הורות וסבלנות - עניין של תקשורת

בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?   

יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.

אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.

לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.

לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.

הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא. 

כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום. 

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

בין הרישא לסיפא עובר הקו הישר של פירון - הגיגים על ה"אני מאמין" של שר החינוך

זה לא שלא קורים דברים במדינה שלנו, כל הזמן קורים דברים וכל הזמן יש על מה לכתוב ובכל זאת, ולא רק בגלל שהבטחתי הייתי רוצה להתייחס לאיגרת של שי פירון למורים בעקבות פרשת אדם ורטה. באיגרת הזו אנחנו נחשפים לראיה של שר החינוך את תפקיד המחנך, אישית אני מייחסת לזה חשיבות רבה.  בניגוד להרגלי אתחיל ואומר שיש באגרת הזו דברים נכונים, אך יש בה גם מקור לתהיות רבות ולצערי, כפי שכבר כתבתי, בניסיון של שר החינוך לצאת מהשיח השטוח כדבריו הוא עובר לשיח חלול. האיגרת הזו כאילו מנסה למצוא איזון אך בפועל היא מצמצמת את השיח ובמקביל את עבודת המורה וזורקת סיסמאות לא מגובות לחלל האויר. הרי לאיזה פלוראליזם ופתיחות מכוון שר החינוך אם ישנם נושאים שאסור לגעת בהם? לי זה נשמע עוד סיסמא מרוקנת מתוכן, שנשמעת טוב אך אומרת כלום. כמו המעבר ללמידה משמעותית - הקמפיין החדש של משרד החינוך שנשמע אולי טוב ברדיו אך לא ברור לי איך באמת ניתן ליישמו בפועל בלי שינויים ברורים בסדר העדיפויות ולא, הכנסת מדריך רוחני לא נחשבת בעיני- 'צטערת. בערך כמו העובדה שעכשיו, בדיעבד הוא אומר שהוא מאמין במורים ונותן להם גב - אבל איזה גב הוא נתן לאדם ורטה? הדבר היחיד שהעניק שי פירון לאדם ורטה ולתומכיו הוא שתיקה, צורמת. בדיעבד הוא אומר שלרשת אורט לא היו כוונות לפטר את אדם ורטה - אז למה זה לא נאמר בזמן? מה ששי פירון נותן הוא מעט מדי, מאוחר מדי וגם מעורר ספקות.  

לאיגרת יש רישא וסיפא והם שנותנים את התוכן, בין שתי הנקודות האלה עובר הקו הישר של שי פירון - בתחילת האיגרת הוא מציין שיש בעיית איזון בין הצורך ללמד והצורך להביא לדיון את הדילמות העומדות במרכז הוויתה של החברה הישראלית וכי הדבר שכרגע מערכת החינוך זקוקה לו הוא איזון - איזון בין הפוליטיקה ובין החינוך. מהצד השני, מסיים שר החינוך ואומר כי בזאת הוא מתחיל תהליך של סטנדרטיזציה שיעשה על ידי צוות מומחים שיגבש המלצות ללמידה הרלוונטית והמשמעותית. קודם כל די עם להכניס את צמד המילים למידה משמעותית לכל חור, זה כבר גרם למושג הזה לאבד מהמשמעות המשמעותית שלו. שנית - הא? אם רגע ניקח רק את הרישא והסיפא מה שאומר שר החינוך זה שלתלמידי המערכת אין את היכולת לעבד סוגיות מהותיות ומהצד השני שגם לסגל ההוראה אין ולכן את כולם יש לתקנן מחדש. לא בטוחה שזו הערכת מצב נכונה ולא נראה לי שיש כאן אופק חינוכי כלשהוא - אם אי אפשר לסמוך על מחשבה חופשית של הנוער ואי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המורים - אז הנה עיקרנו את מעשה החינוך מראשיתו. אם זה ה"אני מאמין" של שר החינוך, אין לי אלא להסיק ששר החינוך עצמו הוא קטן אמונה ביחס לשינוי המהותי שצריך להנהיג במערכת הזו.

כי מה שבולט בחסרונו במניפסט הזה של שר החינוך הוא חזון, אמונה אמיתית ביכולת של מורים לחנך לאזרחות פעילה. מה שחסר לנוער של היום הוא להבין קודם את משמעות הדמוקרטיה, להבין את מושג השוויון, להבין את נושא זכויות הפרט, להבין את כוחם האזרחי ואת יכולתם להביא לשינוי. הנושא של גיבוש עמדה כזו או אחרת הוא משני. מה שחסר היום בחברה הישראלית זה המכנה המשותף של הבנה מהותית של הדמוקרטיה. אם פנינו לחברה דמוקרטית אמיתית לזה צריך לחנך את ילדינו ולזה לא התייחס שי פירון. אם הילדים שלנו יבינו שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, אלא זכויות המיעוט וההגנה עליהם, שוויון, זכויות הפרט, חופש הביטוי, אם ילדינו ילמדו גם לטעון טיעונים ולנהל דיון מושכל אז לא ממש יהיה צורך בנהלים כי תהיה תרבות ברורה של דיון ושל שיח. כי זו צריכה להיות שאיפה של המערכת שממנה יוצאים ילדינו כבוגרים פעילים בחברה ואת זה לא שמעתי משר החינוך שמעדיף להיראות רחב אופקים אך לצמצם את השיח לאסור ומותר. אי אפשר לדבר בגנותו של הנוער אם איננו רואים שאנחנו אלה שלא נותנים להם את הכלים הנכונים. איך הם יוכלו להתפתח אם כבר בגילם הצעיר לא מתפתח שיח יצירתי ומושכל בעל טיעונים תקפים? איך ילדים אלה יוכלו להשתלב בחברה המקוטבת אותה מתאר השר? החברה הזו תוסיף להיות מקוטבת אם מערכת החינוך לא תשכיל להטמיע ערכים דמוקרטיים משותפים לכלל תלמידיה - זה בכלל לא קשור לאדם ורטה, זה קשור לחזון חינוכי וחברתי, אפרופו "יש עתיד" ו"פוליטיקה חדשה". אין פה עתיד ואין כאן חדש יש כאן עיבוד מכובס של מילות מפתח בניסיון למדר ולא בניסיון למצוא איזון. הצורך בשמירת המדינה הזו דמוקרטית הוא הצורך של כולנו והוא מתחיל בחינוך. לא צה"ל הוא פרה קדושה, לא אמונתו של אדם ולא השואה המשותף לכל אלה הוא אי הכרה במהות האנושית של כולנו ולזה צריך לחנך, כל השאר יגיע משם. לא מרפאים סימפטומים, מרפאים את הבעיה ואת זה לא משכיל שר החינוך להבין.

