היום שאחרי

עצוב, ברור שעצוב. רצח החטופים הוא נוראי ומיותר. אבל הקריאות להיכנס בפלסטינים, להחיל ריבונות על השטחים וכולי הן חד וחלק נקמה קולקטיבית שלא תועיל במאום לבד מהרחבת מעגל הדמים הרחב דיו.

אתמול נודע לי על מציאת גופות הנערים בזמן שהייתי בחתונה. שוב החיים מפגישים את הדואליות שלהם, שמחת החיים מול גדיעת המוות. אני לא יכולה, ובעצם גם לא רוצה, לדמיין לעצמי את כאב המשפחות על המוות המיותר של השלושה. אני יודעת שזה לא הזמן בחברה הישראלית להזכיר את הכאב של האחר, אבל מבחינתי זה כן הזמן. 47 שנה, ובעצם כבר הרבה יותר, אנחנו במעגל נוראי של נקמה ושל דם. הקריאות הישראליות של להיכנס בהם, לנקום, לבער, להבעיר, לספח, להפציץ, לפוצץ, להרוס, לשבור, לשנוא. למה הן נועדו? הרי כבר ניסינו את זה, הרי אנחנו יודעים לאן זה מוביל. תסתכלו על הילדים שלנו, שחדוות החיים עולה מהם ותחשבו אם אנחנו רוצים לדון אותם לחיים או למוות.

אני לא מהמאמינים ולא מהדתיים, אבל בדת היהודית יושבים שבעה. שבעה נועדה לאבל כמו גם לבחינה מעמיקה של הנפש, ליצירת כלים להתגברות ובעיקר לאבל. יש בזה המון תבונה. זה הזמן לקחת פסק זמן ולא לעשות דבר, אבל כבר מאוחר מדי, הגבנו, אנחנו מגיבים עכשיו ומעגל התגובות רק החל. לו רק היינו יודעים לפעול אחרת, אפשר היה למצוא כאן יותר תקווה. בתוך האבל, בתוך המוות, יש קודם כל חיים.

זמן של אבל הוא זמן של מחשבות לא של פעולה. הפעולות הללו הן מבחינתי העדות הבלתי ניתנת להפרכה שהחטיפה הזו היא אלגוריה לחטיפה של כולנו, חטיפת המוסר שלנו, חטיפת המחשבות שלנו. גל עכור שוטף את האזור והופך פה את בני האדם לזומבים הקוראים לנקמה, אבל הנקמה הזו לא תיגמר בצד השני, היא תגמר בכולנו, מחוייכים ושטופי שנאה אנחנו מתקרבים כולנו לרגע הזה בו הכל יעלה בלהבות.

And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?

And who in her lonely slip, who by barbiturate,
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?

And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his lady's command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?

Leonard Cohen, Who by Fire

התחושה הנוראית שאיני מצליחה לנער ממני היא שאנחנו כבר בחרנו לחיות על חרבותינו, זה לא "בגללם", זו בחירה שלנו שדנה אותנו למוות. who by fire? ובכן, כנראה שכולנו, זה רק עניין של זמן והוא מתקרב והולך.

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק אֲנִי לֹא אַקְרִיב בְּכוֹרִי לְעוֹלָה לֹא אֲנִי בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה מַּגִּיעַ לְמִי אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה תּוֹדָה. אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה (רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)

פולחן אישיות ופולחן מוות

אתמול לא נפל דבר בישראל, אתמול נפטר בשיבה טובה (93) ולאחר כנראה יסורים רבים רב ראשי לשעבר ומנהיג רוחני של מפלגה ושל ציבור גדול. הסיקור העיתונאי הנרחב היה אולי מוגזם, למרות שלא עקבתי אחר ערוצי התקשורת, אלא הסתפקתי, כמו תמיד דרך אגב, בקריאה ברשת. אבל ב"פיד" שלי ברשת החברתית כמעט כל סטטוס היה בנושא מותו של הרב עובדיה ז"ל חלקם מלאי כבוד, חלקם מלאי זלזול (לחלוטין מיותר בעיני, אגב) אבל הרב עובדיה היה אתמול בכל מקום ובאיזשהו אופן הדיף ניחוחות של פולחן אישיות. 

