למה ליטול קורה מבין עיניך? תסתתר מתחתיה - יש אזעקה

כשהתותחים רועמים אסור לה למוזה לשקוט, השתיקה היא לא רק קבלה היא גם מתן לגיטימציה. המוזה אולי רוצה לשקוט, להיאטם לנוכח האש, הלהט והסכנה, האדם רוצה שקט, אבל אין שקט. הלוואי שיכולתי למלא את האויר מסביב במילים ולמנוע את הדי הפיצוצים שאינני יודעת אם הם נפילות, התפוצצויות או יירוטים, אם בכלל אנחנו באמת מצליחים ליירט טילים. אנחנו כן מצליחים ליירט את התקווה, אבל יותר מזה את הספקנות. מי השפוי בדעתו שרוצה לכתוב נגד מלמחמה בעת ישיבה בממ"דים ובמקלטים? גם המבצע הזה, כמו רבים לפניו מנוצל בעיקר כדי להשתיק אותנו. כן, זה לא פופולארי להגיד את זה, אני יודעת. הרי זה המבצע שיביא לשקט מהחמאס, זה המבצע שיחליש את החמאס ויראה לו מי בעל הבית.

אבל ישראל היא לא בעל הבית. השטחים ועזה הם לא חלק ריבוני מישראל. אפשר כמו בנט להגיד אין פלסטינים, אפשר כמו השופט לוי ז"ל להגיד שאין שטחים כבושים. אפשר להגיד הכל, רק שזה לא אומר שזה אכן ככה. עובדתית יש ישראל ריבונית והיא בגבולות 67' כל השאר זה משאות נפש לכאן או לכאן בהתאם לעמדתו הפוליטית של הדובר. העובדה היא ש- 47 שנים אנחנו כובשים אוכלוסיה ומונעים ממנה חיים ריבוניים. 47 שנה של חיים בלימבו, לא כאן ולא שם. ייאוש שהולך וגדל, לא כאן - שם, כי היאוש גדול יותר בצד הפלסטיני. 47 שנים שמוכיחות שאין להם כלום ולכן גם אין להם מה להפסיד. מה עוד נעשה להם? רובם חיים בעוני, תחת איומים, תחת שלילה של זכויות אדם, תחת צבא, תחת אי וודאות. אבל אי אפשר לשלול את התקווה שלהם ואת התקווה הזו רובם מרגישים שגם אותה אנחנו רוצים לחמוס ולגזול ואותה הם לא יתנו, זה אנושי לגמרי, אפילו עוד לפני פנדורה. זה לא מוליד דבר מלבד שנאה וכאב. כל מבצע שלנו מוליך עוד ועוד אנשים להבין שבעצם אין דרך אחרת. להחליש את החמאס? הצחקתם אותי. הוא מתחזק מולינו ובתוך העם הפלסטיני. כל מבצע שלנו מחזק אותם יותר.

זעקות ה"להיכנס בהם" מה הן יתנו לכם? נכנסנו בהם בלי סוף. מה זה נתן? הנה מ- 2004 ועד היום, עשר שנים של מבצעים בעזה למיגור ירי הטילים על תושבי הדרום בפרט ועל ישראל בכלל: 

אוקטובר 2004 מבצע ימי תשובה
ספטמבר 2005 מבצע גשם ראשון
פברואר 2006 מבצע מכת ברק
יוני 2006 מבצע גשמי קיץ
פברואר 2008 מבצע חורף חם
דצמבר 2008 מבצע עופרת יצוקה
נובמבר 2012 מבצע עמוד ענן
יוני 2014 מבצע צוק איתן

7 מבצעים קודמים שכבר כיסחו את התשתיות, אז איך לעזאזל הם ממשיכים לירות? אולי זה פרדוקס שלא ברא זנון? אתם לא באמת חושבים שבאמת נמגר גם הפעם את ירי הקסאמים ונשב 40 שנה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, טוב תחת עצי זית, זה קצת בעיה - אתם יודעים חישופים, שריפות, עקירות וכולי, חוץ מזה עצי זית זה כל כך רטרו. מה שכן, המוזות אולי שוקטות לאור המבצע הזה, אבל מה שעוד שותק ומוטל לפנינו זה כל שאר הפרשיות שכדאי היה שנטפל בהן, כי כמו כל דבר טיפול טוב מתחיל קודם כל מבפנים, אבל הממשלה הזו לא רוצה לתקן מבפנים, היא רוצה את היאוש שלכם והפחד, למה להתמודד עם חיצי ביקורת כשעדיף כיפת ברזל נגד טילים?

