על סירוב ושיקול דעת – המקרה של קפטן הווארד לוי

בעלון הראשון של חברי מחתרת "הוורד הלבן" נכתב: "כל אדם ואדם חייב במודע לקחת אחריות ולהתגונן כמיטב יכולתו כנגד שוט האנושות, נגד הפשיזם, ונגד כל צורה אחרת של המדינה המוחלטת. חיסמו את תפקוד מכונת המלחמה חסרת האלוהים הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי. זכרו, כל עם מקבל את הממשלה שהוא ראוי לה". חשיבה ביקורתית, עצמאית וליברלית היתה מאז ומעולם נחלת מתי מעט, נחלתם של אלה שהלכו נגד הזרם והיו מבשרים של שינוי, גם אם ההכרה בשינוי הגיע מאוחר מדי ועם תג מחיר. כזהו גם סיפורו של הווארד לוי, קפטן בצבא האמריקאי.

היום לפני 51 שנים, בבית המשפט הצבאי בפורט ג'קסון, דרום קרולינה הורשע קפטן הווארד לוי בסירוב פקודה ובניסיון להדיח להתנהגות לא נאמנה לארצות הברית והתנגדות למעשיה ארה"ב בווייטנאם. לוי סירב ללמד את אנשי הכומתות הירוקות על רפואת עור בתואנה שהם ישתמשו בידע שלא למטרות רפואיות אלא ככלי לביצוע פשעים ולכן יש בזה משום פגיעה יסודית בכללי האתיקה אליהם הוא מחויב כרופא. עשרת הקצינים בחבר המושבעים לא השתכנעו ופה אחד החליטו על אשמתו. גזר הדין כלל שחרור מהצבא ושלוש שנות מאסר כולל עבודת פרך. הוא שוחרר כעבור שנתיים וחודשיים. אבל איך זה מתחיל?

השנה היא 1966 ארצות הברית בעיצומו של מבצע "חץ בוער", מבצע הפצצות אוויריות, בווייטנאם, במקביל מתרחשים קרבות קרקעיים. ג'ונסון מדבר על הרתעה אבל המצב לא לכאן ולא לכאן, מחד מופעל עליו לחץ להיכנס לדיוני שלום ומאידך הוא מתגבר כוחות אבל לא במידה מספקת לטענת רפובליקנים בולטים כמו ניקסון או הנשיא לשעבר אייזנהאואר. ההפצצות מקבלות לגיטימציה ציבורית יחסית רחבה וג'ונסון מחליט להגביר את המעורבות האמריקאית, עד סוף השנה מערך הכוחות האמריקאים בווייטנאם גדל פי 2 ויותר.

בבית החולים בבסיס הצבאי בפורט ג'קסון משרת קפטן הווארד לוי, דרמטולוג בן 30 מברוקלין, ניו יורק. אחרי לימודיו, אותם סיים בהצטיינות ולאחר ההתמחות, משרת פרופסור חיכתה לו ב-NYU  יחד עם עבודה בביה"ח האוניברסיטאי. תקופת ההתמחות והעבודה יצרו אצלו שינוי מהותי, לראשונה בחייו הנער היהודי הבורגני נחשף לעוני, לאפליה על רקע גזעי ולקשיי היומיום של אמריקה.

ביולי 1965 הוא התגייס לשנתיים בצבא מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון, הוא נשלח מיד לפורט ג'קסון מבלי לעבור טירונות רופאים של 6 שבועות ומונה להיות ראש מחלקת דרמטולוגיה. לוי לא ממש הסתדר עם השירות הצבאי, לא עם הנהלים והמשמעת, לא עם המדים ואפילו לא עם אופן ההצדעה וגילה לא מעט בעיות מרות. גם מבחינה חברתית הוא לא התחבר, הוא סירב למשל להצטרף למועדון הקצינים כי "לא אהב גולף, טניס, שחיה או קצינים." זה די סימן אותו ואף גרם לפתיחת חקירה שסימנה אותו כ"סיכון ביטחוני" ובסופו של דבר תרמה מאוד גם להרשעתו אחר כך. לוי החליט להתגורר מחוץ לבסיס ואחרי כמה חודשים הצטרף לפעילויות שונות למען זכויות האזרח. לאט לאט הדיסוננס ביו חייו האזרחיים ובין חיי הצבא שהיה מחויב להם הלך וגדל, עד שבעצם לוי פותח במעין שביתה איטלקית.

מפקד בית החולים, הנרי פאנסי מזמין אותו לשיחה ומסביר לו שיש לו עבודה לעשות וכדי להצליח הוא מוכרח את שיתוף הפעולה של לוי. לוי מצדו מסביר שהטיפול בחולים הוא חלק בלתי נפרד מפעילותו אך הוא אינו מעוניין לעסוק בהדרכה. פאנסי מחליט בהתחלה להעניש אותו מנהלית, אך עם השתלשלות העניינים ותוצאות החקירה הוא מחריף את הפעולה הננקטת נגד לוי מכיוון שנטיותיו הסוציאליסטיות מסמנות אותו כ"ורוד" שזה כמעט אדום (קומוניסט) אבל עוד לא. פאנסי ידע על הקושי של לוי אבל זה לא מנע ממנו להטיל עליו עוד משימות מתוך ידיעה שהן תהיינה מנוגדות למצפונו. התוצאה ידועה – משפט צבאי.

לפי הדיווח הצבאי, לוי נעשה פעיל יותר בהתנגדות שלו ולמעשה לא רק שסירב להדריך את אנשי היחידות המיוחדות מכיוון שלא רצה "לתת את ידו לפשעים", הוא אף כינה את אנשי הכומתות הירוקות "שקרנים, רמאים, הורגי כפריים ורוצחי נשים וילדים". בנוסף, הציע למועמדים לגיוס אפרו-אמריקאים מחוץ לבסיס לא להתגייס כל עוד אין שוויון ולחיילים אפרו-אמריקאים הציע לסרב לשירות בווייטנאם כל עוד אין שוויון. במכתב לחבר שהיה נשוי לאישה אפרו-אמריקאית הוא כתב: "אותם כוחות המדכאים את האפרו-אמריקאים כאן עושים זאת שוב, למה לעזור להם?". הוא גם השתתף בהפגנות, בין היתר החזיק שלט "ווסטמורלנד פושע מלחמה" באירוע להענקת עיטור כבוד לווסטמורלנד שהיה מפקד הכוחות בווייטנאם.

