חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מתיחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מתיחה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 30 בינואר 2015

אחת מתנחלת, דוסית, אחת שמאלנית אתאיסית. אחיות

שתקתי קצת ביומיים האחרונים ולא שלא היה על מה לכתוב, עם המוות המיותר בצפון במסגרת "הרוֹג לי והרוֹג לך", אוחנה כן אח או אוחנה לא אח או אוחנה רק אח חורג, בקבוקי פיקדון והרגלי השתיה התמוהים של הזוג נתניהו ועוד ועוד. ולא היה לי יותר מדי כוח לזה. בנט שעד עכשיו לא עשה הרבה טעויות ונתניהו שעד עכשיו בעיקר עושה טעויות והרצוג שאדירים יודע למה הוא מחכה, אבל הסנוז כבר על אחוזי סוללה בודדים ואם הוא לא יעשה כלום חלון ההזדמנויות רק ילך וייסגר. שגיונות עצובים על מהפך שיכול לקרות. אבל הימים האחרונים גרמו לי דווקא להתכנס לתוך עצמי. אז הנה עוד פוסט אישי.

בעוד בנט מדבר על אחים ומבחין בין מי שהוא אח ומי שהוא סתם בוגד, משפחות אמיתיות מדגימות ניסיונות מוזרים העולים על כל מציאות ומוכיחות שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אני לרוב לא כותבת יותר מדי על המשפחה שלי. למדתי שלמרות שאני לא כותבת שום דבר שלא ידוע לכל המשתתפים ושום דבר שיכול לפגוע במישהו, עדיין המשפחה שלי מעדיפה לא להיות לא נושא, לא נשוא ולא מושא כתיבתי. כשכתבתי זה כבר הוכיח את עצמו כמחולל מהומות בכוס תה ותה כידוע, בטח בחורף, הוא לא משהו שאתה מעניין להסעיר ולא משנה מאיזו עדה אתה. ובכל זאת, אני כותבת, אבל בחיי שאני לא חושבת שאצליח לעצבן היום מישהו ומכיון שזאת בכלל לא המטרה, הרי שאני מתכוונת לנסות את זה.

זה לא סוד שאני מחזיקה בדעות שמאל מאוד ברורות, מי שקצת עוקב אחרי הבלוג יודע זאת מצוין, מי שמכיר אותי אז בכלל. זה גם לא סוד שאני אתאיסטית מוחלטת שלא מאמינה בכלל בישות אלוהית כזאת או אחרת וחוגגת חגים בצורה חילונית למדי ומנסה להכניס להם תכנים שמתאימים לדרך שאני מאמינה בה. זה גם לא סוד שאחותי חזרה בתשובה לפני כ- 12 שנים, גרה באחת ההתנחלויות הכי הארד קור, שייכת לזרם הברסלווי ומצביעה ש"ס (גם היא כנראה יצאה מרדנית שבועטת בכל מוסכמה אפשרית). אתם אולי לא יודעים שאני לא עוברת את הקו הירוק, זה קצת מקשה על הקשר זה שאני לא מוכנה להגיע. הסבירו לי פעם שבשביל משפחה חייבים לעשות את האקסטרה מייל, אני עושה את זה אבל כמו שאני מכבדת את המצוות שלה, אלה המצוות שאני מאמינה בהן שהופכות אותי למה שאני ואותה למי שהיא. ובאמת אף אחת מאיתנו לא עוברת על המצוות שלה ואנחנו חיות מצוין עם זה, גם זו עם זו, למען הסר ספק. 

