הנוקם

גיבור הסיפור הבא אינו דמות מארוול, הוא שען יהודי שחי בפאריז שהיה משורר רוסי, שירת בצבא בצרפתי והרוסי ויום אחד במאי 1926 החליט לעשות מעשה ומאז נודע בכינוי "הנוקם"

תכירו - שולום שוורצברד

זה היה יום שלישי, ה- 25.5.1926, יום אביב פריזאי, שעת הצהריים ברח' ראסין בואכה שדרות סן-מישל, ליד חנות הספרים, לא רחוק מהמסעדה, היה שקט מהרגיל. שתי דמויות הולכות ברחוב והמפגש הקצר והדרמטי ביניהן ירעיש את העולם. האחד, גבר משופם כבן 40, השני, גבר בהיר בסוף שנות ה-40 נשען על מקל, אחרי חילופי דברים קצרים, אחד הגברים ישלוף אקדח וירה באחר 5 כדורים. הפצוע יובהל לבית החולים, שם ימות מפצעיו, היורה יישאר במקום עד שהמשטרה תעצור אותו כעבור כמה דקות.

מי היו? היורה, הגבר המשופם, היה שולום שוורצברד, שיוודע בכינויו "הנוקם". הנרצח – ובכן שוורצברד היה די בטוח בזיהוי, אבל עד שלא הגיעה ההודעה מבית החולים לתחנת המשטרה הוא לא ידע לבטח – סמיון פטליורה, ראש הממשלה האוקראינית הגולה, סמל לאומי אוקראיני אבל עבור יהודים, ויהודי אוקראינה בפרט, האחראי לכשליש מהפוגרומים שהתרחשו באוקראינה בשנים 1918-1921, בהם נרצחו בין 35,000 ל-50,000 יהודים (ויש הערכות גבוהות מאלה) בתקופה שבין 1918 ל-1921.  

הסיפור שלנו אמנם רק מתחיל עכשיו, אבל הוא מצריך רקע ואני מבטיחה לקצר.

סמיון פטליורה

סמיון פטליורה נולד ב-1879, מגיל צעיר התחבר לחוגים הלאומניים של אוקראינה, הצטרף למפלגה המהפכנית האוקראינית ובעקביות נטה להסתבך עם השלטונות. כשהיה בן 24 עבר ללבוב שבמערב אוקראינה שם עבד, תחת שם בדוי מחשש למאסר על ידי השלטונות, כעיתונאי וככותב במספר עיתונים, חלקם עיתוני מחתרת לאומניים. אחרי שבסוף 1905 הוכרזה חנינה כללית, הוא עובר ב-1906 לסנט פטרבורג שם הוא מתחיל לכתוב עבור עיתון בשם "אוקראינה החופשית". כשהשלטונות מוציאים את העיתון מחוץ לחוק הוא חוזר לקייב, שם הוא עובד במשך שנתיים עבור מגזין ועיתון. ב-1909 הוא חוזר למוסקבה שם הוא עובד כעיתונאי וגם מתחתן ומ-1912 ועד 1915 הוא משמש כסגן עורך של העיתון ברוסית שנקרא בתרגום חופשי "חיים אוקראינים".

ב-1917 הוא אחד מהנציגים בקונגרס הכל-אוקראיני ובסופו של דבר נבחר לראש הוועדה הצבאית הכללית האוקראינית וכאשר מוקמת ביוני מועצה אוקראינית מרכזית הוא ממונה לשר הביטחון. די מהר הוא פורש ומקים זרוע צבאית עצמאית ובאפריל 1918 הוא נעצר ל- 4 חודשים. מלחמת האזרחים באוקראינה מקצינה ואחרי שחרורו הוא מצטרף לפוטש ומקבל לידיו שוב את תיק הביטחון. אחרי נפילת קייב ויציאתו לגלות של הנשיא הוא הופך למנהיג אוקראינה. הוא נלחם נגד הבולשביקים אבל גם נגד הכוחות "הצבא הלבן" האנטי בולשביקים ואוקראינה נקרעת תחת המלחמה והקהילה היהודית? קרבן של כל הצבאות כאחד, גם של צבאות פטליורה. בחורף של 1919 מצליח פטליורה לאבד כמעט את כל שטחה של אוקראינה, מול הצבא הלבן הוא נוחל הצלחה, לא כן מול הבולשביקים. בינתיים הוא פועל לחיזוק התרבות האוקראינית ואף במאי 1919 מודיע סגן שר יהודי בממשלתו על מתן זכויות שוות ליהודים.

