חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות כסף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כסף. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 5 ביוני 2015

פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.


למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים. 

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

כיפור ואידיאולוגיה או טראומת הסטירה

התחלתי לכתוב פוסט על הורות אבל זנחתי אותו בינתיים פשוט כי משהו אחר פתאום ביקש תשומת לב, לכן שמתי את ההורות רגע בצד, עוד יהיו פוסטים נוספים (ראו בזה הצהרת כוונות ברורה מאליה פלוס אזהרה). ונכון שלא הייתם צריכים את ההקדמה הזו, אבל שיקולי העריכה כאן הם שלי, גם אם הם שגויים. בניגוד להנחה הרווחת שלהצלחה הורים רבים ולכישלון רק אחד, בספירה הזו, בבלוג הזה, ממש כאן - האחריות לכישלון, להצלחה, לכתיבה המדוייקת לעיתים ולברברת התמידית יש רק אחראי אחד. אני. עכשיו כבר אפשר לגשת לעניין?


נו? קוגל
באמת מזמן כבר לא הכנתי


כי יום כיפור היום ואני לוקחת את היום הזה נורא באיזי, הילדים עושים מה שהם רוצים ואני במנוחה. אני לא צמה. הפסקתי לצום ביום שיצאתי מבית אימי. בבית החילוני שגדלתי בו, היו מסורות שכן נשמרו, כמו בהרבה בתים אחרים מסביב. יום כיפור היה שיא. כשההורים שלי היו יחד ומהזמן שאני כבר זוכרת. ההורים צמו ואני עשיתי כל מאמץ לצום. לא הכינו לי אוכל במהלך החג. אפשר היה לאכול מה שיש ותמיד היה קוגל (יודעים - פשטידת האיטריות המתוקות עם הקינמון והצימוקים, וקוגל בכיפור זו מסורת רבת דורות במשפחתי היקית. כן, עוד בגרמניה). גם אסור היה לרכב על אופניים, כילדה מעולם לא רכבתי על אופניים בכיפור. אני זוכרת גם את הסטירה הראשונה שקיבלתי. זה גם היה בכיפור.




אבא שלי עישן קנט ארוך

ערב יום כיפור, אני בת 7 בערך. יושבת עם שתי חברות על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה לבית, הדלת למעלה פתוחה והדירה די חשוכה. בבית שלנו ממש בכניסה היה בר, עם ארבעה כסאות בר גבוהים. אבא שלי ישב שם ועישן. ראינו את ריצודה האדום של הסיגריה בחשיכה, העשן הסתלסל מחוץ לדלת. לא ידעתי שלא מעשנים בכיפור, אצלנו גם הדליקו אור, אבל אז חברה אחת שאלה על זה. בתמימותי ניגשתי אל אבא לשאול. אני זוכרת אותו מתרומם מאחורי הבר ורוכן אלי ומשום מקום הגיעה הסטירה. מעולם, אבל מעולם, לא סטרו לי קודם. שתקתי. חזרתי לחברות שלי. לא דיברנו על זה. מניחה שהן ראו הכל. יש כאלה שזוכרים את המלחמה, אני נולדתי אחריה. אני שבויה בטראומת הסטירה. יום כיפור 1981.



