פוסט יומיים מחלה

יומן - החומר ממנו עשויים גיבורי-על

אתחיל בהודעת מערכת - בהתאם לנתונים שבידיי אין לי אלא להסיק שיש לעשות הפוגה בפוסטים הפוליטיים או שהבעיה היא שנתניהו נמאס לכל מי שמגיע לבלוג הזה וזה לא הפוליטיקה אלא האיש. כך או אחרת, הסקתי מסקנות להיום ואני חוזרת לאישי, הבלוג ימלא היום את הפונקציה של "יומני היקר" (כן, זה היה ספויילר). הבנזוג בלונדון, זה מה שאני צריכה וזה הבלוג שלי. סוף פסוק. ככה זה כשאני החלטית. ולמה אני צריכה יומני היקר שכזה? כדי לפרוק, נו זה היה די ברור. כי הכל בסדר אבל כל מיני דברים הולכים עקום ואם אני אכתוב על זה בציניות האופיינית זה יהיה תרפיוטי לי ובתקווה מהנה לכם והרי לכם מצב של מנצחים. אני מצידי אנסה להיראות נונשאלנטית בזמן שאתאמץ.

תודה לכפתור הפעלה על האימאג'
מדוייק אך פחות ומשעשע (אותי)

הבוקר של אתמולהתחיל בסיור צפרות בעקבות "דורסי היום הנודדים". המרכזית היתה אקסטטית כהרגלה בכל דבר שקשור לציפורים, הבכור יצא תוך מחאה אבל עם החלטה לנסות להנות וקטינא היה עדיין די הפוך, כאילו שהוא לא התאושש בבוקר. לא התחלה מבטיחה אבל אני אדם אופטימי שלא נשבר בקלות. הצלחנו להגיע בזמן והתחלתי להרגיש טוב עם עצמי כשבדיוק אז בא אלי קטינא במחאה עם הכובע שלו. ולמה אני מציינת את הכובע? ובכן כי הכובע שכולו בד הוא בעל אבזם קטן מפלסטיק וכמו כל אביזר מהמערכה הראשונה גם לזה תפקיד מכריע כי כשקטינא זרק עלי את הכובע כמה צפוי שבדיוק הצ'ופצ'יק הזה יצליף בי. משהו בי אמר לי להתעלם מאינסידנט הכובע ולהרים את הילד שהתגלה כחם במיוחד. לא התחלה מבטיחה.  

לו רק הייתי משתמשת בג'ק
לא היה לי רגע לארה

לשמחתי התברר שהפעם הסיור יורכב מנסיעה ועצירה במקומות נבחרים ולא בהליכה וככה, גבירותיי ורבותיי, הצלחתי לג'נגל בין שעשוע קטינא אחד חולה וניצול מקסימלי של הסיור לשני האחים שלו, זה היה יותר מוצלח כי אפילו אני הצלחתי קצת לשמוע ולצפות ואפילו לצלם - ציפורים, ילדים, נוף וגם קצת דברים מטושטשים. אלה הם חומרים שמהם עשויים ניסים, רק שגם כשבניסים עסקינן עניינים עוד יכולים להשתבש. נסענו בדרכים מאובקות, בין שדות כותנה וקומבייני ענק. שיא האירוע היה כשמצאתי את עצמי נשכבת על האדמה המאובקת, מנסה בעזרת מקל להרים ולחבר איזה מכסה פלסטיק מטופש מתחת לאוטו. אפילו נרשמה הצלחה. חלקית, כי כשהבנזוג לקח את האוטו בערב - זה כבר נפל שוב. אבל הי היה לי רגע כמעט לארה קרופטי עם שיער חצי אסוף, גופיה, ג'ינס, טוב בלי נעליים גבוהות והמון, אבל המון אבק.

