אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

האימאג' של טנגו בשלושה חקוק במוחי ודי עושה לי בחילה

זה מתחיל תמיד מיד אחרי פירסום הפוסט, המחשבה על מה יהיה הפוסט הבא והיא טורדת את מנוחתי עד לרגעי הכתיבה עצמם. קצת כמו מכור שמנסה כל הזמן למצוא מאיפה הוא מצליח להשיג עוד מנה. מזל שיש לי עוד אי אילו דברים לעשות בחיי, אחרת הייתי יושבת וכותבת בערך כל היום. כך או אחרת, אתמול בערב, בתום יום עמוס ומלא, בו המחשבה על מה אכתוב טרדה אותי אך לא נותר לי זמן אמיתי להתפלפל בנושא, ישבתי בחצות בערך עם כוס קפה (כן קפאין קטן עלי גם בשעות הקטנות) ואתרי החדשות (אנחנו לא חייבים להיכנס לכל ההרגלים המגונים שלי) וגיליתי את הפנינה הקטנה הזו - ידיעה על הראיון שנתן נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לבלומברג ובה הוא מספר מה הוא מתכנן לומר לנתניהו. מיד גיליתי שיש לי כמה וכמה דברים להגיד לאובמה ואם אפשר באחד על אחד. אך בקריאה מעמיקה יותר הן של התרגום והן של המקור, הצורך בפגישה אמיתית פחת (לדאבוני כי רב). כיון שבשפתו הדיפלומטית והמאוד מוקפדת מתכוון אובמה להגיד לנתניהו שבמשחק הפוקר הזה הוא הגיע לשלב ההכרזה הדרמטית שאינני מצליחה לתרגמה באופן נאות - "I call your bluff".

אובמה לא תמים, הוא מתכוון להגיד לנתניהו מה שכולנו יודעים - זה הרגע של נתניהו להחליט אם יירשם בדפי ההיסטוריה כמשכין שלום או אם ייחרט לדיראון עולם כמנהיג משותק ואפרורי. (זה לא ממש מעניין את אובאמה, אבל ככה סתם הגיג בחינם - אני מניחה, אלא אם כן תבוא מהפכה, שגם חלון ההזדמנויות של הפרדת ומדינה הולך ונסגר. לו רק היה בוז'י, במקום לפרוס רשתות ביטחון למקרה של הסדר מדיני, פונה לציבור ומציע דרכו לנתניהו לחבור לקואליציה ללא "האחים היהודיים" וביחד להביא להסכם שלום ולהפרדת דת ומדינה כדי לנצל את המומנטום, שבבחירות הבאות יימחק אגב, לעשות צעד דרמטי לעבר מדינת ישראל דמוקרטית ונאורה. אה, טוב, די לחלומות בהקיץ. חזרה לאובמה) בכל מקרה פיספסתי את המועד וגם רוב הפוסט הפחה נשלח (שזו דרך דרמטית להגיד נמחק) ורק בגלל שנתניהו ואובאמה כבר נפגשו. 

חבל היה לי בריף מעולה שכלל גם לחמניות חמות-חמות מן התנור למשל שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה ממש שעות לפני הפגישה נתונים חדשים על היקף התחלות הבניה וראו זה  פלא יש קפיצה של 123% במספר התחלות הבניה בשטחים הכבושים (כן, די לקרוא להם רק שטחים משל היו ערטילאיים באיזשהו אופן), למרות שהוא בטוח יטיח את זה בפני נתניהו גם בלי שאייעץ לו. לאובאמה לא הייתי מספרת שזה פוגע בפיתוח הפריפריה ומעמיק את הפערים הכלכליים ואתם כבר יודעים את זה וזה לא משנה דבר, רק חכו לנתונים של 2014 אלא אם יקרה פה איזה נס (עוד פניה נרגשת לאופוזיציה - תגישו לעם תוכנית ותראו איך דעת הקהל משתנה. די לתת יד לשיח שמכתיב הבנט, זה הזמן להשמיע את האלטרנטיבה). כמה נחמד יכול היה להיות לראות את פרצופו של נתניהו כאשר אובמה מצטט את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בזמן שנתניהו מזמזם על טנגו בשלושה או מחליק אי אילו מילים על "לא להרחיב התנחלויות" ומלמל בלב ב"ש.ק.ר." (האשטאג# "גרשיים"). (וגם עולה בי אימאג' של מלכת הלבבות מאליס בארץ הפלאות אתם יודעים - כי על העיתוי הזה מישהו ישלם בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [ובטוח אפשר להוכיח את זה סטטיסטית], אבל אני לא אתעסק עכשיו בפוטושופ גם ככה מאוחר). רואים את התמונה? אז בקיצור כזו עם הראש של ביבי ויושב מול אובאמה.

