקבל את המרחק כמצב נתון ואתה לומד את הטכניקות המתאימות כדי להמשיך. לומד להשלים עם המצב הנתון, לוותר על הציפייה, לוותר על התקווה שזה יחזור ולמלא את החלל בדברים אחרים שיסתירו את המקום של זה שהיה שם פעם.

ואז אני מוצאת את עצמי נדהמת שפתאום בתוך כל המגננות שפיתחתי לעצמי, סיטואציה אחת קטנה יכולה להכאיב ולהעיד שבעצם החלל עוד לא נסגר, שלא הכל נעול ושיש עוד עצבים חשופים שרועדים דווקא כשהאין הוא המורגש ביותר. יום הולדת 40 שלי היה סיטואציה כזו ופתאום כל כך כאב לי שציון דרך שכזה לא גרם לצד השני לפתוח את הדלת שציריה כבר לא שומנו מזמן אבל למרגלותיה עדיין הזמנה. מצאתי את עצמי שוב באמצע המדבר המטאפורי של הקשר שלנו חושבת איך בכל זאת אוכל לעשות עוד צעד, ואז חושבת שאם אפילו יום הולדת 40 שלי לא היה מספיק חשוב אז אולי אין טעם. ופתאום הבנתי שהמכונה המשומנת הזו של רגשות לפעמים לא יודעת באמת מה לבחור. לכן לפעמים הכל קצת בלימבו, כמעט מאופסן אבל לא. וזה יכול לייאש, אבל קצת כמו בתיבת פנדורה, אפשר להבחין גם בהיבהוב קלוש של תקווה. לפעמים גם בדיוק לא לדעת זה לא ממש נורא, זה משאיר איזשהו סדק וסדק זה לא בהכרח רע.



כנראה שהפוסט הזה היה צריך להסתיים בסדק, בכל זאת יום הולדת 80 ללאונרד כהן זו עוד סיבה לשמוע את השיר הזה, להצטרף אליו ולפרסם את המילים האלה שנאבקו כבר כל כך הרבה ימים להיכתב.

פרופורציות

זה שאני מצליחה לכתוב בכל יום (כן, גם כשלעיתים אני לא מפרסמת כל יום) זה נס. אני יודעת שזה נס, אבל אני מתעכבת ורואה את זה רק לעיתים רחוקות. ביומיום העמוס זה נכנס כל כך לשגרה עד שאני מצליחה לפספס את טיבו של הנס הקטן והטוב הזה. כן ברור שזה לא באמת נס, אלא כמו כל דבר זה עניין של החלטה, אך כמו בכל החלטה נכנסים המון שיקולים שלא מאפשרים להתמיד בכל מצב אך הנחישות בהחלט מסייעת לזה. נורא קל בחינוך ביתי, כשלרוב יש כל הזמן המון דברים לעשות ותמיד (כמעט) יש רצון לנוכחותי, לא לעמוד על שלך, או לוותר על הזמן העצמי כי את אמא כל הזמן צריכים. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי כותבת עם המון הפסקות כי לגנוב זמנים רצופים ונקיים לכתיבה זה דורש הרגלים אחרים, הרגלים שככל הנראה עוד לא רכשתי (כמעט נפלתי בלשוני וכתבתי רכשנו). אני תמיד לוקחת ללב כשאני לא מצליחה להתפנות לכתיבה כמו שהייתי רוצה, ויודעת להתבאס על הקטן. אבל יש לי בלוג ואני כותבת וזה די מדהים ואת זה אני נוטה לשכוח. פרופורציות.

