טקס הכניסה בברית הנישואין (5 אותיות) ורמז: זה לא עניינו של אף אחד

תמונה של כאלה לא דרוכים -
לא כל כך מומלץ

אוף כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב. והם עוברים מהפרטי לציבורי, מהאישי ללאומי, ואל תתנו לי בכלל להתחיל עם העולם. אז במשך היום אני מנסה לכתוב, לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. והבנזוג בחו"ל והשינה לא ממש מגיעה וכבר יש אנרגיה אבל היא מהולה בסוג של דאגה. בעצם אם אני קוראת את עצמי מה שאני מנסה להגיד זה שיש בי דריכות, כזו שלא מאפשרת לי באמת להיות בשגרה. כאילו משהו שאני לא רואה כל הזמן רודף אותי ואני צריכה להיות מוכנה לכל דבר שלא יבוא. הבעיה היא שאני לא ישנה מספיק בגלל זה וכל הסיפור הזה נוטה להיות בעל אופי נורא מייגע. וביננו אני מניחה שלא צריך להיות רופא כדי לדעת שזה לא מומלץ וזה אפילו די מדכא כי אתה לא יודע מה ישים לזה סוף. אם זה ההחלטה האישית שתדרוש התאפסות או שמא זה משהו שחיצוני שעוד לא ממש נפתר ואני צריכה ללמוד לנתק. מה שקורה כאן מלחיץ אותי, אבל זה הופך אותי לבוגדת. זה מצחיק לאהוב כל כך, להתאמץ בכל יום כדי להישאר ולהיות מקוטלגת ונחשדת. 

נזנחו בצד

לא ממש מספיקה לעשות כושר וזה מייסר אותי, בעיקר בגלל שאני מסוג האנשים שמאמינים שאם אתה רוצה משהו אתה עושה אותו. מה שאומר שאם אני לא עושה כושר אז אני לא רוצה? כי דווקא יש לי תירוצים ממש טובים. אופס, הייתי צריכה לומר סיבות, נכון? אז להשאיר את הנוער לבד לשעה וחצי ולרוץ זה קצת בעייתי, בטח אם אני רוצה גם לכתוב (עליתם על זה - כנראה שכתיבה חשובה לי יותר). את תרגילי הלילה אני לא עושה כבר יומיים כי התמקמו לי שלושה ילדים בחדר השינה וכבר לקחו תחת חסותם גם את המזרן הדק של האימונים. ותכל'ס אני נורא עייפה מלהיות אנרגטית כל הזמן ומרגישה שהגוף שלי לא ממש יעמוד כרגע במעמסה כזו. מנחמת את עצמי שכשבנהזוג יחזור, אני אתחיל לישון יותר טוב וגם להתאמן. שנאמר, למה לא לקוות אם אפשר?

לפעמים לדפוק ת'ראש בקיר זה סוג של
בריחה - תמונה אופטימית

ואז כשמגיעות כל החדשות מבחוץ עם דאעש ופרגוסון ומרעין בישין שכאלה, בא לי פשוט לברוח מכל העולם הזה ופתאום להתיישב בחלל לא נשמע כמו רעיון מופרך כל כך. אבל מה שהכי חודר מבעד השיריון שלמדתי לעטות על עצמי זה מה שקורה כאן. עזבו אתכם רגע מהארכת הפסקת האש, אם כי מצב הלימבו הזה אליו נכנסנו הוא באמת פתאטי, בעיקר מכיון שהוא מוכיח שאין לנו הנהגה ולא שלא ידענו את זה קודם, אבל זה נותן משנה תוקף. וכשברקע שר האוצר נשמע אתמול אומר שטילים על הדרום לא באמת שוברים שגרה בישראל, אני שואלת שוב, אז בשביל מה יצאנו למלחמה הארורה זהו? וכשברקע מתגלה (לא שלא ידענו, אבל ממש כמו המנהרות לא הבנו את ההיקף, חה!) שאופסי יש יותר קיצוניים מהחמאס בעזה, אז תגידו - אתם לא מרגישים שקצת עשו עליכם סיבוב? ייתכן שאני הלא הגיונית כאן, אבל לי זה עושה עוד יותר חשק לדפוק את הראש בקיר, מה שיסייע לתסכול ויש בו מן הסיכוי לטשטש הכרה. 

Wedding - highly over ratted 

אבל זה לא הכל, הו לא זה לא הכל. ואם אני נשמעת לכם קצת כמו חתול תעלול זה רק בגלל שיש לי עוד משהו לשלוף פה מהכובע. כמה אנשים לדעתכם התחתנו היום? לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש כ- 53,000 חתונות בממוצע (אם כי זה מעודכן עד 2013) בשנה מה שמשאיר אותנו עם בערך 145 חתונות בערב. כל כך הרבה אנשים מתחתנים ובכל זאת כל המדינה מדברת על החתונה של מורל ומחמוד, שאפילו לא ידעו בעצמם שהם כאלה סלבריטיז. ולמה כולם מדברים עליהם? כי הוא ערבי והיא יהודיה שהתאסלמה והתבוללות זה אם כל חטאת מסתבר, עזבו אתכם מ"אם כל חטאת", סגן שר הדתות חושב שזו "שואה שקטה" (אל תרימו גבה, כנראה שכאן כן מותר להשוות, השימוש בשואה כמקור להשוואה בינתיים אסור בעיקר לשמאלנים). שואה, לא פחות ושקטה (טוב השואה הקודמת עשתה כל כך הרבה רעש שאפילו אלוהים [אל דאגה, אין שינוי בהעדר מערכת היחסים בינו וביני] לא ממש שמע). כנראה שאין לנו אלא להמתין מעט עד שיתבררו ממדי הזוועה. 




