חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חליל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חליל. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 17 במאי 2014

חולה ומתוודה - תנוחם?

הרבה דברים הולכים איתך מקדמת דנא, חלקם נשארים כשהיו, חלקם עוברים סובלימציה (טוב, עידון נשמע מעודן מדי), חלקם מחריפים. הבחירות שלנו יוצרות פעמים את השינוי, עד לבחירה בחינוך הביתי הייתי אדם שונה לגמרי שנע במעגלים מאוד ברורים. הבחירה הזו היתה מקור השינוי הכי גדול שלי, אני הראשונה להודות, האדם הקרייריסטי והממרפק קלות (טוב, דנתי רבות בעניין היחסיות) פינה את מקומו לאדם סובלני ורגוע הרבה יותר (אנחנו עדיין במגבלות השיח של יחסיות, זוכרים? אני לא מהסוג המלחשש שמודה לאימא טבע ומשלים במשפטי זן כל מהמורת חיים ברגעים שהוא אינו עוסק במדיטציה - לשם עוד לא הגעתי). ישנם דברים רבים שאני עדיין מנסה לעבוד עליהם. זה הרי ידוע שככל שהשריטה עמוקה יותר, כך תהליך ההגלדה ארוך יותר. 

אתם בטח רוצים דוגמא - פעם למשל כל כוס שנשפכה על הרצפה היתה יוצרת בי כעס (ואפשר לראות הדרגתיות
- מנהמות וקללות חרישיות, לשתיקות מעיקות ועד לשלב הסיום [כמה שנים מאוחר מדי] - חיוכים וצחוקים כי זה מה שיש). עזבו את זה שהתגובה מהסוג האחרון בריאה יותר לילדים, היא גם בריאה הרבה יותר לי. הכוס כבר נשפכה כידוע, זה מצב נתון, השאלה היא אם לתת לה יותר מקום ממקודם ולא רק בגלל ששטח הפנים של נוזל גדול יותר על הרצפה מאשר בתוך כוס, אלא בגלל שזה לגמרי לא יעיל (עוד שריטה עצמית קטנה) ובתכל'ס זה ניתן לתיקון במעט זמן יחסית, בעוד שהכעס נשאר הרבה יותר זמן ומעיב על כל השאר. אז למדתי לזרום (כן, כמו הנוזל שמטפטף מהשולחן לרצפה) ולצחוק, בעיקר על עצמי. 

שום טיפול בשריטות הצרובות לנו במוח אינו קל, חלקם פשוטים יותר וחלקם פחות, אבל כולם דורשים תהליך די ארוך שמעמת אותך עם כל מיני פינות חשוכות. יש שריטה אחת שעליה אני רוצה להתעכב וברשותכם אקפוץ עליה מיד כמוצאת שלל רב. אני תמיד מנסה להיות טובה בהכל, אמנם השנים קצת עידנו את זה, אבל הנטיה עדיין שם ואנחנו מנהלות מערכת יחסים מאוד כנה, אני והנטייה. הנטייה לגמרי מודעות לשריטות שלי ומנסה כל הזמן לדרבן, זו נטייה שלוחשת באוזן ומנסה לשכנע שאין אתגר שאי אפשר. אך בעוד היא מהסוג של פיטר פן, אני עם השנים בגרתי, בכל זאת כבר אמא לשלושה ואוטוטו בת 40. לכן, אני לוקחת נשימה כל פעם שהיא נשמעת ומזכירה לעצמי לנהוג בסלחנות כי בכל זאת - היא ילדה.  אבל הנטייה הזו להצטיין לא אוהבת לחיות בצל, אור משעשע אותה (בין אם אור השמש או אור מלאכותי אחר - היא לא בררנית), מה שהופך את המאבק בה לאין סופי, קצת כמו מלחמתם בכלא של בסתת ואפופיס (הפגנת ידע במיתולוגיות עתיקות - צ'ק). 

