יום הולדת דרקונים ופנטזיה

קטינא חוגג 6 שזה מצחיק כי הוא קטינא ושש זה לא ממש קטינא. אבל כנראה דינו, לפחות לעת עתה, להישאר קטינא. 

כרגיל כמו לפני כל יום הולדת ההחלטה לגבי הנושא היתה רבת שלבים, תהפוכות ומיני שכאלה. אבל קטינא החליט שהוא רוצה מסיבת "פנטזיה". נכון שזו דרישה שמרגישה כמו הליכה אל מעבר לקשת, אבל עם זאת אני חובבת אתגרים ידועה. למרות החיבה לאתגרים, נושא רחב שכזה מצריך בירור, בכל זאת מחוזות הפנטזיה שלי הם לא מחוזות הפנטזיה שלו. 

לאחר לבטים לרוב הוחלט על יומולדת עם יצורים פנטסטיים שכל כולו קורס אימון למאמני דרקונים. איך עושים את זה? ובכן בדיוק לשם כך נתכנסנו. הפוסט הזה ייבנה ככל שתתקדם הדרך למסיבה. אגב עוד 8 ימים מרגע כתיבת שורות אלה, אבל בטח לא השורות הבאות. ללמדכם שהייתי מאוד שאננה. בעדה שלי נהוג להיות מוכנה הרבה לפני ולא לסמוך על כישרון כדי להגיע לרגע האחרון בנס. הפעם איכזבתי. 8 ימים לפני וכל מה שיש זה רעיונות בראש וקומץ מתנות שהספקתי לקנות שיהיו הפרסים שיאספו מוזמני יום ההולדת לאורך המסיבה.

מה שברור הוא שקטינא רוצה ביצי דרקונים אישיות במקום פיניאטה (ספוילר: זה ישתנה) ואני לא בטוחה שחשבתי על זה כמו שצריך לפני שאמרתי כן. שזה אומר אמרתי כן ואחר כך קצת הצטערתי, אבל למי יש זמן להצטער כששעון הדרקונים דופק? מצאנו בחנות מארז עם 25 דרקונים קטנים. השמחה היתה מוקדמת כי:
א. התברר שזה לא רק דרקונים
ב. התברר שהילדים ממש רוצים די הרבה דמויות לעצמם
היו לי שתי ברירות - ההורה התבוני יאמר לילדיו "זה מה יש" ויסרב להתקפל וההורה הפחות תבוני ילך לקנות חבילה נוספת. יש גם הורים היברידים (כמוני) שמתחילים ב-א' אבל בשל העדר חוט שדרה ממשיכים ל- ב', רק כדי לגלות שהילדים דווקא הסכימו בעצם ש"זה מה שיש" ואין צורך לקנות עוד, אבל רק לאחר מעשה, זאת אומרת קניה. 

בואו נקרא לזה שלב א'

בהליכים

בהתחלה הכנסתי את הדרקונים לבלונים אלא שעד גמרתי להכניס יותר מחצי מהדרקונים לבלונים, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, ממרבית הבלונים יצא האוויר. קבלת החלטות תחת לחץ הביאה אותי להכניס את הדרקונים לתבניות קפקייקס מסיליקון ולשפוך עליהם גבס. כשזה התייבש קיבלתי דרקונים בתוך קפקייקס ללא הכיפה. קיננה בי תחושה שלו היו דרקונים, ביציהם לא נראו כך.  מכאן התחילה עבודה בגבס ליצירת משהו אובלי יחסית. אחרי שהתקבלו 21 דברים, שאף אחד לא יכול לטעון שהן לא ביצי דרקונים כי אף אחד לא ראה ביצי דרקונים, הושלמה מלאכתי. הנה קן הדרקונים, אגב, זה מגיע עם הוראות הפעלה - הבקיעה בבית המאלפים ולא אצלי - תודה רבה. אדירים שישמור כמה לכלוך זה גבס.

קן דרקונים עם המון ביצים

זה יומולדת פנטזיה - דמיון זה הכרחי

אז התברר לי שבכל זאת צריך פיניאטה כי צריך ממתקים. כבר היה לי גבס ולכן התקבלה עוד החלטה - הפיניאטה? ובכן, גבס. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה של חיי, אבל אין עוד הרבה זמן לחכות כדי לגלות. גם פה כמובן זה התחיל כפיניאטה של ביצה. קלי קלות חשבתי לעצמי וניגשתי למלאכה. כשכבר היתה ביצה כמעט גמורה. מאלף הדרקונים הצעיר, הוא הוא קטינא, שינה דעתו בשנית והחליט הוא מעדיף דרקון. לא הרבה אנשים יודעים אבל "אין יאוש בעולם" זה בכלל מוטו של אימהות. עם קצת מאמץ והרבה דמיון, גם שלי (וגם של הילדים), בהחלט אפשר לראות דרקון בתוצאה הסופית. 

שנמשיך למסיבה? אני לא מקשטת את הבית. אין לי זמן. כן, אני מודעת לאימהות שגם מקשטות את כל הבית. אימהות, נניח כמוני, שמחכות עד לרגע האחרון לרוב לא מספיקות את זה. אימהות בעלות ניסיון יודעות שלקשט זה נהדר אבל תכל'ס לא בטוח שזה שווה את ההשקעה כי הילדים בעיקר אוהבים את המשחקים. אבל אין ספק ברשת ניתן למצוא רעיונות מדהימים לאיך להפוך את הבית שלך לארמון אבירים או כפר לוחמי דרקונים. וזה באמת ממש יפה. טוב בעצם, אולי לא שווה לראות את זה כי זה די מדכא שיש הורים כל כך משקיענים. פה אני אצטרך לשים את הגבול וכידוע גבולות זה חשוב.

כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.

