יום הולדת 5, או איך מכינים יומולדת פוקימון

זה כבר הפך לנוהל - פוסט יומולדת ואין לי שום תירוץ לא לכתוב אותו, אתמול עוד היה לי כי אחרי המסיבה, והנקיונות וכל שאר העניינים, מצאתי את עצמי כותבת את ברכת היומולדת (שחל היום) שעוד לא כתבתי. אבל היום, אחרי חגיגות הבוקר, טקס פתיחת המתנות, המשחקים וארוחת הצהריים, כנראה שהגיע הזמן.

זה לא סוד שאני אוהבת ימי הולדת, הם משמחים אותי במידה שלא תתואר. זה גם לא סוד שיש לנו כבר מסורת רצינית של ימי הולדת מאחורינו. הפעם באמת בהצלחתי להתעלות על עצמי - גם הכנתי את יום ההולדת במהירות יחסית וגם לא היה שום רגע של לחץ או לא להספיק, להפך - אפילו מקלחת טובה הספקתי לפני שהכל התחיל, מה שאומר שכנראה כבר הצלחנו לייצר מקצוענות בנושא.

את יום ההולדת עצמו (אלא אם כן הוא נופל בשבת), אנחנו מקדישים לחגיגות קטנות של המשפחה הגרעינית. אני בכלל מאוד אוהבת את הקשר המשפחתי ההדוק הזה, בעיניי הוא יותר חשוב מהכל. אבל ימי הולדת הם מהשופרא ד'שופרא של הזכרונות - כל היום הוא בסימן פינוקים קטנים בהתאם לילד החוגג. אני מניחה שאלה החומרים שמבנים לנו את הזכרונות המחוייכים שנשארים לכל החיים.

הידיעה שקטינא כבר בן חמש משמחת ומרגשת כמובן, אבל גם קצת מעציבה - העובדה שהקטנצ'יק הזה הולך וגדל ואין אחריו אחרים וגם לא יהיו, צובטת קצת בלב. מכיון שאין מה לעשות עם זה, כלומר יש רק שהחלטנו שלא, אני מתנחמת בעובדה שאני נמצאת שם כל הזמן, לראות את הפלא הזה שבגידול הילדים ושאני לא באמת מפספסת את השנים האלה שלא יחזרו. אבל אני נסחפת כאן והבטחתי פוסט על מסיבת פוקימונים. כן, זה הנושא שקטינא בחר. 

התוצאה הסופית

אני אוהבת את העובדה שאנחנו מכינים את המסיבות בעצמנו. מפעילי יומולדת יש רבים ורק מעטים מהם שווים משהו. הם אכן מאפשרים ראש שקט ומונעים את הטרדה שההכנות למסיבה נושאות עימן, אך מי שאוהב את המלאכה לא נרתע מהן. אני מוצאת את ההכנות למסיבה כיפיות לא פחות מהמסיבה עצמה - לשיקולכם, לא שופטת. כהרגלי בקודש כל הכנה למסיבת יומולדת מתחילה ביצירת הפינאיטה. הפיניאטה היציבה ביותר תמיד תהיה בצורה של כדור או אליפסה ולכן משהוחלט שהפיניאטה תהיה בצורת כדור פורח כל מה שנשאר היה לנפח בלון, לגזור רצועות מעיתון, להכין בלילה של קמח, מים ומעט מלח ולהתחיל לעבוד. כל יום הוספתי שכבה אחת בבוקר ושכבה אחת בערב עד שאחרי 5 ימים כבר היתה פיניטאה די יציבה. אחר כך מפוצצים את הבלון, שמים את הממתקים, סוגרים ומקשטים.


היום אני כבר יודעת שכדאי שכל ההכנות למסיבה ראוי שיתחילו 6 שבועות לפני בכניסה לאתר הסיני עליאקספרס בחיפוש אחרי פרסים שווים למסיבה. אם הייתי חושבת על זה לפני, הרי שהיו לנו פוקימונים אמיתיים (144 במספר שהיינו קונים ב- $12) לחלק במסיבה, אבל לא ידעתי לכן מבחינתי הרי לכם טיפ ראשון: החליטו על נושא המסיבה והזמינו את הפרסים לפחות 6 שבועות מראש, גם תצאו בזול וגם תוכלו למצוא דברים ממש שווים. אל תודו לי עכשיו. אין לי ספק שתודו לי אחר כך.

