איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.

הקלות שבנחרצות, התבצרות מבית מאחורי מקלדת

פרשת ההתאבדות של אריאל רוניס עוד לא סיימה להדהד, אבל הידהודיה הנוכחיים האחרונים מיד יסיימו את הידהודם, אל דאגה הם ישובו. בפעם הבאה ששוב יהיה איזשהו  פוסט שיש בו משום הshaming, פרשה זו תעלה מיד כדוגמא וגם כקובעת אסוציאציות ציבוריות. זה ציני, זה אנושי, ככה זה פועל. אבל מרבית הציבור הוכיח כמה קל לשנות את הדעות כאשר למעשה אין הרבה מידע על המקרה. כי תכל'ס מה הציבור יודע לנושא הפרשה הזו? בערך כלום. הוא לא יודע מה באמת קרה בלשכה, הוא לא יודע על האישה, לא על אריאל רוניס ז"ל ולא מה גרם לו לשים קץ לחייו. 

אישה כתבה פוסט ובו תיאור של מקרה שנתפס בעיניה כאפליה על רקע צבע עור. ייתכן שבאמת הדברים היו כפי שאמרה ויתכן שכך הם נתפסו על ידה, ייתכן שאחרי אינסוף פעמים בהן היא הרגישה מופלית לרעה, מה שהתרחש בלשכת רישום האוכלוסין היה הקש ששבר את גבה. אני לא יודעת. הפוסט שלה גרר אמפטיה מיידית ברשתות החברתיות. מקריאת הפוסט שלה בלבד אכן ניתן להבין מדוע אנשים מיהרו לשתף. כוחה של הרשת החברתית כמחולל תודעה הוא גדול וזו הדרך של אנשים להביע תמיכה ואף לייצר סוג של פעולה מבלי לעשות יותר מדי. 

השיתופים יצרו סוג של צונאמי מתגבר. השיתוף הפך לשיפוט. אלא שבצד השני של השיפוט עמד אדם שדבריו לא נשמעו. אני לא מתיימרת להבין או לנתח, אך התוצאה היתה עגומה. מושא התלונה, אריאל רוניס התאבד. מכאן החל צונאמי חדש ברשתות החברתיות, הפעם על כותבת הפוסט, המשתפים וכוחן של הרשתות החברתיות. מעניין להסתכל על הדיון הזה כי הוא בעיקר מוכיח כמה קל לשנות את דעת הקהל, עוד יותר במקרים של חוסר ידע. 

רובם המוחלט של המשתתפים בפסטיבל הנוראי הזה לא באמת יודע מספיק פרטים כדי להסיק מסקנות ועם זאת הם מאוד נחרצים. ברטרנד ראסל אמר פעם כי הבעיה עם העולם המודרני היא שטיפשים מלאי ביטחון עצמי וחכמים הם מלאי ספקות. אגב הוא נפטר ב- 1970 ולא זכה לראות עד כמה הוא צדק. איכשהו האנושות מתקדמת טכנולוגית, אבל חוזרת אחורה מבחינה התנהגותית ואולי אף מוסרית. במידה רבה, אבל שונה בתכלית, נראה ששוב העולם נמצא במעין ימי ביניימי במהותו. 

בצורה כוללנית, גורפת ולא מדוייקת (תודו שמשפט כזה ממש עושה חשק להמשיך לקרוא) ימי הביניים הסתיימו עם החזרה לערכים הומניסטיים במהותם, אל הפילוסופיה היוונית העתיקה מחד ועם מהפכת הדפוס מאידך. רבים הישוו את מהפכת האינטרנט מבחינת מהות וכושר שינוי למהפכת הדפוס ובצדק. אך האם מהפכת האינטרנט מביאה דווקא שינוי הפוך מבחינה פילוסופית? כלומר האם האינטרנט שהיא כל כך רחבה ומאפשרת תקשורת גלובלית, אינסוף של פעילויות וכן גישה למקור עצום של ידע בעצם מצמצמת את מקורות ההזדהות שלנו והופכת אותנו למאוד מחודדים בהגדרות? האם אנחנו, הלכה למעשה, זונחים הגדרות אוניברסליות לטובת ערכים והגדרות מאוד פרטניים?