מאוקטובר 1966 מתחיל סבב פקודה-סירוב בין פאנסי ללוי. ב-28.12.1966 מודיע פאנסי ללוי על הגשת כתב אישום נגדו על סירוב מרצון לפקודה חוקית לאמן כוחות עזר של יחידות מיוחדות, על השמעת הצהרות פומביות הנוגדות את מדיניות ארה"ב. לפי עדותו של לוי, לא היה לו ספק שאין סיכוי שיזוכה, הוא גם לא כפר בהאשמות. הוא ידע שהצבא ירשיע אותו והיה מוכן לשלם את המחיר של התנגדות למלחמה.

המשפט החל במאי ונמשך שבועיים ועורר די הרבה עניין בתוך ארצות הברית. תרומות נאספות לייצוג הולם עבור לוי וצ'רלס מורגן מתמנה לעורך דינו. השאלה שמורגן מנסה לבחון היא לא היתה אם לוי עשה את מה עשה אלא אם זה מנוגד לחוק הצבאי והאם החוק הצבאי אינו עומד בסתירה לחוקה האמריקאית. בסופו של דבר למושבעים לא לקח הרבה זמן להחליט ולוי מורשע על סירוב פקודה חוקית ממפקד ישיר, התנהגות שאינה הולמת קצין וג'נטלמן ועל הצהרות הפוגעות במשמעת ובסדר הצבאי (סעיפים 133 ו-134 לחוק הצבאי האחיד) וכאמור שוחרר מהצבא וגם קיבל 3 שנות מאסר עם עבודת פרך. אבל בזאת לא נגמר הסיפור, מכאן ממשיכה שרשרת של ערעורים, שמגיעה לשיאה בערעור לעליון ב-1974, תיק פארקר נגד לוי.

פסק הדין פארקר נגד לוי של העליון הפך לנקודת ציון משום שקבע שצבא הוא ארגון מובחן מהחברה הכללית בתוך המדינה ושהשירות בו מגביל מראש את חופש הביטוי, רוצה לומר שהשירות בצבא אינו מונע את ההגנה על התיקון הראשון לחוקה, אולם דרישות הצבא ההכרחיות הן מעל הזכויות החוקתיות בתוך המערך הצבאי. כרגיל, במקרים כאלה, דווקא דעת המיעוט היתה אמורה להיות יותר מעניינת, אך היא רובה ככולה נעה סביב הטענה שהסעיפים הצבאיים מעורפלים מדי ודורשים תיקון, כלומר התייחסות טכנית ולא ערכית. אבל בכל זאת עלתה ממנו נקודה מעניינת – שאלת שיקול הדעת והזכות לסרב. מה שאך ב-1967 לא עלה על דעת בית המשפט להתייחס, היה טבעי ב-1974 עבור בית המשפט העליון, אם כי תוך הכרה בחשיבות המשמעת הצבאית המובחנת מזו האזרחית. העובדה שבית המשפט מכיר בצורך לאזן מידתית בין המשמעת הצבאית הנדרשת ובין חופש הביטוי מעידה על השינוי העצום שעברה החברה האמריקאית תוך פחות מעשור.

תפיסת העולם של בית המשפט בנוגע לצבא שהתאימה ב-1967 כבר לא ממש תפסה תוך פחות מעשר שנים והתאימה את עצמה לשינויים האדירים שעברו על החברה והפוליטיקה האמריקאיות. בהקשר זה המשפט של קפטן לוי היה לאחת מהנקודות החשובות בתחילת ההתנגדות האמריקאית למלחמה בווייטנאם כיון שהעלה לדיון את שאלת המוסר וגבולות הציות ואת הנושא "הקטנטן" הזה שנקרא – שיקול דעת.

אגב אם שאלתם את עצמכם מה קרה ללוי, ובכן כמו שהוא אמר: "חייו חזרו למסלולם והוא לא ניזוק מהפרשה", הוא עדיין מרצה ועובד בתחומו ומודה שברור שהוא היה חוזר על זה שוב.

עוד טעות של נתניהו - מי סופר?

הנה סוגיה שכבר מאתמול בערב כולם עוסקים בה - המינוי של רן ברץ לראש מערך ההסברה. עוד הזדמנות לראות את אותן בעיות משתקפות שוב ושוב. 

האם ברץ מינוי ראוי? ברץ הוא מינוי ראוי לנתניהו כי העמדות שלו נוחות לנתניהו. זה הקריטריון וזו אמת המידה, זה גם לא יוצא דופן וכל ראש ממשלה עושה את זה. אם יש לכם תלונות אל תצביעו נתניהו. ראש הממשלה נתניהו נבחר לקדם אג'נדה מסויימת והנה היא באה לידי ביטוי ברור בעוד מינוי. דווקא בנושא הזה הוא מפעיל שיקול דעת, לפחות ברמה האידיאולוגית והפרקטית - ברץ מתאים לו כמו כפפה ליד - הוא מסונכרן עם העמדות שלו ונתניהו חושב שיהיה לו נוח לעבוד איתו. את מי רציתם שהוא יקח? דובר לשעבר של שלום עכשיו? לא ברור על מה התמיהה בכל פעם. התמיהה הזו רק יכולה ללמד שדבריו הברורים של נתניהו לא נשמעים. דני דנון? רן ברץ? אותה מהפכה. מינוי ראוי. זה אולי לא משקף את האינטרסים של מדינת ישראל כמו שאתם רואים אותם, אבל זה בהחלט משקף את האינטרסים של נתניהו. אבל זה מינוי ראוי כי הוא משקף את ראש הממשלה הנבחר. השגות צריכות להיות על הממנה ולא על המינויים.

