הסיפא של הפוסט משלשום נשאר מעט פתוח. לו הייתי מקפידה על כללי כתיבה נכונה, וודאי לא הייתי צריכה להוסיף בסיום עוד נקודה ולא לתת לה את המקום הראוי. מן הסתם, לו הייתי עובדת במקום מסודר זה לא היה קורה, למרות שעם איכות הכתיבה והעריכה היום אי אפשר לדעת את זה בוודאות. מאידך איזה מקום עבודה מסודר היה מציע לי עבודה? לכן, לא נותר לי אלא לשמוח ולעלוז שזה בלוג עצמאי ולכן אני יכולה לעשות כרצוני.
הנקודה הזו, שלא הרחבתי בה, היא דווקא זו שאותה אני מנסה לנסח כבר הרבה זמן ועוד יותר ביומיים האחרונים. אני תוהה איך הכל יוכל להיכנס לפוסט אחד ולא מייגע, בכל זאת לא זאת הבמה לדוקטורט. אבל אני לא יכולה להשאיר אותה פתוחה. אולי בגלל התגובות השונות לפוסט מאנשים שאני מעריכה ששאלו אותי מה הבעיה עם כל הנושא הזה של היהדות, הוא מה שהכי מפריע לי. כי זה עוד הוכחה שהערבוב הזה של יהדות וישראליות הוא כבר כאן להישאר. אז מכאן אני אתחיל להסביר ואשתדל לקצר ואף להגיע למסקנות.
הציונות, שאגב ואני לא מחדשת כלום, לא היתה תנועה הומוגנית, אבל באופן גנרי הרי שזו תנועה לאומית שמטרתה הקמה של מדינה דמוקרטית ויהודית בשטחי ישראל. עקרונית מרגע שהושגו מטרותיה, אין עוד סיבה לקיומה,אבל לא זה המקרה עם הציונות. המטרה הראשונית והעיקרית של הציונות - הקמת המדינה - אכן הושגה, אך היא לא פינתה את מקומה ועדיין מצויה עמוק בציבוריות הישראלית, בשיוך ובמרחב האישי.
אולי הציונות כמו חוקי ניוטון, שנשארו רלוונטייים למרות שנתגלו כלא מדוייקים אפילו אחרי קבלת תורת היחסות הפרטית (אח"כ גם הכללית) של איינשטיין שהוכיחה את התלות במערכת הייחוס. כנראה שגם בחיים, מערכות לא תמיד פועלות לפי חוקים סגורים, אלא מתקיימות באמצעות מערכות ייחוס. והציונות היא כנראה הגדרה שחברתית עוד לא ניתן לוותר עליה והיא יוצרת מרחב ייחוס כמו גם ניכוס. הציונות עדיין מהווה נדבך חשוב בהיסטוריה היהודית מאז המאה ה- 19 ועד היום. לכן,למרות הגשמת המטרות הראשוניות שלה (אם כי ניתן להתפלסף בנוגע לביסוס הדמוקרטיה), הרי שתחום הייחוס של הציונות התרחב ולכן המושג שמיש ואף הפך לכלי שרת בפוליטיקה כמו גם בתעמולה.
בישראל יש ערבוב וגם ניסיון לניכוס של שלוש הגדרות - ישראלי, ציוני, יהודי. שלוש הגדרות נפרדות ועדיין תחום החיתוך ביניהן הוא גבוה יחסית. במרבית הארצות אדם יגדיר עצמו מבחינה אזרחית בהתאם ללאום - אוסטרלי יגיד שהוא אוסטרלי, ואותו כנ"ל אמריקאי או צרפתי, לעיתים יתווסף גם שיוך דתי, ישראל היא כמובן יוצאת דופן. יש לזה כמובן המון הסברים והתשובה תלויה בנשאל כמובן. מה שכן עובדת היות הלאום יהודי היא לגמרי לענייני פנים ולכן ראוי להתייחס אליה. אין ישראלי שנשאל ללאומיותו בשפה אחרת, אולי לבד מעברית, והוא יגיד יהודי, התשובה היא תמיד ישראלי, אולם בתעודת הזהות אם הוא יהודי כך גם לאומיותו. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה סוג של מחולל תודעה, עוד סיבה לעירבוב המיותר. אם תרצו, הפלונטר לדעתי שאנחנו מצויים בו כעת. כי הערבוב הזה הוא לא סמנטי והוא לגמרי מסבך לנו את החיים.