את הפסקת הירי המבצע הזה גם לא יביא, הוא גם לא יביא לקריסת האמונה שיש בשני העמים בשלום, הוא רק מעיד על מדיניות ממשלה. זה נחמד נורא להאמין שאין פלסטינים ואין כיבוש ואנחנו כאן בשל הבטחה אלוהית, רק שזה רק ימשיך את הבעיה. הממשלה הזו לא רוצה שלום, זה לא באג'נדה שלה. יש לה אג'נדה ברורה והיא לקבע את מה שיש מתוך אמונה שהציבור מטומטם. אם נמכור לציבור העדר תקווה בשלום, אפשר יהיה להשאיר את האליטה על כנה, את הזרמת הכספים למקומות הלא נכונים. כך ישאר מרחב תמרון אדיר לממשלה והציבור ימשיך לשאת שביב של תקווה אבל ינהה אחרי הדמגוגיה ויהיה תשוש דיו לא לעצור רגע ולחשוב. מי יטול קורה מבין עיניו כשהוא רץ לחפש קורה להסתתר מתחתיה עם כל אזעקה? למה שנשאל איך זה שאין כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות אבל יש כסף למבצע צבאי ויירוט? יש אזעקות, יש טילים - אין ספקנות. ככה זה נוח, הכי נוח. זה לא עניין של שום דבר חוץ מסדר עדיפויות.

ראש ממשלה ששנים כבר מזין את האש ומנסה להיראות כמו כבאי ואנחנו קונים את זה. מזועזעים שיש הקוראים לנקמה? מזועזעים מאספסוף שמחפש ערבי להכות בו? מזועזעים מאנשים שלא ממש אכפת להם מנער ערבי, אגב שמו מוחמד אבו ח'דיר, ואם נשרף בחיים? זה הכל רק מכה קלה בכנף וזה הכל. וזה כבר ככה כבר שנים. משפחות שלמות נהרגות עכשיו בעזה, 3 ילדים נרצחו ואם תעז לומר משהו יסבירו לך חת'כת בוגד שכמוך שיורים עלינו טילים, טילים!!!!!! אז יש לי סיפור בשבילכם ימשיכו לירות עלינו טילים, לא משנה עוד כמה מבצעים יהיו פה, זה לא ייגמר עד שאנחנו נגיד די. עד שאנחנו נסרב אקטיבית להיות אוייבים. עד שאנחנו נסרב לתת לממשלה הזו את הלגיטימציה. נמחץ, נרסק, נפוצץ, נפגע, ניירט, נחסל, נכתר, נירה, נשבור וכל עוד נמשיך לעשות את זה, ממש כמו הידרה, הם ימשיכו לצמח ראשים. ממש כמו סיפור פרעה שאנחנו טורחים לשנן שוב ושוב לילדינו - וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. העם הפלסטיני סובל תחת רגלינו, ידינו וגופנו המיוזע כבר שנים, הדיכוי לא יוליד דבר לבד משנאה. השנאה הזו רק תגדל אם נמשיך לענותם. כדי להבטיח את ילדינו כאן אין עלינו להסכים ולהתגייס למען עוד מבצע ולבאים אחריו, עלינו להתגייס לסרב. 

אם באפריל, ראש הממשלה היה אומר, אני לא סומך על החמאס, אני לא מרוצה ממשלת האיחוד אבל בואו נבחו את העניין וננסה לראות לאן זה יוביל, עם כל החשדנות שבעולם, אני רק יכולה לשער שלא היה צורך במבצע הזה. אבל כנראה שגם אנחנו לא הפקנו את הלקח מסיפור יציאת מצריים (לזה מותר להשוות? כי הכתובות על הקיר מוכיחות שאת לקחי השואה הטמענו פחות, אז אולי סיפור מלפני כ- 3500 שנה כבר היה סיפק בידינו להבין?). כולנו מבינים שאם לא נפנה לשלום פנינו מועדות לעבר עמוד עשן, או שמא פטרייה. אולי בעצם אנחנו רק מחכים ליום שבו המחשב הרנדומלי של צה"ל יכריז על מבצע חדש "פטריית המצדה".