שנים לקח לי עד שטעמתי
סלט הרינג
אחרי שההורים נפרדו, בערך מגיל 10, אמא ואני התחלנו לעשות את כיפור אצל אומה (סבתא שלי) בגבעתיים. ארוחה מפסקת קטנה, 4 משתתפים: אומה, אמא, דוד זאביק ואני. אחר כך הליכה נינוחה לבית הכנסת של היקים. תפילה, קצת מינגלינג של יקים בצום בחצר והליכה משותפת, סה"כ כמעט כולם גרו בשכונת בורכוב. לפעמים היינו מעיזות להסתובב גם במרכז גבעתיים אבל הרעש היה מבריח אותנו. בבית היינו קוראות, הולכות לישון וקמות לבית הכנסת שוב בבוקר. בזמן קריאת הקדיש כל הילדים היו בחוץ. אחר כך שנ"צ או ספר ושוב בית כנסת. ההליכה הביתה היתה איטית, ואז היינו שותים לאט משהו עם עוגה קלה בצד ורק אחרי עוד קפה/תה, שיחה ושתיקה עם סיגריה של אומה, ורק אחרי הטלפונים למי שצריך לבדוק שהצום עבר בסדר, רק אז היינו אוכלים. אצלנו הקפידו על ארוחה קלה כשבגרתי וגיליתי שיש בתים שבהם יש ממש ארוחה, אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי. הייתי בטוחה שהארוחה הצנועה הזו היא מסורת יהודית ענפה. ביצה רכה, חלה, חמאה וסלט הרינג. תמיד כל שנה. אחר כך היינו נוסעות חזרה לירושלים. אהבתי את ימי הכיפור האלה, לא הייתי מחליפה אותם גם לו היה ניתן. הם התאימו לאז שלי, הם רק לא מתאימים לעכשיו. מן הסתם גם לא למחר. 

אפרופו כספים ואלוהים
אחרי שאומה נפטרה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, לא הצלחתי למצוא את ההגיון בלצום ביום כיפור. לא התחבר לי להיות כופרת שלא מאמינה בקיומו של אלוהים ובכל זאת לצום. גם התקופה שאני זוכרת לטובה כשלקחתי חלק מהקהילה ליהדות מתקדמת לא גרמה לי להרגיש מחוברת יותר לדת. אני מחוברת להיסטוריה שלי, זה כן וההיסטוריה הפרטית שלי היא לגמרי יהודית זה נכון ועדיין - איזה ערך יש לצום ולהתפלל ביום כיפור אם זה לא בא מבפנים? אצלי זה לא. אני לא מאמינה באלוהים ובטקסים. אני רואה את היופי בדת, אני מבינה את כוח המשיכה שלה ובעיקר אני רואה כיצד דת, מכל סוג, מבדילה בין בני אדם הופכת לאב טיפוס של מכונה מגלגלת כספים. זה לא משהו שאני רוצה חלק בו. וזה עוד בלי לדבר על זה שאני לא מוצאת בתוכי את המקום להאמין אלוהים או כל ישות אחרת.


לו דת היתה משהו פרטי, משהו שאדם עושה לעצמו היה לי הרבה יותר קל איתה. כאשר האישי הופך לכל כך חיצוני אני נרתעת. אני לא צריכה לומר שוב שאני לא אדם של אידיאולוגיות. כל האידיאולוגיות מסביב יוצרות קו כל כך נוקשה. הכל צריך להסתדר לתוך עקומות ונורמות וזה די מצחיק כשחושדים על זה כי קו מתוח שהופך לעקומה הוא כזה שמעגל פינות וזה די נוגד כל אידיאולוגיה.

אני שונאת שאימהות נמדדות בהנקה, שגברים נמדדים בכמה הם עושים בבית, שילדים שנמדדים באיזה ציון הם מביאים, ושדתיים נמדדים באורך הפאה או מידת הנענוע בעת תפילה. דברים צריכים להתאים לאדם, אין נכון לא נכון. אנחנו כל כך שבויים בקונספטים שאנחנו לא שמים לב לכבלים בהם כבלנו את עצמנו וכבלים מטיבם מצמצמים מרחב. הדרך היחידה שלי לחיות את חיי בשלווה היא לעשות את מה שאני מאמינה בו בלי לפגוע באחר ומתוך אמונה שיש ממש בכל אחר אפשרי אחר. הבעיה היחידה היא שזה פשוט ככל שזה מסובך.


אז זהו שאני לא
בכלל התכוונתי לכתוב על זוגיות וכל ההקדמה על הויתור על הפוסט שהתחלתי לכתוב על הורות נועדה להגיע לזוגיות והנה חמש פיסקאות אחרי ואני כבר נגעתי ביום כיפור והגעתי לאידיאולוגיות. מה יהיה איתי? מה? אז עכשיו אקום לי מרבצי, בין הלפטופ, הסלולארי והספר ואתפנה קצת לילדים שלי כי אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת כל היום ואתם כבר מזמן הייתם בורחים. נפרדת מכם בקריאה נרגשת של "הלאה האידיאולוגיות" ויודעת שסתם זרקתי סיסמא לאוויר. 

