חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קוגל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קוגל. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

כיפור ואידיאולוגיה או טראומת הסטירה

התחלתי לכתוב פוסט על הורות אבל זנחתי אותו בינתיים פשוט כי משהו אחר פתאום ביקש תשומת לב, לכן שמתי את ההורות רגע בצד, עוד יהיו פוסטים נוספים (ראו בזה הצהרת כוונות ברורה מאליה פלוס אזהרה). ונכון שלא הייתם צריכים את ההקדמה הזו, אבל שיקולי העריכה כאן הם שלי, גם אם הם שגויים. בניגוד להנחה הרווחת שלהצלחה הורים רבים ולכישלון רק אחד, בספירה הזו, בבלוג הזה, ממש כאן - האחריות לכישלון, להצלחה, לכתיבה המדוייקת לעיתים ולברברת התמידית יש רק אחראי אחד. אני. עכשיו כבר אפשר לגשת לעניין?


נו? קוגל
באמת מזמן כבר לא הכנתי


כי יום כיפור היום ואני לוקחת את היום הזה נורא באיזי, הילדים עושים מה שהם רוצים ואני במנוחה. אני לא צמה. הפסקתי לצום ביום שיצאתי מבית אימי. בבית החילוני שגדלתי בו, היו מסורות שכן נשמרו, כמו בהרבה בתים אחרים מסביב. יום כיפור היה שיא. כשההורים שלי היו יחד ומהזמן שאני כבר זוכרת. ההורים צמו ואני עשיתי כל מאמץ לצום. לא הכינו לי אוכל במהלך החג. אפשר היה לאכול מה שיש ותמיד היה קוגל (יודעים - פשטידת האיטריות המתוקות עם הקינמון והצימוקים, וקוגל בכיפור זו מסורת רבת דורות במשפחתי היקית. כן, עוד בגרמניה). גם אסור היה לרכב על אופניים, כילדה מעולם לא רכבתי על אופניים בכיפור. אני זוכרת גם את הסטירה הראשונה שקיבלתי. זה גם היה בכיפור.




אבא שלי עישן קנט ארוך

ערב יום כיפור, אני בת 7 בערך. יושבת עם שתי חברות על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה לבית, הדלת למעלה פתוחה והדירה די חשוכה. בבית שלנו ממש בכניסה היה בר, עם ארבעה כסאות בר גבוהים. אבא שלי ישב שם ועישן. ראינו את ריצודה האדום של הסיגריה בחשיכה, העשן הסתלסל מחוץ לדלת. לא ידעתי שלא מעשנים בכיפור, אצלנו גם הדליקו אור, אבל אז חברה אחת שאלה על זה. בתמימותי ניגשתי אל אבא לשאול. אני זוכרת אותו מתרומם מאחורי הבר ורוכן אלי ומשום מקום הגיעה הסטירה. מעולם, אבל מעולם, לא סטרו לי קודם. שתקתי. חזרתי לחברות שלי. לא דיברנו על זה. מניחה שהן ראו הכל. יש כאלה שזוכרים את המלחמה, אני נולדתי אחריה. אני שבויה בטראומת הסטירה. יום כיפור 1981.



שנים לקח לי עד שטעמתי
סלט הרינג
אחרי שההורים נפרדו, בערך מגיל 10, אמא ואני התחלנו לעשות את כיפור אצל אומה (סבתא שלי) בגבעתיים. ארוחה מפסקת קטנה, 4 משתתפים: אומה, אמא, דוד זאביק ואני. אחר כך הליכה נינוחה לבית הכנסת של היקים. תפילה, קצת מינגלינג של יקים בצום בחצר והליכה משותפת, סה"כ כמעט כולם גרו בשכונת בורכוב. לפעמים היינו מעיזות להסתובב גם במרכז גבעתיים אבל הרעש היה מבריח אותנו. בבית היינו קוראות, הולכות לישון וקמות לבית הכנסת שוב בבוקר. בזמן קריאת הקדיש כל הילדים היו בחוץ. אחר כך שנ"צ או ספר ושוב בית כנסת. ההליכה הביתה היתה איטית, ואז היינו שותים לאט משהו עם עוגה קלה בצד ורק אחרי עוד קפה/תה, שיחה ושתיקה עם סיגריה של אומה, ורק אחרי הטלפונים למי שצריך לבדוק שהצום עבר בסדר, רק אז היינו אוכלים. אצלנו הקפידו על ארוחה קלה כשבגרתי וגיליתי שיש בתים שבהם יש ממש ארוחה, אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי. הייתי בטוחה שהארוחה הצנועה הזו היא מסורת יהודית ענפה. ביצה רכה, חלה, חמאה וסלט הרינג. תמיד כל שנה. אחר כך היינו נוסעות חזרה לירושלים. אהבתי את ימי הכיפור האלה, לא הייתי מחליפה אותם גם לו היה ניתן. הם התאימו לאז שלי, הם רק לא מתאימים לעכשיו. מן הסתם גם לא למחר. 