כמובן שהציונות מעולם לא היתה מקשה אחת וכבר למן ביסוסה כתנועה היו בה פלגים וזרמים, גם היום יש ניסיון לנכס את הציונות לפלגים שונים - המחנה הלאומ(נ)י-ציוני, ומחנה השמאל הציוני, אבל הזרם המרכזי בתנועה הציונית היה זרם חילוני, כזה שלא התכחש כמובן ליהדותו ושאב את מקורותיו בהיסטוריה של העם היהודי. אני נאלצת לקצר, אולם ההתעוררות הציונית החלה עם עידן הנאורות באירופה, שהביא לאימוץ של ערכים מודרניים, אוניברסליים וחילוניים (תנועת ההשכלה). החזון הציוני כלל הקמה של מדינה דמוקרטית חילונית שתאפשר חירות מדינית ודתית לעם היהודי.
העליה לישראל לא היתה ל"טרה נולה", לא היתה זו אדמה נטולת מתיישבים, נכון שהעם היהודי כל שנותיו שמר על זיקה חזקה לארץ ישראל, אך ארץ ישראל לא נותרה שוממה בתקופת הגלות. "גאולת הקרקע" אמנם נעשתה בדרכי שלום בתחילה, אבל נוצר צורך להצדיק את המהלך הזה שהלך והתרחב. האמירה שמיוחסת לישראל זנגביל תואמת את רוח הדברים "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שהיו כאן תושבים, רק שלאלה עוד לא נתגבשה זהות לאומית כי לא היה בה צורך עד לעלייתם של יהודים לישראל. אי אפשר לספר את סיפור התחזקותה של התנועה הציונית בדרך למדינה ללא הבנה כי לבד מהנרטיב הציוני, יש גם נרטיב של עם אחר, שגיבוש זהותו הלאומית הגיע באיחור לעומת התנועה הציונית וראה איך האדמה שהוא ראה בה שלו הולכת ונגזלת מתחת לאפו, בלי קשר לקיומה של לגיטימציה לפעולה או להעדרה. אבל מה שכן נוצר מזה הוא צורך לחזק יותר האתוס והחיבור ההיסטורי והדתי ליהדות שהיה כנראה בלתי נמנע, אך הוסיף עוד נדבך נוסף לפלונטר הזה של היום.
המאבק הלאומי הזה הצריך הבניה של אתוס שנחיצותו אך גברה עם קום המדינה, הצורך בצידוק ובהוכחה היסטורית, יחד עם תנאים פוליטיים, יצר שעטנז מעניין וכמעט בלתי אפשרי בין דת, תנועה לאומית ומולדת רוחנית והיסטורית. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, בהן הדרישה להכרה בלאומיות היתה על בסיס טריטוריאלי, במדינת ישראל ההצדקה היתה קודם כל דתית והיסטורית.הציונות מעולם לא יכלה להתקיים במנותק מהיהדות, היא נוצרה מתוך העם היהודי דרך רעיונות חילוניים, אך תמיכה בה אינה מחייבת להיות יהודי ועם זאת כבר למן ההתחלה היה עירוב חד משמעי בין היהדות לציונות כתנועה לאומית.
