חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אספרסו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אספרסו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

בנט לא אח, בנט הוא אאוצ'

הרבה דברים הסתובבו לי היום בראש ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, קשה יותר לסדר את המחשבות כשאת נאבקת בצינון שמאיים להפוך לסינוזיטיס והראש קודח גם בלי הבליל המטורף של כל המילים. היה לי ברור שלא יהיה מנוס מפוסט פוליטי, אתם אל תאנחו לי עכשיו ואני לא אתנצל. ואין קיו טוב יותר להתחיל את הפוסט הזה מאשר התנצלות, כי הרי מן הידועים הוא ששמאלנים כל הזמן מתנצלים, אז אולי זה לא טוב שאמרתי שאני לא אתנצל? מי יודע? רק לבנט הפתרונים (סליחה, אם העלבתי).

לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרטון שבנט העלה (לינק לא תקבלו פה, באמת סליחה גם על זה). סרטון סטריאוטיפי כזה מזמן לא יצא לי לראות, אולי מאז הסרטון האומלל של שלום עכשיו "כיף להיות ימני" ושוב סליחה, גם כי אני שמאלנית וגם כי הוא היה נוראי לא פחות - הנה עכשיו העלבתי גם מימין וגם משמאל וכנראה שעלי שוב להתנצל. סליחה, באמת, סליחה. אני מניחה שתומכי בנט יחשבו שהסרטון הזה ממש מצחיק ומדגים נקודה, אך אללי (ושוב אני מתנצלת), הדבר היחיד שהוא מדגים זה רמת התעמולה הזולה והנחותה שהבנט עסוק בה ועד כמה התעמולה הזו מתקבלת באהדה בארץ. בנט מצהיר שמהיום מפסיקים להתנצל, כי הרי השמאל ההיפסטרי לא מפסיק להתנצל כל הזמן ומהי גאווה יהודית אם לא האדרת הזיקפה הלאומנית?

תכל'ס בנט הוא פוליטיקאי של הרשתות החברתיות, כל מה שהאיש הזה עושה הוא לנסות לגרוף עוד like ועוד like משל בסוף יש אקזיט. אין שטחים כבושים, יש הבטחה אלוהית, יש מטבעות עתיקים, יש תמונות של מתים יהודים שעוד לא התקררו עטופים בטלית ספוגת דם - בנט הוא איש של מסרים פשוטים שמנגנים על המכנה המשותף הכי נמוך. הוא זיהה את הכמיהה לזקיפות קומה יהודית והוא יעשה הכל כדי לגרוף אותה אליו. פוליטיקאי לא מתוחכם מאחורי פוסטר משווק כדבעי - גם איש הייטק לשעבר, גם חובש כיפה, גם סחבק, גם חובב טיולים בארץ ישראל, גם איש משפחה וגם מאמין בארץ ישראל השלמה. הניגוד של ההיפסטר המתנצל מדרי בתי הקפה ומושבי תל אביב, הנואפת בערי ישראל הטהורות.

בנט שבבחירות הקודמות סימן את ה"אחים", כמו גם את היהדות כמודל הזדהות, כבר הצליח להתחבב על קהל היעד שלו, הוא גם הצליח להזרים הרבה כספים למי שיזכור אותו בקלפי בבחירות הבאות. עכשיו בנט מסתכל קדימה, הוא לא יהיה ראש ממשלה בבחירות הקרובות, אבל הוא סולל את הדרך לשם - בעוד ראש הממשלה חלש (סליחה), ליברמן גם רוסי וגם מזגזג וכנראה שלא יהיה ראש ממשלה אלא רק שותף קואליציוני (סליחה), כחלון הוא בינתיים לא יעד (סליחה) וש"ס הם קהל אחר לגמרי (סליחה), בנט רק צריך לקרוץ לימין החילוני ולמרכז.

תודות לצוק איתן, הדה לגיטמציה של מחנה השמאל (לא חלילה השמאל הציוני) הגיעה לשיאה, בנט בסך הכל רוכב על הגל ומנסה לצייר את השמאל כיותר הזויים מהזויים ועל הדרך להגחיך את עצם המחשבה על להיות שם. הוא הרי לא פונה באמת אל השמאל, הוא רק רוצה שהשמאל לא יהיה אלטרנטיבה. כי השמאל הוא לא אח, השמאל רק מתנצל על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. מי שמתנצל כשהמלצרית שופכת לו את האספרסו, הוא גם מי שמתנצל על הכיבוש וכידוע אין כיבוש, עכשיו תוכיחו שגם אין אספרסו. מי שסימן את האחים, מסמן היום את אלה שהם לא אחים ולועג להם. הלעג הזה, במצב הטמטום והנהייה אחרי תעמולה שקופה שיש בציבור עשוי לעזור לו וזה די חבל. אבל יותר מזה, לבנט בעיקר חשוב להיות רלוונטי, רלוונטי זה הרשתות החברתיות - כמו שבממשלה בנט משחק אותה להיות עם ולהרגיש בלי, גם פה בנט משחק אותה סאחי אבל הוא לא (הייתי אומרת שהוא סחי אבל אז אני אצטרך להתנצל. שוב).

