כילדה, יום כיפור היה יום מופלא בעיני, קצת מוזר ושקט ושונה. אין לי זכרונות מוקדמים מיום כיפור, רק כילדה כבר בת 6 ואילך. אמא שלי הייתה מספרת שכשהייתה קטנה אומה (סבתא בגרמנית) שלי הייתה עושה קוגל (כן זה עם האיטריות והקינמון והצימוקים וכו') והילדים לא היו מפריעים להורים, בטח לא רוכבים על אופניים ואם הם היו רעבים הם היו אוכלים קוגל. אני כבת הזקונים הייתי ילדה מאוד מנומסת ועשיתי מה שאמרו לי ולכן מכיון שאצלנו צמו גם אני ניסיתי את כוחי מהיום שאני זוכרת את עצמי. וגם, אף פעם בחיים לא רכבתי על אופניים ביום כיפור. אמא אמרה שזה מנהג נוראי ובזה הנושא נסגר. כשאבא ואמא שלי עוד גרו ביחד כיפור היה יום שקט, הוא עסוק בשלו, היא קוראת וקוראת ואני מעסיקה את עצמי. היינו חילוניים ובכל זאת יום כיפור היה יום צום אם כי ללא בית כנסת וכולם סביבנו צמו.
יום כיפור הוא גם הסטירה הראשונה שלי. אין הרבה אנשים שיודעים את זה. הייתי בטח בת 7, היה ערב יום כיפור, דלת הבית שלנו היתה פתוחה ואני ישבתי על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה עם חברות. אבא שלי ישב על אחד מכסאות הבר בכניסה לבית. שתי חברות טובות היו לי - דנה ורונית. פתאום בהתרגשות אחת מהן אמרה "קרן אבא שלך מעשן וזה אסור ביום כיפור". חשבתי על זה ואז הלכתי אליו, לא נראה לי שאמרתי משהו חצוף, בטח רק שאלתי אותו למה הוא מעשן. אבא שלי שתמיד היה איש רחב מימדים ועל כיסא הבר הגבוה עוד נראה יותר גדול, התכופף אלי והוריד לי סטירה, אני לא זוכרת את עצמי נרתעת כי שניה לפני זה אפילו לא ידעתי מה זו סטירה. וכך עם לחי כואבת ודמעות בעיקר של הפתעה וכאב ירדתי חזרה לחברות שלי.
אצלנו ביום כיפור אפשר היה גם להדליק אור וגם להתקלח וגם לצחצח שיניים, אם כי באדיקות הייתי משתדלת שלא תיכנס לי טיפת מים לפה חלילה. אחר כך קצת הסתקרנתי לגבי בתי כנסת והיינו מציצים על תפילת נעילה. אחרי שההורים התגרשו, ימי כיפור עברו מירושליים לגבעתיים לבית של אומה שלי. ואכן זו הייתה הרעה משמעותית בתנאים. אין חברים, יש אומה ואמא והרבה משפחה מורחבת וגם כל היום מתפללים בבית הכנסת של היקים, חוץ מבקטע של הקדיש כי אסור לילדים עם הורים להיות שם, "עוד יהיה לך מספיק" אמא אמרה.
יום כיפור ראשון אחרי הצבא הייתי בניו יורק, לבד בדירה מושקעת (עם טלסקופ) קומה 30 ומשהו. אפילו בניו יורק אפשר היה להבחין שבכל זאת יש משהו מיוחד ביום הזה, המון יהודים התלבשו במיטב מחלצותיהם ונהרו לבתי הכנסת. אני נהרתי למסעדה סינית, תוהה אם כל היהודים החגיגיים האלה יודעים שאני יהודיה וכופרת. אכלתי לא כשר ונהניתי מאוד מהתחושה. אחר כך חטפתי כאב בטן מוטרף ולא הייתי בטוחה אם זו המסעדה או אלוהים. בכל מקרה לא נתתי לזה להטריד אותי ומאז ביססתי את יום הכיפורים שלי, לא צמתי יותר. אלוהים אף פעם לא היה חלק חשוב במכלול הזה אפילו כילדה ביסודי אני זוכרת שסירבתי לנשק ספר תנ"ך שנפל והסברתי שאם מנשקים את התנ"ך צריך לנשק כל ספר כשהוא נופל כי כל ספר מקודש בעיני (בחייאת, אני אפילו זוכרת איפה עמדתי בכיתה כשאמרתי את זה ואני זוכרת את הילדים שהיו שם מסתכלים עלי בזעזוע). אני גם זוכרת את המבוכה הקלה כשהייתי מנסה שלא ישימו לב ללחמניה עם החמאה והנקניק הלא כשר שקנינו אצל קרנצדורף האגדי כל יום שישי. מודה סטיתי קצת מנושא הפוסט, חוזרת - מהרגע שעזבתי את הצבא ולא הייתי יותר בבית של אמא שלי סגרתי את הדלת על צום כיפור ועל אלוהים.
