אידה - אישה פורצת דרך שנשכחה

ההיסטוריה תלויה במספר ובעורך, אבל הסיפור של אידה ב. וולס-ברנט, לא נועד להשכח. האישה פורצת הדרך הזו - לוחמת זכויות, עיתונאית חוקרת, פובליציסטית, היתה זו שיישרה את השטח עוד לפני שמישהו בכלל חשב שהדרך אפשרית 

היא נולדה במסיסיפי ב-16.7.1862, בתם הבכורה של ג'יימס ואליזבת (ליזי), שני עבדים. 6 חודשים לאחר לידתה הכריז לינקולן על אמנציפציה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, עבדים משוחררים במיסיסיפי בעיקר סבלו מגזענות, אפליה ממוסדת ואלימות. אידה גדלה בתקופת הרקונסטרקציה כשג'יימס היה פעיל פוליטי ואפילו ניסה להשלים את לימודיו בקולג' אך נאלץ לפרוש כדי לכלכל את משפחתו. ליזי היתה נוצרייה אדוקה ולשניהם חינוך הילדים היה במקום הראשון. ליזי אפילו החלה ללמוד בשואו קולג' שהיה מוסד להשכלה לאפרו-אמריקאים במיסיסיפי, אבל דעתנית שכמוה הצליחה להסתכסך עם נשיא המכללה. היא שהתה אצל סבתה בעמק המיסיסיפי ב-1878 עד שקיבלה הודעה שבהולי ספרינגס החלה מגפת הקדחת הצהובה והוריה ואחיה התינוק היו בין הנספים, אידה נאלצה לפרוש מלימודיה.

אחרי הלוויה מחליטים קרובי המשפחה להפריד בין האחים ולשלוח אותם למשפחות מאמצות אבל אידה מתנגדת. בעזרת סבתה וקרובים נוספים היא מצליחה לרקום תכנית שתשאיר את כולם יחד: היא תצא לעבוד כמורה, מעט ההשכלה שהיתה לה הספיקה כדי להתקבל מורה בבתי ספר של אפרו-אמריקאים, ותחזור בסופי שבוע ומשכורתה תשמש למחייתם של אחיה אצל סבתה. היא מצליחה לשכנע מנהל בית ספר שהיא בת 18 ומקבלת עבודה כמורה. הפער בין אפרו-אמריקאיים ללבנים היה חלק בלתי נפרד בחייה והפערים במשכורות המורים בתקופתה, 30 דולר מול 80 דולר, הביאו אותה להתעניין יותר באפליה, בפערים ובפוליטיקה. אידה בעיקר האמינה שתוכל לאט ובהתמדה לשנות ולהפוך את הדרום למקום שנעים לחיות בו.

ב-1883 היא עוברת עם שלוש אחיותיה לממפיס, טנסי, אל דודתה, שני אחיה מקבלים עבודה כשוליות נגרים ונשארים בהולי ספרינגס. בממפיס היא מגלה שהיא יכולה להשתכר שם יותר והיא גם חוזרת ללימודים, הפעם באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שהיתה, איך לא, מיועדת לאפרו-אמריקאים. גם שם היא מעוררת הרבה רעש בעיקר משום המאבק שלה לשוויון מגדרי. כולם מכירים את רוזה פארקס, אבל במאי 1884, מבקר הכרטיסים על הרכבת פונה לאידה שקנתה כרטיסים בקרון המחלקה הראשונה ומבקש ממנה לוותר על המושב למען אישה אחרת, לבנה כמובן, ולעבור לקרון המעשנים, שכבר היה עמוס. אידה כמובן מסרבת, כמו שהיא כתבה את זה ביומנה המתועד "הידקתי את השיניים שלי ליד שלו עד שהרפה ממני" וזה נגמר בזה שמבקר הכרטיסים, בעזרת שני גברים נוספים, הורידו אותה בכוח מהקרון.

לא אישה כאידה תשתוק והיא כותבת טור דעה ראשון בעיתון של הכנסיה האפרו-אמריקאית המקומית. זה יוצר המולה ובסופו של דבר אידה שוכרת את שירותיו של עורך דין ותובעת את חברת הרכבות. חברת הרכבות מצליחה לשחד את עורך הדין שלה ואידה שוכרת את שירותיו של עו"ד אחר, הפעם לבן. בדצמבר היא זוכה במשפט במחוזי וזוכה בפיצוי של 500 דולר. חברת הרכבות מערערת בבית המשפט העליון של טנסי וזה, ב-1887 הופך את החלטת המחוזי. על זה טענה אידה כי היא קיוותה לשינוי ותהתה אם לא נותר צדק במדינה.