בעיית שיקול הדעת היא לא לעצם האדם, אלא לעצם התהליך. ברץ אולי האדם המתאים לנתניהו, אלא שבאמתחתו מספר אמירות שניתן להסביר בתירוצים רבים כמו אדם פרטי, הומור שחור ועוד ועדיין הן מביכות ובעייתיות, קופת שרצים קטנה אם תרצו. מה שאומר שבמסגרת הליך בדיקה הנושאים האלה היו צריכים לעלות ואם אחרי בחינה ושקילה ברץ היה עדיין האדם הנכון בעיני ראש הממשלה, הרי שנתניהו יכול היה לנטרל את זה ולפחות להתפס מוכן. מספיק שהיה מוציא הודעה על המינוי ובה חלק קצר המתייחס עניינית להתבטאויותיו הקודמות של ברץ, זה עדיין היה מקים רעש אבל פחות. למה נתניהו לא עשה את זה? זו שאלה טובה כי המסקנות על ראש הממשלה לא צריכות לאחר לבוא.  

הדבר האחרון, טוב אולי אני מגזימה, שראש הממשלה יכול להיות מואשם בו זה חוסר מקצועיות ולכן כל הפרשה הזו מתמיה יותר. הרי, איך ייתכן שלא נעשה תחקיר קצרצר ובסיסי עוד בשלב שקילת המועמדות? זה הרי סינון ראשוני למשרה כזו. תחקיר מינימלי נועד למנוע את המבוכה רבתי שנתניהו הכניס עצמו אליה. ייתכן שנתניהו רואה את הדברים "בפרופורציה" ומבין את ה"הומור" ועם זאת כל מתמחה טירון ביומו הראשון היה אומר לראש הממשלה - אדם שהעלה פוסט שטוען שנשיא ארה"ב הוא אנטישמי מודרני בגרסא מערבית ליברלית, הוא לא האדם הנכון לתפקיד. אולי מה ששיכנע את נתניהו סופית שברץ הוא האדם הנכון לתפקיד זה בכלל הפוסט על האיש השולי - נשיא המדינה, רובי ריבלין? כך או אחרת שוב נתניהו שולף, שוב הוא מזלזל בתהליך ושוב יש להניח שהוא לא ישלם שום מחיר. זו סיבה טובה לשקול את כל נושא המינויים ולהסדיר אותו. לקבוע מה מינוי פוליטי ומהם הקריטריונים וההליך התקני למינוי בשני המקרים.

אגב, אם משהו היה צריך להכניס את נתניהו לפרופורציות זה שחיים כץ נזף בו באופן פומבי על המינוי. אני אחזור על זה - חיים כץ. מה שחסר זה שרגב או אורן חזן יצטרפו ובכלל נתניהו יגיע לשפל חדש. זו לא התנהגות אופיינית לנתניהו, ועם זאת זו התנהגות שמאפיינת אותו למעשה כבר כמה זמן, הרי זה אינו המינוי הראשון שנראה לא נשקל כראוי. ראש הממשלה עשה בקדנציה האחרונה כמה שגיאות קולוסליות - זה התחיל עם קואליציה צרה מאוד ובעיות במשא ומתן הקואליציוני, המשיך דרך המערכה נגד הנשיא אובמה כי אירן זה החיים עצמם, מינויים מפוקפקים, מתווה גז, וסיוע לחברים טייקונים (אדלסון, תשובה, עידן עופר, אלוביץ' - רשימה חלקית), ולא נגמר במופתי. נתניהו מאבד את זה, אבל עדיין מרגיש בשיא כוחו והדיסוננס הזה נותן את אותותיו. הוא מזלזל והזלזול הזה גורם לו לטעויות. בינתיים המחיר שלהן נמוך, אבל זה עלול להצטבר. ואגב, מילה לראש האופוזיציה - כשראש הממשלה עושה טעויות אתה מצביע עליהן, לא מתחנן שיחזור בו.  

הנה עוד דבר שצץ - עוד טעות של נתניהו שהרצוג מצליח לצאת ממנה רע. האיש הזה הוא לגמרי הליהוק הלא נכון לתפקיד ופרשת ברץ מוכיחה את זה שוב. רואה ראש האופוזיציה שראש הממשלה עושה שוב טעות והוא מיד מוציא הודעה: "נתניהו חזור בך מהמינוי - זו טעות!" כן, הוא צודק זה מינוי שגוי ככל הנראה, הוא כראש אופוזיציה יכול להגיד הרבה דברים על המינוי וגם לתקוף את ראש הממשלה בנושא, אבל בטח לא להציע לו הצעות תדמית. וזה מבלי להגיד מילה על המילים הפומפוזיות שהוא מוציא תחת ידו כמו "קודש הקודשים של ישראל - לשכת ראש הממשלה" וגם "נשיא מדינתנו האהוב" - הרצוג שוב מודד פאתוס ושוב נשאר עם בן דודו הפתטי. 

פרשת ברץ היא לא באמת משהו כזה גדול היא רק עוד מחזה פוליטי אבסורדי שמציג את כל הדמויות בצורה כל כך מלעיגה ששום מחזאי ושום בימאי לא היו מצליחים לחקות. אין הנאה מתאטרון האבסורד הזה, כל התפקידים ידועים מראש, אפילו זה של קהל. ברץ קרוב לוודאי ישלם את המחיר. הוא כבר התנצל, נתניהו התנער ועכשיו נתניהו יצנן אותו קצת ואז יחליט מה לעשות. והשורה התחתונה? ישראל 2015 סלחנית מאוד לנתניהו. את המסקנה המתבקשת כל אחד יעשה לעצמו, אבל בינתיים עם הנצח לא מתרגש.

אדוני ראש הממשלה, זה לא תהליך פגום, זו פוליטיקה פגומה

יש כמה שאלות שרציתי לשאול את ראש הממשלה, אבל אני סתם אזרחית, ועוד לא "משלנו", והסיכוי שלי לקבל תשובה מראש הממשלה הנוכחי נמוך יותר מאשר למצוא את עצמי ליד מעין מים בו משתכשכות בעליזות נימפות צעירות, בצל עצים עתיקים צפופי עלווה כשלידי רועים פגסוסים לבנים. לא שזה היה עוזר לי אם הייתי נניח עיתונאית. אבל עזבו אתכם ממיתולוגיה, ובואו נחזור למציאות. פרשת גל הירש, היא רק עוד אחת מיני פרשיות רבות שמעלות מספר תהיות די מהותיות על ניהול המדינה בשנים האחרונות. בעוד ראש הממשלה, הוא הוא מר "אני רוצה אני משיג", ממילא לא עונה על שאלות, הלא "לא זו השאלה" היה הקטע שלו עוד לפני שזה הפך מיינסטרים, אולי הגיע הזמן להפנות את השאלות לציבור. ייתכן שיש כאן קשר גורדי לנתץ - אם אי אפשר לקבל תשובות מראש הממשלה, אולי צריך להפסיק לשאול אותו. שורה תחתונה? לשאול את מי שבחר אותו ולבדוק אם הוא באמת חשב על כל העניין הזה עד הסוף.

