הלינץ' ביפהפיה: סיפור היסטורי שאסור שישכח

ציור ההוצאה להורג, אפילו בכותרת נכתב "אישה מקסיקנית" ולא הוזכר שמה 

מזמן כבר לא היה בבלוג סיפור היסטורי ולפני שזה יירשם כטעות היסטורית, הגיע הזמן לתקן. גיבורת הסיפור שלנו היום היא אישה צעירה ויפהפיה בחודש השלישי להריונה, שחיה עם בן זוגה בדאונויל, עייירת מחפשי זהב בקליפורניה של אמצע המאה ה-19, בת כ-5,000 תושבים. הוא היה דילר בקזינו והיא מלצרית שם - המציאות לא קלה, הפרנסה בדוחק, אבל כל החיים לפניהם, אלא שלגורל יש תכניות אחרות. 

מלחמת מקסיקו-ארה"ב הסתיימה ב-1848, קליפורניה התקבלה כאחת המדינות, אבל האוכלוסייה המגוונת של המדינה החדשה לא הגיעה בלי מחיר - גזענות ובעיקר סנטימנט שלילי לכל מה שהוא מקסיקני. למעשה מקסיקנים נתפסו לא רחוקים מאפרו-אמריקאים, האדם הלבן ראה בהם נחותים לו, או כפי שתיאר זאת מתיישב לבן בראיון מאפריל 1850: "אין למקסיקנים מה לחפש בארץ הזאת (הארץ בה נולדו, כן? - רק מבררת שאנחנו על אותו עמוד) [...] הגברים נועדו שנירה בהם והנשים שנעשה בהן כחפצנו." זה מתאים גם לאופן בו נכתבה ההיסטוריה של קליפורניה, מתוך אמונה אדוקה של המתיישבים הלבנים בתחושת שליחות וגאולת הקרקע ותפסו עצמם כאדוני הארץ. למרות שלפי ההסכם בין מקסיקו לארה"ב נקבע מפורשות שמי שאזרחי מקסיקו שנכבשו על ידי ארה"ב יישאר בביתו אחרי שנה, יקבל אזרחות אמריקאית, זה לא באמת סייע לקבלתם כחלק מהחברה - לא ממש. אפשר לתת כדוגמא, רק כדי לא להתיש, את החוק שעבר בשנת 1850 שמנע מ"זרים" לחפש זהב על ידי הטלת מס חודשי של 20$, הון עתק באותה תקופה, על זרים בלבד שביקשו לקבל רישיון לחפש זהב. הפגנות שאורגנו נגד המס דוכאו על ידי מילציות לבנות מקומיות.

והנה אנחנו ב-4.7.1851. חגיגות העצמאות בדאונויל מתחילות במצעדים ונאומים והעיירה לובשת חג לכבוד חגיגות העצמאות הראשונות במדינה. חבורת כורים לוקחת את החגיגות קצת יותר מדי ברצינות ואחרי יום שלם של סביאה, הם יוצאים בלילה לעיר ודופקים על דלתות בתים ומשתוללים. אחד מהמובילים הוא ג'ו קאנון, גבר גבוה וחזק שתואר כ"הרקוליאני", שהיה אהוד מאוד העיירה ובקהילת הכורים. 

הגיבורה שלנו בבית לבד, בן זוגה בקאזינו עובד כדילר. אין עדים למה שהיה שם ויש לפחות שתי גרסאות. גרסא אחת טוענת שג'ו וכמה חברים מגיעים לביתה במטרה לאנוס, אבל בנחישותה ובזכות שכרותם, היא מצליחה להבריח אותם ולמנוע את האונס המתוכנן. אבל מוקדם מאוד בבוקר ג'ו מגיע שוב לביתה, לא ברור אם כדי להתנצל או להשלים את ביצוע את זממו. הוא מנסה להיכנס לביתה, היא שולפת סכין ודוקרת אותו בלבו. 

גרסא שנייה מספרת שהוא פשוט היה ממש שיכור ויחד עם כמה חברים הסתובב בעיר, נשען על דלת ביתה, אבל משום שהיה שיכור, מסת המשקל שלו פשוט שברה את הדלת. חבריו עזרו לו לקום, הוא ניסה לקחת בגד שלה, אבל חבריו הורו לו להחזיר אותו. הם הניחו את הדלת ליד המשקוף, צחקו צחוק שיכורים והלכו. בוקר למחרת, לא ברור אם ג'ו הגיע בכוונה לביתם להתנצל או שלא, או שאולי היה בדרכו לרופא כדי לטפל בהאנגאובר הנוראי שהציק לו. כך או אחרת, בן זוגה ניגש אליו ותבע את עלות תיקון הדלת, ג'ו התעצבן ונבכסוך הלך והדרדר. היא התערבה וניסתה להכניס את בן זוגה הביתה, ג'ו לא מרפה ונכנס לביתם, תוך קריאה בשמות גנאי ואיכשהו בלהט המריבה בבית, היא שולפת סכין ונועצת אותו בלבו.

כך או אחרת, הוא מת במקום. היא נבהלת ובורחת לקאזינו.

זו עיירה קטנה, רובם ערים מאירועי אמש והשמועות על הרצח עוברות במהירות ובשניות כל העיר כמרקחה (נו, רק חיפשתי סיבה להכניס את הביטוי היפהפה הזה). מחפשי הזהב שומעים שהיא ברחה לקאזינו ולמרות שהמהמרים שם מנסים להגן עליה, כמה איומים מפורשים על המקום ועל חייהם והם מוותרים על הרעיון ומוסרים אותה ואת בן זוגה לידי מחפשי הזהב. גרסא אחרת היא שלבית מיד הגיעו אנשים ובני הזוג נעצרים על ידי ההמון. הציבור דורש נקמה. כמה אנשים בקהל טוענים שחייבים לערוך משפט ומיד מתארגן במקום משפט שדה. בינתיים היא נחקרת ומודה בדקירתו של ג'ו בחזה, אך מתעקשת על הגנה עצמית כמובן.

המקום כיכר העיר - עד לפני כמה שעות מרכז חגיגות העצמאות ועכשיו בית משפט שדה של מחפשי הזהב, שהוקם ברגע וכולו זלזול ובדיחות הדעת. בראש בית המשפט עמד חקלאי מקומי ידוע - ג'ון רוס. השמועה מתפשטת וכבר כ-2,000 איש ממלאים את הכיכר. גופתו של ג'ו הוצגה לציבור, בעיקר כדי לזעזע ולפרוט על רגשות נקמה. היא המשיכה לטעון כי פעלה מתוך הגנה עצמית. כל מי שהכיר אותה וניסה להגן עליה, אוים על ידי הקהל הזועם. 

רופא העיירה ניסה לדבר בזכותה, הקהל בתגובה קרא להרוג גם אותו, לבסוף ניתנו לו כמה שעות לעזוב את העיר. עורך דין מסן פרנסיסקו שהיה בעיירה, עולה על חבית ברחוב ומציע להגן עליה למען משפט צדק, הציבור בועט בחבית, מגלגל אותו ברחוב ופוקד עליו לעזוב מיד את העיר. לחבר המושבעים המפוברק, שכלל 12 גברים לבנים כמה מהם חבריו של ג'ו, לא לקח יותר מכמה דקות לקבוע את אשמתה ולדון אותה למוות בתלייה. נתנו לה שעתיים כדי שאפשר יהיה לארגן את פלטפורמת התלייה. לבן זוגה הורו לעזוב את העיר מיד ולנצח.

היא מבקשת לחון אותה בתואנה כי היא בחודש השלישי להיריונה, אך בית המשפט החליט לא להאמין לזה, למרות שגם הרופא אימת את דבריה. תוך מעט זמן נבנה פיגום לעמוד התלייה על גשר ג'רזי שעל נהר היובה. 