זה לא מרפה את ידיה, להפך – זה הופך אותה לעיתונאית. אידה מתחילה לכתוב טורי דעה גם בעיתון האפרו-אמריקאי המקומי של הכניסה וגם טור שבועי ב"Evening Star" שמתפרסם בוושינגטון והחלה לצבור את פרסומה ככותבת בנושא אי שוויון גזעי. זו התקופה בה הרקונסטרוקציה נכשלת כישלון חרוץ וחוקי ג'ים קרואו, חוקי ההפרדה, צצים כמו פטריות אחרי הגשם והסנטימנט האנטי-אפרו-אמריקאי בשיאו. הטורים של אידה זוכים להצלחה ואף מודפסים מחדש בעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ברובם עיתונים אפרו-אמריקאים.

ב-1889 היא הופכת לשותפה ועורכת של בטאון עצמאי בשם "חופש הביטוי וזרקור" (תרגום חופשי שלי ל- Free speech and Headlight) שעסק בעיקר באפליה וההפרדה הממוסדות ובאי צדק על רקע אפליה גזעית. היא כותבת על הקורבנות של מעשי שנאה ומנסה לספר את סיפורם של מי שאחרת ייעלמו מההיסטוריה. היא גם מארגנת חרם על בתי עסק המפלים אפרו-אמריקאים, הרבה לפני שזה הפך לדפוס פעולה בשנות ה-50 וה-60. עמדותיה המוצקות מביאות לפיטוריה מעבודתה כמורה ב-1891, אבל אידה ממשיכה בפעילותה.

באותה שנה פותח חבר קרוב של אידה, בשם תומס מוס, מעין מכולת קואופרטיב בבעלות 11 אפרו-אמריקאים ביציאה ממפיס. אידה היתה קרובה לתומס ואף היתה הסנדקית של בתו הבכורה. המכולת עבדה מצוין, כל כך טוב עד שוויל בארט, בעל המכולת שממול, שהיה לבן, החל לעשות בעיות, בכל זאת לפני כן המונופול על מוצרי בסיס היה שלו ומה פתאום תחרות ועוד של אפרו-אמריקאים? וכך אנחנו מגיעים ל-2.3.1892, ליד המכולת של תומס משחק ילד אפרו-אמריקאי בשם ארמור האריס במשחק גולות עם ילד לבן בשם קורניליוס הרסט, עד מהרה מתפתח עימות, אביו של קורניליוס מתערב ומכה את ארמור, שני עובדים אפרו-אמריקאים מגיעים להגן עליו ומתפתחת תגרה די רצינית ומתישהו משיהו מכה באלה בוויליאם בארט, בעל חנו המכולת הלבן – זוכרים? יום למחרת ב-3.3 הוא נכנס למכולת של מוס מלווה בקצין משטרה, זה נגמר בירי.

מכאן מתחילה שרשרת של אירועים עוינים שלא אלאה אתכם בה עד שב-5.3 בלילה מארגן השריף ופורעים לבנים תקיפה על המכולת, מתפתח קרב יריות, בו נפצעים אנשי השריף ובסוף נעצרים מוס ועוד שני אפרו-אמריקאים מבעלי החנות, קלווין מקדואל והנרי סטוארט. שמועות לא מבוססות על מותם הצפוי של הפצועים הלבנים מתסיסות עוד יותר את השטח ומיליציה לבנה מתארגנת. העצורים, למותר לציין, לא זכו לא להגנה ולא לשימועים הוגנים. ב-9.2. בשתיים בלילה מגיעים הפורעים הלבנים במסכות שחורות לכלא, אגב הם גם מזמינים כתבים לחזות בלינץ' של שלושת העצורים, כך שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם חוטפים את שלושת העצורים ומבצעים בהם לינץ'. מילותיו האחרונות של מוס תועדו: "תגידו לאנשיי ללכת מערבה, שום צדק לא מחכה להם כאן".

במילים האלה השתמשה אידה בטור הראשון שלה בנושא לינץ' ולמעשה קראה לתושבי ממפיס לעזוב, אגב בסופו של דבר זה יצר גל הגירה מערבה של כ-6,000 איש מממפיס. אידה תקפה לא רק את מבצעי הלינץ' אלא גם את הצופים וגם את מערכת החוק והמשפט, לא חסכה בקולמוסה מאף אחד. אגב לא רק בקולמוסה, היא גם היתה דוברת רהוטה שמעולם לא היססה לומר את דעתה, גם אם לא היתה פופולרית, מה שלרוב היה נכון, היא משכה אש מכל כיוון.