הסטריאוטיפ ההיפסטרי שבנט לועג לו, מוכיח שאין לבנט באמת מה להגיד. כבר שנים שישראל לא מתנצלת, כבר שנים שאין שמאל בשלטון, אבל זה לא משנה לבנט, כי בתעמולה לא חשובה האמת, היא אף פעם לא היתה חשובה. האמת ש"ישראל לא מתנצלת", תישאר "ישראל כובשת", תישאר "ישראל עדיין מתמודדת עם טרור", "ישראל לא יכולה לטרנספר או לשטח" ותהיה בסופו של דבר "ישראל שכולה שתלך אחרי עוד ארונות מתים". אז זה לא ישנה מי היה היפסטר ומי חובש כיפה, אבל בנט סומך על הזיכרון הציבורי הקצר. הוא גם לא יתנצל כשיהיו פה מתים.

השמאל לדידו של בנט מתנצל, ועם התנצלויות כידוע אי אפשר להקים מדינה. יש לי שני דברים לומר - א. התנצלות היא במידה רבה הכרה של החזק במגבלות כוחו ובטעויות ולכן אין בהתנצלות דבר בזוי. ב. כבר הקמנו מדינה והיא שרירה וקיימת. רק שבעיני בנט ל"שרירה" אין חשיבות אלא אם כן מפגינים שרירים. בנט "שוכח" את זה כי זה משרת את התעמולה שלו. אבל ישראל לא מוצאת פיתרון כבר 47 שנים, ישראל לא לעולם לא תהיה ישראל השלמה ואם בנט ישאר בקואליציה הוא גם יהיה חתום על זה. וחוצמזה, ישראל כבר מזמן, אבל מזמן לא מנומסת, לא מתנצלת - ישראל מנצלת. ובנט? ובכן בנט גם.

בנט הוא לא אח, בנט הוא אאוצ', כזה שכואב בלי להתנצל. גם אין לאאוצ' של בנט תרופה וגם לא יעזור להגיד שזה כלום וזה יעבור. זה לא עובר זה סממן מדאיג לא של תקופה אלא של מדינה במשבר. תסלחו לי (אני שמאלנית מתנצלת) אבל אין לי בעיה עם נימוס, אפילו במִילְיֶה של בנט יודעים שדרך ארץ קדמה לתורה. אבל מה זה משנה? בתעמולה כמו בתעמולה נדבקים לסטריאוטיפים אומללים, אחר כך לא מבקשים סליחה, גם לא כשמאוחר. מרוב זקפה יהודית מתחזקת, עוד יהיה לנו כאב ביצים, אבל אל דאגה לא נתנצל כי את זה עושים רק היפסטרים שמאלנים.

יום שבת, 5 באפריל 2014

פריזמה וקרני אור בשעת לילה מאוחרת - עוד פוסט מהורהר

לילה ואני רגע עוצרת לכתוב. גונבת אתנחתא קצרצרה מההכנות למסיבת יום ההולדת מחר. חייבת את זה רגע לעצמי. מקרצפת את הידיים מצבע המאכל החום שדבק בהן מבצק הסוכר ומנסה לנפנף ממוחי את התהיה התמימה של בנהזוג: "עוגת כינור? הייתי בטוח שדווקא תעשי עוגה תצפי בבצק סוכר לבן ותציירי תווים, לא יותר פשוט?" משל היתה זבוב טורדני - ברור שיותר פשוט. למה אני לא חושבת פשוט? רבע לאחת ואני עושה עוגה בצורה של כינור, אם הייתי הולכת על מחברת תווים לא הייתי אופה שתי עוגות שוקולד ומהשאריות מכינה כדורים, הייתי אופה עוגה מלבנית אחת וסוגרת את הקישוט ברבע שעה גג ובלי כדורים. כבר מזמן הייתי מסיימת גם את החבילה העוברת. סעאאמק.

באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו. 

אני כבר לא ילדה.

המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.

טוב, 

אני כבר מבוגרת. זה מה שאני. 

כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.

המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה. 

וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין. 

ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.

וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.

טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?