כאשר הביאו אותה לפיגום, היא לא הראתה אף לא סימן קטנטנן של פחד. להפך, היא הורידה את הכובע שלראשה, הידקה את חצאיתה והחזיקה את חבל התלייה בידיה. כשנשאלה אם יש לה משהו אחרון לומר, היא אמרה שאין לה דבר לומר למעט שהיתה עושה זאת שוב לו נאלצה וביקשה שינהגו בגופתה בכבוד. אז, כרכה את חבל התליה סביב צווארה לבדה ואמרה "Adiós Señores". 

ארבעה ימים לאחר מכן, פורסם הלינץ' המחריד הזה לראשונה בעיתון Daily Alta California, בלי ציון שמה, היא כונתה "האישה הספרדייה, בפירסומים אחרים נתנו לה את השם חואניטה, שם מקסיקני גנרי מבחינת עורכי העיתונות האמריקאית הלבנה. שמה היה חוספה סגוביה. אמנם מרבית העיתונים היו מזועזעים מהרצח, מעולם אף אחד לא תבע את צדקתה, למעט בן זוגה, חוזה, שמרישומי בית המשפט עולה שב-1868 תבע את המדינה על רצח אשתו, אך הפסיד. אגב אחד האנשים שצפה בלינץ שלה הוא מי שרץ באותו זמן לסנאט, ג'ון בי וולר ויש שטענו שהשתתפותו בלינץ', גם אם "רק" כצופה סייעה לבחירתו במרוץ לסנאט.

לו היתה לבנה, יש להניח כי דבר לא היה קורה לה, כבודה של אישה לבנה לא היה דבר של מה בכך בארה"ב של המאה ה-19. במרבית הכתבות הזכירו את יופיה, בלא מעט מהן ניסו לרמוז על "פריצות", אם כי כולם הסכימו כי דמה הכתים את ימי ההיסטוריה הראשונים של קליפורניה.

סיפוריים מקומיים על הרוח שלה שרודפת את גשר ג'רזי המשיכו לחיות אחריה, אך שמה כמעט לא מוזכר בהיסטוריה. היא היתה אישה ועוד ממוצא מקסיקני, מול טביעת האצבעות של ההיסטוריה הפטריארכלית לא נותר לה אלא להישכח, אלא אם כן יהיו אנשים שימשיכו להזכיר את הלינץ' הנוראי של האישה היחידה שהוצאה להורג בקליפורניה על לא עוול בכפה, רק משום שנולדה לגזע ולמין הלא נכון בהיסטוריה שנכתבת בהתאם לנרטיב של גבר לבן. זה סיפור שאסור היה לו לקרות, אך מרגע שקרה את העוול היה צריך לחשוף ולתקן, אבל יש להניח שכמעט אף אחד לא שמע עליה. זה בדיוק מה שקורה שמשתרשת הפרקטיקה של הם ואנחנו, העוול נגרר גם להיסטוריה ששוכחת את ה"הם" כש"אנחנו" משכתבים את ההיסטוריה. תיקון העוול מתחיל בהבנה שאין הם ואנחנו, יש בני אדם.

אחרי הלינץ' שלה, פרידריק דאגלס אמר כי יש להני שלו היתה לבנה, התנהגותה היתה זוכה לשבחים והיא לא היתה נתלית בגללה. אמר וצדק.

מילא לא לשלום, אבל לא לדמוקרטיה יפרק את את ישראל מבפנים

אי ההבנה של בצלאל "יש לי חמישה ילדים ואף אחד לא עני" סמוטריץ' בהסתברות מעידה על בעייתיות בהבנת ההגיון של הדברים ואין זו הפעם הראשונה. לכן, אין סיבה לתמוה על הסתירה הפנימית בטורו ב"בשבע" בו הוא מסביר כי תג מחיר אינו טרור, וכן שטרור יהודי לא טרור כי אסור לנו להילחם בעצמנו. זאת אומרת הרי אין כיבוש, לא מוזרם כסף להתנחלויות, אין עם פלסטיני, ובתוך המציאות האלטרנטיבית של סמוטריץ' גם אין טרור יהודי. סה"כ הגיוני.

מילא שסמוטריץ' אינו מבין בהסתברות, מסתבר שהוא גם לא ממש חזק באוצר מילים. מבחינת סמוטריץ' טרור הוא פעולה של אויב המכוונת נגדך. הגדרה מעט חסרה אם מותר לציין, ולו משום שטרור הוא בראש ובראשונה מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים. לו סמוטריץ' היה טוען שהפלסטינים אינם אזרחים כי אין עם כזה והם לא אזרחי מדינה עוד איכשהו היה לזה הגיון פנימי, סמוטריצ'י משהו אבל לפחות עקבי.

ההסבר של סמוטריץ' בנוגע לאלימות שיוצאת מתוך ציבור המתנחלים היא אירוניה לא מודעת שכותבת את עצמה: "כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כטרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ". מתפוצץ אגב זה מילה קצת מכובסת לרצח משפחה, לפחות בעיניי. טיעון כזה על הציבור הפלסטיני לא תופס בלקסיקון של סמוטריץ' למרות שהוא מתאים לפלסטינים הרבה יותר מאשר למתנחלים. 

ציבור המתנחלים לא נדחק לקיר ולא מודר - הוא מיוצג בכנסת לפחות ע"י שמונת המנדטים של הבית היהודי ומקבל מקום של כבוד גם בממשלה. אני לא יודעת מי מתייחס לציבור המתנחלים כאל טרוריסטים אבל זו בוודאי גוזמה מניפולטיבית והיא אינה המגמה השלטת בציבור, להפך הניסיון הממלכתי מבוסס על הצגת תאי הטרור היהודיים כעשבים שוטים, משהו ספוראדי וממוקד בשוליים של ציבור המתנחלים, גם אם זה לא בהכרח נכון. דווקא משפטים כמו של סמוטריץ' עשויים לגרום לתהיה האם אלה רק באמת עשבים שוטים. יתרה, הפלטפורמה בה כתב סמוטריץ' מעידה שהדיון איך להתייחס לחשודים הוא רחב הרבה יותר בקרב הציבור היהודי-לאומני מאשר בשאר הציבור כי הם עצמם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג - אם להוקיע או להכיל.

לגבי רמיסת הזכויות? ובכן בוקר טוב אליהו, כלומר בצלאל. אתה מוזמן אחר כבוד להצטרף לכל עמותות זכויות האדם בישראל שטוענות כבר מזמן לאי חוקיותם של מעצרים מנהליים, חקירות, מניעת עורך דין ועוד כהנה וכהנה. אותן עמותות שטוענות שדפוסי הפעולה האלה, אם הם מקובלים כלפי אוכלוסיה מסויימת, יורחבו בסופו של דבר גם כלפי אוכלוסיות אחרות. מדהים איך שגלגל מסתובב לו.

סמוטריץ' הרחיק לכת כנראה אפילו בשביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט שמיהר לצייץ, בכל זאת כדור בין העיניים שמור לנתניהו לא לסמוטריצ'ים מתקומה, שזריקת בקבוק תבערה היא טרור. אבל העניין הוא שיש צורך אמיתי להתייחס לנושאים שמעלה סמוטריץ', הם דוגמא מצויינת לבעיות הפנימיות הדמוקרטיות של ישראל. סמוטריץ' כמייצג פרשנות ישראלית מאוד מסוכנת הוא לא היחיד, יש עוד רבים כמוהו. הם תולדה של כיבוש ופגיעה בקבוצת אוכלוסיה אחרת, כמו גם של חינוך המעלה את היהודים על נס קדושה ללא שיפוטיות והם גם תולדה של 7 שנות נתניהו. 