פעם היא ואני היינו אחת, בלתי נפרדות ולגמרי מסונכרנות, התנגנתי לקול החליל שלה ותקופה ארוכה שתינו היינו מאוד מרוצות, רק שאז אני השתניתי. קשה לנהל זוגיות כאשר צד אחד נשאר כשהיה וצד שני עובר תהפוכות, אך מכיון שהמושכות ביד שלי הצלחתי בכל זאת, טיפין, טיפין, לאלף את הסוררת. קל זה לא היה, בהתחלה הייתי מוצאת את עצמי מתווה את הדרך אך מגיעה שוב לנתיבים שהיא אוהבת במיוחד ונסחפת. זה קל להיסחף לכיוונים המוכרים, הרבה יותר קל מאשר להציב רגל מהוססת בנתיב חדש. ובאמת, הנטייה שלי אף פעם לא הייתה מהמעצבנות, לא כזו שמשוויצה לך בפרצוף ועושה אותך קטן, נטיה שדורשת מעצמה ועל קו הסיום מחייכת חיוך קטן של ניצחון פרטי לא יוצאת במחולות מעצבנים של ניצחון למורת רוחם של הסובבים. אבל השינוי הלך ותפס והיא נשארה בשלה, מה שהצריך אותי לעיתים לחכות לה, רק כדי שלא תרגיש בודדה ותחפש לה אובייקט אחר, בכל זאת נקשרתי אליה בעבותות של יחסי אהבה-שנאה. 

היום היא יודעת היטב את מקומה, סוררת וחמקנית אך מוגבלת בתנועותיה ובעיקר בליחשושיה. יודעת שאני כבר לא ממש שם בשבילה ומסתפקת במעט החבל שאני עדיין נותנת, כדי שלא תרגיש לחלוטין בלתי רצויה. שתינו בסדר עם המצב החדש, לפחות ככה זה נראה. אני משתדלת לעשות את המקסימום שאני יכולה רק בלי כל הלחץ שמסביב ויודעת שגם שזה לא הכי טוב, זה עדיין הטוב ביותר בשבילי והיא? היא ממשיכה לדרבן בשלווה, אבל נראה שהיא כבר מצאה את נקודת המדיטציה שלה ולכן היא פעמים רבות רק מרחפת סביבי ענוגות ולא מדברת, כך שניתן לראות בזה רק טוב.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אני חולה ואם יש משהו שבאמת אני לא יודעת לעשות זה להיות חולה. כדי שאשכב במיטה ואנוח אני צריכה שהחום יכריע אותי עד למצב של הזיות. וזה לא משנה שאני יודעת שלנוח יזרז את ההחלמה ושאני עושה לעצמי רק רע. ודווקא ברגעים האלה, הנטייה שלי שותקת, היא לא מדרבנת אותי להיות הכי טובה ולנוח, היא לא מלטפת את מצחי ואומרת לי "די לך, שכבי לנוח" היא כנראה נחה בעצמה ולי היא לא אומרת דבר. וחבל שאחרי כל כך הרבה שנים דווקא במקומות החשובים היא מזייפת. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד, אמנם חוסר היכולות של להודות בכאב או בחולשה יוצר הרבה אנקדוטות משעשעות לכתיבה וגם יעיל במידה רבה לשבירת הקרח כשאין על מה לדבר, אך לעשות טוב בחיים האמיתיים זה אף פעם לא עשה. כי כן זה נורא מצחיק לספר על כל הדברים שעשעיתי עד שהתמוטטתי, זה בעיקר מצחיק כמו הבדיחה הזו על זה שלא לומד משום דבר וממשיך בטעויות שלו כאילו החיים לא הסבירו לו את זה שוב ושוב לאט ובסבלנות. כנראה שיש דברים בהם לא אצליח להגיע לנקודת השינוי. טוב נגמרו לי כל הטישיו שהבאתי איתי למרפסת. כנראה שאין מנוס מלהכריז שלעכשיו לפחות, זמננו תם.

חוצמזה, חולה-חולה, אבל מי יכין שניצלים? שניצלים זה לא בישולים, זה בקטנה. כן, גם כשחולות, בכל זאת - אמא, אם הייתי אבא בטח הייתי מזמינה פיצה. אבל פיצה מוזמנת זה לחלשים. אוי יופי, תראו מי התעוררה....

