בוקר אחד, כשהקיצה ישראל מתוך חלומות טרופים של נרות ריחניים והספדים תלושים, ראתה את עצמה והנה נהפכה לשרץ ענקי. מוטלת הייתה על גבה הנוקשה כמין חומת הפרדה, ומדי הרימה מעט את ראשה היתה רואה את כרסה החומה כמתקן שהייה למהגרים מאפריקה, העשויה ביתנים נעולים ומסוגרים עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליה המרובות, כחוקים גזעניים וככבישי אספלט ליהודים בלבד דקים ועלובים לעומת מותר גופה הלא הן פעילויותיה בשטחים הכבושים, ריצדו לעיניו בחוסר ישע והעדר צידוק.
לא, לא המצאתי את זה, זוהי המחווה הפרטית שלי ל"גלגול" של קפקא לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שחל היום ונחגג אצלנו כמיטב מסורת באישור חוק מפלה, גזעני ובעיקר לא ממש אפוי והזוכה היום הוא (תופים) "חוק ההסתננות". כאשר שר הפנים (שנראה שההורות החדשה לא ריככה אותו) חוגג את החוק ומסביר שמדינת ישראל היא המדינה המערבית (עוד אקסיומה שמישהו צריך לפרק) היחידה הגובלת באפריקה כאשר שאר המדינות מוגנות מפני האפריקנים על ידי ים ולכן אם יהיו "להם" (הו, רוזנת הדמוניזציה היקרה) תנאים טובים פה, "הם" (כן אותם צללים מחוסרי שם שאונסים ורוצחים) יבואו. וח"כ רגב מחרה מחזיקה אחריו עם "די להתייפיפות והפזילה לג'נבה" ומציעה (בדרכה הפרוגרסיבית, סליחה פרימיטיבית) שכבר מדינה אחרת תקלוט את הבעיה הזו (כן, תנו לה בכפיים). אבל הדמוניזציה אליבא ד'סער היא של השמאל שעושה דמוניזציה לאקט כל כך יפה של מדינה כל כך הומנית כמו ישראל. כן, נכון, הפליט אצלנו הפך למסתנן רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתו וגירושו מהארץ מומתק במילה רצון, הו כמה נפלאה היא התעמולה, אשת החצר הותיקה במשכננו וכמה נהדר רוזן הספין שאין לו אחיזה במציאות.
גם ישראל, כמו גרגור, גיבור "הגלגול", רוצה לחזור לישון כדי לא להתמודד עם המציאות. המציאות לא טובה לנו. יש הבדל בין המציאות כמו שנתניהו וחצרו רוצים שנראה אותה ובין המציאות כמו שכל העולם רואה אותה ובתווך אנחנו - האזרחים שכל כך עסוקים בניסיון העגום להתקיים שאנחנו לא רואים בכלל את המטמורפוזה שעוברת המדינה שלנו. הכיבוש הוא כבר לא כיבוש, ההתנחלויות - עצם קיומנו, אנחנו קצת כמו גרגור מנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל, אבל כולם רואים את הג'וק, זה לא מצב זמני. גם גרגור חשב שאפשר להמשיך כך, אך גם הוא נאלץ בסופו של דבר להבין שכנראה הוא ישאר ג'וק. אי אפשר לטעון שאין פרטנר, אי אפשר שליברמן יגיד שאין מצב להסכם ושקרי לא מבין, זה אנחנו שלא מבינים ואנחנו פשוט מוכנים לקבל את זה. גרגור נפצע פצעים חמורים אחרי שהוא מכניס את כל הסובבים להיסטריה, הוא מנסה להיכנס חזרה לחדרו בעד הדלת הנעולה ופוצע את עצמו פצעים אנושים. נשמע מוכר? או שאני חייבת להסביר גם את זה? למשל הזרמת הכספים הפראית להתנחלויות מדממת אותנו למוות כלכלית ומדינית, למשל הרג ילדים בני 15, למשל מעצר ילדים בגילאי בית ספר יסודי, למשל מניעת כניסת אמבולנסים לשטח ישראל. כל ה"למשלים" הללו משולים בעיני לניסיונות של גרגור הג'וק להיכנס חזרה לחדרו. אנחנו יכולים להמשיך ולהסביר את כל אלה בהמון טיעונים, כמו גרגור המסתתר תחת הסדין, אך גרגור נשאר ג'וק ואנחנו נשארים תקועים.
אין פלא שראש המדינה שלנו לא נוסע להלוויתו של מנדלה, הוא יכול לתרץ את זה עד מחר בנושא התקציב, אבל תקציב הוא סדר עדיפויות וזכויות אדם זה לא בראש סדר העדיפויות. נתניהו בעצם אומר שאין לישראל כסף להוציא על שטויות כמו לחלוק כבוד לפעיל זכויות אדם כי בכסף הזה אפשר לעשות דברים חשובים הרבה יותר כמו לאכול עוד גלידה. נתניהו לא טיפש, הוא לא יכול היה להראות את עצמו בלוויה אחת עם נשיא איראן, עוד היו מצפים ממנו לשלוש חתונות (איראן, פלסטינים, אבל מי לעזאזל תהיה הכלה השלישית?). הוא לא יכול היה להיות בלוויה של פעיל זכויות אדם בלי להיראות כמו הצבוע שהוא, בלי להתייחס למדיניות הגזענית הלא מוסווית של ישראל. אין לו כסף לנסיעה כי אין לו דרך להתמודד עם השאלות הנוקבות של איך ישראל לא יושבת למשא ומתן? של איך שר החוץ שלכם אומר מפורשות שלא יקרה כלום בזירה המדינית? של איך אתם עדיין מאיימים בתקיפה על איראן? של איך ישראל מקימה מתקני כליאה? של איך ישראל מעבירה תקציבים מטורפים להתנחלויות ומפרה התחייבויות? של איך הוא הגיע לטקס בעוד הכנסת שלו מעבירה חוק הסתננות נגד כושים כמו מנדלה?
כולי תקווה שלא נסיים את הסיפור הזה כשאנו נופחים את נשמתנו בחדר הזה שהפך לכלא הפרטי שלנו. אבל בישראל התקווה היא רק המנון ותו לא, מילים עם מוסיקה אך ללא התחייבות מלבד העמידה במקום.