תכף 7 שנים של שלטון נתניהו ומה קורה בישראל? דעות כמו של גופשטיין והצל הן חלק מהנוף האנושי הלגיטימי, וידוא הריגה של ילדה בת 14 עם מספריים זה סנאף איכותי שווה לכל נפש, בית המשפט העליון הוא בניין שיש להרוס על יושביו, פיגוע מצדיק לינץ', שמאלנים הם בוגדים, שראש הממשלה יכול להיפגש עם גזענים אם במקרה הם מועמדים לנשיאות בארה"ב, שהכנסת לא אמורה לפקח על פעילות הממשלה אלא רק לאשר אותה, שמעצרים מנהליים זה מקובל, שאפשר למנוע זכויות של חשוד, שזכויות אדם לא עומדות במבחן הביטחון, שטרור יהודי הוא לא טרור ושמסע הפחדה הוא מדיניות מקובלת כי עם הנצח לא מפחד. 7 שנים של סאדו מזוכיזם מהסוג הטהור. סמוטריץ' ודומיו הם התוצאה, ודומה שמספרם בתוך האוכלוסיה רק הולך וגדל. אם בעינייני הסתברות עסקינן, הרי שזו הסתברות מדאיגה.

אפשר לבטל את דבריו של סמוטריץ' או לסמן אותם כעוד שוליים, ממש כמו שמסומן הטרור היהודי, אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא לא רק בתאי טרור יהודיים רצחניים שמאמינים שהם עושים את דבר האלוהים, הבעיה היא באנשים שמחזיקים בדעות נבערות כמו של סמוטריץ' ורואים במדינה דתית יהודית ולא בהכרח דמוקרטית את מהות הכל. המאבק בזה אינו נחלתו של השמאל, הוא צריך להיות מאבקם של כל האזרחים שמאמינים בדמוקרטיה ומבינים שללא בסיס דמוקרטי, שום מדינה יהודית לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מילא שמחנה הימין זנח את "לא לשלום" העובדה הוא זנח את "כן לדמוקרטיה" היא הרבה יותר ממדאיגה וזה לא בשוליים הסהרוריים של המדינה, זה מתחיל כבר בראש. 

שתיקה. שתיקה היא גם הסכמה לקיומו של הרוע

הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.

היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב. 

עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם. 

זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.

אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.

אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר. 

אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר. 

היהפוך נמר חברבורותיו ונתניהו מנטרותיו?

הייתי רוצה להגיד שרצח עלי דוואבשה ישנה משהו, אבל יש לי תחושה שהוא לא. האנשים שהתניעו את כל המהלך הזה אולי יישירו מבט למראה היום אבל הם לא יראו כיצד הם קשורים לרצח של עלי בשישי לפנות בוקר. הלא רוצחים אלה רק "עשבים שוטים" שאולי הגדילו לצמוח ואולי חרגו ממסלולם, אבל הם חריגים, קיצונים, מסוכנים. הם. זה תמיד הם. במציאות הישראלית אנחנו הם חזק יותר מכל "הם" אפשרי ויש הרבה וה"אנחנו" הזה, ממש לא אוהב להסתכל בראי. העניין הוא שהאוירה הציבורית מאפשרת לרצח כזה להתרחש, לא כי הוא מקובל חלילה ולא כי הפך לנורמטיבי, מי שהביא אותנו למקום הזה הוא תולדה של גורמים רבים והמנגנון היחיד שלמעשה משאיר את הרצח הזה ב"שוליים הסהרוריים" כפי שנהוג לקרוא להם, גם אם אינם כאלה ונציגיהם יושבים בכנסת, הוא סייגים מוסריים אישיים ופרטניים.

זה עשב שוטה והוא נוטה להתפשט

האמירות המזועזעות של נתניהו והמאמצים עליהם הוא מדבר, הוא מתכוון למה שהוא אומר למרות שהכתובת נכתבה על הקיר במשמרת שלו. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן - המאמצים כרגע מתמקדים ב"הרגעת" את האוירה ותפיסת הרוצחים מהטעם הפשוט - התקוממות בשטחים ישראל תוכל לרסן - כבר ראינו את זה בעבר, אם לא בנוהל שגרה או בנוהל חירום אז בנוהל מלחמה. מה ישראל לא תוכל לרסן? האמת העצובה היא שישראל לא תוכל לרסן עוד קבוצות טרור מבית היוצר של ההתנחלויות. עוד התארגנויות קטנות פרי יוזמה של כאלה שבטוחים ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו". 

לא רוצה לומר שעברנו את נקודת האל חזור כי אז אין לי מה לעשות בארץ הזאת ועובדה שאני כאן ומגדלת את ילדיי כאן כדי שגם הם ימשיכו לחיות כאן. אבל רצח עלי דוואבשה והפציעה האנושה של בני משפחתו שנלחמים על חייהם שכבר לעולם לא יהיו מה שהם יכלו להיות, הוא נקודת ציון מחרידה שהייתי רוצה שתטלטל את כולנו. אלא שגם חשבתי כך עם כל ילד שנהרג בצוק איתן, כל אישה, כל גבר זקן וכל חף מפשע אחר שקיבלו את השם המכובס "בלתי מעורב", וחשבתי כך כאשר נרצח מוחמד אבו חדיר, וחשבתי כך כשמח"ט בנימין ירה בגב של נער שיידה עליו אבנים. אבל כל פעם שחשבתי כך והעזתי גם לומר זאת בקול רם בעיקר שמעתי שאני בוגדת, שמקומי לא כאן. 

אילוסטרציה

אם יש משהו שלקחתי ברצינות מהאיומים שקיבלתי בעקבות הדברים האלה הוא שמקומי כאן. גם אם זה אומר להיות האחרונה שתשאר כדי להגיד את זה. היסטורית אנחנו נוטים לשאול "איפה היה העולם?" איפה אתם הייתם לפני שמוחמד אבו חדיר נרצח? כשעלי דוואבשה נרצח? לפני שדם פלסטיני הפך הפקר. האם אותם אנשים שקראו לאורנה בנאי בוגדת כי היא עמדה לזכר ארבעה ילדים שנהרגו בהפצצת צה"ל בחוף הים גם מזועזעים מרצח עלי דוואבשה? כלומר כשזה צה"ל זה בסדר אבל כשזה כנופיית מתנחלים זה לא בסדר? כי אין הרבה הבדל בין רצח ילד בן 18 חודשים ובין חבורת מתנחלים ש"רק" מכה מכות רצח נער פלסטיני או מח"ט שיורה בגב של נער שאכן פשע ויידה אבנים ועדיין לא הגיע לו למות. בין כל אלה יש קו אחד - קו קהות החושים, זוית הטיית המוסר. 

היד שזרקה את בקבוק התבערה הזה שייכת ככל הנראה לגוף שחובש כיפה. אני לא אומרת את זה כדי להצביע על ציבור שלם, אלא כי חבישת הכיפה אמורה להעיד על יראה מהאל. אם חמשת חומשי התורה הם דברי אלוהים חיים (בהנחה זה נכון, אם כי אפילו ספר דברים מעיד על עצמו שהוא ספר הזכרונות של משה), הרי ש"לא תרצח" הוא דבר אלוהים חיים. לא ישי שליסל ולא כנופיית הרוצחים בדומא נטו לזכור את זה כשיצאו למשימתם בלילה הנוראי הזה, ליל חמישי- בוקר שישי, ט"ו באב למניין הספירה היהודית. ואיזה לילה של אהבת אדם זה היה. אבל היד ששלחה אותם היא יד ה"מנהיגים" שלנו, הם הכשירו את האוירה בדיוק לזה, אלא שאפילו הם לא פיללו שזו תהיה התוצאה. 

