כשמתחילים להצדיק, זה אף פעם לא נגמר

בסוף השבוע עוד ילדה בת 13 ניסתה לבצע פיגוע דקירה ונהרגה, חבר הכנסת עיסאוי פריג' ממרצ כתב סטטוס בו הוא מציע לנתניהו לבחון טוב את מדינתו שמוציאה להורג ילדים ללא משפט", השר ישראל כ"ץ בתגובה "עניינית" הביע תמיהה פומבית אם מרצ לא הפכה לסניף של בל"ד וטוען שדברים אלה ישמשו את אויבי ישראל בעולם. זה שישראל כ"ץ גם מסמן מפלגה ערבית כלא לגיטימית ובמובלע כאויבת התרגלנו, האויב הישראלי הוא מעגל שהולך ומתרחב בהגדרה הישראלית, אולם התשובה הישראלית הקבועה שאין בנושא הזה דבר, שוויון הנפש בו הנושא מוסבר ויורד מסדר היום הוא הבעיה. 

עיסאוי פריג' אינו הראשון להשמיע את הדברים האלה, אנשים שונים בארץ ובחו"ל, ולא רק וולסטרום, מעלים את הנושא והוא חלק מביקורת שמושמעת נגד המצב ובעד מציאת פיתרון. יותר מזה, הם משמשים גם אזרחים ישראליים ובצדק. יש כאן בעיה מוסרית רצינית, אנחנו מסתפקים בצידוק שהוא טכני - מאבטחים/ שוטרים/ חיילים/ אזרחים נושאי נשק יורים במבצעי פיגועים, גם אם הם קטינים, זה לא היה קורה לו הם לא היו יוצאים לרצוח. טיעוני "הקם להורגך, השכם להורגו" לא ידעו עדנה כזו מאז ימי ממלכת יהודה. 

אינני יכולה לשפוט את החייל/שוטר/מאבטח בסיטואציה עצמה, אני רוצה להאמין שניתן לכוון את הנשק נמוך, אני רוצה להאמין שאחרי שמפגע "נוטרל", לא יהרגו אותו. ברור לי שבטווח הכוונת ההבדל הוא קטן, אולם במישור המוסרי ההבדל עצום. האם אתם יכולים באמת ובתמים בלי שאף אחד ישמע את תשובתכם, רק אתם לעצמכם, להגיד שכל אחד ממקרי המוות של מפגעים בשלושת החודשים האחרונים לא יכול היה להיעצר ב"ניטרול" שאיננו מוחלט? הרי היו מקרים שהסתיימו ב"ניטרול", איך עלה שיעורם של אלה הנגמרים במוות? נניח שאדם מבוגר שנמצא באמוק הוא בלתי ניתן לעצירה, מה עם נערות או נערים צעירים? באמת הדרך היחידה ל"נטרל" אותם היא במוות?

זה לא מאהבת מחבלים או התייפיפות נפש, זו ראיה מפוכחת של אבולוציית המוסר הישראלי. לרגע אחד אף אחד מאיתנו לא עוצר לשאול איך הגענו להיות שווי נפש שכאלה? הפצצות בעזה? "נזק היקפי - הם נמצאים בתוך אוכלוסיה אזרחית, לכן הם נושאים בתוצאות". ניטרול מפגע? "הרתעה". מפגע בן 13? "אתם רואים הם שונאים אותנו יותר ממה שהם אוהבים את ילדיהם, אפילו גולדה אמרה את זה". אלא שגם אם נניח שזו הטקטיקה של הפלסטינים, שאנו ניצבים מול הסתה חסרת תקדים, שהם מחנכים את ילדיהם לשנאה ולרצח - הרי שכל יום עם תוצאות כאלה הוא עוד יום בו אנחנו משמשים פיון בטקטיקה פלסטינית ולא פועלים למען האינטרס שלנו. עוד יום בו הטרור מנצח, מנצח בדעת הקהל, מנצח את המוסר ומפורר עוד קצת מהיסודות הדמוקרטיים שלנו. ולמה? כי דמוקרטיה לא יכולה לדור בכפיה אחת עם כיבוש, כי צבא אינו יכול לטפל באוכלוסיה חסרת ריבונות במשך 50 שנה, זה לא מחזיק מים.