אפרופו כספים ואלוהים
אחרי שאומה נפטרה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, לא הצלחתי למצוא את ההגיון בלצום ביום כיפור. לא התחבר לי להיות כופרת שלא מאמינה בקיומו של אלוהים ובכל זאת לצום. גם התקופה שאני זוכרת לטובה כשלקחתי חלק מהקהילה ליהדות מתקדמת לא גרמה לי להרגיש מחוברת יותר לדת. אני מחוברת להיסטוריה שלי, זה כן וההיסטוריה הפרטית שלי היא לגמרי יהודית זה נכון ועדיין - איזה ערך יש לצום ולהתפלל ביום כיפור אם זה לא בא מבפנים? אצלי זה לא. אני לא מאמינה באלוהים ובטקסים. אני רואה את היופי בדת, אני מבינה את כוח המשיכה שלה ובעיקר אני רואה כיצד דת, מכל סוג, מבדילה בין בני אדם הופכת לאב טיפוס של מכונה מגלגלת כספים. זה לא משהו שאני רוצה חלק בו. וזה עוד בלי לדבר על זה שאני לא מוצאת בתוכי את המקום להאמין אלוהים או כל ישות אחרת.


לו דת היתה משהו פרטי, משהו שאדם עושה לעצמו היה לי הרבה יותר קל איתה. כאשר האישי הופך לכל כך חיצוני אני נרתעת. אני לא צריכה לומר שוב שאני לא אדם של אידיאולוגיות. כל האידיאולוגיות מסביב יוצרות קו כל כך נוקשה. הכל צריך להסתדר לתוך עקומות ונורמות וזה די מצחיק כשחושדים על זה כי קו מתוח שהופך לעקומה הוא כזה שמעגל פינות וזה די נוגד כל אידיאולוגיה.

אני שונאת שאימהות נמדדות בהנקה, שגברים נמדדים בכמה הם עושים בבית, שילדים שנמדדים באיזה ציון הם מביאים, ושדתיים נמדדים באורך הפאה או מידת הנענוע בעת תפילה. דברים צריכים להתאים לאדם, אין נכון לא נכון. אנחנו כל כך שבויים בקונספטים שאנחנו לא שמים לב לכבלים בהם כבלנו את עצמנו וכבלים מטיבם מצמצמים מרחב. הדרך היחידה שלי לחיות את חיי בשלווה היא לעשות את מה שאני מאמינה בו בלי לפגוע באחר ומתוך אמונה שיש ממש בכל אחר אפשרי אחר. הבעיה היחידה היא שזה פשוט ככל שזה מסובך.


אז זהו שאני לא
בכלל התכוונתי לכתוב על זוגיות וכל ההקדמה על הויתור על הפוסט שהתחלתי לכתוב על הורות נועדה להגיע לזוגיות והנה חמש פיסקאות אחרי ואני כבר נגעתי ביום כיפור והגעתי לאידיאולוגיות. מה יהיה איתי? מה? אז עכשיו אקום לי מרבצי, בין הלפטופ, הסלולארי והספר ואתפנה קצת לילדים שלי כי אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת כל היום ואתם כבר מזמן הייתם בורחים. נפרדת מכם בקריאה נרגשת של "הלאה האידיאולוגיות" ויודעת שסתם זרקתי סיסמא לאוויר. 