לא קל ביום כיפור במיוחד להיות בישראל ולא להאמין באלוהים ולא לצום ולא לבקש סליחה, אם כי עם השנים זה נעשה קל יותר. ברור שאני אוהבת את יום כיפור בישראל, זה יום מצודד ובבוקר בבוקר יש שקט כזה אמיתי שאין אף פעם פה. אצלנו יש אוכל בבית, לילדים אנחנו נותנים זמן מסך ונותנים להם לרכב על אופניים. בהתחלה היו בי הירהורים אם אני רוצה לתת להם קצת מהאוירה שהיתה אצלנו כשהייתי קטנה. אני חושבת שאפילו הכנתי קוגל במיוחד לכיפור. אבל אז הבנתי שלא. אנחנו מדברים על מסורת וכבוד, מסבירים על החג, אבל חשוב יותר מהכל מבחינתי הוא למלא בתוכן שאני מאמינה בו, אנחנו מאמינים בו - "תהיה אדם כי אין אלוהים ואין בפני מי לתת דין וחשבון חוץ מאשר לעצמך ואין יום מיוחד בו אתה נותן דין וחשבון כל יום הוא יום לבחינת מעשיך ולשיפור עצמי. אין "חטאנו לפניך, רחם עלינו" - יש טעיתי ואני אתקן. יש אחריות אישית שלא נתונה בידי רחמי שמיים. שום שער לא נפתח, שום דין לזכות או לחובה.
לכן גם קשה לי עם בקשת הסליחה הקולקטיבית, הזיכוך האישי הזה במשלוח בקשת סליחה כלל עולמית שהיא רק מהפה לחוץ ואין זה שום דבר חוץ ממסורת או חשש קל מההוא ששוכן למעלה. אל תבינו לא נכון למילים יש כוח עצום וסליחה היא בין הגדולות שבהן. אין לי בעיה לבקש סליחה, אני פשוט עושה את זה עם כל טעות שאני עושה ולא מחכה ליום מיוחד בשביל זה. עזבו אותי מאלוהים וכפרות וסליחות, תנו לי להיות אדם - לטעות ולתקן, להצטער ולסלוח ובעיקר לאהוב. כי ביננו סליחה, ולא משנה באיזה יום היא נאמרת, לא שווה כלום אם לא באמת התכוונו אליה והתכווננו אליה וכיילנו מחדש ולמדנו והתחלנו תיקון. תיקון אישי, לא קולקטיבי ובטח לא אלוהי. בינינו לא ראיתי את אלוהים מתקן אף פעם. חוץ מזה מה זה שווה כל הסליחות האלה אם לא עשינו כלום כדי לתקן את העוול - האם ביקשנו סליחה מהפלסטיני שעצרנו סתם? האם ביקשנו סליחה מהיולדת במחסום? האם ביקשנו סליחה מהאם השכולה? האם ביקשנו סליחה מהעובד הזר שמנקה את המדרגות ואנו עוברים לידו כאילו היה צל? האם ביקשנו סליחה מהעם הסורי שצריך גאולה? זו רשימה חלקית במיוחד והתשובה לכולן, באופן קולקטיבי כמובן, היא לא. ביקשנו סליחה מאלוהים. כנראה שזו הסיבה שמרוב סליחות שום דבר לא משתנה. הוא גם לא ישתנה עד שלא נבין שזה לא בידי שמיים. זה ביד אדם.