מצא את האקליפטוס

בנקודת הציון האחרונה, נפרדנו מהחבורה ולמרות שההסבר איך להגיע לכביש הראשי היה משהו כמו "כשהאבק הופך לחצץ מגורען קחי ימינה, ליד האקליפטוס השמיני קחי שמאלה ואם תראי מבנה תדעי שנסעת נכון ואז תמשיכי ישר עד לגלגל מפונצ'ר עוד שמאלה ואת כבר על שביל כורכר ובכיוון הנכון", באמת שהצלחתי להגיע לכביש בלי לטעות ובלי להתפרפר ותוך אנקות כאב אמיתיות של קטינא שלא הועילו להרגעת הרוחות והוציאו קולות "שמופיים" מכולנו לאות הזדהות ואהדה. זה בערך היה הפלייליסט של הנסיעה, שהתארכה כמובן כי היה צריך למלא דלק (שקוף - מתי חייבים למלא דלק? בדיוק כשהכי דחוף לך להגיע כמה שיותר מהר - אלמנטרי). בבית הילד נח באפס כוחות בסלון וכולנו נחנו איתו. כשבאופן בלתי צפוי הוא נרדם בסלון, התחדד אי השוויון לאור הסיכויים ללילה לבן לאמא כי אבא ממילא יוצא נורא מוקדם בבוקר לטיסה. 

עבר אחה"צ, עבר לילה שקט מהמצופה. עבר בוקר של בנזוג יוצא לשדה התעופה וילדים ישנים ואחת שלא יכולה לחזור לישון אבל במקום זה קצת כותבת. ילדים התעוררו, ולמרות שילדים בריאים זה הכי, ילדים קצת חולים ונמרחים זה לגמרי סוג של תענוג שמוכרחים לנצל. רק שאז, בדיו קטינא גילה אילו עוד סימפטומים יש לו חוץ מחום ומלבב זה לא היה. לא נגמר סשן אחד של ריצה לשירותים, שטיפת ילד, שטיפת בגדים והכנסה למכונת הכביזה וכבר התחיל לו עוד אחד. בתום אחד מהסבבים האלה, התקשר הבנזוג. לא ראיתי צורך לעשות לו רע אז צימצמתי בדיווחים, וממש לפני שניתקתי עוד הספקתי לשמוע את הדיילת שואלת אם הוא ירצה משהו לשתות. אני אשמח לוודקה שמעתי את עצמי ממלמלת, אבל השיחה כבר התנתקה ושוב כבר לא הייתי בקבינה בדרך ללונדון, הייתי בבית עם קטינא בדרך לשירותים. לפחות השירותים היו פנויים, אם כי גם אצלנו שום דייל לא בא לנקות את השירותים... וחבל כי בסוף זה נפל עליי.

בקיצור עד שהוא נחת בלונדון, אני הספקתי כבר לכבס ולקפל 3 מכונות כביסה, לקלח את קטינא שוב ושוב, לנקות שירותים (ומזל שיש 3 כאלה בבית), להכין ארוחת בוקר, לשעשע, להכין ארוחת צהריים, לשטוף את הריצפה כי לא היתה ברירה, לטאטא והכי חשוב שלא שכחתי להידבק מקטינא בעצמי.

אבל הנה כבר לילה, היום הזה מאחורי - קטינא כבר מרגיש יותר טוב, אני מסיימת לכתוב ואפשר לקוות שמחר.. עזבו למה לדבר? תנו לי כמה שעות וכבר נבחן את זה בזמן אמיתי.

אז כדי שלא תרגישו שיצאתם לגמרי בידיים ריקות מהפוסט הזה הנה תמונה של בז ערב שרק בשבילה היה שווה להגיע עד לפה  

בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים

אני לא מאמינה באלוהים, לא שהוא מאמין בי, אבל יש רגעים שאני יכולה להבין אנשים שמאמינים באלוהים. כשאת מרגישה את כל עומס החיים על הכתפיים ושאין אף אחד מסביב לשאת איתך את העומס - אלוהים, כך אני קוראת את המצב, מביא מזור וירטואלי. את יכולה לדבר איתו - הוא לא עונה ולעיתים יש בזה מן הנחמה. אפשר להתפלל אליו ולבקש דברים טובים וזה כבר במידה מסויימת מכניס מחשבות חיוביות, תקווה. זו תקווה שהיא פאסיבית מעיקרה, אבל היא מביאה נחמה והנחמה הזו מביאה עוד קצת כוח כדי להמשיך ולקוות והתקווה הזו היא שתיקח אותך הלאה. יש משהו מאוד תרפיוטי בתוך זה, היא גם מעבירה במידה מסויימת את האחריות, כי כבר לא רק אתה נושא את כל העומס, יש ישות גבוהה יותר והיא עוד עשוייה לעזור. בכל מקרה זה לא מה שיגרום לי להתחיל להאמין או להתפלל. רק קצת לקנא. בקטנה.