על פניו נראה שאין שום סיבה שאחותי ואני נהיה חברות, לבד מהשוני העצום בדרך החיים, הכרנו רק כשהיא היתה בת 16 כי אז אני נולדתי ורוב הזמן לא גדלנו באותו בית, היא כבר חיה בקיבוץ כשנולדתי, אחר כך צבא ואז היא למדה באיטליה. כשהיתה באה לביקור היא היתה משחקת איתי ועם החברות שלי, אני ממש זוכרת אותה קופצת איתנו בחבל ומשחקת קלאס. אני גם זוכרת את עצמי מעריצה אותה כילדה קטנה ובוחנת כל ניואנס שהיא עושה, אבל אין לנו הרבה זכרונות משותפים, אפילו הבית שגדלנו בו היה שונה ודומה באותן העוצמות. לא פשוט לא להכיר מישהו ממש טוב ועדיין לקבל אותו למעגל הקרוב שלך מעצם היותו בעל תפקיד רשמי, אבל עושה רושם שזה מעולם לא הפריע לנו.

שני דברים קרו בשבועות האחרונים והם שגרמו לי לכתוב היום. האחד היה הדלקת הנרות בחנוכה האחרון. רצה הגורל ויצא שהדלקת הנרות של הצד שלי תהיה אצלנו. מכיון שאני אדם שמאמין באוכל כאבן יסוד בחיים, הגעתי למסקנה שלא משנה מה, אני הפעם מכינה אוכל גם לאחותי, שלרוב רק שומעת על בישוליי ולא טועמת אף פעם. לפני השיחה איתה כבר נכנסתי לכל מיני אתרים ובדקתי את העניין. קראתי שם דברים שנראו לי מוזרים להחריד והתכוננתי לספר לאחותי כל מה שאני מתכוונת לעשות רק כדי שהיא תאכל אצלנו. הפתעתי אותה, אני יודעת וזה גם יצא לטובה כי אחרי שהם הסכימו לאכול אצלי אם אעמוד בכללים, גילינו שהפרשנות הספרדית הרבה יותר מקילה מזו האשכנזית ומשפחתה של אחותי הולכת לפי עדות ספרד (הו, אנחת הרווחה כשאתה מתכונן לנורא מכל ובסוף הוא לא כזה נורא). 

זה לא היה קל - הייתי צריכה לבדוק כשרות של ירקות ואת נושא השמיטה ובאגף הגבינות לקח לי שעות למצוא את הכשרות הנכונה, ואחותי הסכימה רק לעלים של גוש קטיף, אז מאיפה זה עכשיו ואני הרי לא קונה מהתנחלויות... בקיצור, היו שם סיטואציות הזויות שאפשר עוד לצחוק עליהן שנים עם כמה שהן סטריאוטיפיות. אבל אחרי שהכשרתי תנור, ויתרתי על שימוש בכיריים, הגעלתי כלים ועבדתי רק על משטחים מגועלים ורק עם מוצרים כשרים, הצלחתי לעשות ארוחה שכל המשפחה יכלה לאכול אותה. ואפילו לא היה קשה מדיי. זה אולי נשמע לכם כמו דבר של מה בכך, אבל אני די בטוחה שזה שכולנו סופסוף אכלנו את אותו הדבר עשה משהו טוב. בכל מקרה כולם יצאו מרוצים, אז מי אני שאנסה לבודד את גורם ההצלחה?

הדבר השני שקרה הוא שאחותי שינתה כבר לפני כמה וכמה שנים את שמה בהצעת הרב שלה. אני לא צריכה לספר לכם עד כמה זה לא פשוט כשמישהו קרוב לך פתאום אחרי עשרות שנים משנה את שמו. קשה לקבל את זה, כשזה על רקע חזרה בתשובה זה לפעמים הרבה יותר קשה. שינוי השם הוא במידה רבה גם סגירת דלת על חיים קודמים, וזה לא משנה אם זו דרך נכונה לראות את זה או לא. אני לא יודעת למה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בשם החדש שלה. השבוע פתאום הבנתי שהבעיה היא שלי, אחותי עשתה את הבחירה שלה, אני צריכה לבחור לאמץ את הבחירה שלה גם במקומות שלא נוחים לי. השבוע התנצלתי בפניה כי פתאום הבנתי שזה מה שהייתי צריכה לעשות מזמן. לא פשוטה לי ההחלטה הזו, אבל אני חייבת את זה לה, כי זו המשמעות של לקבל אותה עד הסוף. אז אולי כשהיא לא תשמע אני אקרא לה בשמה הישן וגם אולי מתישהו כבר אתרגל לזה. אני גם לא משנה את שמה בסלולארי שלי, אבל בנוכחותה אקרא לה בשם שהיא עכשיו. ככה זה עם אחים ואחיות. מקבלים אותם.