התחלתי עם פרשת אי מינוי גל הירש ובניגוד לראש הממשלה, אני לא אוהבת להשאיר קצוות פרומים. אז אמנם עיקר הביזיון פה הוא של ארדן ובכל זאת גם ראש הממשלה חתום על זה. בתגובתו להסרת המועמדות של גל הירש טוען נתניהו 3 טענות עיקריות, להלן תשובתי אליו

שאלת התהליך הפגום - ראש הממשלה טוען שתהליך המינויים בישראל פגום. אז נתחיל מזה שהוא לא מגלה פה את אמריקה, אנחנו יודעים את זה, אבל בכל זאת אתה ראש ממשלה כבר שש וחצי שנים, רק עכשיו שמת לב? להזכיר לך את פרשת הרמכ"ל? נגיד בנק ישראל? עכשיו המפכ"ל, בקרוב יועמ"ש וזו רק רשימה חלקית. אבל לפחות יש כאן עקביות, היו הרבה דברים לאורך השנים שראש הממשלה ידע עליהם ולא עשה כלום, ניקח את המנהרות בעזה כדוגמא. ראש הממשלה אינו פרשן, אין תפקידו להצביע על שראוי תיקון, תפקידו לתקן - איפה הוא נמצא בשש וחצי השנים האחרונות? יש בעיה בשיטה - ובכן, הוא הכתובת הוא ולא אחר. 

בעית הבדיקה המתמשכת - הבעיה עם בדיקה ארוכה מדי לנושא החשדות בנוגע לגל הירש? כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? הבעיה האמיתית היא שנשלפים מינויים בלי לבחון אותם היטב, כל צופה מתחיל בדרמות פוליטיות אמריקאיות יודע שמינוי מתחיל בבדיקה מקיפה של הפרסונה. אבל אתה צודק הבעיה היא היועץ המשפטי שלוקח לו זמן לאשר, בדיקות מקיפות זו הגזמה פראית. עדיף למנות ואז שהפרשה תתפוצץ בפנים? זה תכנון עתידי מושכל.

בעית הפרה הקדושה - ראש הממשלה מקנח ב"לא כך ראוי לנהוג במי שנכון להקריב את מיטב שנותיו, מרצו וכשרונו למען מדינת ישראל". עם יד על הלב נמאס לי מהמשפט הזה באופן אבסולוטי. נתחיל מזה שבואו לא נשכח שצה"ל זה סה"כ מקום עבודה בכלל לא רע ותנאי הפנסיה שהוא מעניק עולים על כל דימיון, אין בזה כדי לזלזל במי שבוחר להישאר בצבא ועם זאת בואו לא נהפוך את זה לסמל לפילנתרופיה וביטול העצמי, הם לא לגמרי יוצאים מפסידים וזה מבלי לדבר על זה שהיציאה לאזרחות לרבים מהם מרופדת אפילו אם לא ניקח את הפנסיה הקבועה שלהם בחשבון. אבל יותר מזה, עשרות שנות שירות בצה"ל לא הופכות אדם לקדוש, אם אדם מושחת (ואני לא יודעת אם גל הירש מושחת), יסלחו לי קוראיי, שום דקה בצה"ל לא עומדת לזכותו, אלה שני דברים שאינם קשורים זה בזה.

היכולת המופלאה של נתניהו לנתק את עצמו ממה שקורה במדינה כאילו אין הדברים נוגעים לו מעוררת ספק בקשר ליכולתו לתפוס את המציאות כפי שהיא, אבל עוד יותר באשר לסטנדרטים הנמוכים שהציבור בישראל מציב לעומדים בראש המדינה. זו רק פרשה אחת, עוד לא התחלתי עם אוזלת היד בירושלים, ההתנהלות לנושא ההסכם עם איראן, מתווה הגז ואני יכולה למנות עוד רבות. האם זה שיקול הדעת ומידת האחריות של האדם האמון על ביטחון המדינה והנהגתה? אני בספק אם זה עומד בסטנדרטים בסיסיים. 

אין מה להפנות שאלות לנתניהו, נתניהו לא עונה. הוא שולח הודעות, כי ככה זה בשיחדש שנתניהו כפה עלינו, אין לפקפק במה שאומר המנהיג. ישראל, בת 67 משחקת "נתניהו אמר" בלי לשאול שאלות מיותרות.

מיידי האבנים הם לא תולדה של קפאון מדיני - זה בכלל בגלל בית המשפט

זה לא מתאים לי לא להתייחס ליום ההולדת שלי באיזה חשבון נפש רווי מילים ותובנות, אבל גם לא מתאים לי לא לצאת בפוסט חוצב להבות אחרי שנתניהו מדבר על סימון מוצרים מהתנחלויות ומזכיר שוב את השואה (אישית אם כל דבר עושה לו אסוציאציה של שואה, אישית אני חושבת שזה דורש טיפול, אבל זו לא הנקודה ואין ביכולתי להציע אבחנה מקצועית), משל יש קשר בין סימון בתי עסק יהודיים לסימון סחורה משטחים כבושים שישראל לא מכילה עליהם ריבונות ממילא. עצוב שראש הממשלה שלנו עוד לא הבין שיש מחיר להתנחלויות, מלבד הכספים המוזרמים להן על בסיס שוטף, אם בתקציבים, אם בתשתיות ואם בשמירה על ביטחונן. ועם זאת לא עשיתי לא את זה ולא את זה. 

פוסט זה נועד להיות אישי כשהתחלתי לכתוב אותו אתמול, אבל אז הגיע השר ארדן ביוזמה פופוליסטית ששופטי בית המשפט שיקלו בעונשים על מיידי אבנים, לא יקודמו. לצערי מותו של הנהג בירושלים מיידוי אבנים בערב החג (אתמול) הוא גושפנקא מבחינת ראש הממשלה נתניהו ושרים כמו ארדן ליוזמות ממין אלה שפגיעתן בדמוקרטיה היא מוחשית והרסנית. ואני ממש לא רוצה לנחש מה יוליד הדיון הביטחוני הדחוף שנתניהו יכנס בצאת החג. 

