האחד בספטמבר - רפלקציה

אני מודה שזה תמוה. שמונה ימים אחרי האחד בספטמבר לכתוב על האחד בספטמבר, אבל לפחות אי אפשר לגלגל את הפוסט הזה מסביב דגים בשוק, המקסימום שיקרה זה שאתם לא תקראו וזה אכן מצער אבל אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים, לפחות ככל שזכור לי וביננו גם גן של שושנים זה לא ממש פיקניק. וואו זה משפט ארוך ובאמת שאין מצב שאני עורכת אותו, אבל אני כן מתנצלת.

ה- 1 בספטמבר שלי היה יום מרגש שלאורך 12 שנות לימוד עבר היפוך וידע אינפלציה שלילית. משנה לשנה התרגשתי לקראתו פחות ופחות עד שלא נותרה התרגשות כלל וככה זה נמשך עוד כמה שנים במצב סטטי של באסה ומיאוס. הוא גם תמיד כזה עניין, פורט על נוסטלגיה (לעיתים רומנטית מדי), נוגע בעצבים חשופים, מלא בהתרגשות. אני לא צריכה לספר לכם. כשהבכור עלה לכיתה א' לרגע התעכבתי לזכר התמונה שעלה לי בראש מכיתה א' שלי, אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי, שכמו בהרבה דברים אחרים, אפשר ליצור מסורות אחרות, שיהיו שונות, אבל עדיין לא פחות מכוננות. אז כן, לילדים שלי אין "שלום כיתה א'" כזה כמו של כולם, אבל אני מקדשת אינדיבידואליזם, אז יחי והידד.

ככה הטקס שלנו לא נראה

כל שנה האחד בספטמבר שלנו נראה קצת אחרת, תמיד יש בו אלמנט טקסי כי הוא חשוב והתחלה היא משהו שתמיד דורש איזשהו טקס. לפעמים הוא בבית ולפעמים הוא בחוץ, אבל הוא תמיד נחגג עם הרבה התרגשות וללא שום חששות. יש משהו נפלא בחגיגה שאינה מלווה בחשש, החשש אמנם מקפיץ את האדרנלין אבל בה במידה הוא יכול לפגום בחוויה עצמה. כן, אז עכשיו תתפלספו שלהתגבר עליו בסופו של דבר עשוי להפוך את החוויה למשמעותית עוד יותר. נכון. ועדיין אני מאמינה יותר בחוויות חיוביות.




כל שנה טקס השנה החדשה שלנו ופתיחת שנת הלימודים הוא בהתאם לרעיון שמנחה אותנו בשנה הקרובה והוא מלא במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו לאותה השנה. בשנה שעברה פתחנו את שנת הלימודים (והיא לא נפתחה ב- 1 בספטמבר להזכירכם) בנסיעה לאולפני הרצליה (כתבתי בקצרה כאן), שם הבכור ואני התראיינו לתוכנית בוקר. הקימה המוקדמת של אותו יום הספיקה להם כדי לא לרצות להתראיין שוב לתוכנית בוקר, אם כי לא הייתי מעמידה את זה למבחן, הבכור מכור לפירסום. כך שיקיצה הטבעית של השנה לגמרי באה להם בטוב. 

תכנון לדוגמא

אחרי "זמן ההתאוששות" (מטבע לשון שגור של הבכור), אירגנו לעצמנו ארוחת בוקר, דיברנו על השנה הבאה, ערכנו רשימת חוגים, תיכננו תוכניות ואת ההוצאה לפועל של הפרוייקטים השנה. ואז החלטנו שכל אחד יצייר או יכתוב את מה שהוא מאחל לשנה הבאה. בהתחלה גם אני התחלתי לכתוב ואז ראיתי שזה לגמרי מתווה להם קו חשיבה, אז מצאתי לי עיסוקים אחרים ונתתי להם זמן למצוא את המילים שלהם. והנה לכם, במאמר מוסגר, משהו שלמדתי לשים לב אליו - איפה המקום שלי חיוני ואיפה הוא לגמרי מיותר ואולי אפילו מסרס. הגדולים המשיכו וקטינא התאמן על כתיבת השם שלו וזה היה מקסים לראות איך הם ניסו לעזור לו ולהזכיר לו איך נוח יותר להחזיק עיפרון (להבדיל מ"איך צריך"). 