אני לא יודעת הרבה על פועלו, למען האמת אתמול והבוקר קראתי עליו יותר מאשר בכל חיי ביחד. אני מכבדת את כאבם של רבים כי ברור לי הכאב של אדם על אבדן המנהיג שלו, אני בטח לא חושבת שיש מקום לצחוק על הנושא הזה כי למוות בכל זאת מגיעים הרצינות והכבוד, אך בעיקר ההכרה באבלם של אחרים. אבל ההתעקשות אתמול של כל העולם ואשתו לדוש בנושא הזה נראתה לי מוגזמת ומיותרת להחריד. אדם מת בשיבה טובה ובניגוד לדברים אחרים ונוראיים הרבה יותר שקרו וקורים, אתמול כולם רק דיברו על זה. כנראה מצבנו טוב, ולא קורים דברים חשובים במדינה אם אולפני הטלוויזיה הנצחיים שאין להם דבר לחדש פתחו אתמול שוב מיקרופונים לשעות ארוכות ולא אמרו יותר מדי וכל זה כדי להפוך את מותו של הרב ומנהיג לארוע מכונן בקנה מידה אומתי. נוהל "יצחק רבין" ז"ל לא תקף פה, ולא בגלל שבמידה רבה אפשר לטעון נגדי שהוא היה מנהיג שלי, אלא בגלל שהוא נרצח והרצח שלו כן מהותי לאומה כי הרצח שלו היה פוליטי. במאמר מוסגר גם אוסיף שגם פולחן האישיות סביב רבין נראה לי מוקצן וכמו שלא אשכח את מנהיגותו הראוייה, לא אשכח לו גם את המקומות בהם הוא כשל. אני מבינה את הסיקור החדשותי, אני מבינה שיש אנשים רבים במדינה שהנושא מעניין אותם אבל יש הבדל בין סיקור נרחב וערוך ברובו לאולפן פתוח בשלושת הערוצים. זה לא אירוע מתגלגל, לא היתה פה דרמה משוכללת. פשוט נפטר מנהיג שזכה לאריכות ימים, אפשר וגם צריך לתת מקום וכבוד לנושא מבלי להפוך את הנושא למושב ליצנים ארוך ולא מכובד. אפשר לחשוב שמותו הוא דרמה מתגלגלת שעוד יכולה לפתוח כיוונים נוספים ולגלות עוד דברים שלא ידענו, זהו שלא. בעיני יש בזה זילות. אני מבינה את הצורך לתת לנושא הזה מקום חשוב בחדשות ולכן ניתן היה לעשות הרבה דברים מכובדים, אבל הדישה המתמשכת והנטייה להאדיר עשו מבחינתי בדיוק את ההפך. 

יש הרבה דברים שלא ידעתי על הרב עובדיה שמתחוור לי שהיה פוסק חדשני, לא ידעתי שהוא נקט בגישה מקלה בפסיקותיו, לא ידעתי שניתן בפסיקותיו לראות חמלה ואהבה פשוט כי זה לא חלק מאורח החיים שלי, בדיוק כמו שאני מניחה שהוא לא קרא את הפילוסופים הגדולים כי זה לא חלק מאורח החיים שלו. כן ידעתי על פסיקות אחרות: ביחס ליהודי אתיופיה שיצרה את הפתח לעלייתם לישראל, עגונות מלחמת יום הכיפורים, יישוב הארץ מול פיקוח נפש שסייעה במתן גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו וגם על איסור פיטום אווזים. גם ידעתי שהיה רב נחשב עוד בצעירותו וחרט על דגלו להפסיק את כפיפות הפסיקה של הספרדית לזו האשכנזית ואף ניסה ליצור קודקס תורני מקיף לכל העדות. המהפך שיצר בפוליטיקה למרות היותו מחוץ לפוליטיקה הוא אדיר, הצלחתה של ש"ס היא במידה רבה הצלחתו שלו ושל מועצת גדולי התורה שהקים והנהיג. קורות חייו מרתקות במידה רבה ואין ספק שהיה דמות מעניינת ומנהיג לרבים והוא הצליח בכישרון רב להעלות את הנושא העדתי שטואטא במידה רבה מתחת לשטיח ודוכא. אבל בל נשכח שבמקום שידע לאחד כוחות במאבק הראוי הזה הוא העצים פערים וקיבע את אוכלוסיה מוחלשת ובעיקר עשה דמוניזציה לציבור אשכנזי שלם. 