העירוב הזה בין המושגים עובר כחוט השני לאורך כל השנים מהרגע בו התגבש הרעיון הציוני, דרך הקמת המדינה ועד ימינו. התחקות אחר כל השנים יחסי הגומלין בין המושגים: יהודי, ציוני וישראלי מצריכה ספר ולא פוסט יחיד. עובדת קיומו של העירוב בין המושגים מורגשת בחיים של כולנו, בעיניי היא מבשרת רעות. חוסר היכולת של מדינת ישראל לבדל בין המושגים, כמו גם אי הפרדת דת ומדינה, יוצרות בעיות חברתיות ואף מדיניות. בעיני ההפרדה ברורה - יהודי זה שיוך דתי בלבד, ציוני הוא כל אדם האוהב את ישראל ללא קשר לשיוכו הפוליטי, ישראלי - אדם בעל אזרחות ישראלית.ניתן להיות יהודי לא ציוני ואזרח ישראלי כמו שניתן להיות מוסלמי, ישראלי וציוני. אבל אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה ישראלי וזה לא אומר שאתה ציוני, יש בידול בין שלוש ההגדרות האלה. הבידול הזה הוא קריטי להמשך ההתפתחות הדמוקרטית של ישראל, כי אחרת אנו דנים את עצמנו להקצנה וללאומניות-דתית מסוכנת שמשפיעה על הלוך הרוחות ובהתאמה גם כמובן גם על מדיניותה של ישראל, על סוגיית ריבונותה ושטחי ריבונותה של ישראל ולכן מקרין לא פחות על עתידה.
במידה רבה זה אחד מחולאיה המרכזיים של המדינה היום, זאת אחת הסיבות למשבר הערכים שקיים בחברה ולאי הבנה מהותית את המושג דמוקרטיה וזכויות אדם. למעשה השילוב הזה מחזיר אותנו במידת מה לזמן של משבר אמיתי ביחס לזהותה של המדינה ולשאלה האם ישראל תוסיף ללכת כאשר הדמוקרטיה חוסה פיסחת תחת כנפי היהדות. אם רק היו אבות המדינה משכילים לייצר ישראליות כלאום ולא יהודיות כי אז היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות. זה לא שחלון ההזדמנויות נסגר, אבל הוא הולך ומצטמצם.
67 שנות עצמאות ישראלית הן הוכחה מצויינת לקיומה של ישראל, מגילת העצמאות וחוק השבות נותנים את העדיפות המשתמעת בישראל ליהודים מעצם היותה ביתו הלאומי של העם היהודי. מששני הנדבכים האלה הם עובדה מקובלת בעולם כולו, זה הזמן של ישראל לעבור לשלב הבא - ביסוס הדמוקרטיה, הייתי אומרת גם הפרדת דת ומדינה, אבל זו התחלה טובה.
הנקודה הזו, שלא הרחבתי בה, היא דווקא זו שאותה אני מנסה לנסח כבר הרבה זמן ועוד יותר ביומיים האחרונים. אני תוהה איך הכל יוכל להיכנס לפוסט אחד ולא מייגע, בכל זאת לא זאת הבמה לדוקטורט. אבל אני לא יכולה להשאיר אותה פתוחה. אולי בגלל התגובות השונות לפוסט מאנשים שאני מעריכה ששאלו אותי מה הבעיה עם כל הנושא הזה של היהדות, הוא מה שהכי מפריע לי. כי זה עוד הוכחה שהערבוב הזה של יהדות וישראליות הוא כבר כאן להישאר. אז מכאן אני אתחיל להסביר ואשתדל לקצר ואף להגיע למסקנות.
הציונות, שאגב ואני לא מחדשת כלום, לא היתה תנועה הומוגנית, אבל באופן גנרי הרי שזו תנועה לאומית שמטרתה הקמה של מדינה דמוקרטית ויהודית בשטחי ישראל. עקרונית מרגע שהושגו מטרותיה, אין עוד סיבה לקיומה,אבל לא זה המקרה עם הציונות. המטרה הראשונית והעיקרית של הציונות - הקמת המדינה - אכן הושגה, אך היא לא פינתה את מקומה ועדיין מצויה עמוק בציבוריות הישראלית, בשיוך ובמרחב האישי.