חוץ מזה יש את עניין המשחקים - אצלנו תמיד יש בינגו, שזה משחק נחמד שגם מכניס לאווירה. את הבינגו אנחנו לרוב מציירים בעצמנו, אלא אם כן הילדים בוחרים נושאים כמו ספרים/סרטים/משחקי wii- או אז אנחנו מוצאים תמונות באינטרנט ומעלים לתוכנת בינגו את התמונות הנבחרות. אז כל מה שנשאר הוא לגזור דפי מדבקות עגולות וקטנות כדי שהילדים יוכלו לסמן את הלוחות שלהם. אצלנו הבינגו לא נגמר עד שכל הילדים מסיימים את כל הלוח. כך שאין מנצחים, יש רק כיף. עם כל קלף שנשלף אנחנו מספרים קצת עובדות וכך כולם נכנסים לאווירה. מה שנחמד הוא שהילדים כבר די גדולים אז הם ממש מעבירים את הבינגו לבד וביננו זה הרבה יותר מחביב.

עוד משחק חובה אצלנו הוא חבילה עוברת שלרוב הוא בנושא של מסיבת יום ההולדת ומכיל ערבוב נכון של שאלות ידע ומשימות משותפות שלרוב נגמרות בצחוק גדול של כל המשתתפים ובחבילה תמיד יהיה פרס שכל ילד יקבל.

אישי ונעים
והולך ומתמלא ככל שהמסיבה מתקדמת

לאחרונה אנחנו לא מחלקים שקיות יומולדת בסוף המסיבה אלא נותנים לכל ילד שקית שהולכת ומתמלאת בדברים לאורך המסיבה, מה שעושה את כל הסיפור לכיפי במיוחד. אחד הדברים שאני מקפידה לגביו זה שעל כל שקית יהיה שם הילד וגם תודה על עצם ההגעה, אני חושבת שלא רק שזה נחמד ואישי, יש משהו חשוב באמירת התודה הזו. 

השלט - בתמונה על הרצפה
אבל היו בטוחים שהוא נתלה

חוץ מזה לרוב ננסה לקשט את הבית בהתאם למסיבה, זה כולל שלט של יומולדת שמח שאנחנו עשינו וקשור למסיבה, בלונים ומכיון שלרוב אנחנו משחקים משחק בסגנון "הדבק את הזנב" אז גם מעטרים את הבית בריסטולים גדולים שאנחנו מציירים שגם מקשטים וגם במהלך המסיבה ישמשו למשחק. יש אנשים שמקיעים יותר ומכינים תפריטים או שלטים, אבל אני לרוב לא עושה את זה, אם כי דגלונים קטנים בסגנון המסיבה על קאפקייקס וכאלה זה תמיד יפה לעין.

לא תמיד צריך גם להסביר

לעניין הכיבוד, היום אני הרבה יותר מגובשת על עצמי - כל מסיבה מתחילה עם אוכל אמיתי, תוצרת בית. אחרי האוכל ובזמן המשחקים גם יהיו חטיפים (רק צ'יפס ובייגלה ואולי גם פופקורן תוצרת בית, אם יש זמן). ממתקים יהיו קצת במשחקים וגם בפיניטאה ובכלל אני משתדלת לא לעודד צריכה של מאכלים מעובדים אז זה מסתדר יופי. זה אולי מעמיס על מארגני המסיבה אבל זה עושה את כל ההבדל. למסיבה הפעם הגיעו בעיקר צמחונים, התפריט כלל: 2 סוגי מרקים, קיש, פשטידה, לחמים, פיתות, גבינות, סלט חצילים, סלט טחינה, סלט פלפלים קלויים, מלפפונים חמוצים וחמוצים יפניים (הכל תוצרת בית), סלט ירקות, סלט מוצרלה ועגבניות וסלט גזר. בשלב העוגות היתה עוגת שוקולד עם ציפוי בצק סוכר (הפעם בצורת כובע של מאמני פוקימון), טארט תותים ועוגת גבינה. 

עד כאן לעניין מסיבות יומולדת בכלל, איך עשינו מסיבת פוקימונים?