יום ראשון, 6 ביולי 2014

במקום בו שורפים ספרים, יישרפו בני אדם. אופס. כבר מותר להשוות?

מוצאי שבת. הילדים חזרו ממסיבת יומולדת בבריכה, מאושרים. אם לשפוט על פי מצב הבועה הכל טוב. הנה אני מכינה מנת גלידה לכל ילד, בנהזוג עובד, אני שוב קצת כותבת, תכף נכין דברים למסיבה שתהיה אצלנו בשבת הבאה. בחוץ יוקד אובייקטיבית וללא שום כוונה סמויה, מהפארק עולה רעש של מסיבת יומולדת. עיר פרברים ישראלית מצויה. אבל כמו בכל סרט אימה טוב אלה הם פני הדברים במיקרו וזה שהמיקרו הוא טוב, לא אומר שהמקרו לא מאיים לפרוץ פנימה.

נכנסת לרשת ותחושה קשה של ייאוש מפעמת, זה כבר לא משנה מי התחיל בשריפה כל עוד היא לא באמת מטופלת.

רקטות נוחתות בדרום הארץ, צה"ל תוקף ברצועה. תהיה רגיעה? לא תהיה? ניכנס בחמאס? נהיה מאופקים?

מהומות בירושלים, במשולש ואפילו בנצרת. שר החוץ, נאמן לסלוגן הנאמנות שלו טוען שמקומם של הפורעים לא בישראל ומסמן שוב את המגזר הערבי כולו. תמונות של ילדים עם פרצופים נפוחים ממכות מעשי ידי חיילים/שוטרים. תמונות של שוטרים חבולים. במרכז ביג בפרדס חנה מנסים קומץ של אנשים להגן על עובדים ערבים מפני מתפרעים יהודים, אבנים נזרקות, אלימות ברחובות, אלימות גם ברשת.

ועוד לא התחלתי לדבר על צווי איסור פירסום - וזה די ברור למה כי רוצים שלא נדע - ציבור שלם תחת מסך של בערות ומנהיגות שאי אפשר לסמוך עליה - זה מתכון רע מאוד. ומה שהכי גרוע זה שכולם יודעים שכל צו פירסום דינו להתפוצץ ושבסוף כולם ידעו, צו פירסום הפך למכסה טפח ומגלה טפחיים. אלון חסן מאיים בפייסבוק? פחחח, עוד לא התחלתי לדבר על כל המאפיות שמבצבצות להן, שכולם יודעים עליהן ולכולם זה ברור ואף אחד לא ממש ישלם את המחיר, לפחות לא מי שבאמת אמור. ישלמו שלמונים, זה מה שישלמו ויעשו כאילו מנקים את האורוות. הדבר היחיד המשותף זה צחנת החרא שעולה מין האורוות בין אם מנקים אותן ובין אם לאו.

נכנסת לאוטומט, יציאה לגינה, משחקים, ארוחת ערב, נוהל מקלחות, ספרים. מטביעה את עצמי בתוך המוכר, השגרתי, היפה. אבל אני לא יכולה. התחושה שהציבור מוכן שילעיט אותו בדמגוגיה קפצה עוד שלב. מרדימה את הילדים, מלטפת מרגיעה ובלב חושבת למה להישאר כאן כשברור שאפסה התקווה. איזה עתיד נשאר להם כאן? מדהים שכל הרציונאלי אומר לברוח ורק הרגש מבקש להישאר ולהילחם על מה שעוד יכול להיות פה.

המחשבות מתרוצצות לי במוח כמו עכבר מורעל ורע לי נורא. מפסיקה לכתוב, יש משחק של הולנד.

יום ראשון בבוקר. המוח שלי מנסה להתעלם ולהתרכז בכאן ובעכשיו, באושר מבפנים, אבל הרעה החולה הזו שהתסמינים שלה הופיעו כבר מזמן לא מתכוונת להיעלם. 