תנו לי רגע להציע יותר מזה, במצב בו החיים של מרבית הנערים בגדה ובירושלים הם קשים מנשוא, יהיו כאלה שיעדיפו את תנאי הכלא על פני חייהם הבלתי נסבלים בכלא שאינו מוגדר הלכה למעשה ככזה. מעבר לעובדה שישנם גם מיידי אבנים צעירים כל כך שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית ולכן ממילא אינם מגיעים לבתי המשפט. אבל זו לא הנקודה - הפתרון למיידי האבנים הוא לא בענישה אגרסיבית יותר. יידוי האבנים ותכיפותו ההולכת וגוברת הם פרי העדר המדיניות של נתניהו. הקיפאון המדיני הקיים פועל לרעת ישראל בכל כך הרבה מישורים ויש להבין שגם אם הוא פועל לרעה בצד הפלטיני הפגיעה בנו, כישראלים היא חמורה יותר ולנו יש יותר מה להפסיד. הפתרון ליידוי האבנים הוא בידיו של נתניהו, לכאן או לכאן. ובואו נהיה ריאליים, הבחירה לא לעשות כלום פועלת לרעתנו, וזה נכון לגבי דעות ימין או שמאל - זה בכלל לא חשוב. להשאיר את המצב כמו שהוא היום משול להתבוננות בפצצה בידיים שלך במקום לפעול לניטרולה - זה מצחיק רק אם אתם מתבוננים בקריקטורה של acme. 

אבל בואו נתחיל עוד קודם - יידוי אבנים יש על בסיס יומיומי, על רוב המקרים איננו שומעים. האם זה בסדר? ברור שלא, יידוי אבנים הוא מסוכן ואלים ותוצאותיו יכולות להיות קטלניות כפי שנוכחנו לדעת, לצערנו, ממש בשעות האחרונות ולא שהיינו צריכים הדגמה. אלא שיידוי האבנים, שאינו לגיטימי בעיניי בשום צורה, נובע מתסיסה אמיתית פלסטינית, כזו שעדיין לא קיבלה את השם "אינתיפאדה שלישית", אבל היא שם. העדר המדיניות של נתניהו וחיים תחת כיבוש ואיום צבאי מתמיד, עתיד חסר וודאות אך נעדר עצמאות, לא מביאים ללידתה המחודשת של האופטימיות. הם מערך הלחצים שבסופו של דבר מביא אנשים לנקיטת פעולות קיצוניות לשינוי במצבם, בעיקר אם אין להם מה להפסיד. זה לא עושה את הפעולות האלה מקובלות, שיהיה ברור. אבל שיהיה ברור שגם ענישה חמורה יותר לא תהיה באמת גורם הרתעה.

יותר מזה, היוזמה של ארדן מעידה לא רק על פופוליזם והעדר הבנה דמוקרטית בסיסית (מחלה ממנה סובלים רבים בקואליציה אגב, רק שלצערי היא לא מאובחנת), אלא פוגעת הלכה למעשה בדמוקרטיה הישראלית, בעקרון הפרדת הרשויות ובאוטונומיה השיפוטית. זה מבלי לדבר בכלל על הסטייל החדש הנפוץ בקרב שרי ישראל לאיים על שופטי בית המשפט בסגנון שלא היה מעליב את הסנדק של סקורסזה (ותזכרו - איילת שקד איימה על שופטים עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים, אבל זה בטח כי שופטי בית המשפט הם לא אחים) שצריך להדאיג את כולנו.  

נתחיל מזה שאיום כזה על שופטי בית המשפט העליון הוא דריסת האוטונומיה השיפוטית. כי מהי מהות הפסיקה? נתחיל מזה ששפיטה צריכה להעשות ללא משוא פנים לכאן או לכאן. אני מודה ששום שופט אינו יכול לגמרי לנתק את האידיאולוגיה האישית שלו מתהליך הבחינה שלו את התיק המובא לפניו, אך על כל שופט לפעול מתוך הגינות בסיסית וכפיפות לחוק על מנת להכריע בסוגיה המובאת לפניו. במקרים מסויימים, עשוי שופט למצוא עצמו יוצר במידה רבה את הדין, אם בשל פרשנות חוקית או במקרים שבהם אין דין קודם. אם בא השר לביטחון פנים וקובע ששופטי בית המשפט אינם עושים את עבודתם נאמנה ביחס למיידי אבנים וכי המדיניות הישראלית המוצהרת היא ענישה מקסימלית על יידוי אבנים באשר היא, יואיל נא כבוד השר להשתמש את מעמדו כשר וכחבר כנסת ולנסח הצעת חוק שתכפיף את השופטים לחקיקה. להציב את השופטים בחזית הזו מעיד בעיקר על הניסיון הרגיל לגלגל לפתחו של בית המשפט בעיות שצריכות להיפתר באופן מדיני.

הרי את בעיית שיקול הדעת פתרו עם תיקון 113 לחוק העונשין שמטרתו להבנות שיקול דעת שיפוטי ולייצר מתחם ענישה הולם בהתאם לחומרת העבירה הנידונה. התיקון לחוק אינו נוקשה לחלוטין ומנסה ליצור איזון בין השוויון הפורמלי בפני החוק והמקרה הפרטי. ואלה חשובים בעיקר בקביעת הענישה. בל נשכח שעקרונית החוק קובע כי ענישה היא בהתאם לעקרון ההלימה ואין בה כדי לקדם מטרות חברתיות אלא לגמול לעבריין על מעשהו. אם אלה אינם טובים לשר ארדן, מוזמן השר לפעול כמתחייב מהיות המדינה מדינה דמוקרטית, בה בתי המשפט אינם כפופים לרשות המבצעת אלא מקיימים מערכת אוטונומית, ולהעביר הצעת חוק חדשה שתצמצם עוד יותר את מערכת המשפט. 