עם זאת, הפוגרומים בקהילות היהודיות (למעלה מ-1,200 אירועים שונים) נמשכים, אמנם לא נערכו בלעדית על ידי הכוחות האוקראינים, עם זאת הם אחראים על למעלה משליש מהם. המגנים על פטליורה טוענים שהפוגרומים לא היו ביוזמתו אלא התאפשרו משום שכשל מלשלוט על כוחות הצבא ולא הצליח למנוע אותם. הנוהל הפך קבוע – גדודי צבאו של פטליורה היו מגיעים לעיירות, מאשימים את היהודים בתמיכה בבולשביקים, תחילה היה נגבה מס כבד ולאחר מכן היה ניתן האות ומתחיל הפוגרום. ההיסטוריון היהודי רוסי, שמעון דובנוב ציין כי פניה של נציגים יהודיים לפטליורה לעזרה נענתה בתשובה שאינו יכול להרשות לעצמו להסתכסך עם הצבא. 

בדצמבר 1919 הוא נסוג לפולין, שם הוא כורת ברית עם הממשלה הפולנית ולמרות הצלחה חלקית בקרבות הראשונים הם נוחלים תבוסה מול הבולשביקים. ב-1921 הוא חותם עם ז'בוטינסקי על ברית שכוללת גם הקמת פלוגות הגנה יהודיות וההסכם מעורר המון זעם בקרב הציונים, אבל זה סיפור אחר, אם כי עובדה זו שימשה את התובעים במשפט של שוורצברד. הפולנים מסייעים לפטליורה לברוח לוורשה ומשם יעבור בסוף 1923 לבודפשט ומשם לוינה וג'נבה עד שיתיישב עם אשתו ובתו בפריז ב-1924 ויתחיל לערוך עיתון באוקראינית שהקים וניהל את פעולות ממשלת אוקראינה הגולה.

שולום שוורצברד נולד ב-1886 בבסרביה, ככל הנראה ביום הברית שלו הצטוו יהודי האזור לעזוב והמשפחה עקרה לבאלטה. אבל המעבר לא עשה להם טוב, ביתם נשרף, אחרי שעברו דירה והתמקמו, הם נשדדו ולא הרבה אחרי האם נפטרה. בתחילה שולום למד בחדר אך בגיל צעיר הפך לשוליית שען. אחרי 3 שנות "התמחות" התגלה כי למעשה שימש כמשרת בלבד. הוא מצטרף לקבוצת מהפכנים למנגינת לבו של אביו וב-1905 אחרי שחוזרים החיילים הרוסים ממלחמת רוסיה-יפן, הוא עד לפוגרום, אבל בניגוד ליהודים אחרים, שולום וקבוצתו מחליטים להשיב מלחמה שערה והם אוספים נשק חם וקר ומגיעים מוכנים למפגש עם הפורעים. מחשש לתגובת השלטונות שוורצברד מחליט לברוח וניצל ממש ברגע האחרון. הוא בורח לאוסטריה, עובר דרך שוויץ ובסוף מגיע לפריז ב-1910, אל אחיו היחיד. שם הוא גם נושא לאישה קרובת משפחה.