אני מניחה שמה שאני אומרת זה שכל עוד מחליטים שכל העמדות "כשרות" (כן, זה משעשע אותי), אפשר גם אפשר לבוא ממקום של כבוד, חברות ושיתוף ולהכיל זה את מוזרויותיו של זה. אז סבבה, היא תמשיך להתפלא כשאני אתפתל כשהיא שוב תתמה על פשר אי אמונתי באל ולא תהסס לדבר על זה, ואני כמובן לא אשאל אותה שאלות שמתמיהות אותי כי אני יודעת שזה לא מתאים, אבל נוכל תמיד לדבר אחת עם השניה בטלפון ולצחוק ולשתף ולהנות זו מזו. ומסתבר שאפשר להכיל את כל התנאים אם רק רוצים. אני לא יודעת למה רציתי לכתוב על זה, זה ממש לא משל מהחיים. אבל המחשבה על הקבלה הזו של שתינו, שתי אחיות כל כך שונות, עשתה לי שמח על הלב, החיים הם לא מקשה אחת, אבל הם יריעה שתמיד אפשר למתוח כשרק רוצים להכיל. ושוב אני מגלה כמה נעים בבועה שלי וכמה המסביב כל כך הפוך. 

יום שלישי, 1 באפריל 2014

בדיקת מציאות דווקא באחד באפריל

ה- 1 באפריל מציע הזדמנות בלתי חוזרת למשך שנה למתוח עוברי אורח ולצחוק על המון דברים. בצעירותי (בכל זאת שנתי ה- 40 תסתיים בתרועה עוד מעט, אני מסתגלת), היום הזה שילהב ואיתגר אותי בניסיון למתוח כמה שיותר פתאים ולנצל את היום הזה וכל מה שהוא מציע עד תומו. עם השנים הוא איבד מהאדג' שלו ולפעמים היום הזה חלף בלי מתיחה הגונה אחת ורק לקראת חצות הייתי נזכרת בכל המתיחות שתיכננתי לעשות. לא זכורה לי מתיחה שנפלתי לה אי פעם, אולי אני טועה. סקפטית יומיומית שכמותי לא תיתן ליום אחד להפילה, במיוחד לא יום שנקרא "יום השקר" או בתרגום מאנגלית "יום הפתאים של אפריל"?

היום, האחד באפריל (תרתי משמע) עבר לבלעדיות של הילדים, הם ממציאים שיגועים מתוחכמים (אמא נפלה לי השן) ואני נופלת לכל פח במקצועיות אמיתית. למתוח אותם ממש אני עוד לא מעיזה, לשם כך צריך שהם או א. יגדלו או ב. שיהיה מספיק כסף בקופת החיסכון לפסיכולוגים (כרגע הקופה ריקה מתוך שאננות והיעדר יכולת). היום כשניסיתי משהו קליל זה לא עבד טוב - בסך הכל הצהרתי שאני יוצאת לחופש קצר, הם לקחו את זה קשה, לבד מהמרכזית שלקחה בשאננות את תפקידיh משל היו נעליי קטנות עליה עוד טרם הפשילה שרוול. מסקנה הבנים לא בשלים למתיחות ואני לא בשלה לעובדה שהמרכזית מחזירה לי באותו מטבע.

פעם עוד אפשר היה למתוח אותי רגעית עם כל מיני דברים גרנדיוזים, והיום? ובכן היום היה לי רגע של בוננות סביב הנושא הזה. מה המסקנה? ובכן כל העניין הוא המסקנה ולכן במקום לומר אותה כאן ועכשיו (מה שאולי היה הופך את הכתיבה שלי לאפקטיבית יותר) אבקש שתעקבו אחרי. 