ללא הכרעה ברורה של הממשלה משולבת בעשיה ברורה, אם בסיפוח או בחלוקה לשתי מדינות, מי שימשיך לשלם את המחיר הוא החברה הישראלית שהכיבוש נעשה בשמה. הטיעון של שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן, או חינוך ילדים לאלימות, לא מוריד מהמחיר שהחברה הישראלית משלמת. המצב הנוכחי מאיים להפוך לשגרה של שנים, אם עם חפץ חיים אנחנו, הרי שאיננו חותרים בכיוון הנכון. הפתרון אינו בנוהל פתיחה באש, לא חיילים/ מאבטחים/ שוטרים/ אזרחים נושאי נשק צריכים לפתור את המצב, זו הפרטה קיצונית של ממשלה מפוחדת מהצל של עצמה. 

החייל בן ה-19 אשר מחבל רץ לעברו עם סכין שלופה, הוא לא הבעיה, הבעיה היא שהחייל הזה יודע שהוא קו ההגנה האחרון של אזרחים כי הממשלה לא משכילה לייצר קו הגנה אמיתי. החייל/ המאבטח/ השוטר ואפילו האזרח נושא הנשק מפגינים היום יותר תושיה מאשר ראש הממשלה - זו הבעיה.

ראש הממשלה מכהן כבר שבע שנים, זו המציאות, היא לא צפויה להשתפר וככל הנראה לא נחנך את הפלסטינים - הגיע הזמן להכריע ואם "מר ביטחון" לא מסוגל לעשות זאת, השאלה היא אם לא הגיע הזמן להחליף אותו לפחות במישהו שיש לו אג'נדה של איך יוצאים מטירוף המערכות הזה? כי הגיע הזמן לנסות משהו חדש ולזה דרוש אומץ.

גבולות שיוצרים מרחב

לפעמים אני כל כך מצטערת שאני לא כותבת מאחורי שם עט, שזה כמו להגיד שהיום הוא יום כזה, אם אתם רוצים לדקדק. יש משהו בכתיבת בלוג אישי שמבקש לתת לכל הדברים להיכתב. וזה כל כך מתבקש, רק אני והמקלדת והמון המון מילים. רק שאז אני נזכרת שאני לא כותבת למגירה ולכן אני במידה מסויימת גוזרת על עצמי שתיקה, בעיקר בנושאים שהחשיפה שלהם חושפת אחרים. גם ככה אני יודעת שבעיני מי שקרוב אלי אני חושפת יותר מדי, אבל בחרתי שם מחייב לבלוג הזה ובכל זאת הוא דורש הגדרה עצמית, קראו לזה אוטובלוגיזציה, בעצם עדיף שלא.

יש לי עניין לא פתור עם נושא הגבולות שלי, אני מניחה שזה המקרה היחידי בהקשר שלי וגבולות שלא ניתן לקשר לכיבוש (לוקחת אחריות על ההומור שלי). אני משתדלת לא להגדיר לאף אחד גבולות, מתמקדת רק בגבולות שלי. מנסה להבין מה אני יכולה, כמה לשאוף ואיך להתקדם. אף פעם לא אהבתי להגדיר משהו למישהו אחר, למעט בנושא האינטלקטואלי שם אני קצת כמו פיטבול שתפס משהו בפה (וסליחה אם פגעתי באומת הפיטבולים, כוונתי היתה רק להאדיר, לפאר ולקלס את הלסת החזקה והמפוארת שהיא בגדר סימן הכר). מודה באשמה, אבל גם מכירה בגבולות של עצמי - אני מוגבלת בעניין הזה - תמיד מוכרחה להגיב. 

אבל גבולות של אחרים אני לא רוצה ולא יכולה להגדיר, אני משתדלת מאוד עם הילדים אבל עד כאן. בהקשר לאחרים, אני רק יכולה לשרטט את הגבולות של בניסיון לאפשר חדירה (מונחים של גבולות, לא?) רק למי שאני רוצה ולתחם את הפגיעה האפשרית בי. זה אולי נשמע שכלתני בהקשר של רגש, אבל עם כל הרגשנות שיש בי, ואני לא מתכחשת, אני לא יכולה למדר את השיקול הרציונאלי. אגב, לקח לי שנים לשכלל את זה ולהצליח, פעם הייתי כולי רגש ולמען האמת חסר מעצורים וגבולות. ובמבט לאחור, העבודה על זה היתה משתלמת. ההבנה שיש חשיבות למקומם של אחרים בחיי, אבל השורה התחתונה היא אני, יוצרת המון כוח פנימי בלי שום כוחנות מוחצנת. 