היה הגיוני להאמין שהיכולת של הרשת להפגיש (או לייצר פוטנציאל פגישה וירטואלית) מגוון כל כך עצום של בני אדם (ועדיין עם ייצוג כמעט לא קיים של העולם השלישי), תרבויות ואופני חשיבה תביא דווקא לריבוי דעות מחשבתי, להבנה שיש כל כך הרבה בני אדם בעולם ותכל'ס יש מקום לכולם, אך ההפך הוא הנכון. משהו ברשת יוצר התבצרות של עמדות, אולי כי כל אחד כותב מביתו וביתו הוא מבצרו. תחושת ההגנה שלך גבוהה יחסית כשאתה יושב בבית מול מסך ומקלדת והעולם פרוש תחת אצבעותיך. תחושת הכוח הזה מעוורת, מסתבר שיא מעפילה על שיקול הדעת. ידע היא כוח, אבל גם חוסר הידע הוא כוח ושניהם בעלי פוטנציאל הרסני ללא שיקול דעת.

במידה רבה אנחנו קושרים לכוחה של הרשת כתרים רבים ובצדק, רק שאנחנו שוכחים דבר אחד - לרשת אין כוח ממשי ללא בני האדם. הרשת זקוקה לבני אדם כדי להיות גורם בעל השפעה. עיצוב הרשת אינו תלוי רק במעצבי דעת קהל, רגולציה ותנאי שימוש, הוא תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, המשתמשים. לכן השורה התחתונה בכוחה של הרשת היא האדם שמאחורי המחשב (או הלפטופ, או הטאבלט או הסמארטפון - כן כן, ממש בלוג רספונסיבי נהייתי). ללא ערכים מוסריים בסיסיים, ללא כבוד לבני אדם וללא כוח שיפוט, כל הידע שברשת לא יהפוך אותנו לטיפשים פחות. 

לעניין המקרה הזה? השיתוף של הפוסט של האישה יכול היה לייצר בדיקה של המקרה לגופו ובכך היה תורם חיובית לבחינת נושא חיוני לחברה אזרחית מתוקנת. אבל הנושא לא נגמר בשיתוף, הוא נגמר בשיפוט. מתוך רצון אמיתי להציף בעיה אנשים הפכו את עצמם מכלי להצפת בעיה למערכת שיפוטית. המערכת השיפוטית הזו היא אנושית מאוד, כולנו עושים את זה, הבעיה היא שבמקום שנשאל שאלות אנחנו ממלאים אותן בעובדות לא בדוקות ובדעות מוצקות ולא חוששים להשמיע את דעתנו נחרצות. במידה מסויימת על כולנו מוטלת חובת העריכה והחשיבה אך יש כאלה הנכנעים לדחף ולמיידיות ולרוב הם גם מאוד קולניים.  

הבעיה איננה הרשת, הבעיה איננה הרשתות החברתיות. כמו כל התפתחות טכנולוגית, גם הרשת דורשת מוסריות. ההיסטוריה מלמדת על גלים של חזרה לפילוסופיה היוונית הקדומה ולא בכדי. הרעיון של מרכזיות האדם מחד וערכים הומניסטיים הוא כנראה מוטיב חוזר בהיסטוריה האנושית, בכל תקופה חשוכה בה הוא נשכח, מגיעה בסופו של דבר בריאקציה. הדואליות של הרשת כמקום נפלא מחד אך הרסני מאידך יש בה משהו מהכנסייה של ימי הבייניים. המקום בו האדם מוצא נחמה מחד אך חי בפחד מאידך. בסופו של דבר הרשת כאן כדי להישאר אך זה מצריך מערכת כללים עמוקה יותר מתנאי שימוש, זה מצריך סרגל מוסרי. הגלובליות של הרשת מחייבת קוד התנהגות מוסרי רחב, כרגיל זה תלוי באדם.