שי פירון בוחר להבהיר נקודה לא רולוונטית כבר בתחילת ה"אני מאמין" שלו. הגישה הראשונה בה בוחר השר היא גישה טהרנית ובוודאי שאינה אפשרית היות ובית הספר תפקידו אינו מתמצה רק בידע, מלכתחילה בית הספר הפך לסוכן סוציאליזציה שמכשיר את העוברים בתוכו לא רק ללמידה אלא לאזרחות ולכן זו גישה בלתי אפשרית וממילא מעולם לא התקיימה מאז כינונו של בית הספר הראשון בהיסטוריה האנושית. למען האמת גם בקרב החיות הלמידה היא חברתית ולכן אף פעם אינה מתמצה רק בידע אלא גם ביצירת נורמות של התנהגות. אני מניחה ששר החינוך מודע לזה ולכן לפלא בעיני היא בחירתו לציין גישה שכזו בפתיח איגרתו. אז עזבו את זה שלדעתי כדאי ששי פירון יתייעץ עם עורך לשוני בטרם הוא שונה את משנתו באיגרת חשובה כל כך, כי איך ניתן להתחיל בכלל את הפיסקה הראשונה עם המילים מצד אחד - צד אחד של מה? או שזו בעצם טעות פרוידיאנית שתפקידה להכניס אותנו לקונטקסט - משהו כמו יש רק צד אחד מועדף והנה הוא לפניכם - בעולם אוטופי בבית הספר מתרחשת רק למידה וכל ניסיון של מורים להביע את דעתם כמוהו כניסיון למנוע מהם חשיבה ביקורתית ועצמאית והוא מטשטש את הגבול בין למידה ובין תעמולה (!). היינו הדבר הראשון שרוצה שי פירון להעביר, ונדמה לי שלא אחדש לכם דבר אם אטען לחשיבותה של הפיסקה הראשונה (והאחרונה), הוא שבכלל כדאי שבתי הספר יהיו א-פוליטיים וכל דבר לבד מלמידה של ידע הוא בגדר החטאת המטרה. שאני אגיד את זה? הפיסקה הראשונה היא הגדר החטאה - הנה אמרתי.

בהמשך אומר שר החינוך שתלמידי ישראל אינם בשלים - הם לא מסוגלים להתמודד עם המורכבות של המציאות בה הם חיים. אם תלמידי תיכון אינם יכולים להתמודד עם המורכבות למה בגיל 18, הגיל בו הם יוצאים מתוך המערכת, נותנים להם רובה וגם את הזכות להצביע? אבל כנראה הם עושים זאת אוטומטית בלי יכולת להבין. אם כך, אני מסיקה שזה בצרוף העובדה שצה"ל הוא בליבנו ולכן אסור ממש להעביר עליו ביקורת, אלה החיילים שרוצה שי פירון שיצאו מהמערכת שלו - חיילים אוטומטיים, ואלה אמורים מחד להגן עלינו ומאידך להשאיר את צה"ל מוסרי לפחות כמו שהוא היום? לא נראה לי. חיילים מחוסרי כלים (חוץ מכלי זין) הם לא ממש העתיד הורוד שצופה לי המחר.  

שר החינוך, הרב שי פירון, נכנס לנבכי מהותו של המורה המחנך ומבקש ממנו הלכה למעשה, באיצטלה של המון מילים יפות ובשם האיזון להיות חלול ולהתיישר עם הקו. המורה צריך להימנע מביטויים כמו "אני הפגנתי" אבל להוביל את כיתתו בגאון לסיור בחברון כי התעמולה היא בדברים ולא חלילה במעשים. טוב ששר החינוך שוב מקפיד איפה שחשוב - במלל. אני כבר מחכה לחוזר המנכ"ל הבא עם ההמלצות. תדע כל אם עבריה שבנושא חינוך לערכים.,המערכת אמרה את דברה - יהודים, שואה וצה"ל זהו סלע קיומנו. אין ספק השיח כבר לא שטוח הוא חלול ונבוב, אבל אם מתבלים אותו במספיק מילות מפתח הוא ישמע מספיק טוב כדי לקרוא לו איגרת. אבל זו לא איגרת זה כתב הודאה שהלך המצפן אבל זה זה חסר משמעות כי הכל בליבנו. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל טוב זה מספיק קליט, לא צריך לשנן אפשר לעבור ללמידה משמעותית. הצלצול הזה הוא בשבילנו.