אחר כך עברנו לניסוי במעגלים חשמליים כי זה מה שהם בחרו לעשות, ודיברנו על חוקים של חשמל והבדלים בין מנועים, מה מבודד ומה לא, מהו מעגל, מה חלקי המעגל, איך עוד ניתן להפיק חשמל וסוגי מתחים. ולא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין מתחים נפשיים לבין שיחה נינוחה על מתחים של חשמל. רגע של נחת. אחר כך הילדים הציעו שבכל זאת יהיה להם קצת זמן מסך. חצי שעה אחרי כבר שמענו מוזיקה קלאסית ורקדנו תוך כדי שיחה על פוגות של באך. 

תפסתם אותי זו תמונה מיום אחר
אבל לא צילמתי ב- 1 בספטמבר

מכיון שאין התחלה טובה בלי איזו עוגה טובה, אז גם אפינו עוגה. אני אוהבת זמן של מטבח עם הילדים. גם כי אני מאמינה בצורך של מיומנויות בסיסיות במטבח וגם כי זה זמן מצויין לצחוק, לשיחה (אבל מבחינתי כל זמן הוא טוב לשיחה, אלא אם כן אני כותבת וגם אז אפשר) וגם להתעסק בחשבון ובמדידה, בתזונה וצרכנות נבונה וכאלה. הלמידה הזו היא לא פחות משמעותית מאשר לשבת עם חוברת ולפתור תרגילים. להפך, היא נקלטת יותר וזה משמח לראות את התהליך.


לא הרבה אחרי כבר היתה תרגולת אחר הצהריים עם שיעור כינור שהיה הצלחה מסחררת. המורה כל כך התלהבה מהנעימה הקצרה שהמרכזית הלחינה ומיד אמרה שהפסנתרנית תכתוב לזה ליווי ושהכנרת הצעירה תנגן את זה בקונצרט ואני לא יכולה לחשוב על חזרה מזהירה יותר. אחר כך בילינו אחה"צ של משחקים וספרים ושיעור בלט, שגם החזרה אליו היתה משמחת ומרעננת. כשהצעתי לבכור לנצל את הזמן ולהתאמן בטרומבון, הוא הסביר לי שהוא כבר יודע את כל היצירות ואין צורך. ואתם יודעים מה גיליתי? שלמדתי לקבל את הדעה שלהם ולא לסתור אותה ומה שנחמד זה שהם מעריכים את ההליך הדמוקרטי הזה במקומות הנכונים.


הגיע סוף היום וקראנו את הפרק הראשון של בראשית כולנו יחד ודיברנו עליו וזה היה מאלף (כן, ב- א', לא לא התעלפתי) לשמוע את הילדים מדברים על סיפורי בריאה שונים ומיתולוגיות שונות, נהנים מהסיפור עצמו ומהקריאה המחודשת בו. היה לנו דיון מקסים שהוביל להכנה משותפת של ארוחת ערב. ואז הילדים ביקשו שוב לעשות עוד קצת מעגלים חשמליים לפני שמתארגנים לשינה. ומה אני אומר לכם? בית הספר שלנו פתוח בשעות לא שגרתיות נורא.


היום אני אוהבת את ה- 1 בספטמבר, את החזרה לשיגרה, את העובדה שמתחילה לה עוד שנה. 

אז מה בפוסט של מחר? ובכן, מחר נדבר על תוכניות הלימוד של השנה הבאה... 

חרם - מי יכול להרשות לעצמו את זה? וגם כי זה טרנדי - חרם חרם חרם חרם חרם חרם

זה לא שהמילה חרם לא היתה בלקסיקון, אבל לאחרונה יש עליה במניות הציבוריות של המילה הזו, כולם מדברים על חרם, כולם מחרימים או יוצאים נגד או בעד ופתאום כמעט כל דבר הוא חרם וכרגיל איבדנו פרופורציות. טוב, בדרמה אנחנו ממש טובים.