קחו לדוגמא את הדרך בה מוצג רצח מוחמד אבו חאדר, אין לו שם, זה הנער משועפט, דמיינו לכם, חלילה, את שלי דדון ז"ל מאבדת את שמה לטובת "הבחורה מעפולה". השבוע הזה שהיה שבוע של ויכוחים פוליטיים אינסופיים, נטען נגדי שאת הרוצחים היהודים המועטים שהיו בהיסטוריה (ע"ע ברוך גולדשטיין או יגאל עמיר) כולנו זוכרים כי היו מעטים ואילו שמות של רוצחים פלסטיניים אנחנו לא זוכרים כי היו כה רבים. הנה לכם השפעתה של התעמולה שאנחנו כל העת נתונים לה - בשלושת השבועות האחרונים נהרגו 8 פלסטינים שלא היו קשורים לחטיפה, 7 מהם על ידי כוחות הביטחון, את שמם לא נכיר אף פעם כי הרי זה במסגרת פעילות צה"ל ואם זה במסגרת פעילות צה"ל הרי שמותם הוא רק נזק היקפי. זה לא משנה שהם נפגעו בראשם או בחזה כתוצאה מצליפה מדוייקת כי זה חלק מפעולה והפעולה הלא לגיטימית ולכן אין צורך לחקור. גם את "שני הנערים מביתוניא" רצחו בדם קר וללא שום סיבה, אבל גם זה תחת חקירה וגם פה לא נשמע את שם הרוצח וגם לא נקרא לו רוצח, ככה זה בהיסטוריה הישראלית, מצדיקים את עצמנו ורואים רק את אשמת האחר.

הורים מצטלמים עם פעוטות והכיתוב "עם ישראל דורש נקמה"? ילדות מחייכות עם הכיתוב "לשנוא ערבים זו לא גזענות זה ערכים"? אה, אלו מעטים, תראו את הפלסטינים - מחנכים את ילדיהם לשנוא. ילדי התנחלויות הולכים לקיטנה צבאית? מצטלמים עם שכפ"צ ונשק? מיעוט זניח - "הי תראו את הפלסטינים שמלבישים ילדים כמו שאהידים". ככה זה כשאנחנו לא רואים את עצמנו, כי הרי הצדק עימנו ואנחנו העם הנבחר. אבל אלה כבר לא עשבים שוטים, זה מיעוט שהולך ומתחזק, זה מיעוט שמיוצג בקואליציה זה מיעוט שצורח שאנחנו לא נפחד ומרגיש את הרוח הגבית של בנט וליברמן ויודע שאין לו מה לחשוש. כי כשערבים מתפרעים יש מעצרים, כשיהודים מתפרעים? ובכן יש פיזור וחיפוש אחר חשודים.

וזכויות אדם?  מסתכלת על הבלוג שלי ורואה שבשנה הזו (טוב 11 חודשים האלה, בכל זאת דייקנות יקית), כמו נביא זעם, אני עומדת ליד שער מבודד מאוד וצועקת על כל העוברים ושבים שפוטרים אותי במבט מרחם משל הייתי מטורפת אומללה וצועקת על זכויות אדם ושיח דמוקרטי. מרבית האנשים שמדברים איתי, למעט אקטיביסטים כמוני (המכונים רדיקאלים בחברה המתוקנת שלנו) מסבירים לי שישראל היא דמוקרטיה. דמוקרטיה, קוראים יקרים, היא לא עניין של פרוצדורה, היא קודם כל עניין מהותי, אבל המהותי כבר נזנח כאן מזמן, והפרוצידוראלי? ובכן, כצפוי הוא הולך ומצטמצם. ודווקא פה אפתיע אתכם עם דוגמא אחרת - נעצרו היום חשודים ברצח הנורא של מוחמד אבו-חאדר, הילד שנחטף, חטף מכות, אולץ לשתות בנזין ונשרף חיים (קשה לכם לקרוא את זה? גם לי) ומה המשטרה עושה? לא מאפשרת להם לראות עורך דין. הא לכם, זו פגיעה בזכויות דמוקרטיות והליך תקין, המשטרה שלנו יודעת שהיא יכולה לעשות את זה, לכוחות הביטחון יש שנים של ניסיון. אמרנו שמה שמתחיל באחר ממשיך בנו. הנה זה כאן. זכויות אדם בישראל זה חארטה בארטה וגם כבוד האדם וגם קדושת החיים. זה מתחיל להתפוץ לנו בפנים וזה רק ההתחלה של החרא שפוגעת במאוורר.