אבל בשבילי הרב עובדיה היה שנוי מאוד במחלוקת בחייו וזה לא ישתנה אחרי מותו. לא אשכח לו את ה"תצא בחוץ" לניצן חן, ולא אשכח איך התיר דמם של שולמית אלוני ויוסי שריד כלאחר יד, את הזילזול והקלות בה כינה בשמות משמות שונים את שופטי בית המשפט העליון, את מבקרת המדינה ואת כל מי שלא מצא חן בעיניו, איך הסביר שמורים חילוניים הם חמורים, איך אישה נשואה שחובשת פאה היא זונה, כיצד גידף וקילס את מתנגדיו, וכמובן את האשכנזים כיחידים וכקבוצה. אין צורך אחרי מותו לשבת ולערוך ספירת מלאי, אבל ההתבטאויות אלה נשארות חלק מהמורשת שלו, יחד עם כל הדברים האחרים שעשה, מורשת שיש בה גם חוסר סובלנות בסיסי לכל מי שלא הסכים עימו. ההתבטאויות שלו שהתקבלו כדברי אלוהים חיים בציבור המאמינים שלו הוקיעו ציבורים שלמים ועירערו לעיתים את עצם קיומם של מוסדות דמוקרטיים בסיסיים. בעיני, מנהיג מבין את כוחה של מילה ונזהר בכבודם של אחרים ובמקומות האלה בדיוק הוא חטא למנהיגות שלו. כגדול בתורה ומנהיג פוליטי הוא הרשה לעצמו לומר דברים שאם מנהיג אשכנזי חילוני היה אומר, הוא היה נסקל בידי המון זועם שהיה מבקש את דמו. הציבור החילוני נאלץ לקבל בדממה דקה את התבטאויותיו שפגעו בעקרונותיהם ואילו הרב עובדיה לא שם מעצור ללשונו מעולם. הוא זילזל בכל מה שלא נראה לו, אך בכבודו של כבוד הרב אסור היה לזלזל ושורת הפוליטיקאים שחבשו כיפה והרכינו ראש ונישקו את ידו בהכנעה נשארה ארוכה. כאישה חילונית ואשכנזיה הרב עובדיה הדיר אותי באופן תדיר רק כי הוא חרג הרבה מעבר להיותו מנהיג דתי, הוא הפך לפוליטי ושם הוא אכן השתמש בכלים הפוליטיים אך השאיר את השיח דתי. הספירה הדתית והספירה הפוליטית לא אמורות לשכון יחד, השיח שלהן שונה לחלוטין ובמדינה דמוקרטית איני יכולה להעלות על נס אדם שחוקי ההלכה קדמו אצלן לחוקי המדינה, אדם שלימד ציבור שלם להשתמש במערכת כשזה נוח ולהשתלח בה ברגע שהנוחות מתערערת.

זו גם הסיבה שאני לא מצליחה להבין את כל החילוניים שפתאום היו צריכים לומר את ה"שנקל" שלהם עד כמה גדול ונורא היה היום של אתמול, כמו הספדו של נשיא המדינה שנפרד מהרב כאילו היה אהבתו הרומנטית והאפלטונית (ע"ע עמוד הפיסבוק של הנשיא) כולל תיאור הנשיקה על מצחו של הרב שעדיין היה חם. עוד בטרם נקבר פצחה האוכלוסיה החילונית במבצע פולחן אישיות שמשתלב מצוין עם השיכלול שלנו את פולחן מוות ואנו פשוט סוגדים לרגעים בהן עיננו תוכל לשזוף ולו לרגע אלונקה ותכריכים ובשביל זה אין טוב יותר מאולפן פתוח...