מכיון שמאמני פוקימון צריכים להיות בני 10, המצאנו מבחן מיומנות שאחרי שכולם עברו אותו הם קיבלו הזמנה להגיע למעבדה כדי לקבל פוקימון. הילדים התחלקו לזוגות והיו צריכים להפגין מיומנות בנשיפה על כדור צמר גפן עד לקו הסיום. כל מי שסיים (וגם מי שלא השתתף) קיבלו הזמנה ל"מעבדה".

זה פיקאצ'ו

זה איווי

ב"מעבדה" הילדים שיחקו בבינגו ובסיומו של ילד קיבל כדור דמוי פוקדור ובתוכו פוקימון התחלתי. כדי לדעת יותר על כל פוקימון ולקבל את הפוקדע (דף מידע פוקימון), שיחקנו את משחק הדבק את חלקי הפוקימון (חלקי הפוקימון נגזרו מסול והודבקו עם דבק דו"צ), לשם כך נבחרו שני פוקימונים ואחרי שכל ילד ניסה להדביק את החלק שלו כל ילד קיבל את דף הפוקדע עם הפרטים של הפוקימון שלו.



מכיון שבמהפך למאמן פוקימון דרושים כל מיני דברים שיחקנו משחקים שנועדו ל"צייד" את המאמנים שבדרך:

לחפש מטבעות (שוקולד) בתוך קערה עם קטניות יבשות (אפשר כמובן קמח, אם אתם בנויים לכל הלכלוך - אני לא). התכוונו גם ללכת לחפש סוכריות (מזון פוקימונים) אבל מזג האויר וגם אילוצי זמן שיכנעו אותנו שלא.

אחר כך עברנו לחבילה עוברת שבסופה כל ילד קיבל תג פוקימון ראשון (נורא קל להכין: גוזרים גליונות סול בהתאם לצורה שרוצים, כותבים את שם הילד ומדביקים סיכה בדבק חם). אחר כך היינו אמורים להמשיך באימונים, אבל כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרנו על משחק לימודי בעיטות/הגנה/קפיצות (כל מה שמוציא להם אנרגיה, ביננו), לימודי קריאת הוצאת הפוקימון. זה קל עם פוקימונים כי כל דבר יכול ליפול בקטגוריה של אימון - לפוצץ בלונים, להתחלק לזוגות ולרוץ עם כדור/בלון בין כל זוג מקו ההתחלה ועד קו הסיום בלי שהבלון יפול, קפיצות בשק, כדרור - כל מה שנפשכם חפצה בקיצור.

אחר כך שיחקנו שצוות רוקט מנסים לתפוס את הפוקימונים ולכן כל ילד היה צריך לנסות להוציא פרס דביקי מתוך קופסא בעוד הקופסא זזה. כבר לא היה ממש זמן אז שיחקנו עוד משחק אחרון ודי של לנסות להשחיל נר לבקבוק זכוכית בשעה שהנר קשור לחוט המלופף על מותני הילד, ללא מגע יד. אני אוהבת את משחקי הילדות שלנו ומסתבר שלא נס ליחם. מכיון שנרות מדליקים עם אש כל ילד קיבל את תג האש אחרי המשחק. זה הוביל אותנו לפינאלה - הפיניאטה שהיתה מעוצבת כמו הכדור הפורח של צוות רוקט.

 אחרי זה הגיע תור העוגות ואז כמובן שנגמרה המסיבה וכל מה שנשאר היה לנקות... כמובן שגם את זה עשינו בעצמנו. היה מגניב . תכל'ס

הסדר בסדר, אבל איך מבכים על מורה דרך שמצא את מותו טרם עת?

יום אחרי הסדר נותן משמעות יתרה למשפט "עברנו את פרעה - נעבור גם את זה". לא, עזבו אתכם רגע מפוליטיקה, למרות שכמובן אפשר להיכנס לפינה הזו, בטח לאור הנוצה והנר של ביעור החמץ מאתמול, אבל לא לשם כך נתכנסנו. כמה לחצים מביא עימו הסדר, לפני במהלך ואחרי. כל התיכנונים של אצל מי עושים את החג, איפה היינו שנה שעברה, מה מזמנת השנה הזו,  מי נעלב ומי לוקח הכל בקלות. כל הצעידה על קצות האצבעות כדי לא להעליב אף אחד ולצאת לגמרי בסדר ומכל ההתכווננות הזו תמיד יצא מישהו פגוע, כי זה פשוט חלק מאווירת החג המכוננת. 

