האמת של הכבשה השחורה שלא פועה

בעיית הסוואה רצינית

זה בוער בי ולא ממש מרפה, זה יוצא בהמון צורות, וזה נבלם תמיד. הנושא הזה שרוצה להתפרץ ואני לא נותנת לו. מרשה לו להיכתב אל עצמי בלבד ואף פעם לא אל העולם. לא כי העולם לא יבין, לא כי אני אצטער, אלא כי זה יביא למשבר וגם ככה במשפחה שלי, אצלי במשפחה, כמעט כל דבר שאני כותבת יוצר צרה צרורה. וזה מצחיק לאור העובדה שמרבית המשפחה שלי בכלל לא קוראת כי "אמנם את כותבת נפלא, אבל מה שאת כותבת נתקע בגרון". אז אני הכבשה השחורה שנתקעת בגרון ולרוב זה גם לא נוח כי הצמר נוטה להתקע בשיניים. אבל זה בסדר, אני באמת מבינה אותם ורואה בזה את הצד המצחיק. אני יודעת שאוהבים אותי כמו שאני וזה יפה כי אני לא ממש קלה. 

דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן,
עוד דרך אפשרית - אלבוהול

הדעות שלי על העולם, פוליטיקה, מוסר, חינוך, הורות ומשפחה בכלל לא קונבנציונאליות, מעולם לא התמחיתי בלהיות קונבנציונאלית. קונבנציות עושות לי להתגרד. אני גם לא טובה בהסוואה, יש לי קטע כזה עם להיות נוכחת ולומר את האמת. שום דבר שאני כותבת כאן, בבלוג שלי הוא לא בגדר חדשותי למי שמכיר אותי מעבר לחיים הוירטואלים. הבלוג זה אני ואני זה הבלוג, רק שהבלוג מצונזר ולא נוגע בהכל. אמא שלי שאלה אותי פעם בעקבות פוסט שכתבתי על המשפחה למה אני מכבסת כביסה מלוכלכת ברבים. התשובה המיידית שלי היתה, מלבד הברור מאליו שאין טעם לכבס את הנקייה, שאת הכביסה המלוכלכת באמת אני ממש לא מכבסת מול כולם וזה נכון תכל'ס כי מן הידועים שכתמים עקשניים בכלל דורשים השרייה. אבל זה יותר מזה, המציאות והבלוג שלי הם אני ולכן הם בדיוק כמו שהם, אני. זה עלול לא למצוא חן, הייתי רוצה להיות נרקיסיסטית ולהגיד גם ממכר אבל ריאליטי צ'ק יו נואו, מי שנשאר יודע מה הוא מקבל. נושא עליו אכתוב הוא נושא שעלה מתוכי ונכתב בעצמי והביא אותי לשם בלי מסיכות, בלי לנסות ולהתחבב, לכתוב כדי לרצות להיכתב.


אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.



אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.



זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.


ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי).  הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.


אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.

הורות יכולה להיות מאושרת גם אם כתבו על זה ספר שלא

אתמול פורסמה במוסף 'הארץ' כתבה ארוכה למדי על ספר ש(עוד)לא יצא בעברית "אושר גדול ונטול כיף - הפרדוקס של ההורות המודרנית" (תרגום שלי ל - All joy, no fun - the paradox of modern parenting). האמת שנשמע שזה לא עוד ספר הורות סטנדרטית כי הוא נוגע בנקודה שכנראה מטרידה הורים רבים שהורות היא לא כיפית להם, אלא כנראה קושי וזאת למרות אהבתם לילדים. 

למרות שנשמע שהספר מאוד מעניין ולא שופטים ספר לא על פי עטיפתו ולא על פי כתבה שנכתבת עליו, כבר למן ההתחלה אני קטגורית לא מסכימה עם ההנחה שלו. הסופרת שחקרה אמנם הורים אמריקאיים רבים לא דיברה איתי וגם לא עם הורים רבים שאני מכירה. ולמרות זאת הוכנסתי כלאחר יד לתוך קולקטיב הורי שכזה. אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך לא מרוצה שבאופן לא מודע הוכנסתי לתוך "אנחנו" רחב שכזה, בעצם על מי אני עובדת? כמעט כל יום אני מוטרדת מהכנסתי ל"אנחנו" הישראלי הקולקטיבי הזה שלרוב ביני ובינו אין דבר לבד משורת הלאום בתעודת הזהות (וגם זה מעצבן אותי - לא מתחילה) - הלאה.