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

שוב אותה הסליחה, אותן המילים - עוד יום כיפורים

כילדה, יום כיפור היה יום מופלא בעיני, קצת מוזר ושקט ושונה. אין לי זכרונות מוקדמים מיום כיפור, רק כילדה כבר בת 6 ואילך. אמא שלי הייתה מספרת שכשהייתה קטנה אומה (סבתא בגרמנית) שלי הייתה עושה קוגל (כן זה עם האיטריות והקינמון והצימוקים וכו') והילדים לא היו מפריעים להורים, בטח לא רוכבים על אופניים ואם הם היו רעבים הם היו אוכלים קוגל. אני כבת הזקונים הייתי ילדה מאוד מנומסת ועשיתי מה שאמרו לי ולכן מכיון שאצלנו צמו גם אני ניסיתי את כוחי מהיום שאני זוכרת את עצמי. וגם, אף פעם בחיים לא רכבתי על אופניים ביום כיפור. אמא אמרה שזה מנהג נוראי ובזה הנושא נסגר. כשאבא ואמא שלי עוד גרו ביחד כיפור היה יום שקט, הוא עסוק בשלו, היא קוראת וקוראת ואני מעסיקה את עצמי. היינו חילוניים ובכל זאת יום כיפור היה יום צום אם כי ללא בית כנסת וכולם סביבנו צמו.

יום כיפור הוא גם הסטירה הראשונה שלי. אין הרבה אנשים שיודעים את זה. הייתי בטח בת 7, היה ערב יום כיפור, דלת הבית שלנו היתה פתוחה ואני ישבתי על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה עם חברות. אבא שלי ישב על אחד מכסאות הבר בכניסה לבית. שתי חברות טובות היו לי - דנה ורונית. פתאום בהתרגשות אחת מהן אמרה "קרן אבא שלך מעשן וזה אסור ביום כיפור". חשבתי על זה ואז הלכתי אליו, לא נראה לי שאמרתי משהו חצוף, בטח רק שאלתי אותו למה הוא מעשן. אבא שלי שתמיד היה איש רחב מימדים ועל כיסא הבר הגבוה עוד נראה יותר גדול, התכופף אלי והוריד לי סטירה, אני לא זוכרת את עצמי נרתעת כי שניה לפני זה אפילו לא ידעתי מה זו סטירה. וכך עם לחי כואבת ודמעות בעיקר של הפתעה וכאב ירדתי חזרה לחברות שלי. 

אצלנו ביום כיפור אפשר היה גם להדליק אור וגם להתקלח וגם לצחצח שיניים, אם כי באדיקות הייתי משתדלת שלא תיכנס לי טיפת מים לפה חלילה. אחר כך קצת הסתקרנתי לגבי בתי כנסת והיינו מציצים על תפילת נעילה. אחרי שההורים התגרשו, ימי כיפור עברו מירושליים לגבעתיים לבית של אומה שלי. ואכן זו הייתה הרעה משמעותית בתנאים. אין חברים, יש אומה ואמא והרבה משפחה מורחבת וגם כל היום מתפללים בבית הכנסת של היקים, חוץ מבקטע של הקדיש כי אסור לילדים עם הורים להיות שם, "עוד יהיה לך מספיק" אמא אמרה.

יום כיפור ראשון אחרי הצבא הייתי בניו יורק, לבד בדירה מושקעת (עם טלסקופ) קומה 30 ומשהו. אפילו בניו יורק אפשר היה להבחין שבכל זאת יש משהו מיוחד ביום הזה, המון יהודים התלבשו במיטב מחלצותיהם ונהרו לבתי הכנסת. אני נהרתי למסעדה סינית, תוהה אם כל היהודים החגיגיים האלה יודעים שאני יהודיה וכופרת. אכלתי לא כשר ונהניתי מאוד מהתחושה. אחר כך חטפתי כאב בטן מוטרף ולא הייתי בטוחה אם זו המסעדה או אלוהים. בכל מקרה לא נתתי לזה להטריד אותי ומאז ביססתי את יום הכיפורים שלי, לא צמתי יותר. אלוהים אף פעם לא היה חלק חשוב במכלול הזה אפילו כילדה ביסודי אני זוכרת שסירבתי לנשק ספר תנ"ך שנפל והסברתי שאם מנשקים את התנ"ך צריך לנשק כל ספר כשהוא נופל כי כל ספר מקודש בעיני (בחייאת, אני אפילו זוכרת איפה עמדתי בכיתה כשאמרתי את זה ואני זוכרת את הילדים שהיו שם מסתכלים עלי בזעזוע). אני גם זוכרת את המבוכה הקלה כשהייתי מנסה שלא ישימו לב ללחמניה עם החמאה והנקניק הלא כשר שקנינו אצל קרנצדורף האגדי כל יום שישי. מודה סטיתי קצת מנושא הפוסט, חוזרת - מהרגע שעזבתי את הצבא ולא הייתי יותר בבית של אמא שלי סגרתי את הדלת על צום כיפור ועל אלוהים. 