ואחרי שנקבעו הסדרים להזמנות, מתחילים התיכנונים, מי מביא מה, מי אחראי על מה, אילו מתנות לקנות, איך מתארגנים, מה לובשים (טוב את האחרון באמת אפשר לדחות עד הדקה התשעים, בטח היום כשכולם בצימצומים). ויש את כל המנקים והמהדרים, מאווררי הארונות, מסדרי הבגדים, נועלי החמץ בארון, מוכרי החמץ הסימליים - ברוך שעשאני אתאיסטית (כן, הבדיחה עלי). 

שלא לדבר על הטלפונים של לפני, הודעות הטקסט, הסטטוסים והציוצים ותמיד יהיה זה ששכחת לשלוח לו הודעה וייעלב לנצח משל היה קרובת המשפחה הרחוקה ב"סיפור על קדרה ומצקת" למיכאל אנדה (רציתם היפיפיה הנרדמת, אבל שידרגתי אתכם - אם אתם לא מכירים, רוצו לחפש - תודו לי אחר כך).

והיציאה לסדר - פקקים או בלי פקקים - זו השאלה, וזה לא פוסח גם על המארחים שמכינים הכל בזמן ותמיד יהיה זה שמאחר וכולם יחכו לו במבט נוזף - "איך לא לקחת בחשבון את הפקקים?!" ויש את כל המתנות וזה בכלל יכול להיות חרב פיפיות עם כל הכוונות הכי טובות, אתה מגלה שכמה שניסית אתה בחצי הדרך לגיהנום. וכולם כל כך מחוייכים, אבל אין משפחה בלי אלפי זרמים תת-קרקעיים. ולא משנה מה יש את ההערות שבאות מדאגה - עם בן/בת זוג או עוד פעם בלי ומה עם ילדים? ואם יש ילדים אז למה זה ככה ולמה זה לא? ואיך הכלה? ואיך החיים? "יהיה בסדר" - מה יהיה בסדר, שום דבר לא בסדר ב"סדר" והכל לגמרי בסדר ב"סדר" כי זה משחק סאדו-מאזו מלא אהבה יהודית.

ומי יושב ליד מי ואיך מתארגנים ויש ילדים. והאם לקרוא הכל? האם לקרוא אלטרנטיבי? האם להוסיף? ומה פה לעזאזל סיפור יציאת מצריים? זה הכל התפלפלויות של חכמים. שולחן ערוך, משפחה שלמה רעבה ועל קוצים ותמיד, חותמת שאין משפחה שזה לא ככה אצלה, צוחקים על מי שנופל על הקטע של הרשע (השנה זו הייתי אני) - ממש קארמה.נפילת מתח קטנה וממשיכים. וכל כוסות היין שחלקו גם נשפכות, ומזל שיש יין כי זה נורא משחרר וחבל שיש יין כי זה ממש משחרר (את חלקנו יותר). וכל אחד מושך לדרך שבה הוא מכיר מהבית - עם סילסולים/בלי סילסולים, עם שירה/בלי שירה, מקפידים/מדלגים וכולי. ומה בסך הכל רצינו? להגיע אל האוכל בשלום. 

ואז האוכל - יש גפילטע וגם דג מרוקאי וכבד קצוץ וחזרת, ומרק וקניידלאך (ברור, זה פסח) ובשר ועוף וחזה עוף ותפוחי אדמה ואורז וסלטים. וכל אחד עשה משהו אחר - "את חייבת לטעום" , ו"אני עושה את זה אחרת, אבל אל תביני לא נכון גם שלך טוב" - כן, אה? ואת כל ה"מה שמת בפנים? זה מרגיש קצת שונה?" שמגיע בהמון ורסיות חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות. והדחיסה הגדולה כדי לא לפגוע באף אחד והחיוך כבר הופך לעווית כי כבר גם בגרון אין מקום. והילדים כבר עייפים, אבל צריך להמשיך. עוד כמה כוסות ונגיע לשירים. 