רק שהבעיה איננה של השופטים או מערכת המשפט, הבעיה שלנו כחברה אם נראה לנו שדבריו של ארדן בסה"כ משקפים את דעת הרוב היהודי במדינה ושופטי בית המשפט העליון נתפסים כמעוז האליטה האחרון של השמאל. בואו נשים את הדברים על השולחן, במדינת ישראל היום הממשלה ורוב גדול בציבור מאמינים כי שיקול בטחוני מתיר כמעט הכל, כי יש להעדיף יהודים בכל מצב וכי יש להעניש בחומרה פלסטינים כי מה שדרוש פה באמת הוא ביטחון האזרחים ובאזרחים הכוונה ליהודים. העוול שאנחנו עושים לאחר בכלל לא נספר. הממשלה פועלת על סנטימנטים ומתוקף סנטימנטים לאומיים ועל בסיס זה המרום היחיד בו עדיין יש ניסיון להכפיף את הנורמות למוסר ולחוק לא נתפס כמגן הדמוקרטיה אלא כבריקדה של השמאל שיש לפוצץ עם D9.

בואו נהיה ברורים, בית המשפט העליון מייצג היום ערכים שמדינת ישראל לא באמת רוצה להכיר בהם. נושא השוויון, אם בפני החוק ואם בכלל, לא נראה חשוב כשהוא עומד מול אינטרסים של ציבורי יהודי לאומני ולכן בית המשפט העליון נתפס כמכשול, ובפעמים שאינו יכול להכשיר את השרץ מיד קוראים לו בוגד. הממשלה הנוכחית וזו שקדמה לה מעודדות העדפה של מדינה יהודית על מדינה דמוקרטית ובשם "שיקול ביטחוני" שהוא שם קוד לצורך ביטחוני עקב אוזלת יד מדינית, היא בוחרת להיות פחות דמוקרטית ויותר יהודית. לכן הן נתפסות כפועלות בשם האינטרס הציבורי, בהנחה שהאינטרס הציבורי הוא שליטה בעם אחר, ביטחון אישי נמוך, והעדר אופק מדיני. השאלה היא אם באמת האינטרס הציבורי הוא צמצום הדמוקרטיה? אני גורסת שלא.

יידוי האבנים הוא עוד סמפטום של מצב חולה בשם כיבוש, אנחנו יכולים לא לעשות כלום בנידון, עיניכם הרואות. אך החקיקה המיועדת לפגוע בפלסטינים נוגסת בדמוקרטיה שניסינו להקים כאן, התפוררות ערכי מוסר, הפרדה בין סוגים של בני אדם, פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות הן פגיעות חמורות שיבואו בסופו של דבר לידי ביטוי מערכתי הרבה יותר גדול. העניין הוא שלדבר על מוסר זה לא פופולרי ואילו לדבר על שיקול בטחוני שווה הרבה יותר. אז ספרו לי עוד איך ענישה מוגברת ומחמירה הרבה יותר על מיידי אבנים היא זו שתביא לפתרון, אני מתה לדעת איך זה ייגמר. אגב, עונש המוות בישראל עוד לא בוטל, הי - אתם חושבים על מה שאני חושבת?

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

חופש - מתוך דברים שאיחלתי לעצמי עוד לפני יומולדת 41

אני פועלת היום בספירה לאחור - אני מודה וזה משעשע אותי. אני מחכה למחר כי קבעתי זמן לעצמי. עצרתי את היומנים של כולם, טוב ה"כולם" זה רק בשביל הדרמה - זה לא באמת נכון, וקבעתי סוף שבוע עם עצמי. גם זה קצת מסולף, כי זה לא שלמחר יש איזו משמעות, כלומר זה שבועיים לפני יומולדת 41, אבל זה היה הזמן היחיד במלון היחיד שהצלחתי למצוא בתאריך שגם יכולתי לקחת בהחלטה כל כך קצרת טווח ויש שיוסיפו מיידית. 

ההבנה שמה שאני באמת צריכה זה זמן עם עצמי היתה תוצאה של רגע בוננות קלאסי. זה לא עוד נעליים או עוד שמלה, זה שקט. הדבר היחיד שאני ממש, אבל ממש צריכה. 12 שנים (אני יכולה להוסיף חודשים, שבועות, ימים ושעות, ולצחוק שאני לא סופרת, אבל 12 זה די דרמטי) שלא לקחתי רגע אמיתי לעצמי, שלא היה שאול בצורה כזו או אחרת. בעצם היו שני לילות באמסטרדם בלי הילדים לפני כשנתיים, זהו - בחישוב שעות ביחד מול שעות לבד זה יוצא בממוצע שעה אחת פנויה על כל 60 שעות, אבל זה לא שבאובססיביות ישבתי וחישבתי את זה כרגע - מה פתאום?!

מהרגע שהבנתי, התחלתי לרוץ עם התוכנית, שזה גם לרוץ וגם תוכנית - שני דברים שאני מכוונת אליהם ברמת ה- DNA. קבעתי עובדות בשטח, שזה אומר העליתי בחשש את הנושא מול הבנזוג. סגרתי עניינים (ותודה לאמא שהצליחה למצוא את הסוכנת היחידה שמצאה לי מלון בהתראה כל כך קצרה) ורק אחרי שהכל היה גמור העליתי את זה בפני הילדים כעובדה מוגמרת - "אמא לוקחת הפסקה קצרה" שזה לומר - הנה אבא, בשישי עוד שבוע הוא תופס פה פיקוד ל- 36 שעות. יש לכם שבוע להפנים. תודה. זו הודעת מערכת. אין טעם להשיב.

אני לא יודעת אם זה פרי חינוך מתקדם, נחרצות שלי, הבנה מודעת של הילדים שאני באמת צריכה את זה, שילוב של הכל, או סתם הלם, אבל התוכנית לגמרי כבר זזה ומחר אני כבר לגמרי עם עצמי. לגמרי, באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. 

להגיד שזה לא מטריד את הילדים קצת? אני לא אשקר, כל פעם שהם פתאום אומרים "תהני ביום שישי, אמא" זה מרגיש כאילו הם התכוונו לומר משהו אחר אבל גילו שיקול דעת, או שמא זה יצר הישרדות בסיסי. אני בטוחה שזה יעבור להם נפלא, זו בכלל לא השאלה (ותכל'ס זה המקום שלי לומר - בסוף השבוע הזה אותי זה לא מעניין, אבל אני לא אומרת דברים סתם), אחרת לא הייתי עושה את זה. 