הרשת החברתית היא מקום נוח למתיחות, לכן לא התפלאתי לראות שכמה מחבריי נפלו בפח של הסטטוס הפיקטיבי שלא כתב יאיר לפיד אבל כאילו יצא בשמו והרי הוא לפניכם:

חברים,

אחרי התלבטויות רבות החלטתי, בניגוד לדעת ראשי משרדי המאיימים להתפטר בעקבות כך, לבטל את עסקת וודסייד, ובמקום זאת להלאים את חלקה המיועד במאגר הגז "לוויתן". הטבות המס אותן דורש התאגיד האוסטרלי הן שערורייתיות ועוד עדות לכך שהפכנו דה-פקטו למדינת כל תאגידיה, מקומיים וזרים, כשאלו דורש באדנותיות פטורים ומענקים כאילו הציבור הישראלי נולד בכדי לשרתם. 

כניעה לעסקה פרושה להכביד עוד יותר את הנטל על מעמד הביניים שגם כך סבל מספיק בשנה החולפת. מעמד שישלם את מחיר המונפול ל-30 הקרובות במידה ועסקה כזו תיחתם, אשר ה"רגולטור" קבע כי אינו הסכם כובל (אשמח אגב אם יואיל להסביר שאם זה איננו הסכם כובל, הסכם כובל מהו? וחשוב מכך איפה הוא מתכוון לעבוד אחר-כך..). מעמד שישלם על מונופול ההולכה, על העלמות האנרגיה הזולה והנקייה לטובת רווחי יצוא לא ממוסים, ועל גלגול מחירי האנרגיה היקרים לכל תחומי חייו, מהבית אותו יקנה (ללא מע"מ ;-)) עד העגבנייה אותו הוא אוכל.

לכן הוריתי לעובדי משרדי להכין תוכנית חומש לניהול ממשלתי של המאגרים, שיבטיח אנרגייה זמינה וזולה לכל עם ישראל, והקמת קרן להשקעת הרווחים העצומים שנפיק מכך בחינוך, רווחה ותשתיות.

עבדים היינו, אך לא עוד, חג חירות שמח



לא היה מצב שאאמין שיאיר לפיד הוציא תחת ידו סטטוס כזה, למרות שהייתי שמחה אם כן. ואז חשבתי לעצמי מה הם הנושאים שהייתי רוצה לשמוע עד שכמעט הייתי משתכנעת שהם נכונים. כאן עליתי על משהו, להלן רשימת 5 הגדולים (הרשימה ארוכה הרבה יותר מן הטעם הפשוט - אין הרבה מה לעשות כשבונים פיניאטה בצורת כינור):

* נתניהו מכריז על הליכה למשא ומתן, מעיף את בנט, מכניס את בוז'י, עושה שלום ועל הדרך מפריד דת ומדינה. נסחפתי, מה?

* גדעון סער מכריז שהוא מבטל את מתקני הכליאה ומתחיל הליך בו היקף ייבוא העובדים הזרים קטן ובמקומם תימצא עבודה למבקשי המקלט שאף יקבלו אשרת עבודה. משתיקתכם אין לי אלא להסיק ששוב הלכתי הרחקתי.

* יעל גרמן תצא בהצהרה שמשרדה, בשיתוף עם משרד התמ"ת, פותח בחקירה לגבי נסיבות מותם המיסתורי של 120 העובדים הזרים מתיאלנד בחמש השנים האחרונות

*בוגי יעלון פונה למפקדי בה"ד 1 ומחזיר את הצוער ששירבט את דמותו של היטלר לקורס וכבר מעניק לו חניך מצטיין וכמובן מחזיר גם את הצוערת המשת"פית. 

* בנט ודנון מתפטרים עקב כוונתו של נתניהו לקבל את הסכם פולארד ולהפסיק את הבניה בהתנחלויות וגם לשחרר אסירים, כולל אסירים מישראל. 