האווירה במציאות הישראלית הפכה את הפלסטינים לשלוחי שטן, זה מתחיל בנתניהו שפורט על הנימים היהודיים ובמנטרה הקבועה שלו שאין פרטנר, זה ממשיך בבנט "עם אינו כובש בארצו", וזה לא עוצר לא בינון מגל, לא באיילת שקד, לא בבצלצאל סמוטריץ', לא בשרון גל, לא באביגדור ליברמן. מי שמחד מפעיל אופציה צבאית כל אימת שהוא ממציא סיבה ומאידך טוען שאין מקום למשא ומתן דוחק את התודעה הישראלית הציבורית לפינה. אף אחד לא שואל לתוכנית מדינית כי תוכנית מדינית היא הפחדת הציבור עד דק. התכנסות של ציבור מבוהל מסביב לדגל, מגבירה את הלאומנות, מפחיתה ביקורת ציבורת, מבטלת את הצורך בספק ומביאה להתפרצויות אלימות. 

אני לא רואה איך מה שנקרא כרגע "מנהיגות" יכול הוביל אותנו למקום אחר - היהפוך נמר חברתבורותיו ונתניהו מנטרותיו? אני לא רואה את זה קורה. הרטוריקה הזו כבר תפסה תאוצה וצריך כוח עצום כדי להפסיק את מרוצתה האנרציונית לעבר התפרצויות נוספות כאלה. זה אנחנו שצריכים להפסיק את זה. שום מנהיג באופק לא מתכוון לייצר רפורמה כמו שהמדינה הזו צריכה, למרות שכולם מציינים ובצדק שיש נשיא בירושלים. יש כאן מילכוד - המנהיגות הנוכחית לא תביא לשינוי, מי שצריך להניע שינוי זה אנחנו, מלמטה צריכה לבוא הקריאה לסרב להיות אויבים. אפשר לחיות במדינת ישראל, צריך לחיות במדינת ישראל - לחיות לא למות. 

החיים והמוות בידי הלשון, הרטוריקה היא הכלי החזק ביותר של הפוליטיקאים. הרטוריקה של השנים האחרונות הביאה אותנו לכאן, זה השיח הציבורי אלה המילים שנמזגות אל השיח ונמהלות בתודעה הציבורית. כשראש ממשלה, שרים וחברי כנסת מטפטפים לכלי הזה רעל יש לכך השלכות. המציאות העגומה הזו התפוצצה שוב בשישי בבוקר. מישהו צריך להפסיק את זה. אין לי ספק שפיתרון מדיני יכול לבוא גם מהימין, העדר הפיתרון והבחירה, הלכה למעשה, של מדיניות נתניהו במבצעים ומלחמות מביאה אותנו לעבר שבר חברתי פנימי. זה כבר מזמן לא עניין של ימין ושמאל זה עניין של דמוקרטיה מתפרקת וחלק מזה זה הכיבוש שלא מסתיים. זה הזמן של כולנו ימין ושמאל לדרוש פיתרון - פיתרון מדיני וחברתי. כי כששיקול הביטחון הופך למהות הכל בסופו של דבר הוא נוטה לפרק את כל שאר הדברים בדרך. הביטחון שלנו להיות האמצעי שמשאיר אותנו כאן ומבטיח חיים של שלום, כשהוא הופך להיות מטרה קיומית זה משחק על חבית נפץ.

ביום שישי בבוקר כשעלי דוואבשה נשרף למוות נשרף עוד חלק בעלה התאנה שאנו קוראים לו המוסר הישראלי. הוא התאפשר כי אנחנו מאפשרים כי אנחנו חיים ליד הכיבוש יומיום וחושבים שהוא לא נוגע לנו. סארטר אמר הרשע הוא התוצר של יכולתו של האדם להפוך לערטילאי את מה שהוא מוחשי. יש כיבוש, יש פלסטינים - עם זה בדיוק אנחנו צריכים להתמודד ובדרכים אחרות, טוב בעצם כרגע לא מוצעת לנו שום דרך. הרי לכם התוצאות

חוט השני ומבוך המינוטאור

ללכת לישון עם פשע שנאה ולקום עם פשע שנאה אחר, להבין את ההבדל העצום בין שני הפשעים ואת הדימיון הכבד שבכל זאת שניהם נושאים. הייתי רוצה פשוט לבכות ולהעביר את העצב, אלא שהעצב במקרה הזה, שלא עוזב לרגע הוא לא הנקודה. פשע השנאה של אתמול בלילה הוא כרוניקה של טמטום כתובה בדם וידועה מראש. כל מי שקצת ראה סדרות חוק אמריקאיות יודע שזה א"ב לא לשחרר אסיר שניה לפני אירוע שעשוי לגרום לו לפעול בשנית. כל מי שיש לו קצת היגיון היה יודע שכדאי ורצוי לייצר מספר תוכניות חלופיות כדי לדאוג שאם קיים סיכוי שהפושע יגיע שוב לזירת האירוע המשטרה צריכה להיות מוכנה. אבל זה לא קרה. 4 פצועים במצב קשה בבית החולים שערי צדק יעידו על זה. הסיפור האמיתי פה הוא אוזלת ידה של המשטרה. אבל לא רק.

ישי שליסל הוא מפגע בודד כמו שרוני דניאל אוהב לומר בידענות בכל פעם שנפתח אצלנו אולפן פתוח לאירוע מתגלגל, הוא לא נשלח והוא פעל על דעת עצמו. אבל במקום שבו הוא חי, גם אם לפעולות שלו אין לגיטימציה, לדעות שלו יש. ואת הדעות האלה במידה רבה אנחנו מממנים הודות לשילוב של דת ומדינה. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה כמה שאנחנו רוצים, אך כדי להיות דמוקרטיה אמיתית אנחנו צריכים לחנך לסבלנות להדגים אותה ובמסגרת הזו לנתק את הקשרים הפוליטיים בין דת ומדינה. ישראל לנצח תישאר מדינה יהודית, היא הוקמה כבית יהודי, יהדותה מעוגנת ושזורה בשורשיה ויסודותיה, אסור לזה למנוע מישראל להיות מדינה דמוקרטית כפי שראוי היה שתהיה. כל דקירה אתמול שדקר שליסל, שליח מטעם עצמו, מנקבת את ההכלאה הזו של יהודית ודמוקרטית. חוקי המשחק צריכים להיות ברורים - קודם כל דמוקרטית.

אני לא אדבר על ציווי לא תרצח, אני לא אדבר על כל המקיים נפש אחת בישראל, אלה דברים שעדיין רובנו הגדול מסכים איתם. פשעי שנאה כאלה נגד קהילת הלהט"ב נמצאים בכל מקום. הם אכן לרוב מתובלים בצדקנות דתית כזאת או אחרת. אבל העניין הוא לא רק במלחמת החורמה שצריכה להתנהל נגד דעות חשוכות שכאלה, העניין הוא דווקא שוב בלקח. כאשר החברה מקבלת או לא מקבלת נורמה מסויימת נוצר תהליך של עידון, אבולוציה של ערכים אם תרצו, היא יכולה לפעול לטובה וכמובן שגם לרעה. מה שמוביל אדם כמו ישי שליסל לבצע את מה שהוא עשה זה האמונה באמת הבלתי מתפשרת שלו. חוסר היכולת לראות שאפשר גם אחרת. כמו שאתם יכולים לראות את זה במקרה הזה, אתם צריכים לראות את זה גם במקומות אחרים. כן, גם בסכסוך הישראלי פלסטיני, לכן קריאות ה"אין כיבוש" ו"אין פלסטינים" משולות בעיני לקריאות "אסורה התועבה" כי הן אבסולוטיות וברגע שמשהו הוא אבסולוטי יש בו מן הסכנה.