חרבות של אמיצים

אחד הדברים שהילדים ידעו זה שהם צריכים את עזרת הקוסם הטוב. הם גם ידעו שעד שלא יוחזר לו שרביט הקסמים שלו, הוא לא ישתחרר מהקללה. לכן, הם יצאו למסע חיפושים. <משחק חפש את השרביט עם משימות> אחרי שימצא השרביט יתחיל משחק "הדבק את השרביט לקוסם" כדי לשחרר אותו מהקללה. אחרי שהקוסם ישוחרר, הוא יספר לילדים את כל מה שהוא יודע. הוא גם יספר שהקוסם המרושע לא ידע שלוקח כל כך הרבה זמן לביצי הדרקונים לבקוע ולכן הוא נטש אותן ועל הילדים למצוא אותן. אבל הם צריכים אימון מזורז:

הקוסם ילמד את הילדים על יצורי קסם בעזרת בינגו

אח"כ כל לוחם יקבל חרב (בלון) וייערך אימון חרבות, כולל טקטיקות. 

אז הקוסם יחלק לכל המשתתפים תיק אוצרות, לאוצרות שיימצאו לאורך המשחק. 

כמו בכל התחלה, השלב הראשוני הוא חידון ידע בנושא פנטזיה וכל מאלף יקבל 3 מטבעות בעיקר כי אין תשובה נכונה. אז הקוסם יסביר להם שעבודת צוות זה הדבר הכי חשוב ומאלף דרקונים הוא קודם כל חבר. <מספר משחקים בנושא אמון ושיתוף פעולה: משחק כדור עם בלון, מרוץ תפוחי אדמה ועוד> בסוף המשחקים כל מאמן יקבל שני צמידי חברות.

כובע שמחת בית הדרקונים

עוגה ולא אילוסטרציה

שלב המסע כולל עוד מספר משחקים. המשחק האחרון כולל קבלת פנס וזחילה לתוך "מערה" כדי למצוא את ביצי הדרקון. אז תגיע הדרקונה המאושרת ותשאיר לכל ילד מתנה - גם את ביצת הדרקון וגם פיניאטת דרקון מלאת ממתקים. אחרי השמדת הפיניאטה, כל ילד יקבל כובע דרקון וניגש לאכילת העוגה.

שקיות הפתעה אישיות עם ציור ותודה

בסוף כמובן שכל ילד יקבל גם שקית הפתעה אישית לשמור על "שק האוצרות". ככה עושים יומולדת דרקונים. אם זה יצליח נדע עוד קצת יותר משעה. 

12

לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה? 

אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.

ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות. 

רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.

12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.

המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.

כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום. 

לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.

לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם. 

שיחה גדולה ושיחות קטנות

בבוקר האתמול ישבתי לי במרפסת וכתבתי. היה שקט יחסי כזה שיכול היה לגרום לי רגע להאמין שאני לא כאן, זאת אומרת החום והשיחות שהגיעו מהפארק לא ממש סייעו לאוירה ההולנדית שניסיתי להשיג אבל זה היה הכי קרוב שיש. הניסיון הפסטורלי לדבוק באמונה שאני באמסטרדם ויש לי את כל היום לעצמי בשקט הולנדי מלטף כתיבה, הועם מעט לאור הידיעה שיש לי שעתיים עד למסיבת יום הולדת שכוללת המון ילדים וחום בלתי נסבל. אז אם לסכם - רציתי לחשוב שאני לבד אבל ידעתי שהם תכף מתעוררים, רציתי אמסטרדם אבל שמש ישראלית במרפסת לא ממש מאפשרת את זה ורציתי קפה בעיקר אבל לא היה חלב ולהתחיל בוקר עם אספרסו אחד זה ממש לא כמו להתחיל אותו עם רצף מינימלי של שלוש כוסות קפה עם חלב. אבל למה להיות קטנוניים? יכולתי לדשדש בכל מה שאין אבל החלטתי לא לשקוע במירמור אלא להנות בכל זאת ולהשלים את כל מה שאין בעזרת הדימיון.

פלנקטון

בעודי נכנסת מטאפורית לתוך המטאפורה שבניתי בעמל רב הגיע הבכור. מכיון שעוד  לא נכנסתי לדמות ההולנדית נטולת הילדים, זכרתי מי הוא. אמר מה שאמר, לקח שניה זמן עד שקלטתי את המצב. ניתוח מהיר ותובנה. זה הזמן - כולם ישנים, הוא ואני לבד, בדיוק הסנריו שבניתי לשיחת ההתבגרות הראשונית. זה מרגיש לי אסור לספר לכם מה היה שם, קצת כמו בגידה באמון ולכן אאלץ להיכנע לתכתיב. אבל היתה שיחה קצרה יותר ממה שחשבתי, קולית ונינוחה עם משפטים מבריקים שלו שככל הנראה ישארו חקוקים אצלי לנצח, נראה לי שאחד אפשר לשחרר: "אז בעצם זרע זה קצת כמו פלנקטון, לא?" תכל'ס. אבל יש מצב שאסור להשוות.

רצועת טיימינג

בכל מקרה שמחתי שהחלטתי להפוך את "השיחה" למספר שיחות קטנות. השינויים של גיל ההתבגרות הם לא רק פיזיים, הם גם נפשיים והאיזון ביניהם, בטח בתחילת התהליך הוא עדין מאוד. פעמים רבות השינויים הפיזיים מקדימים את השינויים הנפשיים ולכן השיחה צריכה להיות מתואמת עם מה שעובר על הילד. לפעמים כל מה שהוא צריך לשמוע זה פשוט למה כל השינויים האלה קורים ולהבין את ההתפתחות בלי שום "בקרוב" של מה עוד עומד לקרות, בלי חשיפה מיותרת  כשתכל'ס נפשית הוא עוד בכלל לא שם. ושוב מצאתי את עצמי מברכת שהילדים שלי בחינוך ביתי ויש להם את הליווי שלי בהתאם לדרישה שלהם, שאין להם את התחושה של לבד, שתשומת הלב נמצאת בפרטים הגדולים, הקטנים ובהתאם לצרכים. ילד צריך שיראו אותו, הוא גם צריך לבד וצריך עצמאות, אבל כל אלה נבנים כל כך הרבה יותר טוב כאשר ניתן ללוות אותו בצעדים האלה שלו. לא פשוט להיות בחינוך ביתי, צריך גם לשים לב לצורך של הילדים להיות גם בלעדיך ולהסתדר לבד או בחבר'ה. צריך לדעת לשים גבולות לעצמך מתוך הצורך לראות את מה שהם באמת זקוקים לו ולדעת לייתר את עצמך כשצריך.