כך או אחרת, בעוד רבים מהנהנים למקרא הכתבה, ואכן הכתבה מעניינת, ויותר מזה הספר בארה"ב נחטף מהמדפים (אבל ביננו אמריקאים נוהים אחרי הרבה טרנדים שאני לא מתחברת אליהם וגם די אוהבים שמנפצים להם פרות קדושות ואין פרה קדושה כמו חדוות ההורות - טוב יש, אבל למי יש כוח להתייחס לסוגיות דתיות כרגע?), כמו כל דבר, זה עניין של פרזנטציה וכשאתה יוצא מנקודת מבט מסויימת, תמיד תוכל למצוא לה תימוכין. נכון שהיא תיחקרה משפחות רבות, אבל גם יש מצב שמשפחות מאושרות לא נטו להתראיין אצלה, אני יודעת שאני לא הייתי מוצאת את הזמן לזה.

הספר מתבסס על מחקרים רבים, אולם פעמים רבות צורת השאלה של המחקר תקבע במידה רבה את התשובות הניתנות לשאלות. אם ישאלו אותי מה יותר מענג נקודתית להחליף לילד חיתול או סקס - אין ספק מה תהיה תשובתי, ולא זו לא תהיה האפשרות הראשונה, אבל זה לא אומר שהורות לא מענגת אותי בדרכים אחרות. דברים רבים בחיים הם לא ברי השוואה. אבל אם ישאלו אותי על מה בשום פנים אני לא מוותרת גידול ילדיי יהיה הראשון ברשימה. אם אתה מחפש לראות האם הורות כמעשה דומה לריצה ומשחררת באופן דומה אנדורפינים, מן הסתם תוכל למצוא סיפוק גדול ואושר גדול יותר בהרבה יותר חוויות מיידיות מאשר הורות. גם אכילת שוקולד יכולה להיות באופן רגעי החוויה היומית הטובה ביותר שלך, אבל האם לזה ניתן להשוות את ההורות? אני מסופקת (כן, תרתי משמע). 

לשאלה מי מאושר יותר הורים או אנשים נטולי ילדים, כמעט בכל מדד יזכו נטולי הילדים שחיים מן הסתם חיים משוחררים הרבה יותר, אבל בדבר אחד אי אפשר להשוות ביניהם בתחושות שהילד שלך יכול לתת לך, מעצם קיומו, פשוט כי על זה אנשים ללא ילדים יוותרו ללא תשובה. אני גם מבינה לחלוטין את אלה שנהנים יותר לא להיות הורים ולגמרי מסוגלת להבין את החלטתם, זה לא תמוה בעיני וזה גם לא סותר את תחושתי. יש גם הרבה אנשים שלא נהנים להיות בזוג, רק שבזוג יש תמיד פתח מילוט, בהורות, באופן עקרוני אין דרך מילוט. אתה יכול לוותר על ילדיך, אבל לעולם תהיה ההורה שלהם - עובדה ביולוגית חד משמעית.   

כך או אחרת, אין זה משנה אם הספר מתאר את מרבית ההורים או את חלקם, הוא בהחלט שופך אור על בעיה קיימת - הורות היא לא דבר קל. אני יכולה להתפלסף ולומר שאין הרבה דברים שהם קלים בחיים, זה גם יהיה נכון, אך גם בתוך אלה ההורות היא מקור תדיר של תלונות ומירמור ולעיתים אף חוסר סיפוק. אבל הורות היא גם מקור של סיפוק, גאווה ואהבה. אבל כל אלה לא מחדשים דבר כי זה נאמר גם בכתבה ומן הסתם גם בספר.