אזעקה באמצע ארוחה

מחוסרת אנרגיה וכוחות, ככה היום הזה מוצא אותי. כותבת ובערב אחרי הכל, מוחקת את שברי המשפטים שנכתבו בעמל כל היום. רגעים גנובים של כתיבה בין הכנות ליום הולדת - גזירת גלימות, פיניאטה ובינגו, אימונים לקראת מבחן סוף שנה בקונסרבטוריון (רק למרכזית, המורה לטרומבון האליל של הבכור הסתפק בלצלם את הקונצרט ולייתר את המבחן בעוד המורה ההיסטרית של המרכזית צילצלה ורצתה שהילדה תשהה בקונסרבטוריון על בסיס פנסיון מלא), יצירת מטריושקות, משחקים, ספרים וכל שאר נהלי הבית הרגילים ובנזוג שטס הלילה לניו יורק לקצרה. וכמובן רק כדי שיהיה ממש כיף אני גם לא מרגישה טוב ומקפיצה אופטלגינים בחינניות של עז הרים.

אז כתבתי על הקושי הזה בדואליות של החיים פה. על איך רובנו יכולים להעביר עוד יום ועוד יום במעגל החיים שלנו שהוא כאילו טוב, להתנתק מכל מה שקורה מסביב ולהתמיד אנרציונית עם השגרתי והמוכר. כמה קל להפנות את המבט ממה שרע כי זה כאילו עוד לא נכנס לנו לחיים ואפשר למדר. להפיס את הרוח הרעה שמאיימת להיכנס בסופו של דבר לאישי של כל אחד מאיתנו על ידי אמונה שהצד השני יותר גרוע, שאלה רק עשבי שוטים, שזוהי רק אסקלציה וזה עובר. אבל אלה לוקשים ולוקשים אני לא קונה, בקושי אוכלת לוקשים, מזמן כבר לא מכינה הילדים מעדיפים שקדי מרק.

ולמה מוחקת? כי באמצע ארוחת ערב היתה כאן אזעקה. אני מגייסת את כל הרוגע שאני יכולה לגייס ואוספת את הילדים לממ"ד, בנהזוג עולה מהמחסן ומצטרף. הוא כבר אוטוטו בדרכו לשדה התעופה ואני ישר מחייכת שיזכור שהכל יהיה בסדר. השכנים מלמעלה טורקים את חלון הברזל ואת הדלת והילדים בטוחים שמשהו כבר התפוצץ. מסתכלים עלינו קצת בחרדה. אני אוספת את כל הכוחות ומסבירה, הם דווקא מבינים את זה יפה. לא רוצים להלחיץ, גם לא לשקר. 10 דקות צריך להישאר בממ"ד? אז זה הזמן קצת יותר להסביר. יש קושי עצום בלהסביר את זה לילדים. הבכור אומר שזה נורא לא יפה לירות טילים על אזרחים. זה נכון, אני מסכימה, אבל צריך לראות את כל התמונה. ואני מנסה להסביר בקטנה, על הקושי האמיתי שלעולם לא נבין בלהיות פלסטיני, לא מצדיקה ירי טילים או זריקת אבנים, אבל מנסה להסביר כמה זה נורא להיות ארעי כל כך וחסר הגנה או תקווה. "צריך פה מישהו כמו נלסון מנדלה" מסכם הבכור, "מישהו שבאמת יתכוון לעשות שלום". זה סיכום מאוד נבון אני מוכרחה לציין, גם אם אתם חושדים בי ובצדק שאני לא אובייקטיבית. 

עזבו אתכם מהעובדה הברורה והשחוקה להחריד שזה מעגל אימה שלא נגמר, הם יורים טילים, אנחנו תוקפים אוירית, פיגוע רודף פיגוע ושכול רודף שכול. דווקא השכול לרוב מביא את הפיוס כי השכול הוא הדבר היחיד שמוכיח ששום דבר לא שווה מוות מיותר. זה דווקא השכול שיכול להביא את ההידברות, אבל לחכות עד שכולנו נהיה שכולים נראה לי דרמטי ודי סופני. אפשר לחכות ולראות איך הכל מתפוצץ לנו בין הידיים, בזמן שניסינו כל כך רק לחיות, לראות את המחיר מאמיר ואת התהום הולכת ומתרחבת לפנינו כמו בקלוז-אפ של סרט אימה. אבל ביננו הדבר היחיד שנשאר הוא לדבר. לא לשתוק, לא להבליג, ללכת לשולחן הדיונים עם עט ביד וכוונות חתימה. 