ילדים - אי אפשר להיות עם ולהרגיש בלי

חינוך מיני הוא דוגמא מצויינת, בעיקר כי ההתפתחות של כל ילד היא שונה. המערכת לא יכולה להסתכל על כל ילד באופן פרטני, היא מוכרחה להכליל. ודווקא פה יש צורך במינון עדין. בנושא של חינוך מיני, המערכת לא התאימה את עצמה גם לא בתקופה שלי. היום זה הרבה יותר בולט כי המערכת כבר לגמרי לא מסונכרנת עם הילדים, הלקוחות האמיתיים שלה. היום יש שילוב קטלני של עובדות שחוברות זו לזו ומייצרות חשיפה מוגברת של ילדים לתכנים לא נכונים מגיל צעיר והיא משולבת בהיעדר פנאי של ההורים להתייחסות לילדים ובמערכת שבאמת לא יודעת לשים דגש על צרכי הילדים, בתוך כל זה ילדים רבים הולכים לאיבוד. כן, הם יסתדרו, כן הם יתבגרו, כן זה ישפיע עליהם לכל החיים ולא בהכרח לטובה. כשיש כל כך הרבה ילדים שרואים סדרות שאין שום סיבה שהם יכירו, הם נחשפים לעולם שלם שהם לא היו אמורים להכיר עדיין ותוסיפו לזה היעדרות הורית, פורנו בהישג יד ואנחנו מקבלים ילדים שכאילו יודעים אבל תכל'ס הם מאוד מבולבלים. הם כאילו בעלי ידע, אבל הם לא ואנחנו כאילו שם אבל אנחנו לא באמת.

מבוכה

השלב ההתחלתי הזה של שינויים גופניים, לא מלווה בדרך כלל גם בהתבגרות מנטלית, הגוף מקדים את הנפש ויוצר את ההכנה הנכונה. השינויים האלה הם איטיים, מדורגים ומאוד מבולבלים והורמונליים. כהורים וכבעלי ניסיון, אנחנו צריכים להבין את זה ולהפוך את החוויה הזו לחוויה מעצימה לילדים שלנו, שמלווה בהיכרות שלהם עם הגוף שלהם, עם התהליך והשינויים. כזו שהופכת את הנושא לטבעי ולא למביך או מוצל. כזו שהייתה אולי קצת חסרה לנו כשאנחנו עברנו את השינויים האלה. לכן שיחה גדולה כזו, היא משהו שאנחנו כהורים מנסים לדחות כמה שרק אפשר. משום החשיפה הזו שמרבית הילדים עוברים, כל דחייה שלנו מאפשרת להם לפתח תודעה בנושא שהיא לא כל כך מתאימה ובסופו של דבר מגחיכה את קיום השיחה. כי איזו שיחה אמיתית אפשר לנהל במצב בו יש הורה נבוך וילד שבעצם כבר יש מאחוריו קילומטרים של סרטי פורנו בהם הוא כבר ראה הכל? ובעצם לא בטוח שהבין את מה שצריך היה שיבין... מעבר לזה זה גם נורא מגוחך - המחשבה הזו של הורה שמתפתל בין מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיד ומה שהילד שלו כבר ראה ויודע...

לא פשוט לגדל ילדים, הרבה יותר קשה לגדל אותם קצת בשלט רחוק ועם הרבה מיקור-חוץ. אני לא מאשימה, אני לא חושבת שככה זה בכל המשפחות, אבל כשאני מסתכלת במבט רוחבי אני מזהה בעיה כללית. אני יכולה תכל'ס לדבר רק על עצמי - אני בטוחה שגיל ההתבגרות הוא לא כזה נורא ולמען האמת מהקצת שאני רואה, אני לגמרי לא מפחדת מפני הבאות. להפך, אני אני רואה אותם גדלים ומתעצבים ומפתחים את עצמם זה עושה לי טוב והדבר היחיד שאני רוצה שהם ידעו זה שאני שם בשבילם ושאין דבר בעולם שהם יכולים לשאול עליו ושאני אהיה מובכת. העובדה שאני איתם מאפשרת לי לשים לב לפרטים הקטנים, לבנות מערכת שלמה של אמון הדדי ובעיקר כהורה גם מכינה אותי לכל הניואנסים הקטנים שיכולים להיתפס מביכים כשפתאום אתה מבין שהילדים שלך כבר לא ממש קטנים. למשל כשאת יושבת במרפסת בבוקר ופתאום מגיע הבכור ומספר לך משהו שלא ממש היית מוכנה אליו, אבל אז את מגלה שבעצם כן...

מסה של מסע

זה היה יכול להיות אירוני אם לא הייתי כותבת היום, חיכיתי ליום הזה, דמיינתי אותו, גם כתבתי אלפי

כעת, זו החיה שאני אוהבת

סקיצות בראש כדי לחגוג את המאורע ועם זאת אני גונבת עכשיו כמה דקות עד שהתנור יתחמם דיו כדי שאכניס אליו את הפיצה הביתית כדי להתחיל סופסוף לכתוב משהו. עכשיו כבר אחרי שבע בערב, שנה שעברה כעת חיה (ביטוי נפלא, תוהה אם להמשיך למדוד אותו, ראו תמונה), הייתי הרבה אחרי פירסום הפוסט ואחרי שעות של תחושת סיפוק עצמי כי כנראה עשיתי את הדבר הנכון במקום הנכון. ואלוהים לא עדי, פשוט כי זה מאיין את הטענה, שלא הרבה פעמים אנחנו מצליחים לעשות את הדברים בעיתוי המושלם להם ולכן יש להעריך את הפעמים הנדירות בהן זה קורה. בעיקר כאשר הפעמים האלה הן לא תוצאה של מיקריות אלא תוצאה של תחושה, צורך ומימוש שהצליחו לחבור בלי שתרדוף אותם איזו קארמה. זו כבר סיבה להרגשה טובה, תוסיפו לזה שנה שלמה של כתיבה וגילויים ותכל'ס אין מנוס מלהודות שזו היתה שנה מצויינת.