זה בכלל לא דרמטי, זה לגמרי נחוץ ואני אוהבת לקרוא לזה השקט שלי ולדמיין שכבר בחורף אני יוצאת לבדי לבירה אירופית קרה. כן, נעשיתי קצת גרגרנית עוד לפני שבכלל התחלתי, אז מה?! מותר אישה לקוות.

אמא של פרס...

8 דקות שלמות הקדישה אתמול איילה חסון ביומן של הערוץ הראשון להרצאות של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, בן ה-92 (כמעט), בפני קבוצות יהודיות באירופה ובארה"ב דרך קרן היסוד והפדרציה הקהילות היהודיות. 8 דקות של דיון באולפן שבאותה מידה יכול היה להעביר הוראות לסריגת שורה ראשונה במקרמה, לפחות ברמת העניין שזה עורר. משהו כנראה ממש טוב עובר על ישראל אם אלה הן הכותרות המתפרצות לראש החדשות באולפן מרכזי של שישי בערב, חשובות אפילו יותר מדיון מעמיק על בניית הקואלציה שנותרו לה עוד פחות משבועיים. אני מבינה שהיה גל בגלל הסיפור הזה של פרס ובנק הפועלים, כן סיפור - לא פרשה, אבל ברצינות? ההרצאות שהוא נותן או ארוחות הערב בהן הוא נואם לקהילות יהודיות, דרך אגב כאדם פרטי? זה מה שצריך לעניין את ישראל בפריים טיים של חדשות? המצב בישראל כל כך טוב שחנן קריסטל, צריך לדבר על רמת המוסר של פרס ולקשר את זה לשקיפות? 

נושא פרס ובנק הפועלים אינו קשור ל"אייטם החם" של יומן, קשירתם זה בזה היא ניסיון מוזר מאוד לאמירה לא ברורה ובטח שאין לה רלוונטיות אמיתית לציבוריות הישראלית. במאמר מוסגר, אישית אני מוצאת טעם לפגם בחוזה בין  פרס ובנק הפועלים, אף אחד לא שאל אותי לדעתי האישית כי בנק הפועלים סגרו כבר עם פרס ולא איתי. אני לא הייתי מנסה לקדם את הבנק הזה (לא שהייתי יכולה). אני גם לא חושבת שמתאים שנשיא לשעבר יעשה את זה, אבל זה כבר עניין של נורמה אישית. אני יכולה לבקר את זה, אבל בסופו של דבר זו החלטה אישית של אדם פרטי, שאמנם היה דמות ציבורית ובמידה רבה עדיין כזה דה פקטו גם אם לא דה יורה. השימוש במוניטין למען מטרה מסחרית הוא מאוד אפור, אבל זו כבר החלטה שלו. האם מותר לבקר את זה? כן. האם צריך לבקר את זה? לא בהכרח. האם פרס שגה? בוודאי. האם ביטול החוזה נראה טוב? לא, הוא הרע המיעוטו ובעיקר הוא מעיד על חוסר מחשבה וייעוץ תקשורת רע, בלי שום קשר לשיקול דעת לקוי ואף אולי קצת פחות מוסרי מהראוי.

העליה לכותרות של נושא פרס ובנק הפועלים היא לגיטימית, יש קושי, לפחות בעיניי עם התגובות שאנשים מרשים לעצמם לכתוב בחסות מחשב או סלולארי. אבל זה חלק מהישראליות ותכל'ס לכל אחד במדינה הזו יש דיעה, שזה נחמד ופלורליסטי רק שיש להצטער שרבים מהם לא עושים שימוש גם במוח כמה שניות טרם לחיצתם על כפתור ה"שלח". היכולת של כל פישר קטן (נו, זה היה מתבקש, פישר זה בדיוק הדימוי המתאים כאן) לנאץ בלי שום קשר לכלום ולהעביר את המסר הלאה היא בהחלט משהו שיש להצר עליו ברגעים כאלה, אבל זה חולף וזה לא קשור. אני חושבת מחד שהיתה כאן סערה בכוס מים ועם זאת, מזוית הראיה שלי, שכוללת בעיקר מאמרים באינטרנט, הטיפול התקשורתי היה סביר ובגדר לגיטימי. אם זה היה גם בראש מהדורות החדשות, אני שוב תמהה על שיקולי העריכה כי בכל זאת העניין הזה נראה לי די משני, שלא לומר עשירוני ואף למטה מזה, לנושאים שבאמת כדאי שיעניינו את הציבור ושהתקשורת תוביל. עם זאת יש פה משהו מעודד ברמת הביקורת הציבורית הנכונה במקרה הזה.

הסיפור  של איילה חסון על ההרצאות של פרס הוא בכלל לא חשוב. בטח לא היה צריך להקדיש לו כל כך הרבה זמן ולאמץ את כוחו של חנן קריסטל לדבר על כלום, אם כי הצלחתו בתחום בהחלט מעוררת כבוד, בטח לא היה צריך את הגברת לענייני גינונים שליהגה שם ובחיי שניסיתי לתמצת את המלל הלא קשור שלה שכלל צורך בשקיפות ציבורית בפעילות של אדם שעינו דמות ציבורית יותר. הסיפור הוא האג'נדה התקשורתית שהביאה את אילה חסון לכלות כל כך הרבה זמן על כלום ולדבר על זה משל היתה זו סנסציה שאין דומה לה. אם זו לא אג'נדה אז זו ארכאיות עיתונאית שמוטב היה לכולנו לבער אותה. הדיון האמיתי צריך להיות על הסוגיות החשובות באמת, על השיח הציבורי שיש ביכולתה של התקשורת לייצר. דומה שלפחות יומן של הערוץ הראשון מאמין שביום שישי בערב צריך לסמם אותנו רק בשורות תחתונות. אני מניחה ששוב אמא של פרס יוצאת ערבייה. נו שוקולד פור יו!

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...

אני ואלוהים - פוסט לא מומלץ לאנשים מאמינים

השורה התחתונה של הפוסט הזה היא שבעיני אין אלוהים, אין דבר כזה, זו פיקציה אנושית. אם אתם אנשים מאמינים מוטב שלא תקראו את הפוסט הבא, אם אתם מגדירים את עצמכם כחילוניים שמאמינים באלוהים אז גם מומלץ לכם שלא לקרוא כי בעיני אלו שתי הגדרות שבהכרח לא מתיישבות ביניהן (חילוניות ואמונה באלוהים אם זה לא ברור דיו). ואם אתם כאלה אז הדרך העקומה היחידה שזה מתיישב לדידי זה לטעון שאלוהים זו התעשייה שמגלגלת הכי הרבה כסף בעולם ואז אולי ניתן לדבר על אלוהי הכסף, אם כי לא לזה כיוונתם - אז סליחה.  