בינתיים מצעד של פוליטיקאים שמנסים להיות "קודם כל יהודי" כי יהודי זה הכי, אחי. שר האוצר מסביר שאם הבן שלו היה מביא חלילה שיקסע זה היה מאוד מצער אותו, מזל שהוא לא דחף את הנורבגית מתחת לאף של נתניהו כי באמת אף אחד לא עשה את ההקשר. אבל חוץ מהנורבגית שהייתי חייבת להכניס, תסלחו לי שכרגיל אני יוצאת המעצבנת אבל תוציאו את האף הגזעני שלכם מהמיטה של אנשים אחרים, חלאס. איזו מין מדינה נחשלת אנחנו שכל הזמן עסוקה בתורת הגזע? אויש, הפריע לכם שכתבתי תורת הגזע כי זה עושה קישור לשואה? אבל מה לעשות שתורת הגזע היא הרבה מעבר לגרמניה הנאצית. ומה לעשות שגם אם לא נרצה לקרוא כך לילד זה עדיין בדיוק זה. אנחנו פשוט גזענים וכשאני פוגשת גזעני אני מתחילה להבין אנשים שמתבוללים וגם מודה על זה שתכל'ס התבוללות לפחות מצמצמת, יש להניח, את מספר הגזענים כך שכבר יש סיבות להיות בעד. אבל מעבר לגזענות, חתונה זה עניין פרטי ואישי ומדינה שלמה ניסתה לעשות מחתונה קרקס ועשתה מעצמה קרקס. איזו פארסה מטורפת זו? שני אנשים מתחתנים אז זהו, סוף פסוק, אחלו להם בהצלחה ותמשיכו. או שתתעלמו כמו שאתם מתעלמים מעוד עשרות זוגות ביום שמתחתנים מהטעם הפשוט שאתם לא מכירים אותם. חתונה של אנשים אחרים היא לא עניינו של אף אחד, אלא אם כן זה הזוג או מקורביו ולא כל עם ישראל לא נחשב משפחה.

דוגמא לאנשים שקונים את זה

הפרשה הזו מעלה עוד נושא מעניין והוא שנושאים כמו דת, מורשת והתבוללות תמיד יאמרו בגוף ראשון רבים למשל "באירופה אנחנו מגיעים ל- 80% נישואי תערובת", טוב זו כנראה צרת רבים, שוין וידוע שכולנו משפחה אחת (אז מה אם בפיסקה הקודמת טענתי שלא). אבל זה יותר מזה, אנחנו תקועים בתוך שיח בלתי נסלח של "עם נבחר", "הבטחה אלוהית" ומיני שכאלה והאמת שיש כנראה המון אנשים שקונים את זה. ההסתכלות האתנוצנטרית הזאת יוצרת אצלנו גם הבחנה ברורה לגבי מה טוב ומה רע היחסי בעינינו, מעניקה איצטלה של מוסר ויוצרת נורמות של אי שוויון, תוך העדפה של נרטיב דתי על ערכים אוניברסליים. אבל יותר מזה, אנחנו לא חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, בפועל המדינה הזו היא קודם כל מדינה דתית וכמו שכבר טענתי בעבר (וגם כאן בעצם, הממ וכאן - טוב די, הנושא כנראה מעסיק אותי) המצב הזה רק ילך ויחריף. הייתי כותבת כאן על להב"ה אבל אורי משגב הקדים אותי. אבל הבעיה היא באמת בעיה של כולנו, של כל הרוב החילוני שעדיין יש בארץ שמקבל את גזירת הציבור הדתי מכיון שיש להתחשב בו, רק שבינתיים הדת הזו הולכת ומצמצמת את צעדיו. אני מבינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, אני מבינה את הצורך להתאים דברים לדת (גם אם אינני מסכימה) אבל בעיני חופש הפרט גובר על הדת ורק חופש מדת יוכל להבטיח מחד חיים דמוקרטיים ולאפשר ליהודים דתיים לשמור על הדת יותר מאשר כל ארץ אחרת.

אני יכולה להמשיך, אבל אני אעצור פה ורק אשאיר אתכם עם חומר למחשבה.

זה די שובר את הלב כשחושבים על זה כמה התרחקנו מחזונו של חוזה המדינה. מזכיר לי את הסטיקרים הניו אייג'יים של "אל תניח למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות", נראה לי שהתכוונו ממש לזה, רק אומרת.