עוגת יום הולדת

היום, לרגל יום הולדת שנה לבלוג, קראתי מחדש את הפוסט הראשון. לא יכול היה להיות יום שונה בתכלית מהיום הזה בדיוק שנה שעברה והיום של היום, שעכשיו הוא כבר אתמול ואין מנוס אלא להודות שאת פוסט יום ההולדת פיספסתי. קמתי מאוחר, יחד עם הילדים, בלי בנהזוג, אחרי לילה עם אזעקות, שינה טרופה מלאה בהדי פיצוצים וכיור מלא כלים ועד עכשיו עוד לא ממש כתבתי ואני כבר יכולה לראות את עצמי טרוטת עיניים יושבת עד שעות לא שעות מנסה לסיים את הרשימה הזו. ככה זה כשיש יום מלא פעילות והייתי חייבת למלא את היום הזה למען האמת, פשוט בגלל שאחרת שוב הייתי מוצפת. אין מצב שתמצאו אותי בוחנת עכשיו את השינויים בכתיבה, או את הציפיות שלי לפני ועכשיו. אני כותבת, זה מה שאני עושה כבר שנה. ואני לא יכולה לדבר בשם הבלוג, יכול להיות שהוא היה מעדיף כותבת אחרת אבל הוא בחברה טובה עם הילדים שלי, גם הם תקועים איתי שלא מבחירה (אגב נראה שזה בסדר מבחינתם), אבל אני יכולה להתייחס למשמעות של הבלוג הזה מבחינתי ויותר מזה שהוא כל כך כבר מובן מאליו שאני לא רואה עד כמה כל יום של כתיבה הוא למעשה פלא, שקיק קטן של אושר והתבהרות המחשבה. אני כן עצובה מעט בכל יום שאני לא כותבת, אבל לא מייסרת את עצמי, רק מרגישה בחיסרון, אבל כותבת בראש כל היום.

גם מברשת, גם חפירה ארכיאולוגית 

השנה הזו של הכתיבה הייתה בעיקר צעדיו הראשונים של מסע (לא אודיסיאה, אבל תודה על ההצעה), במידה מסויימת הכל מתחיל בחפירה ארכיאולוגית ברמה האמורפית, שהביאה לממצאים בקנה מידה של החוליה החסרה. הייתי צריכה לעבור איזשהוא שינוי, כמו של ממצא ארכיאולוגי נדיר המוברש על ידי מברשת שמסירה אבק, עפר, אולי קורי עכביש שאחרי מאות שנים שוב נחשף לאור. אין להסיק מזה שבשנים שלפני הייתי קבורה כמה מטרים מתחת לאדמה, אבל הייתי מכונסת בעצמי ובילדים עד שלא ראיתי את עצמי. אז הנה הרגע של הספקנים מבין חבריי להגיד שבעצם השנים האחרונות היו שנים של ביטול, אבל זה לא נכון, השנים האלה היו שנים של צמיחה מבפנים ולמידה ובעיקר בחירה בדבר שהכי נכון לי ולמשפחה שלי, במה שהיה קרקע פוריה למסע שלי, במה שיצר את התזמון הנכון להגיע בדיוק לכאן, בדיוק היום. האני שלי שלפני הילדים שהיה במירוץ מטורף לקריירה ודוקטוראט ולא התפנה לראות מי הוא באמת ואיך הכי נוח לו, היה צריך את הזמן הזה של נטו ילדים כדי להירגע ולהשתנות. ובדיוק ברגע הנכון, הפציע לו הבלוג הזה יחד עם עוד מספר גילויים ופעילויות. השנה הזו היא השנה שחזרתי לכתוב, למדתי לייעל את המהות ההורית שלי, נכנסתי לגמרי לכושר, חזרתי להתעסק בפוליטיקה, גיליתי שנוח לי בעיקר במכנסיים קצרים או ג'ינס, טישירט ונעלי התעמלות, גיליתי שהחיים שלי הם תכל'ס חיים מאוד מספקים ועכשיו הם גם הרבה יותר מאוזנים.

חד קרן מנצנץ - עוד לא הוכח שאין

אבל אני גם מוצפת היום. מוצפת כי כבר שנים ראש הממשלה הזה מושך אותנו באף והחודשיים האלה היו חודשי שיא. אין לי חשק לכתוב על המצב, אבל אני לא יכולה להימנע מלכתוב רגע על מוחמד דף. ההחלטה האווילית הזו לנסות ולחסל את מוחמד דף ועוד מתוך מטרה מטופשת שזה ישמח את העם, משל היה קהל צמא דם בתחרות גלדיאטורים מעידה על פגמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות. לא ברור לי ההגיון שעומד מאחורי כל הסיפור הזה, הרי היום השייח' אחמד יאסין נראה כמעט כמו דובון אכפת לי מול הניה ודף. אין לי אלא לתהות, ההסבר היחיד שעולה במוחי הוא שנתניהו ושות' החליטו בהסתמך על עקרון ההפרכה המדעי של פופר שעד שלא יקום חד קרן מנצנץ בראש החמאס אין אלא להמשיך ולחסל אלא אם יוכח אחרת וכיון שלא כך היא ניתן להמשיך ולנסות. רוצה לומר - מה היה משיג חיסולו של דף? הוא לא היה משבש את הפעילות של החמאס והיה קם מחליף, כנראה שקיצוני וחדור מוטיבציה עוד יותר. ואילו מה ישיג לנו הניסיון הלא מוצלח? לא יודעת עדיין, מותם הוודאי של אשתו ובנו בוודאי לא יביא לשום דבר טוב. זאת אומרת שתכל'ס יש לנו קבוצת מקבלי החלטות בדרג הגבוה ביותר שאשכרה לא פועלים על פי הגיון כלשהו וביננו, ולא שלא ידענו זה מפחיד ומסוכן.