אבל מה עולה מבחינתי מהכתבה? מה שעולה בצורה מובהקת היא בעיית התקשורת בין הורים לילדים. חלק שלם בכתבה מתאר את הנידנוד שהוא מנת חלקם של רוב ההורים. הנידנוד קשה לנו ובצדק, בעיקר משום שאנחנו רואים את התמונה המלאה ופונים אל הילדים עם כל הרצון הטוב וכל הכוונות הטובות ובכל זאת מִשֶהֵם לא מבינים אנחנו נוטים להמשיך ולנדנד, עד שזה מגיע לכעס, לפסק זמן או לענישה - זה עושה רע לכל הצדדים. 

זה מביא אותי לנקודה שעליה גם כתבתי אתמול - כמעט בכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו לומדים את השפה ועם זאת את השפה הנכונה, המתאימה לילדים שלנו, אנחנו לא ממש לומדים - אנחנו מצפים שהם ילמדו את שלנו וינהגו בהתאם. למעשה, אם נתבונן טוב בחיים שלנו, אנחנו לומדים ליישר קו בלימודים, בעבודה, בזוגיות, ובמערכות יחסים אחרות, אם כך למה אנחנו לא עושים את זה עם הילדים (ולא, פיתוח טון ילדי לא נחשב)? כדי שהם יגדלו להיות בוגרים עצמאיים. זה עיקרון מאוד יפה, אולם יתכן שעל מנת שהם יגדלו להיות כאלה, אנחנו הם אלה שצריכים דווקא לראות את העולם מהכיוון שלהם. הדוגמא שניתנת בכתבה על השבלול בדרך מהגן הביתה, כאשר הילד רוצה להתעכב רגע ליד השבלול ואתה רוצה כבר להגיע הביתה היא מצויינת - הנדנוד והכעס לא שווים לדעתי את שתי דקות העיכוב הטמונות בלעצור עם הילד ולהתבונן בשבלול. בכלל, לא יזיק לנו קצת לראות העולם דרך עיניו של ילד - העולם שהוא רואה הוא יפה הרבה יותר. כן, לא תמיד יש לנו זמן, אבל לפעמים יש לנו, ואם אנחנו נדע לעצור ליד השבלול, גם הילד ידע לא להתעכב כשאנחנו מסבירים שצריך להגיע הביתה מהר והופכים את ההגעה הביתה לאתגר משותף. 

לא משנה כמה זמן אתה הורה, לא משנה כמה סבלני אתה עם הילדים, בסופו של דבר הנידנוד מחרפן. אין מה לעשות - להגיד את אותו דבר, גם אם בורסיות שונות זה בלתי נסבל וזה מנגן על כל עצב אפשרי ובסופו של דבר (בין אם אחרי 3 פעמים ובין אם אחרי מאה פעמים) מגיעה האסקלציה על גווניה השונים. האם אנחנו מנסים לשנות את השגרה הזו? רוב ההורים שאני מכירה לא עושים זאת, ההפך הוא הנכון - הם מצפים שהילד ילמד את השפה ויישר קו. מרבית ההורים לא מבינים שהילד באמת פשוט לא דובר את השפה כי הוא לא מסוגל קוגניטיבית להבין אותה, ראיית העולם שלו היא שונה לחלוטין. לכן עיקר המאמץ הוא עלינו ההורים, העניין הוא שאנחנו פעמים רבות כל כך שבויים בדפוסים רגילים שאנחנו פשוט ממשיכים מכוח האנרציה ולמען האמת זה שובר אותנו, זה יוצר מירמור והאחרון כידוע הוא הנמסיס של האושר. הורים רבים אכן לא ידווחו על אושר, אולי על תחושות חיוביות אחרות, אבל לא על אושר. ביננו, אם אני אעבור עכשיו לסין (תנובה עשתה לי חשק) ולא אלמד את השפה, גם אם חיי יהיו טובים בכל קנה מידה יש להניח שלא אהיה מאושרת. זה עובד אותו דבר עם ההורות.

תוסיפו לזה את העייפות שהיא מצב טבעי לכל מי שמנסה לגדל ילדים וגם לחיות וקיבלתם תחושה עמוקה מאוד של תסכול. לא ממש גיליתי לכם את אמריקה נכון?