לא קל ביום כיפור במיוחד להיות בישראל ולא להאמין באלוהים ולא לצום ולא לבקש סליחה, אם כי עם השנים זה נעשה קל יותר. ברור שאני אוהבת את יום כיפור בישראל, זה יום מצודד ובבוקר בבוקר יש שקט כזה אמיתי שאין אף פעם פה. אצלנו יש אוכל בבית, לילדים אנחנו נותנים זמן מסך ונותנים להם לרכב על אופניים. בהתחלה היו בי הירהורים אם אני רוצה לתת להם קצת מהאוירה שהיתה אצלנו כשהייתי קטנה. אני חושבת שאפילו הכנתי קוגל במיוחד לכיפור. אבל אז הבנתי שלא. אנחנו מדברים על מסורת וכבוד, מסבירים על החג, אבל חשוב יותר מהכל מבחינתי הוא למלא בתוכן שאני מאמינה בו, אנחנו מאמינים בו - "תהיה אדם כי אין אלוהים ואין בפני מי לתת דין וחשבון חוץ מאשר לעצמך ואין יום מיוחד בו אתה נותן דין וחשבון כל יום הוא יום לבחינת מעשיך ולשיפור עצמי. אין "חטאנו לפניך, רחם עלינו" - יש טעיתי ואני אתקן. יש אחריות אישית שלא נתונה בידי רחמי שמיים. שום שער לא נפתח, שום דין לזכות או לחובה.

לכן גם קשה לי עם בקשת הסליחה הקולקטיבית, הזיכוך האישי הזה במשלוח בקשת סליחה כלל עולמית שהיא רק מהפה לחוץ ואין זה שום דבר חוץ ממסורת או חשש קל מההוא ששוכן למעלה. אל תבינו לא נכון למילים יש כוח עצום וסליחה היא בין הגדולות שבהן. אין לי בעיה לבקש סליחה, אני פשוט עושה את זה עם כל טעות שאני עושה ולא מחכה ליום מיוחד בשביל זה. עזבו אותי מאלוהים וכפרות וסליחות, תנו לי להיות אדם - לטעות ולתקן, להצטער ולסלוח ובעיקר לאהוב. כי ביננו סליחה, ולא משנה באיזה יום היא נאמרת, לא שווה כלום אם לא באמת התכוונו אליה והתכווננו אליה וכיילנו מחדש ולמדנו והתחלנו תיקון. תיקון אישי, לא קולקטיבי ובטח לא אלוהי. בינינו לא ראיתי את אלוהים מתקן אף פעם. חוץ מזה מה זה שווה כל הסליחות האלה אם לא עשינו כלום כדי לתקן את העוול - האם ביקשנו סליחה מהפלסטיני שעצרנו סתם? האם ביקשנו סליחה מהיולדת במחסום? האם ביקשנו סליחה מהאם השכולה? האם ביקשנו סליחה מהעובד הזר שמנקה את המדרגות ואנו עוברים לידו כאילו היה צל? האם ביקשנו סליחה מהעם הסורי שצריך גאולה? זו רשימה חלקית במיוחד והתשובה לכולן, באופן קולקטיבי כמובן, היא לא. ביקשנו סליחה מאלוהים. כנראה שזו הסיבה שמרוב סליחות שום דבר לא משתנה. הוא גם לא ישתנה עד שלא נבין שזה לא בידי שמיים. זה ביד אדם.