גוגל ישר הפנה להכחשה,
לא נגעתי

אני אחסוך מכם את דעתי על מסיבת העיתונאים של
נתניהו הערב ועל החידוש הלשוני המיותר וחסר הפשר שלו. רק תוהה מה זו "הכתשה", מבלי להיכנס לדקויות לשוניות, בחינת הפועל ומיני שכאלה, זה בעיקר נשמע כמו "תכל'ס, אנחנו לא סגורים מה בדיוק התוכנית שלנו מול החמאס אבל נתנו לה שם וזה כבר התחלה". לא רוצה לדון בעובדה שנראה שעם ליברמן, בנט ולפיד כשרים בכירים, נראה שמוחמד דף זו פחות או יותר הבעיה האחרונה שצריכה להעסיק אותו והוא יודע את זה. אבל לפחות, בסופו של יום הוא יכול להתרווח על כיסאת הגן ולהרגיש שלפחות זה הצליח לו (מניעת שערוריית ריהוט הגן, למען הסר כל ספק). אין לי כוח ואין לי חשק לתת שוב לתחושה שהדבר הזה מחשיך לאיטו את המחר של עתיד ילדיי. ימים שלמים אני מסתובבת עם התעוקה הזו בשל המאבק בין הרציונאלי שאומר שבקצב הזה לילדיי לא יהיה כאן עתיד כבני אדם חילונים שדוגלים בזכויות אדם ובעליונותה של הדמוקרטיה, ולא רק שלא יהיה לי הרבה להוריש להם, גם אתן להם כבונוס עתיד לגמרי לא בטוח, לבד מזה שהוא יהיה רווי מלחמות ונטול הבטחות שעוד גילמו בתוכן תקווה. מולו עומד לו הרגש, שאוהב להתבטא בעברית, שמרגיש שהוא שייך לכאן, גם אם מתבאס לפעמים בשקט שהגורל לא הגריל לו קלפי אחרים. ומזה אני בדיוק מנסה להתחמק כל היום.


במקור תיכננתי לכתוב על פשר השם הדי תמוה של הבלוג הזה, בכל זאת עברה שנה והגיע הזמן (או שמא כבר חלף לו מזמן) להסביר. אבל האוטוביוגרפיה של החירות האומנותית שלי מרשה לי להשאיר את זה למחר. כבר אחרי שתיים בלילה, אני אכן טרוטת עיניים ואכן פיספסתי את התאריך. אבל לא אשת סימבוליקה אני, סימבוליקה נוטה להתיש אותי בעיקר כי היא קצת משעממת. אם כבר אני אדם של תבניות ושבירתן, תוך יציקת/מציאת תבניות אחרות במקומן. והדבר שגיליתי היום אחרי שנה של כתיבה זה שמצאתי תבנית שעושה לי טוב. לסיום, מכיון שעד עכשיו (כרגיל) דיברתי הרבה על עצמי ולי יש יומולדת רק עוד שבועיים), נשאלת השאלה - מה אני מאחלת לבלוג שלי לשנה הבאה עלינו לטובה (או  לפחות לסבירה)? בעיקר שימשיך להיכתב, שיגע באנשים, שישאר מגוון, חסר כיוון ונטול מעצורים (לבד ממעצורי הצנזורה האישיים) ושישאר המקום הכי טבעי שלי, כי המקום הזה בדיוק כאן בעצם עושה לי ממש טוב (הי, כרגיל חזרתי לעצמי). זהו תמה שנה. וזה בעצם פוסט יומולדת - תרתי משמע - גם אחרי יומולדת וגם פוסט ראשון של השנה השניה.

מבצע הארי פוטר - התשובה האימהית לצוק איתן

על שני דברים סמכתי הבוקר, אחד רציתי שיקרה והשני שלא. כשהלכתי לישון אחרי ארבע, ניסיתי לשכנע את עצמי שהשעון הפנימי שלי יעיר אותי בשמונה ושאין סיבה שוב לקום מהמיטה ולשים שעון. מרוב שיכנועים לקח לי עוד איזה שעה עד שנרדמתי, אבל מילא - חוץ מזה הייתי סגורה על זה שאם לא אני אז בטח החמאס, וזה דווקא לא ממש רציתי שיקרה. כך או אחרת שניהם לא קרו. אבל קמתי לפני תשע אז בעצם זה כמעט הסתדר. שני קולות נרגשים העירו אותי הבוקר - הבכור והמרכזית שגילו חלק ממה שסייימתי בלילה ולמרות השיטוטים לא מצאו את מה שהחבאתי, כלומר זה מקסים שהם מעורבים בכל דבר במסיבה אבל צריך איזו הפתעה או שתיים. 

הבכור בן 11 מחר וכיאה וכיאות לילד שבגיל 5 כבר החליט שהוא קורא לבד הארי פוטר הוא גם חוגג הארי פוטר. בסתר ליבו, אני מניחה שקינן בו שמץ תקווה שבכל זאת יקבל איזה דואר ינשופים אמיתי, לא כזה שאמא עושה, כזה שיביא ינשוף, על קלף אמיתי ואם אפשר - בכל זאת בעברית. במקום זה הוא יקבל מסיבת יומולדת של הארי פוטר שהוא ואחיו, עם מעט עזרה, הגו תיכננו וסייעו בביצוע. יום שלם של לימודי קסמים בסניף הישראלי של הוגוורטס איש שם בפריפריה של מרכז ישראל ולא ניתן נ"צ כי האויב מאזין. 

אני אוהבת ימי הולדת, אני אוהבת את ההכנות לימי הולדת, אני אוהבת להפעיל את ימי ההולדת של הילדים שלי, טוב גילוי נאות למעט רגע אחד - הרגע של העוגות בו פתאום הילדים מרגישים כמו גדוד של חיילים עצבניים וכולם צועקים ובא לי כמו קרמר רגע לצעוק Serenity Now. אבל זה עובר והם יחסית שקטים כשהם אוכלים מתוק. הידיעה שאנחנו עושים את הכל בעצמנו היא כל כך מרגשת. הידיעה שהילד/ה שלך, שתמיד יודע/ת שהוא/היא האחד/ת ובכל זאת שבועות של הכנות והכל בשבילו/ה, זה מרגש ונפלא ומשמח כמו ששום דבר אחר לא יכול להיות. אין כמו לחגוג את עצם היותם של האנשים שאת אוהבת בחייך. טוב למעט ימי ההולדת של הבנזוג ששונא ימי הולדת ומדכא בי כבר שנים את הרצון לחגוג ביומולדת שלו שהוא דווקא יום שאני אוהבת במיוחד מכל הסיבות הברורות. 