יש עוד המון דברים שאני רוצה לכתוב בנושא, אבל אניח לכם הערב, מה גם שהשעה כבר מאוחרת ולי יש יום שלם של הורות שמתחיל כבר בעוד כמה שעות. גם הפעם אסתפק באיום מרומז שהנושא עוד לא נגמר, כי בכל זאת עולים עוד נושאים בכתבה הזו. אבל לעניין התקשורת אוסיף ואומר - להמשיך לנדנד זה בדיוק איך שסיימתי את הפוסט של אתמול - זה לדפוק את הראש שוב ושוב בקיר וזה לא עושה טוב לשום צד, לא המנדנד ולא המנודנד. אנחנו צריכים ללמוד שפה אחרת, שפה שתוביל לתקשורת טובה יותר עם הילדים, לזרימה בזמן של הביחד ולהפגת מתחים. אני יכולה לנדנד לילדים מבוקר עד ערב להתאמן על הכלים שלהם אבל אז אני מעבירה את האחריות אלי, אני יכולה להתנות זמן מסך בזמן אימון ולהגיע לתוצאות טובות יותר ואני יכולה למצוא את הדרך להגיע לילדים שלי כדי שההבנה שהם צריכים להתאמן תבוא מעצמם. אני מאמינה בדרך הזו, היא לא תמיד קלה והיא דורשת לפעמים יצירתיות וכושר אילתור והרבה סבלנות אבל היא דורשת פחות סבלנות מנידנוד בלתי פוסק ולכן גם יוצרת פחות נזקים ומתחים. 

אז מה אני מציעה? ובכן בתור אחת שלא חושבת שיש ביכולתה להדריך הורים, אסתפק רק בלומר שהילדים שלנו צריכים שנראה את העולם מהצד שלהם ולא רק משלנו ולכן, כשאנחנו רואים שאנחנו מתחילים לנדנד, זה הזמן רגע לעצור ולחשוב שניה איך אפשר להגיע אליהם טוב יותר. זה בטח חוסך זמן ועצבים. תקשורת טובה בין הורה לילד היא הדרך הטובה להיות הורים יותר מאושרים.

אני לא יודעת מה איתכם. הערב שכבתי לצד קטינא וחיבקתי אותו עד שהוא נרדם, את התחושה הזו של החיבוק המשותף, של האהבה ההדדית, של להחזיק אותו, ולראות אותו נשמט אט אט לתוך שנת החלומות המתוקים שלו, אני יכולה לתאר כרגע עצום של אושר. אחר כך עברתי לגדולים. הבכור כבר היה עייף וסיים לקרוא, נכנס למיטה והקשיב לאבא שלו מקריא למרכזית. אני הצטרפתי למיטה שלו וחיבקתי ולחשתי מילות אהבה והרגשתי איך הוא צונח למחוזות השינה ולמרות שתקראו לי סנטימנטלית, הרגשות העצומים שגאו בי העלו בי דמעות של אושר. כשהמרכזית סיימה לקרוא, נכנסתי למיטה שלה, חיבקתי אותה, עניתי לכל השאלות שהיו לה וכל מה שיכולתי ללחוש זה כמה אני אוהבת אותה ומאושרת מזה שאני אמא שלה (וכן זה אחרת מזה שהיא הבת שלי,תחשבו על זה). חצי שעה של אושר שאין דומה לו. אחר כך התחלתי לכתוב ועל מה כתבתי? על הורות. אין דבר בעולם שאני שלמה איתו יותר מאשר היותי אמא (טוב, גם בת זוג). מה עושה אותי מאושרת? להיות הורה, אין לי צל של ספק. כן, זה קשה ומאתגר ולפעמים מתסכל, אבל זה מקור אמיתי של אושר. וכמו כל דבר מאושר זה בהחלט עניין של תקשורת טובה שפועלת לשני הכיוונים. אפשר להיות הורה מאושר, כל מה שצריך זה למצוא את אבן הרוזטה שבעזרתה ניתן לתרגם את הדברים בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.