הסיפור לא נגמר בלינץ', זה המשיך בהתעמרות באוכלוסייה השחורה, בירי על אזרחים ובמכירת המכולת עבור עשירית משוויה לוויליאם בארט. מעבר לכותרות בעיתונים, זה גם היה הטריגר עבור אידה להתחיל לחקור את נושא הלינצ'ים, מה שהביא בסופו של דבר אותה להוביל קמפיין בינלאומי, כן, גם מחוץ לרחבי ארצות הברית. העובדה שתומס היה אדם מיושב, דתי, איש משפחה וקהילה ובכל זאת נרצח באכזריות שבר את תפיסת עולמה. עד אז היא חשבה שהיא פשוט תפעל כדי לעשות את הדרום טוב יותר, זה מערער אותה, היא מתחילה לחשוב שאולי יש כאן משהו שמצריך הפניית זרקור. אבל זה מתחיל במחקר וכדי שיהיה לה כסף לחקור היא יוצאת בסדרת הרצאות בנושא ואוספת דולר לדולר ומתחילה לחקור.

היא מתחמשת באקדח להגנה אישית ויוצאת למעות בדרום, להתחקות אחרי סיפורי לינץ' ועדויות. מגלה שבניגוד לדעה המקובלת שמעשי הלינץ' לרוב מבוצעים בשל הטרדה מינית של נשים, הם דווקא נעשים מסיבות אחרות לחלוטין, כמו: אי עמידה בחובות, פחד מתחרות, חוסר כבוד ללבנים, שכרות בציבור ועוד – סיבות שמעידות יותר מכל על ענישה חברתית, לשמור את האפרו-אמריקאים "במקומם". זה חשוב כי למרות שמעשי לינץ' אינם חוקיים, הסברה כי הם נעשים בעקבות אונס ברוטלי או פשע חמור, היתה בגבולות הלגיטימיים, התקבלה באיזושהי הבנה לא רק של הרוב הלבן הדומם, אלא גם של אינטלקטואלים אפרו-אמריקאים, ביניהם עד ללינץ' של תומס מוס, אפילו אידה עצמה.

במאי היא פרסמה את מחקרה בחוברת קטנה בשם "זוועות הדרום: חוקי הלינץ' על כל שלביהם" שנפתח במילים: "לא הנאה הניעה אותי לטבול את ידיי בשחיתות שתתגלה פה. מישהו צריך להראות שיותר משהגזע האפרו-אמריקאי חטא, חטאו יותר כלפיו ונראה שהמשימה הזו נפלה על כתפיי". בטור הפותח היא אף כותבת שבניגוד לטענות על תקיפות מיניות, קשרים, גם חברתיים בלבד, בין גזעיים הם קשרים המבוססים על הסכמה הדדית. החוברת שלה יוצרת מהומה לא קטנה וכשהיא נוסעת לפילדלפיה לעוד משימה עיתונאית מתפרסמים נגדה כמה וכמה טורי דעה על ידי גברים לבנים מזועזעים, מה שגורר מהומות ואף להצתת משרדי העלון שלה, "חופש הדיבור וזרקור".

אידה לא נרתעת והיא ממשיכה לדבר ולאסוף כסף לקמפיין שלה נגד לינץ', במקביל בגלל איומים על חייה היא מחליטה לעזוב את ממפיס. לפני שהיא עוזבת, להזכירכם תחת איומים על חייה, היא כותבת: "אם עבודה זו תתרום בדרך כלשהי להוכחת המצב ובאותו זמן תעלה את המודעות של העם האמריקאי לדרישה לצדק עבור כל אזרח וענישה על פי חוק לפורעי החוק, ארגיש כאילו עשיתי שירות טוב לגזע שלי, כל שיקול אחר הוא משני". רק לסבר את האוזן ובלי לדבר על מעשי הלינץ' עצמם - לחלק ממעשי הלינץ' אנשים הגיעו עם ילדים וסלי פיקניק, יש עדויות של אנשים שלקחו עצם למזכרת, או תמונות של לבנים מעבירים ביניהם חלקי אדם כי ככה. אידה חופרת ולזעזוע שלה אינסוף, גם היא עם כל המודעות שלה לא הבינה עד כמה מעשי הזוועות האלה מקובלים ולמרות האיומים ולמרות התקופה היא לא מרפה – אחד לאחד היא שוברת את השתיקה ואת הנרטיב המקובל לגבי מעשי הלינץ', כלומר שזו תגובה למעשי אלימות קשים של אפרו-אמריקאים. אגב, למעלה מ4,000 מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים התרחשו מ1877 ועד 1950.