כי זה לא רק מחיר הדמים, הוא ברור ומוטל לפנינו בשורה שהולכת ומתארכת, זה גם המחיר המוסרי שאנחנו משלמים ועכשיו אנחנו עומדים מולו קצת פעורי פה ולא מבינים מאיפה הוא בא. ובעצם כולנו יודעים שזו רק ההתחלה (לה, לה). תסתכלו רגע על הילדים שלנו שגדלים מתוך תחושה שאנחנו העם הנבחר, לומדים כמעט אך ורק על יהדות ולא על שום דת אחרת, לומדים על השואה, על פורענויות, על סיפורי גבורה, על איך ערבים תמיד רדפו אותנו, נשלחים לסיורים בעיר האבות ובאושוויץ, לומדים עד כמה צה"ל חיוני חשוב ומוסרי. רואים איך המדינה מתייחסת לפלסטינים המתגוררים בישראל, לאלה ברשות, למבקשי מקלט ואז הם נשלחים לצבא. מי שיגיע לשטחים עם המטען הזה, ויהיה במחסומים, ויחטוף גם אבנים ויישלח לדכא עוד התפרעות - הוא לא יראה את הצד השני, הוא זה שאם יאמרו לו לחפש הוא יחפש והפחד יהפוך אותו לאלים יותר, הוא זה שגם יכוון רובה. אין הרבה מה להאשים אותם, יש לרחם עליהם, המצב הזה הופך להם את החיים, הוא הופך את החיים לכולנו.

כל קריאות ה"להיכנס בהם", שנענות על סטטוסים בפייסבוק ב"אמן ואמן", מעוררות בי בחילה. אין אפשרות כזו, אין פתרון לא בפצצה ולא בעוד מבצע. כל אלה נועדו להשתיק את ההמון, להראות שעושים פה משהו. אבל המשהו הזה הורג אותנו, לאט אבל בטוח. הורג לנו ילדים, הורג לנו את העתיד ומשחית אותנו. יושבים מול מקלדת וצוהלים על "כניסה בהם" ולא מבינים שבעצם זה סוג של גול עצמי. אבל אין הערב מונדיאל. באסה.

העניין הוא שכולם יודעים שזה יסתיים או בפטריית עשן או ליד שולחן הדיונים. גם את אש"ף לא רצינו, לא היתה ברירה. זה הזמן להפסיק את רעשי השנאה והתסכול ולעבור להידברות, אין ברירה אחרת. אנחנו יכולים לגדל פה דור של שונאים, של קבוצות ווטסאפ שמתארגנות לתפוס ערבים, של טוקבקיסטים ששמחים על כל מוות ומאחלים אחד לשני מיתות משונות. הבלאגאן כבר יצא מהמקלדות לרחובות, הוא נוזל לשם וככשטח הפנים מתרחב זה נעשה עוד יותר קשה לעצירה. הדברים היו נראים טוב יותר לו היתה לנו הנהגה, אבל אין. כן זה הזמן לקחת את העניינים לידיים ולעשות כל דבר כדי לסרב להיות אויבים, לסרב להמולה הנוראית שמביאה איתה דממת מוות. המוות הוא נטול תקווה. לא מורישים לילדים מוות, לא מורישים להם שנאה וגם לא אדמה חרוכה. 

לא יודעת מה יקרה הלילה, מקווה שלא תהיה עוד אזעקה. זה לא הטילים שעלולים עוד ליפול פה, זה הידיעה שאין לי ממשלה לסמוך עליה שהיא הכי מטרידה.מוכנה לוותר על כל כך הרבה כדי לחיות פה, מוכנה בתוך השחור הזה לשמור על תקווה, אבל יודעת טוב מאוד שזה לא יקרה כל עוד נתניהו ראש ממשלה וזו המחשבה הכי מטרידה. חושבת על הילד שלי שחולם על נלסון מנדלה ויודעת שעוד לילה יעבור ויסגור על מעט התקווה שעוד מפרפרת בלב של אמא חרדה.