החיים שלנו הם מאוד יחסיים ולא רק בגלל שהם בסופו של דבר נגמרים ואיננו יודעים מתי, אלא בגלל שאנחנו נוטים המון פעמים לראות דברים בצורה המנותקת מגדולתם של החיים ונכנסים ראש בראש בדברים שאם נסתכל עליהם מפרספקטיבה הם לא ייראו לנו כל כך גדולים. השבוע, באחת מקבוצות החינוך הביתי שאני חברה בהן, עלו לדיון הקשיים שיש לנו כהורים בחינוך ביתי. מרבית האימהות שענו התלוננו, ובצדק, על היעדר הזמן שלהן עם עצמן, על הטואטליות הזו שדורשת כהורה להיות סובלני וקשוב ודרוך מחד ובלי הפסקות מאידך. בניגוד לכל מקום עבודה אחר, בו יש בכל זאת הפוגות קטנות - ארוחות, הפסקות קפה, נסיעות, חזרה הביתה וכאלה. בחינוך ביתי העבודה היא 24/7, בטח אם תוסיפו הנקה מאוחרת ולינה במיטה משותפת ואם אין עוד מישהו שבא ועוזר וקצת לוקח את הילדים אין ממש רגעים של פנאי, בטח לא בשנים בהם יש עוד תינוק/פעוט בבית. פעמים רבות זה יוצר קושי עצום. תחושה מעיקה שלמרות שהבחירה הזו באה מרצון, היא מתיישבת במקום של ביטול העצמי ואין נקודה כואבת מזו. קשה לנו פעמים לראות בקשיים שלנו משהו זמני, תחושת המחנק שמלווה אותנו בהתמודדות יכולה לערפל את הראייה הכוללת וליצור בלבול אמיתי עד לתחושת ורטיגו קלה. אבל אז עלתה אמא נוספת ומה שהיה לה לומר הפך את הקושי הזה לבטל בשישים. כל מה שהיא אמרה זה שהקושי האמיתי של אמא הוא להסתכל על התינוק שלה ולא לדעת אם הוא אי פעם ילך או ידבר. כמה נכון. פרופורציות.

כמה נפלאות דרכי הפרופורציות. אני מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בזה מאוחר מדי. אבל למעשה אף פעם לא מאוחר מדי כי כל עוד לא ויתרנו על הלמידה עוד יש מקום לשיפורים. והנה עוד דוגמא מעכשיו - יושבת וכותבת לפתע אזעקה. אני יודעת ששוב נפרסה באזורי "כיפת הברזל". נכנסת ללחץ קל וגם פנימה הביתה, מציעה לילדים להיכנס למרחב המוגן ומציינת ברעד שזה בטח רק תרגיל. הטלפון מצפצף - "תרגיל פיקוד העורף באזורך - אנא השתתף בסקר". מקללת. עבר.כל מה שנשאר זה אולי עוד כמה שערות לבנות, אבל בתוך כל הלבן שכבר יש זה באמת לא מובחן, אז הכל בסדר, אפשר לצאת מהמחבוא. פרופורציות.

אז כנראה כמו אמר פעם איינשטיין - הכל יחסי. זה מתקשר לי גם להורות שלנו - פעמים רבות אנחנו כועסים על הילדים שלנו בגלל דברים מוצדקים (לפחות בעינינו), אבל הכעס שלנו רק מרחיק אותם יותר ולמעשה גם מרחיק אותנו מהנקודה אותה רצינו להעביר. אם נשכיל להבין שמה שהם עושים לא מיועד נגדנו והתגובה שלנו היא מקור הלמידה שלהם, אז אולי במידה מסויימת גם נוכל להכניס קצת פרופורציות לחיים שלנו, דווקא במקום שבו הכי קשה לנו. כי זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, זה לוקח יותר זמן ובוודאי לוקח יותר תרגול, אבל מביא לתוצאות הרבה יותר טובות ואולי גם ימנע שעות של תרגול מיותר כשהילדים שלנו יהיו הורים (בתכל'ס - הרי מי שישמור על הילדים האלה זה אנחנו - אז ההשקעה כדאית וההנאה מובטחת).  

אבל יותר מכל אני רוצה להגיד שהכתיבה הזו מכניסה אותי לפרופורציות (ולא לא בגלל שהפריצה שלי לתודעה העולמית מתעכבת מעבר למשוער, זאת אומרת לפני 192 פוסטים...). היא מאפשרת לי לקחת רגע לחשיבה ולראות איפה אני נמצאת ביחס לדברים. כי כנראה שבאמת הכל מתמצה בפרופורציות. יום טוב ויחסי לכם. לפעמים גם לא רע פשוט יום סביר...