אחרי הרצח של ז'אן זורס שוורצברד מחליט להתגייס ללגיון הזרים ונשלח לאלג'יריה ומשם למערכה בגליפולי. אחרי שנשארו רק 900 מבין 500 המתנבדים בגדודו, מקבל שוורצברד הצעה לעבור לגדוד צרפתי והוא מסופח לגדוד רגלים לא רחוק מהגבול הגרמני. במרץ 1916, בעת ניסוי פצצות חדשות הוא נפצע ויוצא מבתי החולים רק לקראת סוף השנה וחוזר לפריז עם יד שמאל משותקת חלקית ועיטור גבורה  - צלב המלחמה (Croix de guerre). 

אלא כשבמרץ 1917 יוצאת הקריאה להתגייס למען המהפכה הבולשביקית, שוורצברד לא מסוגל לוותר על ההזדמנות ומתנדב. באיזשהו שלב הוא מגיע חזרה לבאלטה, הקהילה היהודית מתוחה מאוד וזה מתבטא בתשלומים לחיילים כדי שיימנעו מלתקוף יהודים. שוורצברד כמובן מתקומם והופך לשותף פעיל בהקמת מיליציה מקומית בעיקר של נוער להגנה מקומית. זה פועל לא רע איפה שזה מצליח, הבעיה היא שיש יותר מדי מקומות בהם זה לא והמראות קשים. הוא ממשיך לקייב וכל העת הוא כותב פזמונים ביידיש על הפרעות והתקומה (אגב שם העט שלו היה "בעל החלומות"), עד שבדצמבר 1918 הוא מחליט לחזור לפאריז.

הוא מתחיל לעבוד כשען ומנסה לחזור לחיים, אבל המראות לא מרפים, אולי בגלל שגם ההודעות על קרובי משפחה שנרצחו מתחילות להגיע – יותר מעשרים מבני משפחתו נרצחו. ככה עוברות השנים עד שב-1924 הוא שומע שפטליורה הגיע לפריז. המחשבה שפטליורה פשוט יכול להמשיך בחייו מטריפה אותו והוא מתחיל לחפש אחריו אלא שאינו יודע כיצד הוא נראה או איפה לחפש. במכתבים שהוא כותב ניכר בו הרצון לנקום את נקמת משפחתו ועמו, אם כי יש לציין כי שוורצברד חילוני גמור, נהנה מחיי נישואין טובים ומהצלחה יחסית בעסקי השענות. בסופו של דבר הוא מוצא תמונה של פטליורה, מכאן נרקמת תוכנית - הוא משיג נשק ומתחיל להבין היכן פטליורה מתגורר עד שיום אחד הוא נתקל בו באקראי, אך משום שפטליורה טייל עם אשתו ובתו, שוורצברד נסוג בו מכוונותיו, אבל מתחיל במעקב. ב-25 במאי 1926 מגיעה ההזדמנות ושוורצברד, כאמור, מנצל אותה. הוא משאיר לאשתו פתק, בו הוא מבקש ממנה להבין שפעל בשליחות עמו ומתנצל בפניה, ויוצא בידיעה שהיום יטול את חייו של פטליורה. 

**

"פטליורה?" שאל שוורצברד עת ידו כבר נשלחה אל האקדח. "אתה סמיון פטליורה?" בעוד האצבע סחטה את ההדק, ניסה פטליורה להרים את מקלו משל ממנו יבוא עזרו. חמש יריות, פטליורה נופל ועוד 2 יריות על הקרקע בעודו שוכב על המדרכה, האם נפל רק אחרי הירייה החמישית? העדויות סותרות. היריות הפרו את דממת הרחוב שחיש מהר נקהל אנשים והשוטרים שהגיעו בקושי הצליחו לחלץ את שוורצברד מההמון הזועם שהחל מכה את שוורצברד. הוא נלקח לתחנת המשטרה ולמרות המכות היה כשיר לחקירה. כשנשאל את מי הרג, סיפר שהרג גנרל אוקראיני כנקמה על חלקו בפוגרומים של 1919 והחל לספר את סיפור הפרעות באוקראינה. עוד לא נגמרה החקירה הראשונית וכבר טלפון ממשרד המשפטים – כל העולם כמרקחה, כולם רוצים להבין את הרצח הפוליטי שזה עתה התרחש בפריז.