ואז זה נגמר ופתאום כבר כולם מתגעגעים כי בסך הכל ולמרות הכל הסדר הזה הוא אנחנו. אבל זה לא נגמר לפני ששולחים לכולם הודעות של תודה ולמרות היין אין תירוצים. סדר ישראלי, הוא סיבה נפלאה לבלאגן אמיתי.



את כל זה כתבתי בבוקר. אחר כך יצאנו לנמל תל אביב. בדרך קיבלתי הודעה שראובן פדהצור נהרג הלילה בתאונת דרכים. הכל מתגמד מול מוות סתמי ונורא שכזה שהביא לקיצו של איש שהיה בעיני רבים אגדה בחייו. הייתי סטודנטית בשנה ב' בתל אביב, לקחתי את הקורס שלו כי כולם אמרו שכדאי, נרשמתי מהר כי הקורסים שלו מתמלאים במהירות. הגיע מרצה עם קסדה, גבוה חתיך וכובש. 5 דקות לתוך השיעור וכבר היה לי ברור שמכאן חיי האקדמיים יראו אחרת. הגיע המרצה הכי חתרן, הכי ספקן והכי בועט שראיתי אי פעם וכבר בכלל לא זכרתי שהוא נראה טוב כי רק רציתי להקשיב למה שיצא לו מהפה. "לפקפק, לפקפק, לפקפק", לא ליפול לשום פרדיגמה, לשאול ולחשוב ולא לחשוש. הוא היה מרצה פורץ דרך, נחוש, ציני ומבריק. הייתי הולכת אחריו בעיניים עצומות, אבל הוא הורה לי לפקוח אותן, להתווכח ולדרוש מעצמי עוד. לא יודעת מה עוד לכתוב כדי להסביר כמה מותו מדכא עד עפר. שנים עקבתי אחריו בהארץ, בגל"צ. מילותיו חכמות ונוקבות ולא מתנצלות.

זה אחד מהסטטוסים שהקדשתי לו היום: "מאי 2013 טסים עם הילדים לאמסטרדם, ראובן פדהצור היה הקברניט, רגע אחרי ההמראה אני בקוקפיט עם פדהצור. מדברים המון, צוחקים כאילו לא עברו שנים. "מה חינוך ביתי?" הוא שואל, "תמיד ידעתי שאת לא נורמלית - צדקתי. אז אולי תשבי כאן כבר כל הטיסה, בטח מגיע לך חופש.." ככה אני אזכור אותו, חייכן, מבריק, אנושי, ספקן, דעתן, בועט וחכם. אשרי שלמדתי ממך כל כך הרבה. תחסר לכולנו. איש שלא הותיר אדם אחד אדיש. נשבר לי הלב". תנוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה שהארת לנו את החיים באור המופלא שזרח ממך. לנצח אהיה תלמידתך.

12 שעות ראשונות לבד עם הילדים - התופת

בלילה הבנזוג טס, אמר לילה טוב לקטנטנים, לקח מזוודה. עמד בפתח לחיבוק אחרון. אני מחזירה מבט נחוש ומחייכת חיוך מרגיע. מעלית נפתחת, מבט אחרון וזהו אני סוגרת את הדלת ונשארת לבד ל-12 יום עם שלושה בנדיטים, לשמחתי הבכור נכנס מיד למיטה ונרדם, הבאים אחריו מסתכלים עלי במבט של "המסיבה רק התחילה". אני מתיישבת על המיטה ומתחילה להקריא, קלי קלות. "אבא תמיד מסכים שנקרא עוד ספר" אומר הקטן כדי לקבל את הספר הרביעי ואז האמצעית מצטרפת "אז גם לי מגיע עוד אחד". אני לא בטוחה אם להאמין להם או לא, אבל אם אבא אז ברור שגם אני, רק נשתה קצת מים ואפשר להמשיך. "זה לא הקול של המפלצת, אמא" מסביר הקטן ואני מסבירה שהמפלצת איבדה את הקול, הקטן מביט בי משועשע, המרכזית עוצרת את עצמה מלהעיר. אני בסדר. ממשיכה. אני לא יודעת איך הערב הזה נגמר, בשתיים לפנות בוקר סנטר רטוב מעיר אותי, עין אחת לא נפתחת ואני נכנסת ללחץ עד שאני מגלה שזו כף הרגל של המרכזית ולא דלקת עיניים אוריינטלית וקטלנית. מחליטה לכבות את האור. הדרך קצרה אבל זרת כף רגל ימין שלי נתקעת בבית לגו שהושאר ליד המיטה, יודעת שאסור לי לצעוק, קופצת בשקט על רגל אחת. מכבה את האור וכושלת חזרה למרגלות המיטה בהעדר מקום על המיטה עצמה.