אני מניחה שכל בוגר מרגיש מתישהו את הצורך שמישהו, לפחות לרגע, יקח אחריות על החיים שלו, בגדר "תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת", רק שזה לא ממש קורה, לאף אחד. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני מוצאת את הבחירה שלי לחנך את הילדים בחינוך ביתי כמעט בלתי אפשרית. זה לא רק העובדה שזה 24/7, 365 יום בשנה ועוד אחד כל ארבע שנים (לא להפריע לי כשאני סופרת). זה לא רק האחריות הכמעט בלתי אפשרית שנובעת מהעובדה שזה בעיקר אני, על הטוב ועל הרע. זה לא רק הניסיון תמיד להכיל. זה לא רק הניסיון להישאר שפויה. זה לא רק הצורך למצוא סבלנות כשמיכל הסבלנות כבר מתפקד על אדים. זה לא רק תחושת האשמה עם כל פאשלה ויש. זה לא רק השחיקה של יומיום מטורף עם אינסוף פעילות. זה לא רק העובדה שאין לרוב עוד מבוגר לדבר איתו במשך היום. אלה גם הספקות הקטנטנים האלה שהבחירה הזו, שלפעמים נראית לאחרים כל כך פשוטה, מביאה עימה. והספקות האלה הם לא אמורפיים, הספקות האלה הם ביכולת שלך למלא את כל מה שהבחירה שלך נושאת עימה. או כמו שנתניהו כל כך אוהב להגיד - "להבין את גודל השעה". 

זה לא שאני ייחודית, הורות, אולי יותר מכל דבר אחר, מביאה עימה תמיד את הספק. כי קשה להפריד בין איך שאת תופסת את עצמך ובין איך שאת תופסת את הילד שלך. לא משנה מה תעשי, בכל דבר שהילד שלך עושה את מכניסה את עצמך ודווקא את עצמך את צריכה להוציא מהמשוואה. כי את האמא שלו ואת מגדלת אדם שלם בפני עצמו שהוא לא את. כמה קשה להפנים את זה. כמה שגידול ילדים לוחץ על כל הכפתורים הנכונים.

ואין דבר שהוא יותר קשה מהקושי של הילדים שלך, הוא מביא איתו התמודדויות שלא חלמת עליהם ומציב אתגרים בלתי אפשריים ליכולת ההכלה והסבלנות שכמובן בהינתן מצב של סחיטה רגשית יכולים להוות חומר נפץ למרות שהם תמימים למראה. ואם יש דבר ששובר אותי זה שאני מאבדת את זה וצועקת. צעקה שלי מכניסה אותי לחרדה יותר מאשר את הילדים אני מוכרחה לציין ואני אוכלת לעצמי את המוח בניתוחים איך לא לעשות את זה שוב משל הייתי מפקד טייסת בתדריך אחרי טיסה. ובעוד שלילדים אני סולחת על כל טעות, עם עצמי אני מתחשבנת וסולחת רק בקמצנות ואחרי הרבה שיכנועים אישיים. 

ואז לפעמים שקצת קשה ואני מעיזה להתלונן אז מה אני מקבלת? את המשפט האלמותי שגורם לי לרצות לצאת במחול קונג פו מעופף שמשפריץ בעיטות לכל עבר - "אבל זו הבחירה שלך!" כן, נכון, לעזאזל זו הבחירה שלי. אבל אם הייתי רופאה והייתי מתלוננת לא היו אומרים לי "אבל זו הבחירה שלך", נכון? היו מבינים לליבי ומציעים לי תמיכה, נותנים איזו מילה טובה. אז בדיוק ברגעים כאלה אני מבינה את בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים, נניח אני.