הניסיונות להכפיש אותה ואת מחקרה לא פוסקים ובעקבות סדרת כתבות נגטיבית, היא מחליטה לתבוע תביעת דיבה עיתון בממפיס.מי שמסכים לייצג אותה הוא בעלה לעתיד פרדיננד לי ברנט, שגם מתאהב בה באותה הזדמנות. אגב, הם מחליטים לוותר על התביעה בסופו של דבר. אבל הם ממשיכים לפרוייקט הבא, ב-1893 יחד עם פרדריק דאגלס ועוד מנהיגים אפרו-אמריקאים, היא וברנט יוצאים בקמפיין נגד היריד הבינלאומי בשיקאגו וקוראים לחרם אפרו-אמריקאי. את החוברת שהוציאו, הם חילקו לכ- 20,000 איש. אידה מחליטה להשתקע בשיקאגו ומתחילה לעבוד בעיתון האפרו-אמריקאי ה"שיקאגו קונסרבטור". באותה שנה היא מקימה את מועדון הנשים האזרחי הראשון מסוגו בעיר שסייע לנשים לתפוס את מעט העמדות שהותרו לנשים ופעלה בכלל לקידום האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ב-1893 ושוב ב-1894 היא גם יוצאת לקידום הקמפיין שלה לבריטניה בניסיון להשפיע על הטלת סנקציות על ארה"ב ובעיקר לשכנע את הבריטים לא לקנות כותנה אמריקאית. ההרצאות שלה, שמלוות גם בתמונות מזעזעות, זוכות להמון תהודה, הקהל האירופי מתחלחל ומתחילות להיווצר וועדות שדנות בתופעת מעשי הלינץ' ובתגובה לארה"ב. לפני הנסיעה השנייה היא גם מצליחה לקבל עבודה בסיקור הנסיעה ולמעשה הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שנשכרה לשמש ככתבת בחו"ל בתשלום על ידי עיתון לבן.

ב-1895 היא מוציאה עוד חוברת, מקיפה יותר, בנושא בשם "הרשומות אדומות" הסוקרת את המצב בדרום מאז האמנציפציה של 1863. היא עורכת שם סקירה נרחבת  בעיקר בתקופה שבין 1892 ל-1895, כולל ציטוטי זוועות מכתבות שפורסמו בעיתונים המקומיים. בחוברת טענה שלינץ' הוא למעשה ענישה חברתית ש"סוגרת את הפינה" בחברה שבה ממילא מערכת אכיפת החוק מדכאת. לטענתה יותר מ10,000 אפרו-אמריקאים הוצאו כך להורג במשפט שדה. בניגוד לחוברת הקודמת, זו מקבלת תהודה נרחבת בצפון, שידיעותיו לגבי מעשי הלינץ' בדרום היו מועטות.

במקביל להוצאת החוברת היא גם מתחתנת עם פרדיננד לי ברנט, עו"ד אפרו-אמריקאי משיקאגו, אלמן ואב לשניים, שבנוסף לעבודתו גם הוציא לאור עלון  ופרסם בו טורי דעה. אגב, היא אחת הנשים הראשונות בארה"ב ששמרו על שם נעוריהן גם אחרי הנישואים ואחת הראשונות למקף את שם משפחתה. אחרי לידת  בנם המשותף הבכור, צ'רלס, אידה המשיכה בפועלה, אך התקשתה לחיות בשני העולמות ואחרי הלידה השנייה גם לקחה פסק זמן. בשנה זו גם מת פרדריק דאגלאס ואידה אולי היתה יכולה לקחת את מקומו בהובלת המאבק לשוויון, אלא שאידה גם צברה במרוצת הזמן הרבה אויבים, היא היתה רדיקלית ודעתנית וזה לא תמיד עזר לה.

גם מערכת היחסים שלה עם בעלה היתה מתקדמת באופן יוצא דופן לתקופתה והם שמרו על איזון ועל הקריירה של כל אחד מהם. לא פעם הוא נשאר בבית להכין ארוחת ערב לששת ילדיהם בזמן שהיא יצאה להרצאה. ואידה מעולם לא הפסיקה, ב-1898 היא מצליחה להביא את הקמפיין עד לבית הלבן וקראה לנשיא מקינלי לבצע רפורמות. אידה אמנם נמנתה עם מייסדי ה- NAACP, המועצה הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים (במקור colored people), עם זאת ההנהגה האפרו-אמריקאית באותה תקופה היתה מאוד שמרנית. בוקר טי וושינגטון ודו-בואה לקחו את ההובלה של התנועה והצליחו לקבל יותר תמיכה מהממסד הלבן, לאידה היה סדר עדיפויות אחר, לא ההנהגה עניינה אותה, אלא השינוי. היא היתה קול צלול וברור שהאיר זרקור על כל עוולה. עם השנים הושכח שמה והושמט מרשימת המייסדים, אם כי הוחזר בסופו של דבר.