לנוכח המבצע הצבאי שמתחולל כרגע, המבצע הפרטי שלי הופך לסדנא תרפיוטית להחריד, שעות של עבודת יצירה משותפת עם הילדים, הפלגה על כנפי הדימיון ודחיקת מגבלות האדם וככה בכמה ימי עבודה מאומצת נהפוך לרגע מציאות עגומה לשיא של כמה רגעי אושר בתוך בועתי הקטנה. רק תחזיקו אצבעות שבהוגוורטס לא יהיו היום אזעקות כי בהעדר האפשרות להתעתק בהוגוורטס (אנשים אם אתם לא יודעים על מה אני מדברת, תנו לי להמליץ על 7 ספרים ואם אפשר באנגלית), ריצה לממ"ד גם נאסרה בתכלית האיסור.  

אז מה יהיה לנו היום? יש שולחן ערוך בכל טוב (שמכיל הצעות מגוונות וצמחוניות, ללא פגיעה בשום בעל חי גם לאוכלי הגלוטן וגם לנמנעיו, ולכל סוג אלרגיה או המנעות שהיא. ויש. תמיד יש). יש התכנסות, אחריה אוכלים, משם ממשיכים לטקס מיון עם מצנפת והקלטה מראש של שיר המיון וגם לכל ילד הקלטה של המיון האישי שלו (כולם הפעם יגיעו לגריפינדור כמובן). אחר כך כולם יכינו גלימות מאל-בד אדומות כמובן ויוכלו לצייר שבלונות של הסמל של הוגוורטס. ולפני שיתחילו השיעורים יקבל כל ילד שקיק בד אדום, לשם הוא יכניס את כל האוצרות:

שיעור תולדות הקסם - בינגו וכל תלמיד שיסיים אותו יקבל שרביט.
שיעור לחשים - חבילה עוברת שבתוכה טבעות של הבתים השונים, טבעת  לכל ילד כמובן.
שיעור טיפול ביצורי קסם - ציירנו חד קרן ויש קרן מוכספת לכל ילד אותה הוא יצטרך להדביק בעיניים עצומות וציירנו דרקון ויש לכל ילד ביצה, אותה הוא יצטרך להדביק בקן הדרקון. בסוף המשחק, כל ילד יקבל שלט לדלת מתוצר עצמית עליו הכתובת "אין כניסה למוגלגים", כי בכל זאת, אתם יודעים, יצורי קסם...
שיעור שיקויים - לילדים יש משימה לחפש 5 רכיבים נדירים ביותר, זה משחק חפש את המטמון עם כתבי חידה לא פשוטים בכלל (שייערך מפאת המצב, אחר ורק בתוך הבניין), כל רכיב יתווסף לאוצרות.
אחר כך תהיה מנוחה - בהוגסמיד, אלא מה? שם יתכבדו התלמידים בבירצפת (גלידת וניל עם בירה שחורה) ואז יקבלו על חשבון דמבלדור גם סוכריות בארטי בוטס (להשיג באמזון).
שיעור חיזוי עתידות - כל ילד יכין לעצמו "מפה אסטרולוגית" לפי שבלונה על שקף עם מדבקות כוכבים ואחר כך נעבור לחיזוי עתידות עם כדורי בדולח.
שיעור שינוי צורה  - נלמד לחש לשינוי צורה וכל ילד יהפוך מיץ לקרטיב
שיעור להתגוננות מפני כוחות האופל - בו כל ילד ילחם בתורו נגד פיניאטה של וולדרמורט וכשהיא תתפוצץ יפלו ממתקים.

אחר כך עוגות - יש גבינה ויש עוגת הארי פוטר וזהו. חסל סדר יומולדת.

תסלחו לי עכשיו יש עוד שעה מסיבה ולמפעילה יש עוד טיפונת עבודה... אז כך או אחרת אחלו לנו הצלחה ותקוו שבשנה הבאה גם אתם תהיו מוזמנים. בינתיים גם אני עוברת למוד מבצע צבאי כירורגי, בלי נפגעים, עם הרבה צחוקים ובשאיפה אפילו בלי אזעקה אחת. בבועה החיים בכל זאת קצת יותר שפויים.

נאיבית? אני מוצאת את זה מחמיא

מחר מסיבת יום הולדת לבכור, בראשון יום ההולדת עצמו, בן 11. בין ההכנות ליום ההולדת והריצה לממ"ד אין הרבה זמן לחשבונות נפש. היום לפני 11 שנה הייתי משולה ללוויתן שנמשה אל החוף אבל רק בגודל ולא בחוסר האונים, שבוע 42 בטן ענקית, אבל אינסוף אנרגיה, צירים קטנים שלא מתקדמים לכלום. בשעה הזאת, שישי בצהריים בערך עוד הלכנו לנגב איזה חומוס. עברו מהר ה- 11 שנים האלה, עכשיו אני גומרת את הפיניאטה והוא מנגב לידי חומוס. אני יכולה לעבור לז'אנר הסנטימנטלי וסוחט הדמעות איך לא פיללתי או אז לפני 11 שנים שנתארגן ליום ההולדת שלו בין לבין ריצות לממ"ד או שרק עוד 7 שנים הוא אמור להתגייס והרי גם לי איחלו שלא אשרת בצבא, אבל אני לא כזו אז אל חשש. אבל אין ספק שריצות לממ"ד, המחשבות על האזרחים בשני הצדדים והכנות עוגות, מאכלים ופעילות לילדים זה דיסוננס. אבל כאלה החיים ואני כבר ויתרתי על הסנטימנטליות היום.

בנהזוג אמור לנחות בשעות אחר הצהריים המאוחרות מניו יורק, כשקבענו את מועד המסיבה התבאסתי בשבילו שלא יהיה לו הרבה זמן להתאושש לפני שחבורה צעירה תתפוצץ לו במוח במסיבת הארי פוטר, אבל אז התחילו הטילים והרי לכם שוב תורת היחסות במלוא הודה. מצבי לחץ הן שעות הגדולה שלי, רק תנו לי לג'נגל בין אלפי דברים, לעבור על רשימת המטלות ולסמן וי על כל סיום מוצלח, אלה רגעי השיא של האנרגיה שלי שתמיד צריכה למצוא פורקן, זה גם לא סוד שהכל עובר מהר יותר כשידיך עמוסות לעיפה והזמן למחשבות מצטמצם למינימום.