אני נותנת לכם מספיק קרדיט שהבנתם את העיקרון. אז היכתה בי העובדה המצערת שכל הדברים שהייתי רוצה לשמוע הם בדיוק מסוג הדברים שההסתברות שלי לשמוע אותם במצב הנוכחי היא אפסית והיא עולה מעט ביום השקר. זה לא מצחיק, זה די מדאיג. מדאיג לא פחות מהנתונים העלובים שהציגו תלמידי ישראל והפערים המטורפים בין המצטיינים לחלשים במבחני פיז"ה. כי אולי בעצם, ממש כמו הסיסמאות של משרד החינוך על צלצולים ולמידה משמעותית, אנחנו בעיקר עושים רוח ומשמיעים צלצולים (אבל מולטי-טסקינג לפעמים זה הישג בפני עצמו). דווקא בבעיות המצריכות הסקת מסקנות וכישורי חיים אנחנו מגלים שאנחנו מתקשים ונשארים מאחור. 

כי מה הנושאים האלה מייצגים? שאיפה שמדינת ישראל תפסיק לחיות על חרבה ותקיים דמוקרטיה אמיתית, כזו שגם מאפשרת סדר עדיפויות לאומי המבטיח קיום בכבוד לכלל אזרחיה? בתכל'ס כל אלה הם בגדר דברים שניתן לבצע רק שצריך ראש ממשלה עם חזון וקצת כישורי חיים, אבל בכישורי חיים כבר היינו היום, אז אין מה ללכת סחור-סחור. רק אומרת שבתכל'ס זו לא דרישה מי יודע מה ואתם מרימים גבות כאילו ביקשתי את הירח, ואני רק מבקשת שלילדים שלי יהיה פה מקום גם עוד 20 שנה. אבל מה לנו עם העתיד לבוא? אפילו פיז"ה מראה שקצת נכשלנו. (אופס, אני שוב חוזרת).

חזיונותיי הורודים ביחס לסער, גרמן ויעלון הם בגדר משאלת לב - אין סיכוי שיקרו וחבל שכך כי אלה לא דרישות גבוהות במיוחד וההתנהלות הנוכחית של שלושתם היא בגדר פגיעה אמיתית בדמוקרטיה הישראלית ובזכויות הפרט. ואל תתנו לי את יוון כדוגמא, כמו שאני לא אוהבת שזורקים לי את סוריה - אני לא משווה אותנו לאומות אחרות, אני מאמינה באמת ובתמים שכמו שבאופן פרטי, כך גם באופן לאומי, יש צורך למדוד את עצמך באמות מידה אובייקטיביות וללא השוואות אלא אם כן הן מול טובים ממך.

אז עם מה נשארנו? בנט ודנינו מתפטרים. זה התרחיש היחידי שאולי עוד יכול היה לקרות, אבל לבד ממאמצי נתניהו שזה לא יקרה, בא עכשיו עבאס ואומר שיפנה לאו"ם... אז הנה אפילו זה לא יקרה ולחשוב שכבר הייתי קרובה. 

בקיצור אם דווקא ביום השקר אני בוחרת לעשות בדיקת מציאות כנראה שהמצב עגום, אבל הי, תמיד טוב להיות עם היד על הדופק. לפחות אני לא עושה שקר בנפשי ואוכל להסביר את המצב לאשורו לאלה עם החלוקים הלבנים שבטח בדרכם לאסוף אותי על חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה היהודית-הישראלית בשל הזיות שווא על דמוקרטיה (אם מדיחים על שירבוטים פרטיים, אז על הגיגים פומביים בטח מגיע משהו). לא סתם מתעקש נתניהו על הכרה במדינה יהודית כי באמת דמוקרטית אנחנו קצת חלשים. והנה אני מוכיחה שלא צריך את פיז"ה למדידת הפערים, גם בדיקת מציאות ככה סתם ביום השקר מראה מצוין את הפערים. אשכרה, ביום היחיד שמותר לשקר והמציאות שוב טופחת על הפנים. כבר לא ממש אוהבת את יום השקר.