בכל מקום בו דת מונותאיסטית מעורבת יש המון שנאה והמון בורות, זה ידוע וזה בולט אם פה בישראל, אם בג'בהה נוסראת ואם בארה"ב ואני לא משווה. דת היא גורם מאחד וגם גורם משניא, אלה שני הצדדים של אותו מטבע. כמו כל אידיאולוגיה מקיפה הכוללת את כל תחומי החיים, היא מושתת לא רק על אלמנטים יפים אלא גם על אלמנטים של ייחוד והבדלה של הקהילה הדתית או האידיאולוגית מול קהילות מתחרות אחרות. כאשר אדם חי באמונה שרק מה שהוא דוגל בו הוא אמת ואין אחרת, את מה שמטיל ספק יש להעלים. לא לבחון, לא להטיל ספק - להעלים. כל ספק קטן שבקלים פורם מעט מהאמונה ולכן מן הראוי שלא יהיה. גוף של אישה עשוי לפתות? נכסה אותן. קול של אישה? לא נקשיב לו. השיטה היא שיטת האלימינציה דה פקטו. לכן יהיו כאלה שיחשבו שלעצור "מצעד תועבה" זו חובה אלוהית. אגב, מאותה הסיבה גם אין כיבוש ואין פלסטינים. זה לא מפתיע. זה קורה בכל מקום. 

הקו של איפה זה הגיוני ואיפה זה לא הוא קו שנמתח באופן אינדיבידואלי, אבל יש לו כמובן גם פן חברתי. ככל שאדם יהיה בתוך חברה הומוגנית יותר, כך הוא יהיה משוכנע יותר בצדקת הרעיונות שהוא מחזיק. לא סתם ישנם ניסיונות להשתיק אידיאולוגיות מסוימות, ההחלטה על הגבולות היא תמיד מוטה. כדי להתמודד עם המנגנון האנושי הזה, ניסתה האנושות לאורך שנותיה למצוא דרכים להביא מצד אחד ערכים מוסריים לקדמת הבמה ומאידך לייצר משטר וממשל שיהיו לו את הכלים להביא לטוב חברתי. הרעיון של דמוקרטיה לא דתית המאפשרת מחד פלורליזם ומאידך קובעת את גבולות הפגיעה היה אמור להיות אידיאלי. אלא שלתוך הכלי האובייקטיבי הזה אנחנו יוצקים תוכן שהופך את הדמוקרטיה למשנית. כשבישראל 2015 חשובה יותר אדמה מחיי אדם, הבטחה אלוהית מחיים נורמליים, יהדות על פני אנושיות, ניתן לומר די בוודאות שבישראל השיקול הבטחוני מכפיף הכל ושיקולי יהדות גוברים על דמוקרטיה ובהסתכלות רחבה שום דבר טוב לא יצא מזה.

וככה מתעוררים לבוקר בו עלי סעיד דוואבשה, פעוט בן 18 חודשים, נרצח כי הוא פלסטיני, שבו אתה מבין שיש אנשים, שהם רק קומץ, שנטילת חיי אדם מבחינתם היא מצווה. אם אין כיבוש, אין פלסטינים, האם בקבוק תבערה שנזרק על בית של פלסטינים פצע 3 והרג פעוט בכלל נזרק? בנט, שקד, יוגב, מגל, יעלון או נתניהו, יכולים להתייחס בחומרה ולומר ש"זו לא דרכנו", אבל הם לא יפסיקו להצביע על מחנה השמאל כבוגדים ועל הפלסטינים כתת אדם, אם בכלל. אם צריך להפגין למשהו נאמנות זה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות  לחיים במדינה הזאת בבוקר הזה משולה לתכריך לבן על גופתו של פעוט בן 18 חודשים. 

האוירה של העדר הטלת הספק היא שמביאה אותנו למקום בו אנו עומדים. כדי לצאת מהמבוך של המינוטאור, אריאדנה נתנה לתזאוס חוט שני שינחה את דרכו החוצה. אי הטלת הספק הוא חוט השני שנשזר והולך בהיסטוריה שלנו והחוט כבר מאיים להיקרע.

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

לא "שובו בנים" אלא "כנסו בהם" - נוהל כביסה וייבוש בצל

שנה עברה מאז החטיפה והרצח של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל ז"ל, שלושת הנערים שהמדינה במשך 18 ימים נתנה למשפחותיהם, כמו גם למרבית אזרחיה, את התחושה כי עוד יש סיכוי שהם בחיים. מקריאה מעמיקה של החומרים שהתפרסמו לאורך השנה הזו כולל כתבת התחקיר בהארץ בסוף השבוע אי אפשר שלא להבחין בשימוש לצרכים פוליטיים שנעשה בחטיפה. נראה ש24 שעות אחרי שכוחות הביטחון החליטו לקחת את החטיפה ברצינות, שזה למעשה כ- 9 שעות לאחר החטיפה, כבר הסתמן באופן די ברור כי הנערים אינם בחיים ועם כל שעה שחלפה ההנחנ הזו התחזקה. על מחדל החטיפה והטיפול בחטיפה על ידי כוחות הביטחון אין לי מה להוסיף, אולם המחדל שלנו כאזרחים בתפיסת המצב יש לי הרבה מה להגיד.

כשלפני שנה כתבתי בבלוג הזה שנדמה שכל מבצע "שובו בנים" הוא כסות למבצע רחב היקף בגדה שאינו קשור לחטיפה, חטפתי על הראש. הסבירו לי שזו בגידה מפורשת, שאני קרת לב כי חייבים למצוא את הנערים. כששאלתי למה פעולות צה"ל נעשות במקומות מרוחקים מאוד מהמקום בו נמצאה המכונית השרופה, הסבירו לי שזה כי יכול להיות שהעבירו אותם. כשציינתי שיש קושי להעביר כי יש סגר, הסבירו לי שלפלסטינים יש דרכים. כשאמרתי שפעולת צה"ל לא מותירה ברירה לחוטפים אלא לרצוח אותם אם עודם בחיים, הסבירו לי שאין ברירה אחרת. כל שאלה ששאלתי נענתה בהסבר שאני לא מבינה. בסופו של דבר, מי שלא רוצה לשמוע את השאלות האלה מוכר לעצמו את ההסבר שאני שמאלנית, אם כי תהרגו אותי אם אני מבינה מה לא לגיטימי בשאלות האלה. כלומר, אני מבינה - הן מעוררות צורך לחשוב ועדיף כנראה שלא. 

לפי הכתבה בהארץ, עולה בין 36 ל- 48 שעות אחרי החטיפה היינו עד מקסימום ה- 14 ליוני, צה"ל החל בחיפושים אחר מקום קבורת הגופות, זאת אומרת כבר היה ברור שהם אינם, אם עוד היה שביב של תקווה בהתחלה או צורך בנקיטת משנה זהירות הרי שהוא נגוז עד בערך לצהרי ה- 14 ביוני. לא אולי בחיים, אינם בחיים. אגב בחדשות זה לא דווח כך, אבל זה מתחיל לעבור כשמועה בציבור. אם כך, למה להרוס בתי ספר, חנויות, בתים פרטיים? לערוך חיפושים בכל רחבי הגדה? למה לאסור מאות גברים? סגר אפשר להסביר, מניעת כניסה של פלסטינים , גם בעלי היתר, עוד נניח שאפשר להסביר, אבל איך מסבירים את כל שאר פעולות צה"ל שכללו גם מותם של אזרחים תמימים בהם נשים?

שימו לב לרדיוס של החיפושים אחר הגופות, בעוד פעולות צה"ל הנרחבות הן בגדה כולה. רואים את זה מצוין במפה של הארץ (שאני די בטוחה אני לא יכולה להשתמש בה כאן מפאת זכויות יוצרים), שטח החיפושים של צה"ל הוא כעשירית משטח הגדה ועדיין פעולות צה"ל היו לאורכה ולרוחבה. אני רק יכולה לשער שגם מבחינת סדר הכוחות, יותר כוחות הושקעו בשאר הפעילויות מאשר בחיפוש. אחרת, אגב אולי היו מוצאים את המשקפיים של אייל יפרח ז"ל או עט הפארקר של אחד משלושתם מהר יותר, לא שלצערנו זה היה משנה. 