הוא נלקח לביתו לחיפוש, שם אשתו המבוהלת והמיוסרת שניסתה להבין את פשר הפתק שהשאיר לה האיש שלה שלא חזר וכשסופסוף חזר הגיע אזוק ובלוויית שוטרים. הוא מוחזר לתא המעצר. השוטרים שממשיכים לחקור את שכניו וחבריו מקבלים תמונה של איש הגון (נו, מתבקש לומר נורמטיבי). תמונות ועדויות דולפות לתקשורת שמאוד מתעניינת במקרה והמשטרה מואשמת על לא עוול בכפה שנהגה באלימות עם שוורצברד. הידיעה על זהות הנרצח מעלה את פרעות אוקראינה לכותרות ויהדות העולם נחלצת לטובת שוורצברד, שבינתיים מועבר עד למשפט לקונסיירג'י (כן, כן איפה שהוחזקו עד לגיליוטינה לואי ה-16 ומארי אנטואנט ואחר כך גם רובספייר), שם שוורצברד מגלה על המהומה שהוא חולל בעולם.

החקירה נמשכת, הקהילה היהודית נרתמת לעזרה אגב גם חיים וויצמן בין התורמים והמתרימים למטרה, גם כלכלית וממונה לשוורצברד סניגור – אנרי טורס, שנחשב מוח משפטי מבריק, יהודי במוצאו ואגב סבו היה עיתונאי וממקימי הליגה להגנת זכויות האדם והאזרח בזמן משפט דרייפוס. בינתיים לשוורצברד ניתנת ההזדמנות להסביר את עצמו והוא אומר כי הרצח היה תיקון וניצחון לחירות וכי אסור שפושעים יסתובבו ללא עונש רק משום שקורבנותיהם מושתקים וכי בעיניו פעל לפי דין ואף נהג ברחמים כלפי פטליורה, בניגוד לקורבנות היהודים באוקראינה שנטבחו באכזריות.

החקירה והשלבים המקדימים למשפט ארכו 17 חודשים, המשפט עצמו רק שמונה ימים והכרעת חבר המושבעים חצי שעה בלבד. בטרם נפתח המשפט, עשרות יהודים בעלי שם, לאון בלום, ג'וזף קסל ואלברט איינשטיין, שבאותה תקופה היה הכי סלבריטי שניתן לדמיין, התייצבו לטובת שוורצברד ולא רק יהודים גם אישים לא יהודים בולטים, כמו מקסים גורקי. הכסף שנאסף משמש את טורס לנסיעה לאוקראינה לגביית עדויות ואף להבאת עדים. בין קווי ההגנה שהוצעו לטורס היה לטעון לאי שפיות או לחלופין, ולאור עברו של שוורצברד, לטעון שפעל בשליחות הרוסים. טורס דוחה מכל וכל את ההצעות.

שוורצברד עומד משמאל וטורס יושב מתחתיו - בבית המשפט, אוקטובר 1927

המשפט מתחיל ביום שלישי, ה-18.10.1927, בלוח העברי זה נופל על שמחת תורה. בתל אביב, תחת המנדט הבריטי, נערכת הפגנה לזכר 100,000 הקורבנות באוקראינה משולבת בשמחת תורה וקצות ספרי התורה נכרכו בשחור לציון אבל. המשפט נפתח, שוורצברד כפר באשמה ולא הביע חרטה. ביד אומן מוביל טורס את המשפט, משום ששוורצברד הודה במעשה עצמו ולא עשה שום ניסיון לברוח מזירת הפשע, הופך טורס את השאלה המרכזית במשפט לשאלה – האם פטליורה אשם, מוסרית ומעשית בפוגרומים. בעיקר משום שבחקירה שוורצברד מספר למשטרה על החיפוש המכוון אחר פטליורה בפריז, השגת הנשק והתכנון  מה שהופך את המקרה למקרה ברור של רצח בכוונה תחילה. התביעה ניסתה לטעון שהרצח היה מכוון ובשליחות רוסיה הבולשביקית והשקיע מאמץ ניכר להטיל ספק באחריותו של פטליורה לפוגרומים.

