תוכניות - מה שלנון אמר

הוא אמר. צדק.

זה היה אך ברור שאם יש לי תוכניות לכתוב על תוכנית הרי שהחיים ילמדו אותי שהם מה שקורה בזמן שאני מתכננת תוכניות (תודה לנון). אולי בדיוק כאן מיציתי את כל הפוסט שלי ואין טעם להמשיך, אבל אין סיכוי שזה יקרה, כידוע - אין שום סיבה לתמצת משהו אם אפשר להאריך עליו את הדיבור? תוכניות הן חומר מצוין לכתוב עליו, בעיקר בשל הפער הכמעט בלתי ניתן לגישור בין קיומן של תוכניות לבין המציאות בפועל, שיוצר מצבים הנעים על הספטקרום הרחב והמטושטש הזה שבין המתסכל למצחיק. זה בדיוק כמו ביום הזה שקבעתי סופסוף עם חברה וכשהגענו לאוטו גיליתי שהמצבר התרוקן, מיותר לציין שהחברה התפוצצה מצחוק ואני נטיתי לראות את הצד הטרגי בכל העניין, עד ששינסתי מותניים ופתרתי את הבעיה, אחרי כן כבר הייתי מוכנה לצחוק. גם מרפי כבר אמר, עוד לפני לנון, שכל מה שיכול להשתבש, ישתבש. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו, אבל חוק זה חוק. אני מתיישרת. 

סוג של תוכנית לימודים

אין כמו התחלה של משהו כדי לחשוב על תוכניות, אני חוששת שאנחנו מתוכנתים לזה. לכן, זה אך בנאלי בתחילת שנת הלימודים לדבר על תוכניות ובינינו אם משרד החינוך יכול, גם אני יכולה. וברור שרב ההבדל - משרד החינוך בעיקר מדבר ואילו אני כמובן מיישמת. ובדיוק על התוכניות שלי לשנה הבאה רציתי לדבר. צרוף מקרים מפליא. יש לי המון תוכניות לשנה החדשה ויש הרבה דברים שבדעתנו (יו נואו, הילדים ואני) לעשות, אבל למדתי לתכנן כך שאני יודעת מראש מה הקווים שמנחים אותי ומה אני רוצה להשיג וברור לי מראש שלא תמיד הכל יעבוד כמו בתוכנית. יש תוכנית כוללנית ויש תוכנית המותאמת לכל ילד ובה הדברים שאני חושבת שכדאי שהם יצליחו להגיע אליהם השנה. ומה שנחמד הוא שתכל'ס כל עוד הנושאים האלה כל הזמן בראש שלי, אני יכולה לשלב אותם גם במקומות לא צפויים, או בקונטקסט - גם כאשר התוכניות משתנות.


כל שנה אני מוצאת את עצמי יושבת עם התוכניות של משרד חינוך לשנים המתאימות לגילאי הילדים. פעם היה לי מאוד חשוב לעקוב אחריהן, לדעת מה מצופה בדיוק מכל ילד, היום אני כבר לוקחת אותן פחות ברצינות. לקח לי המון זמן להיזכר בעצמי שמרבית מהדברים שלמדתי ביסודי ממילא למדתי שוב מחדש בכיתות הגבוהות יותר. מה שאומר שבעצם כל מה שאמור להישאר מהיסודי זו ההיכרות הבסיסית עם החומר (השאר נבנה באופו ספיראלי) ומה שבאמת חשוב הם דווקא טכניקת הלמידה הבסיסית, תהליך החשיבה, שמירת הסקרנות והרחבת האופקים. מהרגע שהפנמתי את זה נעשה לי יותר קל. 


מצחיק שדווקא את זה לקח לי יחסית הרבה זמן להפנים, הרי מי שרוצה לגשת לבגרויות יכול תכל'ס בקורס מזורז ללמוד הכל לקראת הבחינה ולהצליח (אני לא נכנסת עכשיו לסוגיית הבחינות, זה מצריך פוסט נפרד וטובים ממני כתבו בנושא). כך שהחומר הוא לא באמת מסובך או שבאמת נדרשות 12 שנות לימוד כדי להצליח בבחינה. מהצד השני, אין לי ספק שילדים צריכים גם ללמוד איך לומדים, לכן יש נושאים בהם יש צורך לשלב את הלימודים גם עם חוברות או עזרים אחרים ולייצר למידה. זאת אומרת שצריך להתקיים איזון בין למידה התנסותית ללמידה עיונית ולתרגול.