זה לא משהו שאתה מדבר עליו, זה הלוך חשיבה. שום דבר לא באמת משתנה בקשר על פניו, אבל ככל שאתה מצמצם את גבולות הפגיעה האפשרית של אדם אחר בך, ככה גם קל יותר לסלוח ולהמשיך הלאה במקרה של פגיעה. כמובן שיש אנשים שקשה מאוד למדר אותם ועוצמת הפגיעה שלהם היא בלתי נמדדת, אך בראייה אופטימית, הפגיעה תייצר את המידור ואת הכוח מחדש. יצירת הגבולות של יכולת הפגיעה של אחרים היא מהלך מאוד מחזק בעיניי כיוון שהיא מעבירה את הכוח לעצמי. במידה מסוימת, כמו בתורת המשחקים, מידור ראציונאלי שנועד לצמצמם עד כמה שניתן אי וודאות כמעט מוחלטת. היא לא יוצרת חירות או וודאות, אבל היא יוצרת ידיעה ברורה שהשליטה על מה שקורה בחיים שלי תלויה בראש ובראשונה בי ובבחירות שלי.

זה לא אומר שאין פצעים ללקק לאורך הדרך, יש כל הזמן. אי אפשר שלא להיפגע מאנשים, אבל כמו ברפואה יש דרגות של פגיעה ויכולת השיקום הולכת ומשתכללת. שנים סחבתי על עצמי כאביי ילדות, כאלה שהחלטתי להאמין שהיה בהם גם טוב. לקח לי שנים להרפות מהכאבים האלה, שנים ניסיתי להפוך אותם ליתרון ובסוף הצלחתי להביא אותם למנוחה. השנים הביאו עוד המון הזדמנויות לאנשים שהיה להם תפקיד בחיי להטיל פצצות בעלות נזק הקפי. המידור שיצרתי הפך לסוג של בור ביטחון, כל פצצה שמתפוצצת שם שיבושם לה - ההתעסקות איתה היא מינימלית. הרבה יותר קל לנתח אירוע של פצצה שהתפוצצה בבור ביטחון - תודו. 

למדר את האנשים מסביב, לדעת מה הגבולות שלהם ומה הגבולות שלי, זו לא דרך להרחיק אנשים. אני ראשונה להודות שאני לא מאוהדי ההתקהלויות, אבל אני אוהבת אנטרקציות עם אנשים, אני מוצאת את זה מרתק. אבל בד בבד עם זה, אני מוצאת שתלות באחרים ובעיקר רגשית היא עסק שיש לצמצם אם אתה רוצה לחיות את חייך בהתאם. זה תופס בכל מקום, זה גם אומר שחוץ ממספר מאוד מצומצם של אנשים, לאף אחד אין את היכולת לטלטל את חיי או לגרום לי לעשות דברים אחרת על בסיס סחטנות רגשית (אבל כן על בסיס שיקולים רציונאליים). זה גם מוריד ציפיות ממעגל מאוד נרחב של אנשים. למדתי שידיעת הגבולות של עצמי מאפשרת לי לדעת כמה אני יכולה לעשות וידיעת הגבולות שאני מייצרת לאחרים מגבילה את רמת ההשפעה שיש לדברים שהם עושים או לא עושים לשנות את חיי. 

זה גוזר עליי לעשות דברים עצמאית ולא לבקש עזרה, זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, זה משתלב נהדר עם אנשים שממילא לא מבקשים עזרה, כמוני למשל. אני אדם יחיד, אני משלמת על ההחלטות שאני עושה בעצמי. אני חיה יחד עם עוד אנשים בעולם, אני סומכת עליה ואוהבת אותם, אני אצפה מעצמי לתת עבורם הכל, אני לא אצפנ מהם לתמורה. הציפייה שמישהו אחר יעשה היא ציפייה מחלישה ועוד ותר היא מייצרת פגיעות כי כשהיא לא מתמלאת קורים שני דברים אתה גם צריך לעשות את זה, אבל הפעם מתוך כאב או כעס או עלבון וזו תמיד נקודת פתיחה הרבה פחות טובה. מתוך כעס ועלבון קשה להיבנות ובדרך כלל זה יוצר מעגל מרושע. המידור מאפשר להמשיך הלאה, גבולות שיוצרים מרחב.

יש רק פינה אחת ביקום אותה אתה יכול להיות בטוח שביכולתך לשפר והפינה הזו היא אתה

(אלדוס האקסלי)

תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.