איזו מילה קשה חרם. משמעותה מאוד ברורה - הרחקה מהציבור, הוקעה, הוצאה מהקהל, נידוי. היא יוצרת רתיעה, אולי מעצם יכולתה ליצור גבולות ובידול. אנחנו מתקוממים כאשר ילדים עושים חרם על ילד אחר, אנחנו מתקוממים כשאנחנו מושא החרם, אך יש להודות שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שלמרות שכדאי להימנע ממנו, זה כלי לגיטימי וכנראה גם די יעיל, אחרת מן הסתם לא היו משתמשים בו. אז אולי באמת אנחנו לא מתקוממים נגד החרם ככלי אלא נגד פרספקטיבה מסויימת, נגד שיקול הדעת שהוביל לחרם. כדי שנוכל לצדד בחרם, מתברר שאנחנו צריכים להסכים לסיבות. רוצה לחדד ולומר - אנחנו מתקוממים בדרך כלל נגד שיקול הדעת שמבחינתנו הוא מוטעה או לגבי מידתיות העונש, בעוד שאם ההסבר האידיאולוגי או הנסיבתי מספק אותנו, חרם ייתפס ככלי לגיטימי. למשל סנקציות כלכליות, שהן חלק מהאסקלציה בדרך לחרם, נראו לרבים הגיוניות כאשר יושמו על מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, סנקציות גם נראו נכונות לרבים בישראל בהקשר של איראן, אולם סנקציות נגדנו הן כמובן הכלי הלא נכון, כי בכלל זה לא אנחנו זה הם. 

העניין הוא שבעיני העולם כולו זה כן אנחנו וכל עוד אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כמבוגר אחראי אנחנו צריכים לנהוג ככזה. האיום בחרם תלוי על צווארנו כבר זמן רב ואנחנו העדפנו להתעלם ולהתייחס לזה כאל איום סרק. אנחנו כל כך מסלפים את המציאות כדי שהיא תתאים לנו עד שנתניהו, שטייניץ ובנט פורצים במסכת, כמעט מקאברית, של כמה אנחנו חזקים ועד כמה חרם לא ירתיע אותנו ושתדע ארצות הברית, בעוד שזה דווקא קרי האמריקאי שעומד כמו הילד עם האצבע בסכר ומנסה למנוע את החרם שמטפטף עלינו כבר עכשיו. ואתם, אחים ואחיות אל תשכחו את זה לנוכח החרם, היו חזקים, גם פה ישראל תנצח. טוב, לי זה נשמע טוב נוסח "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אפילו בניגון פולני של נשב לנו בחושך כי אנחנו בני האור. אבל זה לא משחק לערב שבת בבני עקיבא לפני שכל אחד פורש לביתו לקידוש, כי כשהיצוא הישראלי ינזק ועוד ישראלים יפוטרו (ואין זה משנה אם זה לפי הסטטיסטיקה שמפרסמת הממשלה או לפי הסטטיסטיקה המדוייקת) הרי שהנזק על המשק הישראלי יהיה כבד מנשוא, בטח בימים שבהם ממילא נשחקים כל המעמדות בערך חוץ מהעשירון העליון. החרם הזה יהיה על גבם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חרם, אבל בנט (פוסט אקזיט), לפיד (פוסט ערוץ 2 ובנק הפועלים) ונתניהו (פוסט תקופת העשייה לביתו, דירתו וחוילתו - היועץ) יהיו בסדר, מקסימום אם יהיו בעיות חשמל יש נרות ריחניים על חשבון הבוחר בוילה בקיסריה. 

החרם הזה, ואני לא רואת השחורות היחידה, הוא לא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה (ההערכות מדברות על כ- 10,000 איש שיאבדו את מקום העבודה, אם אינני טועה) וכשהמנהיגים שלנו עושים שוב תרגיל עוקץ כדי להראות את פניו האמיתיים של הממשל הישראלי ועושים עוד תרגיל כמעט מדיטטיבי של גבורה הם לא עובדים על אף אחד. צודקים או לא צודקים מול הפלסטינים זה בכלל לא העניין, החרם הזה יגמור אותנו, כמו שמלחמת לבנון השניה חשפה את "כוחינו", כך החרם הזה יחשוף את "חוזקנו" ובמקסימום מי שעוד לא ישתכנע ישאר עם אמונה ועם זה לא הולכים למכולת ובטח שלא בונים מדינה.  