הסיקור בתקשורת הצרפתית למשפט אוהד, למעט בעיתוני ימין כמו לה-פיגארו, ודעת הקהל הצרפתית, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, נוטה לטובת שוורצברד (מה גם שלא ניתן היה לפספס את צלב הגבורה שענד בכל אחד מימי המשפט). טורס מזמן מעל 80 עדים, ביניהם חיה גרינברג, אחות וניצולת פוגרום חמלניצקי (בשמה אז פרוסקורוב), בו נרצחו כ-1,800 יהודים, נשים ונערות נאנסו באכזריות וכ-3,000 ילדים נותרו יתומים) שנתנה את עדותיה גם על קורותיה וקורות משפחתה וגם על המטופלים שעברו תחת ידיה. עוד עולה על דוכן העדים ההיסטוריון אליהו צ'ריקובר שתיעד את הפרעות ממקור ראשון ועמד בראש המחלקה ההיסטורית של ייווא (המכון למחקר יהודי) שהיה אז האקדמיה למדעי היידיש והיהדות וגם בראש צוות חוקרים שחקרו את הפוגרומים. צ'ריקובר טען שהתבטאויותיו של פטליורה בעד יהודים נעשו מהפה לחוץ כדי שיוכל הלכה למעשה להמשיך את הפוגרומים ובכך להבטיח "שקט" מהצבא ושבעצם לא ניצל את כוחו כדי למנוע את הפוגרומים ולכן אחראי לקיומם.

המשפט מעורר סערת רגשות באולם בית המשפט, בקרב המשתתפים והצופים כאחד וכמובן שגם מחוץ לבית המשפט. לכבוד המשפט ולראשונה בפריז מותקן בבית המשפט חדר תקשורת עם שירותי טלגרף. הניו יורק טיימס אפילו מפרסם את תוצאות פסק הדין בכותרת הראשית. ביום השמיני למשפט, מבקש אב בית הדין מחבר המושבעים, בן 12 המשתתפים, להכריע ומבקש מהם לנות על חמש שאלות: האם שוורצברד אשם בפציעתו של פטליורה? האם פציעות אלה גרמו למותו? האם הוא התכוון לגרום למותו? האם הוא פעל במחשבה תחילה? והאם עשה את מעשהו במארב?

טורס שולח אותם להתדיין לא לפני שהוא מזכיר להם שעיני האומה נשואות אליהם על מנת שישמרו על שמה הטוב של צרפת. הם לא נזקקו ליותר מחצי שעה כדי לחזור עם הכרעה – זכאי. "קריאות "ויו לה פרנס" הרעידו את בית המשפט לאחר סיום המשפט. ברחבי צרפת נערכו תהלוכות שמחה ספונטניות לרגל הזיכוי

עקרונית כאן מסתיים הסיפור שלנו, אבל לא של שוורצברד. 

למרות הזיכוי, פריז, שהיתה מלאה בגולים רוסים ואוקראינים, הופכת עבורו למקום מסוכן ומלא אויבים. הוא מגיש בקשה לסרטיפיקט כדי לעלות לארץ ישראל אולם השלטונות הברטים מסרבים לבקשתו. שוורצברד בטוח שהאישור עוד יגיע ובינתיים פונה לפרוייקט הבא שלו – אנציקלופדיה יהודית ביידיש. לשם כך הוא נוסע בינתיים לדרום אפריקה אלא שהוא ימצא את מותו בקייפטאון, כמה שבועות לאחר הגעתו לעיר. הוא מת מהתקף לב ב- 3. במרץ 1938 והוא בן 52. הוא נקבר בבית הקברות היהודי והלוויתו היתה ההלוויה היהודית הגדולה ביותר בקייפטאון. את בקשתו להיקבר בישראל הצליחו למלא רק ב-1967 ואפרו הובא לקבורה במושב אביחיל, המצבה בבית הקברות בקייפטאון עדיין קיימת. ואם אי פעם יצא לכם להיתקל ברחוב בשם "הנוקם", עכשיו אתם מכירים את סיפורו.