ב-1913 במצעד למאבק לזכות הנשים להצביע נאמר לה כי הנשים השחורות יצעדו מאחור, אידה שילבה את זרועותיה בין שתי נשים לבנות ועמדה בראש המצעד. ב-1930 היא כל כך התאכזבה מהמועמדים של שתי המפלגות שהיא רצה עצמאית לסנאט, היא אמנם הפסידה אך היתה בין הנשים הראשונות לעשות זאת. שנה אחרי, ב- 25.3.1931, בגיל 68, היא מתה ממחלת כליות. אידה סללה את הדרך למאבק לשוויון שנשא פרי רק בשנות ה-60 ומעולם לא קיבלה קרדיט. אידה היתה רדיקלית לתקופתה, חלוצה של עיתונות חוקרת, לוחמת זכויות ולוחמת שוויון. "היא לא אהבה טיפשים, אבל כל הזמן נתקלה בהם," סיפר נכדה וצדק, האנושות כל כך מטופשת שסיפורה כמעט ונשכח. אבל זהו שלא

לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע

הוא נולד לעבדות ככל הנראה בתחילת 1818 בחוף המזרחי של מרילנד אל תצפו ליום או חודש מדויקים כי אין תיעוד רשמי להולדתו. לא ידוע מי היה אביו, אם כי לא אחת נטען שהיה בעל המטע בו עבדה אמו, זה מעולם לא אושר, אבל אביו ככל הנראה היה גבר לבן שאנס את אמו, הריאט. אמו עבדה במטע אחר וכשהיה בן 10 מתה. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא זוכר אותה מרדימה אותו כל לילה, אם כי מעולם לא היתה לידו בבוקר כשהתעורר. הוא גדל אצל סבתו, בהנחה שחיי עבדות, בערות ואלימות זה משהו לגדול אליו. קראו לו פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, שם משפחתה של אמו. הוא אמור היה להיות עוד אחד מבין כל אלה שלא היה להם שם, אלה שאף אחד לא ראה אותם כי הם לא היו בגדר בני אדם אלא שירות מתכלה. אבל הוא לא היה מהאנשים שעושים את מה שאומרים להם, הוא כתב את הסיפור שלו בעצמו.

פורטרט משנת 1897, George Kendall Warren [Public domain], via Wikimedia Commons

כשהיה בן שש הופרד מסבתו והועבר למטע אחר ומשם לנגר ספינות בבולטימור, שם היה אמור לשמש את בן הנגר. השנים בבולטימור היו יחסית נוחות - סופיה, אשתו של הנגר, תוארה ע"י פרדריק כאישה עדינה ורגישה בעיקר משום שראתה בו אדם והתייחסה אליו ככזה וככל הנראה היתה האדם הלבן הראשון שהתנהג כך ותחשבו זה ילד שהיה עד להמון מעשי עוולה ואלימות. היא גם זו שלימדה אותו את הא"ב, עד שבעלה שכנע אותה שהעבדות לא יכולה להתקיים ללא בערות ולטענת פרדריק נאומו היתה ההבנה הראשונה שלו לצורך להתנגד לעבדות. פרדריק כבר לא עצר, הוא פשוט לימד את עצמו מכל דבר שראה או מצא בסביבה. כך לאט לאט הוא הצליח לקרוא יותר ויותר עד השיג עותק של הספר הדרשן מקולומביה, שהיה ספר לימודים אך נגע ברעיון של עבדות ושוויון. פרדריק מתחיל להבין שהדרך לחירות עוברת דרך השכלה ושעבדות היא מוסד שאל לו להתקיים.

בגיל 14 הוא כבר הושכר לעבודה במקום אחר ושם החל ביוזמה – לימודי קריאה וכתיבה בימי ראשון, בעיקר דרך הברית החדשה. שיעורי יום ראשון שלו הפכו להיט ועשרות עבדים באו ללמוד עד שכמובן השמועה הגיעה גם לבעלי המטעים שנחרדו מהמחשבה והתארגנו באחד מימי הראשון לפשיטה אלימה, כולל אבנים ואלות, שנועדה לפיזור ההתאספויות. פרדריק נענש ונשלח לאיכר שהיה ידוע כ"שובר עבדים", שאחד מתחביביו היה מלקות, פרדריק היה בן 15. כשהיה בן 16 החליט שדי והתייצב מול האיכר קובי, קובי לא ניסה שוב.