ב- 10 במאי קם עמוס עוז ובמדינה בה אסור להשוות, השווה גם השווה, מיד אחרי קמו קבוצות שהציעו לשרוף את ספריו. כבר ב- 1820 אמר היינריך היינה "זה היה רק משחק מקדים, במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". כן, כבר סגרנו את פינת האסור להשוות. אבל הנה קחו הנער שיש לו שם, קחו את האדם הצעיר מוחמד אבו חאדר ותזכירו לי שוב שאסור להשוות. תגידו שזה קומץ, תגידו שזו הסלמה רגעית. אני כבר לא קונה את זה. 11 חודשים מסבירים לי שאני כותבת נבואות זעם ושום דבר פה לא כזה נורא והכל נורא שולי ובתכל'ס כל העם הזה אחר. זה אולי עדיין ככה עכשיו, תנו לזה עוד כמה שנים, הפרופרציות ישתנו ודי מהר.

חנוך לוין אמר שבישראל יש שלוש עונות "חורף, קיץ ומלחמה" אבל זה לא נכון, יש רק שתי עונות והמלחמה היא מצב נתון. אנחנו מקבלים את זה כי "אין ברירה", אבל יש ברירה, כולנו יודעים שיש, היא רק דורשת מאיתנו לדרוש מהממשלה שלנו לבחור בה. בעצם, צריך לדרוש להחליף ממשלה. בישראל הממשלה מבינה רק בכסף, אם 160,000 זה הסכום לסגור תיק, כמה עולה כאן לסגור ממשלה?

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

Der Ton macht die Musik - אני מעיזה לנזוף בבנט, ועוד בגרמנית



על קירותיה הוירטואליים של ילדותי היו רקומים משפטי מפתח בגרמנית שהיו במידה רבה תבנית עיצוב אישיותי. לא ידעתי עד כמה הם נצרבו בתודעתי, עד שכהורה לילדים דוברי עברית, שנים אחרי מותם של אופה ואומה שלי (סבא וסבתא בגרמנית ולא אינני יכולה לקרוא להם אחרת, למרות שפייגלין רואה בגרמנית שפת רוצחים), מצאתי את עצמי משננת להם משפטים בגרמנית. עבורי זה היה מתבקש ביותר, התברר שגם כשבכורי נולד, 66 שנה ו- 307 ימים אחרי שכפות רגליהם של אופה ואומה שלי ניצבו לבטח על אדמת פלשתינה, עדיין חלקים נבחרים מהתרבות הגרמנית הענפה והיפה שהם הביאו עימם לא פסה. מעולם לא חשתי צורך להתנצל על מבטאה הכל כך מובחן של אומה שלי, מעולם לא היה לי קושי לציין בגאווה את מוצאי הגרמני ולהתגאות בו ואחר כך גם לצחוק בהומור עצמי משועשע על העולם היקי שכנראה לעולם, אפילו בהיותי צברית מלידה, יהיה חלק מהאדם שאני. למרות הקונוטאציות הישראליות שמתמצות בעיקר במילים גסות וקריאות נאצה נגד יהודים, בעיני השפה הגרמנית היא אחת היפות ועושר התרבות הגרמנית מופלא בעיני ואני מסוגלת להכיר בזה במנותק מהשואה. 