מוריד הלחם וממטיר הגז

פריץ הבר גילם את כל מה שטוב במדע וכל מה שרע בו, זהו סיפורו בקצרה

היום לפני 149 שנים נולד פריץ הבר, לימים יתחלק זכרונו בין שני זרמים עיקריים: אלה שזוכרים אותו ככימאי היהודי שהביא גם לפיתוח הציקלון B או כאיש שכולנו (בערך) חייבים לו את חיינו. הוא האיש שהזין את העולם, שצימח לחם מהאוויר. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

הוא נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו, אז גרמניה (היום פולין), אמו, שסבלה לאורך כל ההיריון, נפטרה 3 שבועות לאחר לידתו. על גידולו הופקד אביו, סוחר בדים מצליח ודודותיו. כשהיה בן 6 התחתן אביו מחדש ונולדו לו 3 אחיות חורגות. עם אביו הוא ידע מערכת יחסים לא קלה, אבל אמו החורגת ואחיותיו היו מקור של אהבה ורגש. הבית היה יהודי אך חילוני ופריץ למד בבתי הספר המקומיים, אביו ראה בעצמו קודם כל פטריוט גרמני. 

למרות רצונו של אביו שיכנס לעסק המשפחתי, פריץ בחר ללמוד כימיה ואף קיבל את ברכתו של אביו. הוא הצליח בלימודיו ואף לקח הפסקה של שנה כדי לשירות חובה בצבא, בשנה זו הכיר את מי שלימים תהיה אשתו הראשונה – קלרה אימרואהר, בתו של כימאי סוחר סוכר עשיר. הם נפגשים בשיעור ריקוד ומתאהבים, הוא מציע לה נישואים והיא מסרבת כי הוא רוצה להמשיך ללמוד. וזה מה שהיא עושה - קלרה היתה האישה הראשונה שהשלימה תואר שלישי בכימיה באוניברסיטת ברסלאו ובהצטיינות יתרה. היא התנצרה ב-1897, הם התחתנו ב-1901. שנה אחרי כבר נולד בנם היחיד – הרמן. היא לא יכלה לעסוק במקצועה ולכן התפנתה לסייע בעבודתו של בעלה והיא עשתה המון, כולל תרגום עבודותיו לאנגלית. היא היתה אקטיביסטית, ויש שיאמרו גם פציפיסטית ונישואיה להבר לא היו פשוטים. הוא בעיקר רצה אותה בצלו.

הוא סיים את הדוקטורט בהצטיינות יתרה ב-1891, והוא בן 23. הוא חזר לברסלאו ומתחיל לעבוד אצל אביו. זה לא מחזיק מעמד ואפילו אביו מגיע למסקנה שהם אינם יכולים לעבוד יחד. הבר מרגיש משוחרר ופונה לקריירה אקדמאית. הוא מתחיל לעבוד באוניברסיטת יינה ומהר מאוד מבין שמוטב שיתנצר אם הוא רוצה להתקדם. ב1894 הוא מתמנה לעוזר של פרופ' האנס בונטה ומרצה אורח באוניברסיטת קרלסרואה ושנתיים אחרי מתקבל כחבר סגל מן המניין, ב-1906 יקבל פרופסורה מלאה. בתקופה זו הוא עוסק בעיקר באלקטרו-כימיה ובמדויק - בסינתזה של אמוניה.