אבל זה היה שבוע מלחיץ. מתבקש שתשחשבו שזה בגלל האזעקות והריצות לממ"ד, זה שוחק ומדכא, אבל הידיעה שזה זמני מקלה על ההתמודדות. מה שמלחיץ אותי דווקא זה מה שקורה מסביב. המבצע הזה מציף את כל הדברים שהכי מטרידים אותי דווקא בתוך החברה הישראלית וזה מפריע לי יותר מעובדת המבצע הצבאי הזה בעזה, שהגיע מיד בסוף המבצע הצבאי בגדה שהחל עם החטיפה (טוב, 7 שעות אחרי למעשה). כוח המשיכה מבקש ממני לחזור לבועה ולתת רק לאזעקות לחדור בלית ברירה פנימה, לנסות בכל הכוח לייצר נורמליות במקום שאין בו נורמליות. לשהות בבועה ולהתעלם מהחוץ כי החוץ כל כך גזעני ושטוף נקמה ודוחק בי להתיישר עם הקו שמכתיבה החברה, אבל אני לא יכולה. אני לא אדם מאמין, הדבר היחיד שאני כן מאמינה בו הוא צדק, לעומתו דמגוגיה בעיקר עושה לי פריחה.

הרבה דברים מטרידים אותי, הדבר הראשון עלול להישמע קונספירטיבי למי שמחפש, אבל ביננו הוא הגיון צרוף. כמו ההיגיון הבריא של הילד שצעק המלך עירום, עד שבסוף גם המלך הבין שהוא באמת עירום. רק שאצלנו לילד הזה קוראים בשם הגנרי "בוגד" וסוגרים עניין. מצחיק רגע אם חושבים על זה כי הילד צועק שהמלך בלי בגד ועל הילד צועקים בוגד - לשתי המילים אותו שורש. הלאה. שימו לב כמה פרשיות שחיתות צצו לאחרונה ואף אחת אינה באמת מטופלת על ידי התקשורת שרובה התגייסה למען המבצע והמולדת. ריהוט הגן של משפחת נתניהו, פואד, שטרית, אלון חסן וכו', אבל הפרשה הגדולה מכולן היא פרשת החטיפה. פרשת שקר גסה ונוראית - 18 ימים החזיקה אותנו הממשלה תחת מעטה של שקר, יישמה תוכניות מגירה צבאיות נרחבות בגדה שנעשו בחסות החיפוש אחר החטופים, מאות מעצרים, הרג מיותר ובעצם הכל היה תחת ההנחה שהחטופים כבר נרצחו רק שלא סיפרו את זה לנו. הרי היתה צריכה לקום כאן מחאה אדירה על התנהלות הממשלה ואחיזת העיניים ודרך קבלת ההחלטות אבל "תראו ציפור" עבד כאן שוב ומיד קיבלנו את "צוק איתן". לא היתה שום הסלמה בירי טילים ותראו אותנו, ישר קונים את "ההסלמה" הזו. 

חודשים חוטף הדרום טילים, כלום לא השתנה, הדרום לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו ואף פעם לא היה. מה כן השתנה הפעם? למה העיתוי? הממשלה שלנו חששה להיות תחת אש תקשורתית והיא מצאה את המקום שסביבו יש קונצנזוס והנה שוב כל עם ישראל מאוחד, כי אין כמו מבצע צבאי לכנס את כולנו מסביב לדגל. תסלחו לי ששוב אני חובשת את כובע עוכרת ישראל, אבל שוב לא אני הכתובת, כי לכל אלה יש רק כתובת אחת ממשלת ישראל. ממשלת ישראל רוצה אותנו ככה מאוחדים נגד האויב והיא אינה מהססת ולו לרגע לסובב את דעת הקהל לנוחותה. אין אף אדם בישראל שרוצה להמשיך את ירי הטילים על ישראל, יש רק אנשים שטוענים שבסיפור הזה כבר היינו והוא לא פותר דבר ושאם באמת פעורה תהום ביננו זה צריך להיות מוכח במעשים - לא לתקוף את עזה, זה לא פותר דבר, זה פוגע באזרחים ומחזק את החמאס.

במידה רבה היינו צריכים להבין שיש אויב מבית שמשחק בנו כרצונו ומעוות את המציאות כדי לשמור על עליונותו. הרי על איזו תהום מוסרית הפעורה ביננו לבינם מדבר נתניהו? הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כי אנחנו רואים את המראות הקשים מעזה ויודעים עד כמה זה לא בסדר, אבל שימו לב לטוויסט - האוכלוסיה "חוטפת" בגלל החמאס, זה לא אנחנו, זה הם. לא צריך לומר יותר, כל הורה יודע שזה טיעון דבילי שיכול להשתיק ילדים, רק שזה לא נכון, זו רק דמגוגיה. דמוגוגיה שמאז ומתמיד עבדה - "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים האמורפים. אנחנו בכלל לא רוצים אלימות, רק בגלל האלימות שלהם אין לנו ברירה אלא לנהוג באלימות. איזה משפט מצטדק ומשולל הגיון זה? לכל אדם בר דעת, עוד יותר להורה המשוואה הזו צריכה לצרום. אלימות רק מביאה עוד אלימות אלא אם כן אתה עוצר את זה בצורה לא אלימה.

עזבו רגע את המבצע הנוכחי - האוכלוסיה בעזה חיה בתת-תנאים קודם כל בגללנו - הסגר שיש הלכה למעשה על עזה בשבע השנים האחרונות (רוצה לומר מ- 2007) הוא עוד לפני התפיסה בכוח של החמאס את השלטון בעזה - אנחנו לא מאפשרים כניסה של מזון, מוצרי טקסטיל ואפילו נייר, אבל זה בסדר כי אם נכניס נייר הם עוד ירכיבו מטוסים. נוח לנו לא לא לראות את ההידרדרות בעזה שהיא קודם כל תוצר של מדיניות ישראלית. תוסיפו את ההשתלטות בכוח של החמאס שדוחקת את האוכלוסיה הזו לפינה ואז עוד תוסיפו את הכניסה שלנו לתוך עזה, את ההפצצות, את המוות המיותר של אזרחים ומה קיבלתם? הרי אנחנו רק מדרדרים את המצב יותר וביודעין. אבל כדי לקבל את הלגיטימציה יוצרים "הסלמה". כל מי שנותן היום גיבוי להסלמה הזו במקום לסרב לה גוזר עלינו עוד שנים של אלימות. מה יש לפלסטינים כרגע להפסיד? התשובה היא כלום, בלאו הכי אנחנו מחסלים אותם ולא נותנים אפילו תקווה לשלום. כשאתה מציע כלום, אתה מדכא, כשאתה מדכא אתה מקבל אלימות חזרה.