בריחה היתה משהו שפרדריק לא רק חשב עליו, אלא גם ניסה. למעשה פעמיים ונכשל בשתיהן. בגיל 19 הוא מכיר את אנה מוראי, אישה חופשיה ומעט בוגרת יותר (24) ומתאהב בה, זה כנראה התמריץ שהוא היה צריך כדי לברוח והפעם גם להצליח. ב-3.9.1938 הוא עולה על רכבת, עליו מדים של מלח שקנתה לו מוראי, שגם נתנה לו כסף להוצאות הנסיעה. את התעודות המזויפות הצליח להשיג ממלח אפרו-אמריקאי חופשי. והוא עושה את דרכו, דרך דלאוור ומשם לניו יורק. לאן? לביתו של מתנגד עבדות ניו יורקי מפורסם בשם דיויד ראגלס, מפעיליה הבולטים של ה-Underground Railroad ובעליה של חנות הספרים האפרו-אמריקאית הראשונה ואליו הוא מגיע ב-4.9.1938.

ניו יורק מביאה עמה את תחושת השחרור בפעם הראשונה בחייו והוא נושם אותה אליו עמוק. הוא שולח הודעה למוראי, שכבר היתה מוכנה וארוזה והיא עושה את דרכה אליו. ב-15.9.1938 הם כבר נישאים תחת שם המשפחה ג'ונסון, לא הרבה אחרי הם מחליטים לאמץ את שם המשפחה דאגלאס – ע"ש אביה של הדמות המרכזית בפואמה של וולטר סקוט (כן, זה שכתב את אייבנהו ולא רק) הגבירה והאגם, שעשה על אנה רושם עצום.

הזוג הצעיר לניו בדפורד. דאגלס לא מהסוג שמבזבז זמן, הוא מוצא כנסיה, לצערו הוא מגלה שגם בערים חופשיות יש אפליה והפרדה. הוא גם מוצא עצמו עובד בכל עבודה שניתנת לו וגם לומד וכמובן גם קונה מינוי לשבועון "Liberator" של מתנגד העבדות וויליאם לויד גאריסון. הוא רוצה להיות כומר ומה אתם יודעים? ב- 1839 הוא משיג גם את זה. בתפקידו זה הוא לומד לדרוש מול קהל, חוץ מזה הוא מרחיב את מעגל ההיכרויות שלו וסיפור חייו מרתק רבים. הוא כמובן חובר בעיקר למתנגדי עבדות, מגיע לפגישות החברה נגד עבדות וקושר קשרים חברתיים.

ב-1841 הוא מצליח לחסוך מספיק כסף ולהגיע לכינוס נגד העבדות בננטקט. שם הוא מרגיש מספיק בשל כדי להופיע בעצמו מול קהל והוא מחליט ספונטנית לספר את סיפורו. לטענתו נאומו היה לקוי, הקהל חשב אחרת, עוד לפני שעזב את האי כבר הוזמן להיות דובר קבוע. דאגלס מתחיל לנאום ברחבי מסצ'וסטס, נאומיו זוכים לאהדה ושפתו העשירה הפכה לרועץ – אף אחד לא מאמין שעבד מסוגל לדבר ככה ויותר מזה - מכיוון שהוא עדיין לא היה אדם משוחרר אלא עבד נמלט, לא ניתן היה לאמת את סיפורו משום שמסר פרטים בדויים. 

אבל לא איש כפרדריק להירתע – הוא מחליט לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו (יהיו עוד שתיים בהמשך) "סיפור חייו של פרדריק דאגלס – עבד אמריקאי" ולא להשמיט או לשנות פרטים. זה דורש אומץ רב כי בעליו (מילה מצמררת בהקשר הזה) בהחלט עלול היה לדרוש אותו בחזרה. הספר, שיוצא ב-1845, הופך לרב מכר בארה"ב ואף מתורגם לצרפתית ולהולנדית. החשש לחייו מביא את פרדריק לנסוע עם אשתו וארבעת ילדיהם (כן, הם היו מאוד מהירים, להזכירכם הוא בן 27 ורק 6 שנים חופשי ונשוי [פאוזה להתרשמותכם הכנה]) לאירלנד, בדיוק בזמן לתחילת הרעב הגדול. 

מה שמפתיע אותו הוא תחושת השחרור – באנגליה הוא לא מרגיש שום גזענות או אפליה והתחושה הזו מפתיעה אותו בעוצמתה. הם שוהים באירלנד ואנגליה שנתיים וכמובן שפרדריק גם נואם בזמן הזה ואף מוקמת קרן עבורו לאיסוף הכסף הנדרש לקניית חירותו. אבל משפחת דאגלס מרגישה שמקומה בארה"ב.