נתקדם ל-1911, השנה בה אחרי מחקר ממושך, מציג הבר את תהליך הבר-בוש שלמעשה אפשר ייצור תעשייתי של אמוניה תוך שימוש בחנקן ומימן. בנוסף הוא מתמנה לראש מכון כימיה פיזיקלית בברלין. זו תקופה בה מוקמים הרבה מכוני מחקר בברלין, הבר הוא בין חוקרים הבולטים. למעשה מחקריו על דשן היו בדיוק מה שגרמניה היתה זקוקה לו. על תהליך זה יקבל הבר נובל ב-1919 (לשנת 1918), אגב גם בוש יקבל ב-1931, אבל זה סיפור אחר. מה יוצא מזה? דשן. כמה זה שווה? בערך את קיומה של שליש מהאנושות אז. היום כבר חצי מאתנו חיים רק בזכות הדשן שלו, אם תרצו לפחות 50% מהחנקן בגוף שלנו הוא בזכות הבר. אין לדעת כמה מלחמות הוא מנע. לא רע אם אתם שואלים אותי.

אם יש משהו שמגלם בעצמו את הדואליות השימוש במדע לטוב ולרע, זה הבר. מבחינתו זו היתה תקופה 

מזהירה להיות גרמני. הדשן שיוצר בעקבות תהליך הבר-בוש הביא לגידול ביבול ובעיקר נתן תשובה לחשש מרעב. "לחם מן השמים" קראו לזה והבר היה ממציאו. אבל לניסויים האלה היה גם שימוש צבאי.

והנה הגענו לחלק הרע: מלחמת העולם הראשונה פורצת ביולי 1914. באוקטובר הבר, הפטריוט הגרמני, חותם, יחד עם עוד 92 פרופסורים, מדענים ואנשי רוח גרמנים (ביניהם גם מקס פלנק וסיגפריד וגנר, בנו של ריכארד) על מניפסט ה-93 שהביע תמיכה בכל פעולותיה של גרמניה מתחילת המלחמה ומחאה על התגובות בעולם. הוא גם כותב מכתב ומציע את עצמו לשירות משרד המלחמה. לא הרבה אחרי הוא מונה לראש מחלקת כימיה במשרד המלחמה הגרמני בדיוק בתקופה שהמעצמות מתחילות לחקור שימוש בגז לנשק והאמוניה הופכת בעלת חשיבות.

זו היתה ההזדמנות של הבר להוכיח שהוא קודם כל גרמני והוא לא התכוון לתת להזדמנות הזו להתפספס. הבר היה גם הראשון שהציע שימוש בכלור, הפעם הראשונה שהנשק הזה נוסה היה ב-22.4.1915 באיפר שבבלגיה, הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית שנוסה נשק להשמדה המונית והבר היה שם כדי לפקח אישית. לקלרה, אשתו, היו המון השגות, אבל הבר לא הקשיב. היא אפילו כותבת בפומבי וטענת שמחקרו ברברי ופוגע ביסודות המדע, הוא מצדו טוען שאמירתה היא בגידה במולדת. 

המצב בינהם רק מחמיר וכשהוא חזר ב-1.5.1914, הוא חזר אל אישה, שככל הנראה, היה לה הרבה מה לומר. באותו לילה נערכה בביתו חגיגה לרגל חזרתו המוצלחת, אבל קלרה לא היתה במצב רוח לחגוג. היא התעמתה אתו מול האורחים וטענה שהוא פשט מוסרית את הרגל ושהיא איננה מסוגלת לחיות עם איש שמייצג את כל מה שרע. בלילה, בעודו ישן, היא חמקה ממיטתם, לקחה את אקדחו הצבאי, ירדה לגינה כוונה אותו אל לבה וירתה. 

את היריה שומע בנם, בן ה-13, שהתעורר משנתו ומצא את אמו דקות ספורות לפני מותה. מה עושה הבר? עוזב יום למחרת לחזית המזרחית כדי לפקח על השימוש הראשון בנשק כימי נגד הרוסים. רק דמיינו איך מרגיש בנו, שנשאר להתמודד עם סידורי הקבורה. בשנות ה-30 הרמן יהגר לצרפת ובתחילת שנות ה-40 לארה"ב, שם ישים קץ לחייו.  