איזון דינאמי

לא פשוט למצוא את האיזון הזה ואני מנסה בכל כוחי, אך זה איזון חמקמק ודינאמי שמשתנה כל הזמן ותלוי בעצמו בהמון משתנים. לכן, הטכניקה שלי היא ליצור עוגנים. העוגנים הם הדברים הקבועים אליהם אנחנו מחוייבים: חוגי בוקר (שכמובן גם יוצרים את המסגרת החברתית), חוגי אחה"צ (העשרה וחברה), סיורים לימודיים, קבוצת למידה, שיעורי מתמטיקה בהתכתבות עם מכון וויצמן, זמני לימוד משותפים וזמני לימוד פרטניים כל אחד בתחומו ובהתאם לגילו וכישוריו. חוץ מזה יש גם פרוייקטים - פרוייקטים סביב חגים ואירועים היסטוריים, פרוייקטים תקופתיים לפי דרישות של הילדים (או בעידוד אינטנסיבי שלי) ויש פרוייקטים שנתיים שאנחנו מחליטים עליהם, למשל הפרוייקט השנה הוא לפגוש אחת לשבועיים בעל מקצוע כלשהו, לראות, לשמוע, לשאול ולהיחשף. כל עוד העוגנים האלה נשמרים אז ברור שלא ממש קריטי מבחינתי אם כל הנושאים שמשרד החינוך קבע מכוסים. הם לומדים כל הזמן אינסוף תחומים.

התפתחות ברמה האישית

התוכניות הבאמת חשובות שלי הן דווקא ברמה האישית לגבי כל ילד, לנסות להבין מה הוא צריך, אילו אתגרים יש להציב בפניו ובאופן עקרוני לעשות כל שביכולתי להכין אותם לחיים. ללמד אותם מהם החיים האמיתיים, לא רק ברמה הכללית של התנהלות, אלא ברמת ההתנהגות. התוכנית שלי השנה היא ללמד אותם להבין שלמות ומורכבות אישית, ללמוד לאהוב את ה"פגמים" של כל אחד מאיתנו ולדעת לאילו מכשלות להיות מודעים ואיך להתמודד ולהתקדם. אני עושה את זה תמיד, אבל אני לומדת עוד כל שנה ומשכללת יכולות. השנה התוכנית היא ללמוד טוב יותר להתמודד - לראות את הקושי ולא לפרק אותו לגורמים אלא ללמוד לנטרל אותו או להשתמש בו למינוף. בדיוק היום, הבכור התווכח איתי נואשות ומצאתי את עצמי עובדת כמעט לפי התוכנית, אני עוד לא חסינת טעויות וכנראה גם לא אהיה. אמנם זה לקח רבע שעה של סבלנות אין קץ, אבל המטרה הושגה ויותר מזה התהליך שעברנו יחד קיבל משמעות גדולה יותר.


אז נכון - תוכניות הן בסיס לשינוי, נכון - כל מה שיכול להשתבש משתבש, הכל נכון, אבל כשאתה מכוון את עצמך ויודע לאן אתה מתכנן להגיע, גם אם סטית מכל התוכניות עדיין תוכל למצוא דרך להגיע או להתקרב. אני לא מפחדת שהתוכניות שלי השנה יתפקששו, כל עוד נבנתה הסביבה הנכונה, כל עוד אתה ממשיך לחתור למען המטרה שלך, מה שיצא יהיה טוב, גם אם הוא לא היה בדיוק לפי התוכנית. וחוץ מזה עוד לא נולדה התוכנית שאי אפשר לשנות אותה

הצד הסקסי של האזרחות - פוסט כפירה וקריאה להומאז' הורי של ליזיסטרטה

קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.

וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.

אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם
לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? 

במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם. 

אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).  

במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.

לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.