בוקר, אם אפשר לקרוא לזה כך כי עדיין חושך מוחלט. אני מתעוררת לנגיסות קלות בכף הרגל ושריטות בגב. אה, כן, גורי החתולים. הם מצפים להאכלה, אני רואה במבט שלהם שאבא תמיד מאכיל אותם דבר ראשון, אז כמובן שגם אני. אחרי ההאכלה אני מגלה שבלילה הם חירבנו ליד ארגז הצרכים שלהם. לזה לא הייתי מוכנה. כנראה שאני לא אחזור למיטה לתנומה קלה. לוקחת 5 כפפות חד פעמיות עוטפת את היד בגליל שלם של נייר מגבת. אחרי עשר דקות עבודה אני בבליל של ניירות, ניילונים ומחטא אנטיבקטריאלי, שריחו החריף מעלה בי דמעות ומטשטש את הראייה. הרעש שעולה מן המטבח מוציא אותי משלוות רעלי האקונומיקה שנכנסתי אליה, מסתבר שהילדים התעוררו. חוש הריח מקדים את חוש הראייה ומשהו מזכיר לי מאוד את ריח החירייה אי אז בימי ילדותי, עת טענתי שזה ריחו של הבושם של אחותי. הפח נפל, הקטן תקוע באמצע, לרווחתי רק השליש העליון של תכולת הפח מפוזר על הרצפה השאר עוד בפח. מה עושים קודם? אני מחליטה להתחיל עם הילד. נענוע קל וקליפת המלפפון האחרונה נפלה לערימת הזבל, שהיתה ידועה כרצפת המטבח. שטפתי בקלילות הנחתי אותו בתוך מגבת, מכאן הוא יסתדר לבד. בעודי מנקה את הרצפה ואוספת הכל בא הבכור לבשר שהנורה בספרייה שבקה חיים. אני אוספת את עצמי, יחד עם תלתלי האבק האחרונים וקליפות האגוזים של התוכית זכר לבנזוג המופלא שטאטא ושטף, ניקה את הכלוב והאכיל טרום הנסיעה. השעה שבע בבוקר. אני שוטפת את הידיים, על הרצפה נותרים שיירי רטיבות ולכלוך אפרפרים. אני סוקרת במבט ומחליטה שצבעם קרוב מספיק לצבע האפור של הרצפה ומחליטה לשטוף בהזדמנות אחרת. עכשיו יש לזרוק את הזבל. השקית קרועה וכבדה בטירוף. מילא, אני מנחמת את עצמי, הלא אני לא הייתי מצליחה לזרוק את הפח הכבד בנגלה אחת גם כך ואין שום גבר מסוקס שיעשה זאת בשבילי. עוד כפפות נילון (אקולוגיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אני בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו) והעברת הזבל המתוחכמת ל- 4 שקיות נפרדות מתקדמת. כשאני חוזרת בפעם השניה מחדר האשפה, הבכור מזכיר לי שאין אור בספרייה והוא מוכרח למצוא ספר. אני פותחת את התריס ומציעה את השמש. וחוזרת לרוטינת הפח. כשאני חוזרת ממסע הצלב הרביעי לחדר האשפה, הבכור מגיע עם תהיה קיומית "אבל מה יהיה בערב? אם לא יהיה אור איך נבחר ספרים?" אני מציעה שיעשו עוד ערימה בסלון, ליד זו של הפליימוביל, זו של הלגו וזו של משחקי הקלפים - הפעם אחת של ספרים - כל הספרים שהם עשויים לרצות עד לבוקר למחרת עת שוב תזרח השמש וכך לא נצטרך להזמין חשמלאי שיחליף לי נורה ונחסוך כסף. בכסף שנחסוך אפשר יהיה לקנות פיצה, אני מבטיחה לו. הבכור לא מקבל את הדין "אבא היה פותר את זה את יודעת הוא אומר לי." אני מתיישבת, מושיבה את הבכור בחיקי