עם חזרתם ב-1847, דאגלס פותח במיזם חדש – עיתון נגד עבדות בשם "כוכב הצפון" שהמוטו שלו הוא: "לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע – אלוהים הוא האב של כולם ואנו כולנו אחים". דאגלס מתחיל לפתח קו מחשבה עצמאי וביקורתי ובנוסף מתחיל את פעילותו בתחום השוויון המגדרי. 

דאגלס חובר לפעילות גם עם הסופרג'יסטיות בהבנה כי המאבק לשוויון אינו נחלתה רק של קבוצה מקופחת אחת אלא של עוד אוכלוסיות מקופחות ובמובהק – נשים. דאגלס היה האפרו-אמריקאי היחיד בכינוס ההיסטורי במפלי סנקה ב-1848, שנחשב לכינוס הנשי הראשון שגם עסק בזכות ההצבעה, אגב בעידודו של דאגלס. הוא נואם ואף אומר בקול צלול ורם שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשים ימלאו את תפקידן גם בפוליטיקה. ובנוסף גם פועל למיגור הבערות ולמניעת אפליה.

באותה תקופה מתגלעים חיכוכים במחנה המתנגדים לעבדות, דאגלס מתחיל לנטות לצד שמאמין שלא די במחאה לא אלימה וכי כל האמצעים כשרים, שמיוצג למשל על ידי ג'ון בראון, אבל גם בצד שמאמין שבעצם החוקה היא כלי מצוין לביטול העבדות ולא כלי שמקבע חוסר שוויון ותומך עבדות כפי שגאריסון האמין. אבל התמיכה בצד המילטנטי של המאבק מכניסה אותו לברוך קל ב-1859. אחרי המתקפה בהרפרס פרי שהונהגה על ידי ג'ון בראון, נמצאו בכליו מכתב ובו שמו דאגלס, שאכן תמך בבראון אך מעולם לא הסכים לפעול אקטיבית. בכל מקרה, הוא בורח לקנדה, אבל הוא כמובן נשאר מעורב, ב-1860 הוא מפליג לאנגליה אך חוזר אחרי שמגיע אליו מברק המודיע על מותה של בתו הקטנה, בת העשר – אנני. 

אחרי הכרזתו של לינקולן על שחרור כל העבדים בשטחי הקונפדרציה ינואר 1862, הוא מתחיל לפעול כמגייס לצבא הוא מפרסם מאמרים בזכות התנדבותם של אפרו-אמריקאים לצבא, ואף גם שניים מבניו מתגייסים לצבא והשלישי מצטרף למאמצי הגיוס. עם זאת הוא לא מפסיק גם להילחם עבור שכר ותנאים שווים. כאשר מגיעות ידיעות שהחיילים השחורים שנתפסים בשבי עוברים התעללויות נוראיות ואף נמכרים לעבדות הוא מחליט לעשות מעשה. הוא כותב ביקורת, מנסה לשכנע שהצבא צריך להגיב נחרצות על פעולות כאלה על מנת להרתיע. אבל זה לא עוזר. 

באוגוסט 1863 הוא מגיע לבית הלבן בלי שנקבעה לו פגישה, מבחינתו הוא היה אדם עם משימה ולא היה לו זמן לחכות לפרוטוקול בהנחה שהנשיא היה פשוט מסכים להיפגש עם עבד לשעבר. הוא היה האפרו-אמריקאי היחיד בתור האנשים שקיוו להזדמנות להיפגש עם הנשיא. הוא העביר את כרטיסו ואחרי 2 דקות נקרא אל הנשיא – עוד שיא בחייו של אדם שלא הפסיק לקבוע שיאים. כשנכנס לחדר בו היה הנשיא ניגש אליו והחל להציג את עצמו, אך הנשיא קטע אותו ואמר: "אני יודע מי אתה, מר דאגלס." אגב מכאן מתחילה מערכת יחסים מעניינת בין שני האישים.

סיום המלחמה ב-1865 מגביר את הרוח במפרשיו של דאגלס, ביטול העבדות וקבלת התיקון ה-13 הם פרי רוח השינוי שמביא אתו לינקולן. אם כי דאגלס לא רק מתרשם מפעולותיו אלא גם מביע בפומבי ביקורת נוקבת. זה לא מונע מלינקולן להזמין אותו אישית להשבעתו השניה ב- 4.3.1865. אחרי ההשבעה והנאום, השומרים בכניסה למסיבה לא מאפשרים לדאגלס להיכנס בגלל שהוא אפרו-אמריקאי. בסופו של דבר לא רק שהוא נכנס, לינקולן מיד התפנה אליו ואמר לו שהוא רוצה לשמוע את דעתו על הנאום, דאגלס סיכם זאת כך: "זה היה מאמץ מקודש". אלא שלינקולן נרצח באפריל. 