וזה מביא אותי לכל מה שמלחיץ אותי כרגע בחברה הישראלית. איבדנו את כוח השיפוט, איבדנו את הספקנות. אני לא סוציולוגית, אני לא יכולה להוכיח את הטענה הזו באופן אמפירי. אני יכולה לשער שהיות והמצב הכלכלי שלנו בכי רע והממשלה המנותקת שלנו מסבירה לנו כמה טוב, אנחנו מחפשים איזה שעיר לעזאזל להפיל עליו את כל הבעיות, קל למצוא אותו בהיסטוריה של המדינה ובמיוחד לאור המציאות המסיתה שהממשלה הזו מתווה - הערבים בכללי והפלסטינים בפרט. אין כסף? זה בגלל הביטחון. אין ביטחון? זה בגלל הפלסטינים. סוף סיפור. אנחנו לא החברה הראשונה ובטח לא האחרונה שנופלת לפח הזה. מסתבר שהלקח ההיסטורי לא עובד אצלנו טוב. 

אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מרגיע, על לידתה המופלאה של המדינה שלנו, שאנחנו מוקפים אויבים ורק אנחנו כֵּף התקווה הטובה של הדמוקרטיה באזור. זה אף פעם לא היה מדויק, אבל זה היה קרוב יותר פעם. התבשמנו מהסיפור שלנו, מכמה אנחנו נבחרים, נאורים, מתוקנים וטובים יותר מכל מה שמקיף אותנו. הבעיה היא שאז הפסקנו לשים לב עד כמה סטינו מהדרך. מתוך 66 שנים של עצמאות, כבר 47 שנה הסיפור עבר טוויסט, הפכנו מהצודקים לכובשים. כולם רואים את זה רק לא אנחנו. גאים מחד בהיותינו מעצמה אזורית ולא שמים לב שהמעצמה הזו קורסת לתוך עצמה משל היתה סופר נובה. מספרים על דמוקרטיה ובינתיים מכשירים חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, מספרים על מצב כלכלי מעודד בעוד האזרחי קורסים תחת הנטל, מספרים כמה הדרום והגליל חשובים אך משקיעים בהתנחלויות, מספרים על השואה ולקחיה בפני העולם ושוכחים בתוכנו את הלקחים משאירים רק את ההתקרבנות ושונאים את כל מי שאחר, מדברים על יהודית ודמוקרטית ובעיקר מקדמים את היהודית. עצוב לי לראות את המדינה שלי הולכת ומתרחקת מכל מה שצודק תוך הצטדקות קנאית חסרת ספקות. כי רק הספקות הם אלה שבונים את האדם, רק הבחינה העצמית המתמדת וזה גם מה שמדינה/חברה צריכה לעשות. לצערי רובנו הפסקנו. אנחנו בוחנים את עצמנו בהתאם למראה שאנחנו מציבים לאויבנו ולא בהתאם למראה שאנחנו צריכים להציב מול עצמנו. תקראו לי תמימה, אבל מושגים של צדק, זכויות ושוויון הם מה שאנחנו צריכים לרדוף קודם כל בתוכינו פנימה, מזה מגיע הכוח ולא מפשעי מלחמה נגד אוכלוסיה מדוכאת ונכבשת. 

ברגעים כאלה אני חוזרת לספרון "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי, שנתנה לי מורתי לחיים, שולמית אלוני, שהיום אני מתגעגעת לקולה עוד יותר מתמיד. בעוד שגוברים הקולות שקוראים לי הזויה ובוגדת, בעוד רבים האנשים המנסים להשתיק אותי או להוכיח לי עד כמה אני לא צודקת או שמסבירים לי שאין לי מקום כאן, אני חוזרת אל הספרון הזה כדי להזכיר לעעצמי שאני לא טועה, שההיסטוריה הוכיחה את הדרך שלי חזור ושנה ושזו הסיבה העיקרית שאני נשארת כאן גם אם היה קל יותר ללכת. "אנו ראינו את מולדתנו ... במרכזם של ערכים נעלים כמו הידידות, האדם, האושר וכמיהתנו לצדק.לפיכך נאלצנו להחמיר איתה. ... קורבנותיכם הם קרבנות-שווא, משום שסדר העדיפויות שלכם שגוי ומשום שערכיכם אינם עומדים במקום הראוי להם. ... לא שילמתם את המחיר שהתבונה תובעת ולא פרעתם את המס הכבד המגיע לצלילות הדעת. ממעמקי התבוסה יכול אני לומר לך, כי זה הדבר הגורם לאבדנכם... אתם נלחמים כיום באמצעות המשאבים היחידים של כעס עיור, קשובים יותר לקולות כלי נשק ולרעמי נפץ מאשר להגיון המחשבה, נחושים בדעתכם לזרות תוהו ובוהו בכול ללכת בעקבות רעיונכם המקובע. ואילו אנו, אנחנו יצאנו מנקודת המוצא של ההגיון ושל ההיסוסים הנלווים אליו" (מכתב שני).

ההיסטוריה מלמדת שגם בשעות הקשות ביותר ההומאניות היא זו שמנצחת, אני נשארת פה כי אני יודעת שגם בישראל ההומאניות תנצח. אין לנו ברירה אחרת, אם נוותר על ההומאניות החיים פה יהפכו מיותרים מעצמם. המאבק האמיתי שלנו פה הוא קודם כל בתוך עצמנו ועד שלא נשכיל להבין את זה נמשיך לצאת למבצעים. תקראו לי נאיבית, אני מוצאת את זה מחמיא.