אם פעולת צה"ל היתה אכן מתמקדת במשרדי החמאס עוד אפשר היה להבין את זה, למרות שההנחה היתה שזו חוליה שפועלת עצמאית, אבל היתה כאן ענישה קולקטיבית. מיותר לציין שסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית אוסר על ענישה קולקטיבית, יותר מזה הוא מציין מפורשות שאין להעניש אדם על עבירה שלא ביצע. השימוש בענישה קולקטיבית, בלתי מוסרי ככל שיהיה, נעשה לעיתים על ידי מדינות כאשר אין מידע לגבי מי ביצע את המעשה (ואין בך משום הצדקה שלי למעשה הזה), אולם בעוד שהיה לצה"ל ברור כי זו היתה חוליה של החמאס, חיילי צה"ל פעלו בגדה ללא הבחנה. וזאת מבלי לדבר על העינויים בחדרי החקירות בשב"כ שאגב כנראה לא הועילו בכלום. 

עזבו את אזלת היד שמתגלה כאן במדינה שמתגאה בשירותי הביטחון שלה, זה עניין לאחרים.אבל ברור שלראש הממשלה היה את כל המידע, סובבו אותו עבורנו כדי שלא נשאל שאלות. צה"ל הוציא תוכניות מגירה שרק חיכו להזדמנות להוציא אותן לפועל. זה לא הניב כלום מלבד פגיעה אמיתית באוכלוסיה הפלסטינית בגדה והכשיר את הללבות בתוך ישראל לקראת המהלך הבא בעזה. תגידו מה שתגידו, אבל עשו לנו "לכשכש בכלב" קלאסי. שנה אחרי ואין שום דרך להכחיש את זה אלא אם כן אתה חי בהכחשה. 

החטיפה והרצח הם טרגדיה אמיתית וכואבת שלא יהיה כל ספק. כמה נורא שהם מהווים עוד הוכחה שלראש הממשלה הנוכחי המתים נספרים רק כדי לשרת את מטרות. שנה אחרי וראש הממשלה לא סופר לא את נפתלי פרנקל, לא את גיל-עד שער ולא את אייל יפרח ז"ל, גם לא את 66 שמות חללי צה"ל או ששת האזרחים שמצאו את מותם במלחמת "צוק איתן" (מבצעון, בקטנה, קליל כמו עצירה בדיוטי), שהיתה עוד שיעור בסיבון דעת הקהל. אבל חופשי, בואו לא נסתכל, לא נשפוט, לא נפקפק, נמשיך לפטם את התודעה בשקרים, זה עובד מצוין עד עכשיו, לא? ואחר כך נתלונן על המבצע הבא, אין דבר בסופו תהינה עוד בחירות ואולי הפעם תתנו לו יותר מנדטים בסך הכל הוא מוכיח את עצמו בכל המישורים, מה לא?

העצרת - באנו להזדכך ויצאנו זחוחים

פנדורה משחררת את
התקווה מהתיבה

אתמול התקיימה עצרת בכיכר רבין, 19 שנים. לא הייתי בעצרת, גם לא התכוונתי להגיע. באקט פולני משהו אישרתי את ההגעה שלי בעמוד האירוע בפייסבוק כי בכל זאת המחנאים שמים אותי במחנה הזה. מה יצא לי מזה? כמה שבועות טובים של הצפת התראות יומיומית. מבחינתי השיא היה אתמול כשאחרי העצרת העלו מנהלי הדף פוסט ובו הסיכום "החזרנו את התקווה". נו באמת, את התקווה שיחררה פנדורה כבר לפני שנים. העצרת הזו לא החזירה שום תקווה, היא הוציאה לרחוב את החשודים המידיים, מה שכל כך אוהבים לקרוא לו השמאל הציוני. 

אני את שלי חתכתי

יש לי המון סיבות בגללן לא הגעתי אתמול לעצרת, כמו העצרת שאחרי המלחמה היא נראתה לי מיותרת והשתתפותי לא נתפסה כחשובה. לא נראה לי נכון לצאת לרחובות אני זוכרת את רבין, מעולם לא שכחתי אותו. זוכרת את רגעיו הפחות טובים, כמו גם את רגעיו הטובים. שנים כסטודנטית עיטר את חדר השינה שלי חצי פוסטר טרטקובר (את החלק האדום עם הפרצוף של נתניהו הורדתי, לראות אותו מול הפרצוף כל יום נראה לי כמו התענות מיותרת של הנפש). זה לא רק ההיכרות האישית והעבודה המשותפת, רצח רבין לעולם יהווה רגע של משבר בחיי האישיים, אני לא מתכוונת להתנצל על זה רק בגלל שזה אותו איש שקרא לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים או קרא ליורדים נפולת של נמושות. רבין היה איש גדול וכמו כולנו הוא עשה טעויות. רק כשמנהיג עושה טעויות הן הרבה יותר גדולות.

רבין האדם היה איש יוצא דופן, רבין המנהיג חסר כבר שנים (במאמר מוסגר כתבתי עליו הרבה פעמים, לדוגמא כאן). נוכחותו חסרה אתמול הרבה יותר כשעלו נואמים אחד אחרי השני והתחננו בפני נתניהו שיביא שלום. כמה חוסר תועלת. אם העצרת לזכר רבין היא עצרת לזכרו זה דבר אחד, אם היא עצרת לשינוי פוליטי אז תכנסו באמאמא של המדיניות הזו שאנו עדים לה היום והיא נקראת מדיניות בהיעדר מילה אחרת להנהגת אוזלת היד הנוכחית ותקראו לאנשים לצאת לרחובות ולשנות. סתם להתפלש בדמעות שנתיות ולהתרפס בפני נתניהו, בשביל זה אין שום צורך לצאת מהבית. 

העצרת אתמול לא הביאה שום בשורה, האנשים שארגנו אותה לא מביאים שום בשורה ויתרה הם מנכסים לעצמם את מורשת רבין ומדירים מהקהל אחרים שגם להם נרצח ראש ממשלה. אם העניין הוא זיכרון, אז בואו נדבר זכרונות, אם העניין הוא לשנות משהו בהווי הפוליטי העכשווי אז עצרת פעם בשנה זה סתם רחצה בנהר הקתרזיס כדי להבטיח לנתניהו עוד שנה של שקט.זה כמו אדם שמשתתף בסדנת ניקוי רעלים פעם בשנה ובדרך הביתה כבר קופץ למקדונלדס. מרבית האנשים שבאו אתמול לעצרת באו להזדכך ויצאו זחוחים, הם את שלהם עשו עד לשנה הבאה.

לא הייתי בעצרת אתמול, לא אהיה גם בעצרת בשנה הבאה, את רבין אני זוכרת כל יום, את המדינה אני מבכה כל השנה. זה לא עוזר לשבת מאחורי מקלדת ולכתוב את זה, אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולא בתאריך מסויים. לצאת לרחובות עד שמשהו פה ישתנה. ואם לא יוצאים, אז בבית נוח יותר לבכות ואפשר להוציא גלידה מהפריזר, אבל תעשו לי טובה ב- 4 בנובמבר לפחות בלי גלידת פיסטוק. 

אין קשר בין הכושר הגופני שלי לחוסן הלאומי (טוב לבד מהפוסט הזה)

אל תשפטו,
זה כנראה משהו שהולך איתי המילדות

בקיץ הזה היתה מלחמה שהבהירה לי המון דברים ועשתה לי בעיקר רע ואני מרשה לעצמי לפסוח על סיכום העניינים כי לכתוב עכשיו יהיה כמו לקלף פצע מגליד או לגרד עקיצה ואין באמת טעם לעורר מחדש את מה שלאט אני מצליחה להשקיט. בטח במקרה כזה שלעורר את זה שוב זה לעורר הרבה מאוד מתים. סליחה. 

לא להשקיט כי זה לא אקטואלי, אלא להשקיט כי זה משתלט לי על החיים הפרטיים וזה הדבר הכי הטוב שיש לי. וברור שדווקא בגלל זה אני צריכה להמשיך, כי זה שלא מדברים על גזענות לא אומר שהיא לא מפעפעת מתחת לפני השטח וקונה עוד אחיזה, וזה שמדברים על כירסום יסודות הדמוקרטיה לא אומר שתוך כדי אנחנו לא ממשיכים לעודד את הכירסום.