הידיעות מתחילות לזרום על החלת החרם על ידי גופים פיננסיים אירופיים והתגובה לזה אינה יכולה לנוע על הספקטרום ההזוי שבין אימרות השפר של בנטניהו ובין רעיונות של עמותות ימניות קיצוניות המבקשות לשנות שמות של כיכרות ורחובות בישראל כתגובה ישראלית על החרם. לא ברורה לי הנונשאלנטיות האפטית הזו שלרוב מאפיינת כתות הנחושות ללכת בדרכן או להתאבד. הקישור החולני בין תקומת הארץ ללוחמי מצדה הקיצוניים כבר מזמן מיצה את עצמו, אלא אם כן החלטנו שזו נבואה שמגשימה את עצמה ואז כדאי שאפסיק לכתוב ואלך לארוז. לאזרחי ישראל צריכה להיות אמירה הרבה יותר אחראית ומשמעותית מהאמירות הדמגוגיות של אדוני הארץ, זה לא מרוץ לילה תחת הכותרת bring it on, זו לא תחרות מר ישראל - אלה החיים שלנו כאן בארץ, אלה שיושבים בממשלה יושבים שם תחת קוי יסוד מאוד ברורים ולזה ניתן להם מנדט. אין להם מנדט להביא עלינו חרם ולהחריב לא רק את בטחוננו אלא גם קיומנו הכלכלי וזה צריך להיות להם ברור.

בשולי נושא החרם רק רציתי להגיד עד כמה כרגיל כל דבר הופך אצלנו לטרנדי, פתאום כולם מדברים בחרמות. אורלי וגיא לא רוצים להופיע בפסטיבל העצמה עם אל גולן? חרם! אחינועם ניני וגיל דור מוותרים על פרסי אקו"ם בשל ההחלטה להעניק בטקס גם פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר? חרם! אז בואו נבהיר משהו - שני הדברים האלה הם לא חרם, זו הבעת דעה ציבורית ואמיצה שלצערי היא נדירה מאוד במחוזותינו לאחרונה. אני לא יכולה כמובן לדבר בשמם של אף אחד מאלה, אך אני בטח לא יכולה להימנע מלנתח את הדברים בדרך שלי. בשני המקרים אין קריאה לחרם, אבל כן יש ביקורת ומוצדקת.

פרשת איל גולן לא נגמרה, ההתנהגות של איל גולן, בין אם יש בה משום עבירה ובין אם אין, היא התנהגות פסולה שאסור לה שתעבור ללא ביקורת ציבורית כי אחרת בזאת נסללה דרכו של הסלבריטי הבא להתקדם לדבר הפסול הבא. החזרה לסדר היום היא מתן לגיטימציה לעשות הכל כל עוד אי אפשר להפליל אותך.

פרשת אריאל זילבר היא עוד יותר פשוטה מזה, אם זה בכלל אפשרי - אריאל זילבר הוא אכן אמן ויוצר מקורי ומוערך, אבל הפרס שמוענק לו אינו פרס יצירה אלא על מפעל חיים. מפעל החיים של זילבר הוא לא רק סך יצירתו אלא סך תרומתו לחברה הישראלית ובעוד שבתחום היצירה אכן מגיע לו פרס, תרומתו בתחום החברתי (אמירותיו בנוגע להומואים, לציבור החילוני, למצביעי השמאל, שיריו הבלתי נשכחים כמו זה על ברוך גולדשטיין ועוד גיבורי תרבות הימין הקיצוני - רשימה חלקית) מורידה מבחינתי את האפשרות להעניק לו פרס כלשהו. הענקת הפרס הספציפי הזה לאמן הספציפי הזה כמוה כמתן גושפנקא להכנסת המנון כהנא חי לפלייליסט של סופהשבוע. זה אולי יכול להיות הפסקול של "ישראל המודרנית - מצדה השניה", נוכל לזמזם אותו יחד, מובטלים, בחושך, אבל בלי מדינה פלסטינית ליד נתב"ג. וואלה מגניב פה. אז מה אמרנו? חרם?