ומציעה לו שנעשה שימוש בנרות, זה הצליח שנים וזה גם יהיה ממש מגניב - אני מבטיחה, ובכל מקרה יהיה ממש משעשע אם גלאי העשן יתחילו לפעול ונראה איך הספרינקלרים נכנסים לפעולה. הבכור שואל אם אפשר לנסות עכשיו, אני מתחילה להרגיש אי נוחות פיזית, דומני שנסחפתי. הקטן מגיע עם פרצוף מלא בשוקולד "העוגיות טעימות, אמא" הוא מאשר בשמחה, אני לא זוכרת שניתן אישור לעוגיות. "זה בסדר, אבא תמיד מרשה לנו בבוקר, כדי שתהיה לנו אנרגיה", מסבירה המרכזית. סביב שפתיה יש משהו שמזכיר מאוד שוקולד אבל היא שואלת אם עכשיו גם היא יכולה לאכול, יש לי תחושה שהיא כבר אכלה גם לפני כן. הבכור טוען שהוא לא בקטע של עוגיות, אבא מסתבר תמיד נותן לו גלידה. יש לי תחושה שמסבנים אותי, אבל אני מרגישה שאחרי החרא והזבל גלידה עשויה להיות בדיוק המתכון לאפשרות של מקלחת חמה. הגלידה מהווה בקשיש טוב למקלחת. הו, אודה קלילה למים חמים ואני יוצאת רעננה. השקט שבוקע מאזור הסלון-מטבח מפחיד אותי. בצעד מהוסס ותוך שינון המנטרה "הכל בסדר" אני מגלה שלושה בנדיטים ועוד גוויות של מגבות נייר כנראה מגליל נייר שלם. ספל הקפה המלא שהושאר על השולחן מיותם בדימדומי הבוקר נשפך על כל שולחן האוכל ועשה בריכה לדמויות הפליימוביל שהופקרו שם לנפשן. לא נורא, מנקה את השולחן. "אמא", אומר לי הבכור במתק שפתיים, "רוצה הפסקה? לעזור לך להכין עוד קפה?" כמה מתוק אני חושבת וניגשת במרץ להכין לי ספל בעזרתו של הבכור. "וואו, אמא, נראה שעשינו קפה מצוין. רוצה לשתות אותו? אז אולי עכשיו תתני לנו זמן מסך ותשתי קפה? אבא תמיד מרשה. עסק?" עסק? אני שואלת את עצמי בקול שבור. מרגישה את המלכודת, אבל הקפה באמת נראה טוב. "בסדר," אני אומרת, "רק תוכנית אחת". אני יוצאת למרפסת עם הקפה, מזל ששנים כבר לא הסתפרתי. עכשיו כל שנותר זה לשלשל את שערי מהמגדל ולתפוס איזה גבר שיוכל לעזור לי עם מטלות הבית. אני מסתכל על השעון. עברו 12 שעות מאז שהוא טס, למה לעזאזל לא עובר בגינה עכשיו שום גבר???

אז זהו שלא, זה ממש לא ככה. אבל תמיד נורא משעשע לקרוא את חוויותיו של אב נלהב כשזוגתו יוצאת לה לכמה ימי נופש. זה גם תמיד מזכה אותו בכמה נקודות. אבל האמת העגומה היא שהכל מתוקתק, אני מתורגלת בשגרה - פעילות הילדים, ניקיון, בישולים, החלפת נורות, ריקון הפח, קניות, אירגונים, כתיבת פוסטים, הכנות למסיבת יום הולדת ובניית התקציב לשנה הבאה לבניין, וגם לניקוי הקקי של החתולים (טוב בדרך כלל של חתול אחד), טיפול בתוכית, ואין לי בעיה להוסיף ליום גם את האכלת הגורים בבקבוק ואם צריך אז גם עוד דברים. אין לי סיפורי תוהו ובוהו מצחיקים שכאלה. הילדים סבבה, הבית מתוקתק והכל בסדר גמור. אבל לרגע אחד גרמתי לכם לחשוב שאני חסרת אונים... מדהים שנפלתם בפח הזה. אני אישה, bring it on