וברור שאסור לשתוק עכשיו, אחרי 67 חללי צה"ל, ילד קטן ו-4 אזרחים הרוגים, או אחרי כ- 1500 הרוגים פלסטיניים ומעל עשרת אלפים פצועים שלא סללו עתיד חדש במותם אלא היו קורבן מיותר במסע שהחזיר אותנו למקום בו היינו באפריל רק בנקודת פתיחה פחות טובה. 90 משפחות נמחקו ממרשם האוכלוסין של עזה זה אמור לזעזע אבל זה כל כך הקיץ שעבר ופה כבר היו גשמים. וזה שיש מעצרים וירי חי בגדה זה כל כך כיבוש, אבל אין כיבוש אז אפשר להעלים עין. הרי, עם לא יכול להיות כובש בארצו, לא? כה אמר בנט ונתניהו החרה החזיק אחריו ופרופ' הילל וייס רק מחזק מאחור, תמיד צריך רוח גבית.

רחצה בנהר
זה לא עושה לי את זה

זהו, שאת זה לא מתחשק לי לפתוח כרגע, בעיקר כי אני אכעס על עצמי על השתיקה והלקאה עצמית אני יכולה לעשות גם בלי קהל. אגב קהל, מזכיר לי המון, ולא שאני חושבת שיגיע המון, אבל הערב יש עצרת לזכר יצחק רבין. מבחינתי ללכת היום לכיכר רבין זה לרחוץ במי הקתרזיס ואני כבר מזמן לא רוחצת בנהרות. תכל'ס זה לא יעשה כלום, אז תסלחו לי אם אעדר מהעצרת, לא שזה צריך להפריע למישהו. אין לי אשליות בקשר לרבין, אני זוכרת לו גם את רגעיו הפחות יפים ואני לא טובה בלהעריץ, ובכל זאת אני מתגעגעת אליו והרצח שלו לעולם יהווה עבורי רגע של משבר. אבל ללכת לכיכר הערב כדי לבכות ביחד, זה לא ממש מה שיעשה לי טוב כרגע. ללכת לשם רק יזכיר לי מה היינו צריכים לעשות, מה אני הייתי צריכה לעשות ואני לא. וכן, זה אולי לא שמאלני מספיק, אבל ברגעים אלה הייתי מוכרת כליה כדי שיהיה לנו מנהיג כמו רבין, אבל הכליה שלי לא ממש תועיל. 

מסתכלת לסכנה בעיניים ויוצאת לריצה
זה יוכיח את עצמו כשנצטרך לברוח

בכל מקרה לא לשם כך נתכנסנו ואני רואה שכרגיל הארכתי בדברים אחרים. לא ברור לי איך הגעתי למצב המדינה אם כל מה שרציתי לעשות זה בכלל להתלונן שהמלחמה הזו פגעה פגיעה אנושה בכושר שלי ובלוח הזמנים של האימונים. וכך מצאתי את עצמי אחרי החגים וכושרי אינו כשהיה. והנה לכם דוגמא מצויינת בהתמקדות בעיקר - כי הרי תכל'ס במישור הארצי אני לא באמת יכולה לשנות, אבל לחזור לכושר אני כן. בדרך זו, גבירותיי ורבותיי, אני מדגימה באופן אישי וחינני כיצד אנשים בוחרים להתעלם מהסכנה הקיומית שאופפת אותם ובמקום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם שוקעים בעצמם ובכך מעצימים את תהליך ההידרדרות. ועכשיו כשסיכמנו שאני עוד חוליה חלשה בשרשרת האזרחים שרק מדברים ולא עושים כלום, אפשר לחזור אלי ואל הכושר הגופני שלי. 

אז העניין הוא שמשלושה-ארבעה אימונים בשבוע עברתי לאחד, בממוצע כי היו שבועות בלי והיו שבועות עם שניים, ופתאום אימוני מדרגות החליפו את הריצה כי אם יש אזעקה אני אספיק לחזור וככה יצא שאני כבר לא רצה 10 ק"מ ב- 60 דקות וזה די חבל כי כבר נשאתי עיני לשלב הבא של האימונים. 

לא פשוט לחזור למשטר אימונים, אבל עוד הרבה יותר כואב להבין כמה הרבה הידרדרת. אבל אני לא ממש מסוג האנשים שיתנו לאכזבה לייאש אותם. לקחתי את עצמי בידיים בשבועיים האחרונים וחזרתי להתאמן. מכיון שלאימונים שלי יש בכל זאת אלמנט של זמן מוגבל אני פועלת עכשיו בשני מישורים - ריצות של 6-7 ק"מ של ניסיון להגביר את הקצב וריצות של מינימום 10 ק"מ שבהן כל מה שחשוב לי זה פשוט לרוץ עד הסוף בלי לשים לב לזמן הארוך מהרגיל שזה לוקח. לוקחת את זה לאט ובאיזי, קשובה לגוף ושמחה ועולצת על כל שניה שיורדת מהקצב. החזרה הזו לאימונים היא נדבך חשוב לחזרה לעצמי. לזמן של שקט שאין בו מחשבות גורליות וסבוכות, יש בו ריכוז אינסופי במאמץ הנפשי והפיזי וביופי של הדרך הפנימית הזו, אבל זה בעיקר כי הנוף במסלול שלי הוא לא משהו. במידה מסויימת, זה קצת כמו תהליך החשיבה והעיבוד בזמנן שינה, כי אני לא באמת חושבת על משהו מלבד המאמץ והעידוד האישי ועם זאת יש תחושה כאילו כל שאר הדברים הסתדרו קצת בראש תוך כדי האימון. 

אז אולי במישור הלאומי אני שותקת, אבל אני לא חושבת שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בכושר האישי שלי וטוב שכך. בכל מקרה, אם באמת נמצא את עצמנו במגמת בריחה, אי אפשר יהיה להגיד שלא התאמנתי, גם בזה יש סוג של התחברות עם המצב. המצב הזה של להיות כל כך מנותק, רק כדי לשרוד בתוך המציאות הכאוטית הזו שלא נראה שתצא מהפלונטר. ולשתוק. טוב בז'רגון הריצה יש את הפתגם הזה שאם אתה יכול לדבר כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק...  

נוט אינפרונט אוף זה צ'ילדרן - געגועי לליאורה מ"קרובים-קרובים" בעידן נציגות פיקוד העורף במשרד החינוך

ביום שני ב- 10:00 בבוקר, נערך תרגיל פיקוד העורף ומשרד החינוך. חייבת לומר שברגעים כאלה, הבחירה בחינוך ביתי עושה לי עוד יותר טוב על הלב, בעיקר כאשר בעת הצפירה אנחנו עושים את דרכנו לעוד מפגש מוצלח של "שומרי הגן" ביער. אני חושבת שכבר דיברתי על זה, אבל אני באמת ובתמים חושבת שהצורה שבה אנחנו חושפים את הילדים שלנו למציאות שלנו מעידה רבות על בעיית התפיסה שלנו. אין שום סיבה ללמד ילדי גן על חגי ישראל במתכונת הנלמדת היום (ואתמול ושלשום - די התקדמנו) - להפחיד אותם למוות וליצור הפרדה ברורה שלנו כ"עם נבחר" המובדל מכל הגויים. אתם יודעים על כל מה שנראה לנו כל כך טריוויאלי - על כמה שפרעה היה מרושע, או זוועות המן (מזל שאנחנו פוסחים - לפחות בחינוך הממלכתי - על הנקמה היהודית ה"מבודחת" שלא אחרה לבוא), את הפסיקה לחיים או למוות של אלוהים ביום כיפור, את מלחמות ישראל ביום הזיכרון ואת זוועות השואה ורדיפת היהודים ביום השואה, וכן גם את רצח רבין ורצח רחבעם זאבי. הדברים האלה נתפסים אחרת לגמרי אצל ילדים והפחדים שהם מעוררים לרוב הם לגמרי לא קטנים. בכלל לא ברור לי הצורך הזה לחנך את ילדינו דרך הספקטרום של תסביך הרדיפה שאנחנו לוקים בו. בשנה האחת והיחידה שהבכור היה בגן היה לי ויכוח על זה עם הגננת שחשבה שזה פשוט הכי הגיוני שהילדים יחשפו להכל ומה שיצא זה שהבכור בילה ימים רבים בבית וקיבל חופשה מרוכזת עוד לפני פסח ועד אחרי יום העצמאות.