יום שבת, 1 בפברואר 2014

מבצע החילוץ ההורי הוכתר כהצלחה

אנחנו לא יוצאים הרבה, מיטיבי הקריאה שביננו בוודאי זוכרים שהפעם הראשונה שנסענו לחופש ללא הילדים היתה לפני 4 חודשים ובחישוב מהיר וראיה פסימית - רוצה לומר 10 שנים לא היה לנו סוף שבוע זוגי, לילה זוגי, בקושי היו לנו כמה שעות שהיו זוגיות, אבל על זה אפשר לקרוא פה. השבוע גילה הבנזוג שיש הופעה של שלום חנוך, בתל אביב, ושעדיין יש כרטיסים. כמיטב התקשורת הפונקציונאלית והמוצלחת שיש לנו, נשלח אלי מייל, כתובת מפנה לאתר ההופעה ושאלה אחת wanna go? כן באנגלית, כן רוצה (היתה תשובתי, אבל בטקסט, לא במייל). עם קבלת ההחלטה החל מבצע "הוצאת ההורים לשלום" - שזה משחק מילים כזה - שגם מאחל לשלום הצלחתינו וגם שלום - הוא שלום חנוך - צודקים, ההסבר מיותר. לצערי כבר נאמר "חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע איך להיחלץ מהם ולכן נאלצתי לגייס את מירב כישורי ההתחמקות שלי אחרי שמעדתי. כי, אבוי מרוב התלהבות שכחתי את כל כללי הזהירות המקובלים, כמו טירון הורי ששכח את ספר ההדרכה, בלי לחשוב (טעות, מקווה שאתם לא סופרים, אני רק מציינת...) סיפרתי לילדים על שלום חנוך ועל ההופעה והם נשמעו מאוד נלהבים עד להכרה העצובה שזו לא היתה הזמנה, אלא הצהרה על נטישה הורית חמורה לצורך בידור, גם אם זה רוקנרול מזדקן ונוסטלגי. אופס, נרשמה התנגדות, מונהגת על ידי לא אחר (אבל גם לגמרי לא בלתי צפוי, רוצה לומר שלא יכולה להיות דרך אחרת) על ידי הבכור, נזר הבריאה שברור לו שאמו רוקדת על פי חלילו (טוב טורמבונו)  והוא מסלסל בו רבות כדי לבחון את גמישותי, אם לא הפיזית אזי המנטלית. 

אחרי שהמחאה שככה ולא היה צריך לבצע מעצרים ברוטאליים או לבדוק אם המוחה הראשי הוריד מוחים נוספים לכביש כמעשה דפני ליף, צוררת המשטרה הגדולה שכנראה צריך לרדוף אותה רק כדי להחזיר לציבור את חדוות הקריאה במשפט לקפקא - בכל זאת מאה שנה פחות או יותר לכתיבתו. החלטתי להשתמש בקלף העורמה. אירגנתי שמרטפית שתשמור עליהם ותגיע רק אחרי שכל הבנדיטים כולם ישנו שנת ישרים. היה לי ברור שלא להגיד להם כלום זו הפרה בוטה של האמון ההדדי, אולם 10 שנות הורות לימדוני שבכורי כנראה צריך להבין שהקושי שהוא רואה ביציאת ההורים היא במוחו בלבד, כי מסתבר שלהסביר ולהתנסות לא מרפה את המחאה שמתעוררת עם כל רצון חד שנתי בזמן זוגי. ההחלטה נעשתה. 

יום אחרי. שישי בערב. ילדים ישנים. שמרטפית בבית ואנחנו בדרך לתל אביב. הדלתות נפתחות בחצות וחצי. מכיון שעד עכשיו אין סיכוי שיצרתי בכם את הרושם שאנחנו מאלה שיוצאים, ברור שלא תופתעו שבמקום לנסוע לערב שחברה טובה מברמנת לשבת שם שעה ולהמשיך להופעה כמו שכאלה שמבינים עושים (סליחה שצקית), אנחנו נהגנו כמנהג החנונים ונסענו ישר לבארבי רק כדי לעמוד בכאילו נונשאלנטיות ולחכות להופעה, אבל מסתבר שאנחנו לא לבד ואפילו לא היינו ראשונים, אז זה לא היה מכמיר לב לגמרי.  שעה וחצי (כן, שתיים בלילה, זו יציאת הורים מהסוג האקסטרימי) והנה זה מתחיל. בלי שום דבר משיחי (טוב את משיח הוא תמיד שר בסוף - שלום אמר, לא אני), פשוט להיות ככה, בלתי נשכח ולגמרי כאן. היה מעולה. היה מחשמל. היה נוסטלגי.  על הבמה עלה איזה פיטר פן מופלא, רק עם שיער לבן ששיחק עם הצל שלו ואהב את כולם בקול צרוד ועם המון אנרגיה הביא אותנו לבוקר חדש. אז שהמשך מתבקש לבוקר הלא מטאפורי שעלה היה לישון עד הצהריים. אני התעוררתי בבוקר. המבצע עבר בשלום ושלום היה שווה כל רגע.

ואם תהיתם לגבי הבכור - ובכן רק ימים יגידו, אבל הפעם הוא חשב שזה דווקא היה ממש לעניין. גם ההופעה של שלום הייתה כזאת - לגמרי לעניין.