אולי הציונות כמו חוקי ניוטון, שנשארו רלוונטייים למרות שנתגלו כלא מדוייקים אפילו אחרי קבלת תורת היחסות הפרטית (אח"כ גם הכללית) של איינשטיין שהוכיחה את התלות במערכת הייחוס. כנראה שגם בחיים, מערכות לא תמיד פועלות לפי חוקים סגורים, אלא מתקיימות באמצעות מערכות ייחוס. והציונות היא כנראה הגדרה שחברתית עוד לא ניתן לוותר עליה והיא יוצרת מרחב ייחוס כמו גם ניכוס. הציונות עדיין מהווה נדבך חשוב בהיסטוריה היהודית מאז המאה ה- 19 ועד היום. לכן,למרות הגשמת המטרות הראשוניות שלה (אם כי ניתן להתפלסף בנוגע לביסוס הדמוקרטיה), הרי שתחום הייחוס של הציונות התרחב ולכן המושג שמיש ואף הפך לכלי שרת בפוליטיקה כמו גם בתעמולה.
בישראל יש ערבוב וגם ניסיון לניכוס של שלוש הגדרות - ישראלי, ציוני, יהודי. שלוש הגדרות נפרדות ועדיין תחום החיתוך ביניהן הוא גבוה יחסית. במרבית הארצות אדם יגדיר עצמו מבחינה אזרחית בהתאם ללאום - אוסטרלי יגיד שהוא אוסטרלי, ואותו כנ"ל אמריקאי או צרפתי, לעיתים יתווסף גם שיוך דתי, ישראל היא כמובן יוצאת דופן. יש לזה כמובן המון הסברים והתשובה תלויה בנשאל כמובן. מה שכן עובדת היות הלאום יהודי היא לגמרי לענייני פנים ולכן ראוי להתייחס אליה. אין ישראלי שנשאל ללאומיותו בשפה אחרת, אולי לבד מעברית, והוא יגיד יהודי, התשובה היא תמיד ישראלי, אולם בתעודת הזהות אם הוא יהודי כך גם לאומיותו. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה סוג של מחולל תודעה, עוד סיבה לעירבוב המיותר. אם תרצו, הפלונטר לדעתי שאנחנו מצויים בו כעת. כי הערבוב הזה הוא לא סמנטי והוא לגמרי מסבך לנו את החיים.
כמובן שהציונות מעולם לא היתה מקשה אחת וכבר למן ביסוסה כתנועה היו בה פלגים וזרמים, גם היום יש ניסיון לנכס את הציונות לפלגים שונים - המחנה הלאומ(נ)י-ציוני, ומחנה השמאל הציוני, אבל הזרם המרכזי בתנועה הציונית היה זרם חילוני, כזה שלא התכחש כמובן ליהדותו ושאב את מקורותיו בהיסטוריה של העם היהודי. אני נאלצת לקצר, אולם ההתעוררות הציונית החלה עם עידן הנאורות באירופה, שהביא לאימוץ של ערכים מודרניים, אוניברסליים וחילוניים (תנועת ההשכלה). החזון הציוני כלל הקמה של מדינה דמוקרטית חילונית שתאפשר חירות מדינית ודתית לעם היהודי.
העליה לישראל לא היתה ל"טרה נולה", לא היתה זו אדמה נטולת מתיישבים, נכון שהעם היהודי כל שנותיו שמר על זיקה חזקה לארץ ישראל, אך ארץ ישראל לא נותרה שוממה בתקופת הגלות. "גאולת הקרקע" אמנם נעשתה בדרכי שלום בתחילה, אבל נוצר צורך להצדיק את המהלך הזה שהלך והתרחב. האמירה שמיוחסת לישראל זנגביל תואמת את רוח הדברים "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שהיו כאן תושבים, רק שלאלה עוד לא נתגבשה זהות לאומית כי לא היה בה צורך עד לעלייתם של יהודים לישראל. אי אפשר לספר את סיפור התחזקותה של התנועה הציונית בדרך למדינה ללא הבנה כי לבד מהנרטיב הציוני, יש גם נרטיב של עם אחר, שגיבוש זהותו הלאומית הגיע באיחור לעומת התנועה הציונית וראה איך האדמה שהוא ראה בה שלו הולכת ונגזלת מתחת לאפו, בלי קשר לקיומה של לגיטימציה לפעולה או להעדרה. אבל מה שכן נוצר מזה הוא צורך לחזק יותר האתוס והחיבור ההיסטורי והדתי ליהדות שהיה כנראה בלתי נמנע, אך הוסיף עוד נדבך נוסף לפלונטר הזה של היום.