לא אכחד ואומר שאין לי בעיה לגדל ילדים בבועה, לא חייבים להשמיד להם את תמימותה המבורכת של הילדות כי הם הולכים לגן והם צריכים לדעת איפה הם חיים. עוד נכונו להם שנים רבות ללמוד, לדעת, להבין ולהפנים בדרכם ואין שום סיבה בעולם לפרק אותם מילדותם בעודם ילדים.

אין שום סיבה שילד בגן יתחיל להבין את ממדי השואה, גם אנחנו כמבוגרים לא מסוגלים להבין ולא משנה כמה נעמיק את ידיעותינו בנושא. אין שום סיבה שהוא יבין שבני אדם נרצחים על ידי בני אדם, יהיו לו עוד שנים רבות להבין עד כמה בני אדם יכולים להיות מסוכנים. זו לא הכנה לחיים, זו דרך להנציח פחדים ולחצים, זו אינדוקטרינציה מיותרת לילדי הגן הרכים ואתם יודעים מה? גם לילדי בית הספר היסודי. החשיפה לשלל הטראגדיות הללו צריכה להיות מבוקרת ולהתאים לגילם וצריכה להתחיל בגיל יותר מבוגר מ- 3, 4, 5, ואפילו -6 (שלא נאמר יותר). אפשר לספר את כל סיפורי החגים כמו כל סיפור ילדים ואני לא מתכוונת לסגנון אגדות עם גרמניות על זאבים שבולעים ילדות וסבתות. הם לא מוכרחים לעמוד בצפירות ואל תקראו לה זילות, זו ילדות ואלה שנות הפריוולגיה שלהם לפני שנעמיס עליהם את עול העולם אליו הכנסנו אותם בלי לשאול אותם בכלל.

אני נשברת כשאני רואה את ילדי כיתה א' מקשיבים לטקס יום הזיכרון או יום השואה, או יום הזיכרון לרבין. יושבים להם בשמש קופחת ושומעים מילות זוועה מטלטלות על מוות. אני גם נשברת כשאני שומעת שללא שום סיבה נראית לעין, ביום שני הזה, בעת התרגול של פיקוד העורף ילדי הגנים תרגלו מה לעשות במקרה של מלחמה. דמיינו לעצמכם ילד בן ארבע שהגננת מספרת לו בבוקר שעוד מעט תישמע אזעקה ויהיה רעש נורא והם יצטרכו ללכת בטור למקלט ושכולם צריכים לעשות את זה למקרה של מלחמה כי יכולים ליפול טילים מסוריה על הראש שלהם? מה עובר לו בראש (ובלי בדיחות טילים)? כמה מפחיד זה יכול להיות, בעיקר אם לא דיברו איתו בבית מעולם על מלחמה וביננו בדרך כלל אין באמת סיבה. ומה הוא יקח איתו מכל זה? לא היה הרבה יותר פשוט אם היו עוזבים אותם לנפשם ורק מספרים "שעוד מעט יהיה רעש חזק של צופר, אבל אין מה לפחד הכל בסדר"? יש הרבה דרכים ללמד אותם התנהגות בעת חירום, אין שום צורך להעמיס עליהם פחדים ממלחמה אפשרית. אני עושה את זה כך עם ילדיי שלי והחשיפה שלהם היא איטית ובריאה וזו לא פרווילגיה ששייכת לי זו פריוולגיה ששיכת לילדים שלנו שהם רק ילדים וכתפיהם צרות ואפילו אלוהים מרחם עליהם בעוד אנחנו חומסים את ילדותם. 

אין דרך ליפות את זה את העידן "כשתגדל לא יהיו עוד מלחמות ולא תצטרך ללכת לצבא" החליפה סיסמת פיקוד העורף "כשאני נכנסת לכיתה, אני יודעת שאני מכינה את האזרחים של מחר למלחמה הבאה". מה לעזאזל? רבים ציטטו את "את, אני והמלחמה הבאה" ללוין, צפוי מן הסתם לאור השימוש הזהה בצירוף המילים, מסתבר שכבר גם לילדים שלנו מגיעה ילדות בצל המלחמה הבאה, נוסח "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון והמלחמה הבאה". אז תרשו לי לומר שאם "המלחמה הבאה" היא כבר עובדה, תנו לילדים שלנו לגדול בלעדיה כל עוד היא לא כאן, לפחות עד סוף כיתה ב', כולה שמונה שנים של תמימות בלי חשש מהמלחמה הבאה שמסתבר שהיא כבר כל כך נוכחת שהיא כבר ממש כאן, במרחק נגיעה. ואם להיות קצת יותר בוטה הסיסמא של פיקוד העורף הייתה יכולה להיות בה במידה "כשאני נכנסת לכיתה, אני מכינה את חיילי 'מגש הכסף' של המחר".

אבל יותר מזה, בעידן בו חברי כנסת ושרים משתלחים בכל העולם (האיחוד האירופי, ארה"ב, קרי, דן שפירו, מרטין שולץ, אנגלה מרקל - רשימה חלקית של ידידי ישראל בעולם) דומה שהטנגו עליו דיבר נתניהו בדאבוס הוא טנגו מוות ולא טנגו של משא ומתן, הוא טנגו עם המלחמה הבאה עד לסוף העולם. ואם כך הדבר ונפל הפור ומנהיגנו הולכים לעבר המלחמה הבאה בעיניים פקוחות לרווחה אז ניתן להבין מדוע שר החינוך החליט על שלושת ה"טאבו" בכיתה - צבא, שואה ואמונה. כי אם חלילה ניתן לילדים שלנו תקווה כיצד הם יהיו מוכנים למלחמה הבאה? אולי זה הזמן להתחיל לשנן איתם מפות מסוג אחר כמו זו לדוגמא רק כדי שיהיו מוכנים בכל מקום שלא יהיו, בכל זאת תמיד יש לצפות לבלתי צפוי ובענייני "המלחמה הבאה" הלא מן הידועים שיפה שעה אחת קודם.

האזעקה שנשמעה חדה וברורה ביום שני בעשר בבוקר היא אזעקה לכולנו - בירושלים יושבים אלה שיודעים שתתחיל המלחמה הבאה, הם חיים לאורה ומתחממים לזיוה והם לא ישאלו אותנו כי ממתי בשר תותחים מדבר? תקשיבו לבנט, ליעלון, ללוין, לליברמן, לנתניהו אין מה להקשיב כי הוא לא מדבר אלינו, תקשיבו לאזעקה שמכינה אתכם למלחמה הבאה ותחליטו אתם אם אתם מסכימים.

אני לא יודעת אם אביב גפן אמר את זה יותר טוב, אבל בעידן בו הכל נעשה "אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" צריך להחליט לא רק למה נכין אותם אלא מה אפשר למנוע (רמז - "המלחמה הבאה"), בעיקר בשבילם:

"תאמרו שאני דכאוני ומוזר אך יום אחד גם אתם תבינו 
זה היה לנו ביד האם אתם זוכרים? זה היה לנו ביד 
אז תרדו איתי למדרכה כי כבר התחילו את הספירה לאחור 
לקראת המלחמה הבאה"

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...