גופתה של קלרה נשרפה והיא נקברה בברלין, אחרי מותו של הבר בבאזל ב-1934, נקבר אפרו לצד אפרה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הבר מתמנה ליועץ מיוחד ליחידת הגז שהוקמה. על תפקידו במלחמה אמר פעם: "בתקופת שלום, המדען שייך לעולם, בתקופת מלחמה – לארצו." הבר גם לא ראה הבדל בין מוות מפגז למוות מגז, כי בעיניו מוות הוא מוות ולא משנה כיצד התרחש, אדרבא הוא ראה בגז אקט הומני יותר. קל לצייר את הבר כקר לב ומחושב, אך למעשה מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה של כימאים. בין שני הקרבות באיפר, חקרה יחידתו של הבר דיווחים על שימוש בגז ע"י צרפת נגד חיילים גרמנים, זה היה חלק מצער מהמשחק והבר היה גאה להוביל את מדינתו להישגים וכן, זה נורא. הבר אף קיבל דרגת רב-סרן שנמנעה ממנו כששירת כיהודי ואף הוענק לו עיטור גבורה מידי הקייזר.

עם אשתו השניה, שרלוט נתן, הוא מתחתן באוקטובר 1917 וגם היא התנצרה לפני חתונתם. נישואים אלה מחזיקים מעמד 10 שנים עד לגירושיהם, אבל לפני הם מספיקים להביא לעולם בת ובן. ב-1918 מסתיימת המלחמה, מגז נהרגו כ-100,000 חיילים משני הצדדים וכמיליון נפגעו. כמו כל גרמני, גאוותו הלאומית של הבר נפגעה והוא היה נחוש בדעתו לסייע לגרמניה לשלם את חובה. מחד חש פטריוט, מאידך חשש בכל רגע שיועמד לדין על פשעי מלחמה, אחרי שהוכרז ככזה. היעד הבא שלו היה ניסיון להפיק זהב ממי ים, זה לא עבד כמו לחם מהשמיים וזה גרם לו עגמת נפש רבה.

הדברים רק מחמירים עם עליית הנאצים לשלטון, כאשר יהודים מורחקים ממשרות ציבוריות, עדיין עומדות להבר אי אילו זכויות: הוא אינו יהודי, שירת במלחמת העולם הראשונה ונחשב מדען מכובד. הוא אפילו דורש את סילוקו של איינשטיין, שהיה לא רק קולגה גם חבר והבא אף סייע לו בזמן גירושיו, מהאקדמיה הפרוסית, אחרי שאיינשטיין הכריז שלא יחזור לגרמניה כיון שאין היא מכירה בשוויון בפני החוק וזכויות פרט.

אבל גם הבר בסוף הבין את המציאות, כמו גם את העובדה שבעיני היטלר הוא יישאר יהודי. כראש מכון הוא נאלץ לפטר עמיתים רבים רק בשל יהדותם, ככל הנראה כ-75% מאנשי הצוות, הבר איחר במשלוח מכתבי הפיטורין עד שמצא לעובדיו פתרון, אבל עם פיטוריהם של כולם, הוא הגיש את שלו. את אשתו לשעבר וילדיהם כבר הצליח לשלוח לאנגליה. כשהיה באנגליה הצליח להתקבל לראיון למשרה בקיימברידג', אך גם נפגש שם חיים וויצמן שהציע לו משרה במכון זיו, לימים מכון וויצמן. הוא שהתנצר וראה עצמו גרמני יותר מכל, הבין באחרית ימיו שארצו לא רואה בו בן. נבגד הוא מצא דווקא ביהדות, ממנה רחק, מפלט.

שבור ורצוץ, בדרך לפלסטינה, עת שהה קצרות בבאזל, ב- 29.1.1934, הוא נפטר מהתקף לב. 

אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).