מכאן עלולה לעלות הטענה שחסרה בי סובלנות ועל כך אומר 'au contraire mon frere' אבל אני רשאית גם לעמדות משלי. ואוסיף ואטען שיש בי סובלנות לדעות אחרות ואמונות אחרות ואני מכבדת כל אדם על אמונתו ואורח חייו גם אם אינני מסכימה עמו כהוא זה. לדוגמא כאשר חילוניים משתמשים בביטויים כמו "תודה לאל" או "בעזרת השם" אני מתחלחלת, למרות ההבנה שבמדינה דתית כמו שלנו יש חילחול של כאלה לשפת היומיום של לא מאמינים. אבל, כשאדם דתי משתמש בביטויים כמו "בעזרת השם" או " תודה לאל" ואפילו "אלוקים", זה בסדר גמור מבחינתי. ממני לא תשמעו משפטים כאלה כי פשוט אין מקום לאלוהים בחיים שלי.

במנותק מנושא הממסד הדתי (שמעלה לי את הסעיף), אין לי ספק שלא יכולה להתקיים כזו פיקציה, שגם אם הייתה כזו פיקציה היא לא היתה בוררת לה נבחרים (זה כמו שאין הורה טוב שמעדיף רק ילד אחד בטח לא במוצהר ויש לו מספיק מקום לאהוב את כל ילדיו בלי לשסות אותם זה בזה), היא לא הייתה נותנת לאנושות להגיע לשפלים בלתי אפשריים, והיא לא הייתה עושה שום דבר כדי למנוע מהילדים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם (15 הייל מרי לא יכול לכפר על פגיעה במישהו - נא לשים לב שזו דוגמא לא יהודית). השחקן משה איבגי אמר מתישהו ברדיו לא מזמן שאם היה אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו ואנחנו יצאנו ככה... (לא זוכרת את המילים המדוייקות). צודק - אם הוא כזה כל יכול למה הוא לא עשה אותנו מושלמים? למה? כי אין אלוהים, זה ההסבר, האדם יצר את אלוהים כדי להסביר דברים שהוא לא הבין, כדי להטיל את האחריות המלאה על מישהו אחר שמתכנן את הכל. אבל אם הוא מתכנן את הכל למה הוא לא מונע קטסטרופות? כי פשוט הוא לא קיים ולא בגלל שהוא מנסה אותנו או כי הוא היטה אותנו כדי שנהיה חוטאים. כאילו נו באמת כל ילד רואה את השקיפות בכאילו שרירותיות של התשובה הזו. חוץ מזה שבשם האמונה אנחנו מפרידים בין אדם לאדם, ובשם האמונה אנחנו נלחמים ובשם האמונה אנחנו רוצחים ומכפישים ובעיקר נבדלים. במקום שאמונה תישאר דבר פנימי של אדם שאינו משנה לאף אחד אחר היא קודם נחלת הקבוצה ולכן עליך לאמץ את דפוסי הקהילה ובצורה מסויימת גם לאבד את שיקול הדעת הפרטי שלך. אני לא אוהבת אמונה ולא מכירה באלוהים וחיי טובים לי ככה כמו שהם.

אלוהים לא משחק תפקיד בחיי, אני מאמינה באדם באשר הוא אדם (למרות שאין לי הרבה סיבות בתכלס). הרחקתי את אלוהים מכל הפינות, לא ממש משתמשת בשמו אם לא צריך (וביננו אין לזה הרבה שימוש), הוא לא בתפילותיי (אם יש כאלה), הוא לא הוזמן להיות נוכח בשום אירוע בחיי וכשאני אני עושה דברים הקשורים ליהדותי אני עושה אותם מפאת מסורת ומנסה להכניס בהם תכנים שמתאימים לי ולהשקפותיי ודוחקים את האלוהים הזה החוצה. אין לי בעיה עם יהדותי, אני עונדת אותה כמו עוד הגדרות נוספות אבל הפרשנות שלי מחוסרת אלוהים ולשנינו טוב עם זה. הוא כי הוא לא קיים ואני כי אני לא מזייפת לעצמי. שלא יהיה ספק לא היכרתי בקיומו כרגע.

ומה שאני הכי לא אוהבת זה החיבור הממסדי, זה דת ומדינה. זה העובדה שאני מסבסדת מוסד שלם ופוליטי, שאני מחוייבת לקנות מוצרים שיש להם כשרות (למשל משחת שיניים או סבון כלים), שהמוסד הזה מנהל חתונות ומיתות ומה שבאמצע. אני לא מצליחה להבין למה אין בארץ גם מוצרים כשרים וגם מוצרים לא כשרים (כלומר אני יודעת למה - לא צריך להסביר לי), למה אין חתונות אזרחיות וגם דתיות למי שרוצה (שוב לא צריכה הסבר), למה גם לנישאים בחתונה אזרחית בחו"ל הרבנות תיכנס לחייהם אם חלילה יחליטו להתגרש, יש לי עוד המון למה ברשימה הזו והיא רק מקוממת אותי יותר. היא נכנסת דרך כל מערכת אפשרית ולא נותנת לשום דבר פה להתפתח ללא השגחה אלוהית. זה מטריף אותי וזה לא בגלל שאני טיפוס שמורד כשלא נותנים לו ברירה - אני כזאת אבל זה לא קשור.

הקשר הגורדי הזה בין אלוהים והחיים בישראל רק מקשה עלינו את החיים (ועוד לא נכנסתי לטירוף של ארץ ישראל השלמה) ואין מתיר אסורים. אם רק אפשר היה לחיות בשקט ושכל אחד יחליט לבדו על מערכת היחסים שלו עם הישות הזו ומשאיר אותה בחייו הפרטיים היה כאן שמח יותר ואולי, רק אולי, גם נעים יותר לחיות כאן. אתם יודעים רק אומרת וזה. 

הבטחתי שהשורה התחתונה תהיה
אין אלוהים