גרמנית ותרבות גרמנית זו רעה חולה בישראל, המשחק הדואלי והאומלל שאנחנו משחקים עם גרמניה הוא פשוט מגוחך. אם איננו רוצים שינאמו אצלנו בגרמנית בכנסת ובטח שלא יביעו ביקורת, אבל אין לנו בעיה  עם הכסף והסיוע הצבאי הגרמני, גם לא אם עכשיו הוא כבר נספר ביורו במקום במארקים. אם ישראל רוצה יחסים נורמליים עם גרמניה העכשווית ישראל צריכה להפסיק להתקרבן. אכן היתה שואה, אסור לשכוח אבל לא בגלל שאנחנו מתחשבנים על מה שעשו לנו ובדרך שוכחים עוד מיליונים שאיבדו את חייהם (כי אסור להשוות), אלא בגלל שהמסר האוניברסאלי שצריך היה לצאת מהשואה היהודית ומלחמת העולם השניה היה צריך להיות בראש ובראשונה נר לרגלינו. אבל אנחנו מעדיפים את המשחק הציני של שימוש בשואה להפקת רווחים. לא רוצים גרמנים? אז זה לא לגרמניה בכל צורה ולא רק לא לואגנר ולביקורת עלינו, ועוד בגרמנית.


אחד המשפטים היפים שאני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב הוא Der Ton macht die Musik גם אם אינכם דוברי גרמנית הרי לכם משפט שכל אחד יכול להבין - הטון עושה את המוסיקה. היינו לא משנה עד כמה הטיעון שלך הוא מובנה ונכון, הטון בו אתה בוחר להעביר אותו יש לו משקל לא פחות מהטענה אותה אתה טוען. הטענה שלך נבנית לא רק במילים שאתה בוחר אלא גם בטון שאתה משמיע אותה. כמה חבל שמנהיגנו ובהם גם "האחים היהודיים" לא מצליחים להפנים את זה. במחשבה שניה, אולי זה דווקא לא רע - כי בדיוק כך הם נראים כמו חבורת פונדמנטליסטים. קשה מאוד להקשיב למילים שלהם כשהן נאמרות כך וכל תשומת הלב מופנית לאיך ולא למה, במקרה הזה ה"למה" הוא כל כך הזוי שבאמת אולי טוב שכך. גם אם הייתי מסכימה לדעותיהם (אה-הא, בטח) הדרך המתלהמת והלא מכובדת בה בחרו להגיב לשאלה לגיטימית בתוך נאום כל כך מפוייס ואוהד ומודע לעצמו היא בושה, ובעיקר תעודת עניות לחוסר התרבות הכללי שלנו שכנראה אינו חשוב בגלל צדקת הדרך, הציווי האלוהי והאמונה. לכל בן תרבות ברור לעין כי איבדנו את זה - מחפיר.

נפתלי בנט על בימת הכנסת, אתמול - צילום:אמיל סלמן
התמונה משמאל מבהירה את זה - אין כאן נואם כריזמטי ורהוט יש כאן מטורף שמאבד עשתונות. אין כאן נאום עם פאתוס או סוג של רטוריקה, נשארנו רק עם כוחנות ובלי טיעונים חוץ מ-"כולם שקרנים". שאלו אתכם שאלה, יכולתם להראות נתונים ולהגיב בכבוד ובמקום זה הראיתם את פרצופכם האמיתי - אין לכם אג'נדה חוץ מלכבוש את הארץ השלמה ולהפוך אותה ליהודית עוד יותר. אם יש דבר אחד ברור מההצגה חסרת התכלית אתמול הוא ש"אין פרטנר" זה אנחנו. אם הממשלה הזו רוצה שלום, כמו שמצוין בקוי היסוד שלה, אין מקום לאמירותיו האומללות של נתניהו ואין מקום לבית היהודי בקואליציה. שעון העצר שאנחנו צריכים להפעיל על נתניהו עבר כבר מזמן את שעת האפס ולנו אין ברירה אלא לצאת לרחובות ולהראות שלמנהיגים חסרי האחריות שלנו יש עם חפץ חיים. אם דעותיו של בנט כל כך ברורות ומוגדרות אין צורך לצרוח אותן ואם הוא מרגיש שצרחות מחזקות לו את הטיעון כנראה שאין ממש בטיעון שלו. ואם בנט לא רוצה שנטיף לו ועוד בגרמנית, הרי שבא לעזרתי קהלת, כדי להסביר לבנט בשפה שהוא אמור להבין: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת - נִשְׁמָעִים // מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (קהלת ט' 17)