המאבק הלאומי הזה הצריך הבניה של אתוס שנחיצותו אך גברה עם קום המדינה, הצורך בצידוק ובהוכחה היסטורית, יחד עם תנאים פוליטיים, יצר שעטנז מעניין וכמעט בלתי אפשרי בין דת, תנועה לאומית ומולדת רוחנית והיסטורית. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, בהן הדרישה להכרה בלאומיות היתה על בסיס טריטוריאלי, במדינת ישראל ההצדקה היתה קודם כל דתית והיסטורית.הציונות מעולם לא יכלה להתקיים במנותק מהיהדות, היא נוצרה מתוך העם היהודי דרך רעיונות חילוניים, אך תמיכה בה אינה מחייבת להיות יהודי ועם זאת כבר למן ההתחלה היה עירוב חד משמעי בין היהדות לציונות כתנועה לאומית.
העירוב הזה בין המושגים עובר כחוט השני לאורך כל השנים מהרגע בו התגבש הרעיון הציוני, דרך הקמת המדינה ועד ימינו. התחקות אחר כל השנים יחסי הגומלין בין המושגים: יהודי, ציוני וישראלי מצריכה ספר ולא פוסט יחיד. עובדת קיומו של העירוב בין המושגים מורגשת בחיים של כולנו, בעיניי היא מבשרת רעות. חוסר היכולת של מדינת ישראל לבדל בין המושגים, כמו גם אי הפרדת דת ומדינה, יוצרות בעיות חברתיות ואף מדיניות. בעיני ההפרדה ברורה - יהודי זה שיוך דתי בלבד, ציוני הוא כל אדם האוהב את ישראל ללא קשר לשיוכו הפוליטי, ישראלי - אדם בעל אזרחות ישראלית.ניתן להיות יהודי לא ציוני ואזרח ישראלי כמו שניתן להיות מוסלמי, ישראלי וציוני. אבל אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה ישראלי וזה לא אומר שאתה ציוני, יש בידול בין שלוש ההגדרות האלה. הבידול הזה הוא קריטי להמשך ההתפתחות הדמוקרטית של ישראל, כי אחרת אנו דנים את עצמנו להקצנה וללאומניות-דתית מסוכנת שמשפיעה על הלוך הרוחות ובהתאמה גם כמובן גם על מדיניותה של ישראל, על סוגיית ריבונותה ושטחי ריבונותה של ישראל ולכן מקרין לא פחות על עתידה.
במידה רבה זה אחד מחולאיה המרכזיים של המדינה היום, זאת אחת הסיבות למשבר הערכים שקיים בחברה ולאי הבנה מהותית את המושג דמוקרטיה וזכויות אדם. למעשה השילוב הזה מחזיר אותנו במידת מה לזמן של משבר אמיתי ביחס לזהותה של המדינה ולשאלה האם ישראל תוסיף ללכת כאשר הדמוקרטיה חוסה פיסחת תחת כנפי היהדות. אם רק היו אבות המדינה משכילים לייצר ישראליות כלאום ולא יהודיות כי אז היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות. זה לא שחלון ההזדמנויות נסגר, אבל הוא הולך ומצטמצם.
67 שנות עצמאות ישראלית הן הוכחה מצויינת לקיומה של ישראל, מגילת העצמאות וחוק השבות נותנים את העדיפות המשתמעת בישראל ליהודים מעצם היותה ביתו הלאומי של העם היהודי. מששני הנדבכים האלה הם עובדה מקובלת בעולם כולו, זה הזמן של ישראל לעבור לשלב הבא - ביסוס הדמוקרטיה, הייתי אומרת גם הפרדת דת ומדינה, אבל זו התחלה טובה.