ומה זה הטנגו הים תיכוני הזה בשלושה, לעזאזל?? איך טנגו? שלושה? ראבק, באמת דימוי גרוע (בעבר הצעתי דבקה - שמתי לב שזה לא תפס). בכל מקרה שמישהו יביא לנתניהו כותב נאומים חדש ויפה שעה אחת קודם.

אבל בינתיים הם נפגשו. אני מניחה שרבות עוד יסופר בפגישה, אבל נדמה לי שדווקא נתניהו שלא תוקף ושמנסה לומר שישראל עשתה כמיטב יכולתה הוא נתניהו שקורץ לימין בישראל. הוא נתניהו ששותק הרבה מאוד זמן (ע"ע שעון העצר בפלוג של טל שניידר) בתקשורת הישראלית ואני חוששת שזה מחשש שיאמרו לו שהוא מזגזג. הוא מאוד דיפלומטי ומעומעם גם כשהוא תוקף ואחר כך מיישר הדורים בתקשורת הזרה, הוא מרגיש איתם בטוח יותר כרב אומן של ספינים, בארץ הוא יודע שמחכים לזיגזוג הראשון ושבנט נמצא שם בסיבוב כמו באגס באני. (סתכלו בתמונה - כזה עומד מאחורי קיר, עם הפרצוף של בנט - אין פוטושופ, אין). דומני שנתניהו מפחד להתחייב לכאן או לכאן. הוא שומע הרבה יותר זמזומים מכיוון הימין וזה עולה לנו בשלום ובמשאבים יקרים ואין לנו את הפריבלגיה הזו. אני מוכרחה להאמין שגם נתניהו מבין שאין ברירה אלא לעשות מעשה ובאמת ובתמים לחבור לא לאובאמה, אלא לעבאס ולהפסיק להגיד שהוא לא פרטנר. כשנתניהו מוחק את עבאס, הוא אומר בשפת "הטנגו" שהזוג הזה נפסל טכנית ולכן לא יוכלו להשתתף בתחרות.

אובמה היה חביב יותר באופן פומבי לנתניהו גם בגלל שהוא טרוד ללא ספק עם אוקראינה ורוסיה, אבל גם בגלל שהוא כבר הבין את המשחק, קל יותר להתמודד עם נתניהו בעזרת חנופה - זה עולה לראש, הוא מכור לתחושת הכבוד והכוח. אבל נשיא ארצות הברית מבהיר לנתניהו שני דברים: א. יש דברים דחופים יותר מישראל על שלחני כרגע, אבל אני רק התחלתי איתך. ב. תתקדם "אח'שלו" ותתאפס על עצמך - אנחנו יודעים על חיזוק ההתנחלויות, היד שלנו על הדופק אבל המחיר, כאשר יוגש, הוא על חשבון ישראל וישראל בלבד, למרות הידידות האמיצה והבלתי פגיעה וגו'. אני רק יכולה לקוות שהנקודות שאובמה מבהיר יהיו מועילות לנתניהו ויעזרו לו להכריע כי בתוך "הלא לכאן ולא לכאן" שלו כבר נראה שהוא איבד שליטה וזה די מפחיד כשמדובר בראש ממשלה. לו רק ביידן היה כרגע לידי והייתי יכולה ללחוש לו, ממש כמו קרי לפני שעה קלה, "מועילות?"