יום שישי, 6 בספטמבר 2013

להוציא או לא להוציא? - זו השאלה

סיפור הילדים שכתבתי ועדיין רק משחר לפתחו של האור מעורר המון שאלות. שלחתי אותו למספר מצומצם מאוד של אנשים שאני מאוד מעריכה ויודעת שגם לא יסבנו אותי עם דברים שאני רוצה לשמוע כי הם יודעים שמה שאני באמת רוצה לשמוע במקרה הזה היא דעתם הבלתי משוחדת. מרובם כבר קיבלתי תשובות ואלה שעוד לא ענו עדיין קוראים אני מניחה בשימת לב, כזו שמצופה מהם לאור ההערכה הרבה שאני רוכשת להם. למעט בנזוגי היקר שלא ממש טרח להביע עמדה (מי חינך אותו מי? האם זה תוצר של החינוך שלו בעבר או תהליך הלימוד שלו כבן זוג שמוטל על כתפי בלעדית. כי אם תשאלו אותי אני לגמרי בת זוג אידיאלית. אם גיחכתם לא שמעתי אבל זאת הייתה הכוונה). אין ספק שמספר האנשים אליהם שלחתי את כתב היד לא מהווים מדגם מייצג לשום דבר, הם פשוט אנשים שדעתם חשובה לי. ודרך אגב, אני מניחה שאם הספר היה נתפס ככישלון קולוסאלי בעיני בן הזוג הוא היה משמיע את קולו, גם אם ברעד וחלחלה מפני חרון אפי, למרות שכתב היד לא עוסק בדרקונים. 

חזרה לסיפור -  

יש את שאלת המסר של הסיפור והאם הוא לעוס ומעניק תשובה מיידית לכל קורא או האם למעשה יש צורך לחדד אותו? שני קוראים שונים נתנו שתי תשובות הפוכות לגמרי וקוראת נוספת דווקא שיבחה את דרך העברת המסר. מהי נפקא מינה? קדחת. אם לפחות היה מישהו שיטה את הכף...

יש את שאלת החריזה, הספר כתוב בחרוזים אך לא כולם "נקיים", חריזה לא נקייה היא הרבה יותר קלה והיא גם מאוד מקובלת במחוזותינו אך היא לא נפלאה וקלאסית כמו חריזה נקייה. רוצה לומר חריזה נקייה היא סיומת של אותה הברה, היינו סיום זהה של צליל כמו "אלון-בלון" (תסלח לי מרים רות) או "אילות- לילות" (כי בכל זאת לאה גולדברג יש רק אחת) ואילו "ממתקים-ספרים" או "שונים-צבעוניים" מתחרזים ואף יוצרים שטף חריזתי אך הוא פחות קולח. האם זה מהותי? האם זה חשוב לי? אישית לי זה לא ממש מפריע וגם אין לי בעיה שפתאום נקטעת החריזה. התוכן חשוב לי יותר כמו שהוא גם אם חריזתו היא לא מלאכת מחשבת. כל שינוי לעבר חריזה נקייה מרגיש לי כמו בגידה ברעיון לטובת האסטטיקה. אם חריזה נקייה הייתה מסתדרת לי אז ברור שהיא עדיפה אבל האם להיכנס לזה בכלל. אז קראתי את הסיפור שוב ושוב ונדמה לי שהוא זורם, אבל אני גם משוחדת. אז מרוב מצד אחד ומצד שני אני כבר ממש לא יודעת.

ויש עוד שאלות של תהליך ובעיקר האם לעשות את זה לבד בהוצאה עצמית או ללכת לבית הוצאה לאור ויש את שאלה העלויות שכמובן תמיד גולשת לשאלה המהותית של האמונה בכתב היד - האם הוא באמת מספיק טוב כדי לגרום לאנשים לקנות אותו. וזה בלי להביא בחשבון שאלות מתקדמות יותר - נושא האיור, נושא ההפצה, וגם שאלת העולם הוירטואלי אלקטרוני אל מול הרצון להרגיש אותו מוחשי ביד יוצא חם מהדפוס ונשלח לעבר הלא נודע. וכמו תמיד יש גם את נושא הכסף. לחלוטין לא פשוט. המון שאלות מתרוצצות ועוד לא מוצאות את מקומן, אולי אני צריכה לישון על זה עוד קצת... לילה טוב