אגב, כפי שניתן היה לראות, הביקורת שיש לו על לינקולן לא פוגעת גם בהערכתו את האיש ופועלו והוא בהחלט מבחין בין שני הדברים. זו גם הסיבה שאלמנתו של לינקולן נתנה לו במתנה את מקל ההליכה האהוב על הנשיא. הרצח לא מוריד מהמוטיבציה של דאגלס האקטיביסט לפעול ולהשמיע את קולו ויש לו חלק באישור התיקונים ה-14, וה-15 לחוקה מאוחר יותר (בתקופת כהונתו הראשונה של יוליסס גרנט). אגב הנשיא ג'ונסון מציע לו לעמוד בראש המחלקה לאנשים חופשיים, אך הוא מסרב משום שהוא לא מוכן לתמוך בג'ונסון, אבל הוא מקבל מינויים ציבוריים אחרים הקשורים בעשייה למען שוויון אפרו-אמריקאים וכמובן גם נשים.

בבחירות של 1868 הוא תומך, אולי מחוסר ברירה, ביוליסס גרנט. כך או אחרת הוא ממשיך בפעילות ציבורית, וגם מעורב בהתנהלות של הנשיא מול הקו-קלוקס-קלאן ובפעולה החריפה נגדם. בבחירות 1872 – הפתעה – פרדריק דאגלס הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לסגן נשיא ארה"ב, שותפה למרוץ של המועמדת ויקטוריה וודהול מטעם מפלגת שוויון הזכויות (שנראתה לאחרונה בבחירות של 1888 אם תהיתם למה זה לא נשמע מוכר). במקביל ביתו בניו יורק נשרף, כנראה כתוצאה מהצתה, והוא עובר לוושינגטון DC. 

שנתיים אחר כך פוקדת אותו תקופה לא טובה, המשבר הכלכלי לא פוסח על הבנק לחיסכון לאנשים חופשיים שהוא מונה לעמוד בראשו והוא פושט את הרגל. העיתון החדש שהוא מנסה להקים נכשל כישלון חרוץ והוא מקבל מינוי של מרשל של מחוז קולומביה וזה שמציל אותו מקריסה כלכלית מוחלטת.

ב-1877, בתיווכה של בתו של "אדונו" לשעבר שהפכה לאוהדת של דאגלס, הוא נוסע לפגוש את "אדונו" לשעבר והם מתפייסים, אקט זה גם זוכה להמון ביקורת. שנה אחרי הוא קונה את ביתו האחרון, זו תקופה טובה כלכלית, בעיקר משום שהוא מקבל מינויים פוליטיים המסייעים לו לשמור על משכורת והוא מרחיב לאט לאט את נכסיו, היום המקום משמש כאתר היסטורי. 

ב-1881 הוא מפרסם את האוטוביוגרפיה השלישית שלו, שזוכה להצלחה אך תוך פחות משנה אנה חוטפת שבץ ומתה ודאגלס נותר לבד ושבור לב. הוא מתאושש ומוצא אהבה בדמות הלן פיטס, סופרג'יסטית אקטיביסטית ולבנה שצעירה ממנו בכ-20 שנה והם גם מתחתנים. ב-1888 הוא הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לנשיאות ארה"ב. זו תקופה לא פשוטה בארה"ב ותנועת "החזרה לאפריקה" מתחילה לצבור תאוצה בקרב הציבור האפרו-אמריקאי ודאגלס מנסה בכל כוחו להשמיע את קולה של הסולידריות. הוא ממשיך לפעול ממש עד יומו האחרון. 

זה היה ה-20 בפברואר 1895 ודאגלס דיבר בפני כנס נשים בוושינגטון, הנאום היה הצלחה כבירה. הוא חזר לביתו וכדי להתכונן לעוד הרצאה בערב אך עבר התקף לב ומת. הוא היה בן 77 ו-6 ימים, כלומר בהנחה שזה בסדר מבחינתכם שהוא בחר עצמאית בתאריך זה כיום ההולדת שלו. אלפים חלפו על פני ארונו, הוא נקבר לצד אנה בחלקה משפחתית ברוצ'סטר ניו יורק ואגב אחרי 8 שנים הלן נקברה מצדו השני.

הוא השאיר אחריו מורשת מתועדת וחייו מעוררי השראה, ואסיים בדברים שאמר, שהיו נכונים בתקופתו וככל הנראה יהיו נכונים לעד:  "כאשר הצדק נמנע, דלות נאכפת, כאשר הבערות נחשפת וכאשר מעמד כלשהו נאלץ להרגיש שהחברה היא מזימה מאורגנת לדיכוי, שוד והשפלה, שום אדם אינו בטוח"