הרגע הקטן הזה של לעצור לשיקול דעת נוסף הוא קריטי. אפשר לשתף כדי להציף בעיה, אפשר לשתף ולגרום להטיית השיח למקום הלא נכון. שיקול דעת ושיפוט זו השורה התחתונה ושום טכנולוגיה לא יכולה להביא לפיתרון, זה עניין אנושי. בהומאז' לברטולד ברכט אפשר לסכם:

גנרל, החיבור שלך לרשת הוא כלי יעיל

בעזרתו תגיע למידע ותכתוב דעתך על כל קיר

אבל יש לו חיסרון אחד 

הוא זקוק לאדם 

(טוב, גם למחשב, ספק אינטרנט, כסף ועוד - אבל אל תהיו קטנוניים) 

רוח הנביאים מרחפת על פני תהום

יש כמה דברים שהממשלה הקודמת הצליחה לעשות מלבד מלחמה והרבה רע, היא הכניסה שני ביטויים שנראים פעוטים אך למעשה הם משמעותיים ביותר – "רוח הנביאים" ו- "מדינה יהודית". הם חדרו אל השיח והתקבלו לחלוטין בטבעיות. אדם היה רוצה לשאול כיצד קרה שמקובל פתאום במדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטיה, אפילו היחידה באזורה, להשתמש במושגים שמצמצמים את השיח?

הרי אין זה הגיוני לבקש הכרה בצביון המדינה ולא בקיומה. הכרה בקיומה היא הרבה מעבר לרק הכרה בצביון – היא מהותית. ועם זאת עם ישראל התייצב כמעט כאיש אחד והודיע כי הדרישה הזו הגיונית. פתאום הטיעון הוא שההכרה במדינה יהודית זה הרבה יותר עקרוני מאשר הכרה במדינת ישראל – תסלחו לי אם אומר שאינני מבינה את ההגיון פה.

כיצד קרה שמדינה, שהחלה תהליך של כניסה לתוך המהות של הדמוקרטיה עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, חוזרת לדבר על מושגים כמו "רוח הנביאים"? תגידו שכבר במסמך המכונן שלה מוזכרת אותה "רוח הנביאים"? זה נכון, אבל יחי ההבדל – בעוד שבשנת 2015 אנחנו עם חוק לאום ברוח הנביאים, ב- 1948 חברו ל"רוח הנביאים" גם המילים הבאות: חרות, צדק, שלום, שוויון זכויות, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות ונאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

במבחן מספר המילים: נתניהו – 2, בן גוריון – 19 (בספירה חסרה) ß צמצום השיח?

בתהליך עקבי, שיש להניח שהפילוסוף ויטגנשטיין היה שמח לחקור, חדרו שני ביטויים אלה לשיח וחוקר טוב ממני עשוי למצוא יותר. "רוח הנביאים" אפילו השתרבבה לנאומו של יצחק הרצוג עם השבעת הממשלה החדשה. אני מתעכבת על אימוץ הז'רגון הזה, בטח על ידי מנהיג האופוזיציה, כי במידה רבה האימוץ הטבעי של הביטוי הוא קבלה בלתי מודעת של לקסיקון שיוצר תודעה, שאחר כך מניעה פעולה וביטוי חברתי הלכה למעשה. זאת אומרת אימוץ של מילים חדשות או מתן משמעות חדשה למילים מלמד על דרך מחשבה חברתית. דרך חשיבה של חברה יוצרת בסופו של דבר גם פעולה. אימוץ המילים הוא מחוון לשינוי עמוק.

במבט מבחוץ, מתבקש לטעון, אמנם בהעדר ביסוס מחקרי, שהתהליך כבר כאן. זאת אומרת שברגע שהמילים מקבלות את המשמעות החדשה שלהן, השינוי המעשי יתחיל לתפוס צורה. את ההבחנה קל יותר לעשות בדיעבד, כך שלמעשה הטענה שלי היא שבהנחה שיהיו מחקרים עתידיים בנושא, ניתן יהיה לטעון שההתמרה מתהליך מחשבתי לאומי-יהודי להליך בעל משמעות חברתית לאומית נעשתה בסביבות 2014, מצוק איתן ואילך. כלומר השיח של אוריינטציה יהודית-לאומית-צבאית הפך לשיח שולט וגבר למעשה על שאר תתי השיח החברתיים המתחרים.

הדומיננטיות של השיח הזה תבטיח גם מעבר לפעולות מוחשיות יותר שיקבלו ביטוי מוסדי למשל בחוקים של הכנסת, בהרחבת סמכויות של שרים, בצמצום אפשרי של כוחו של בג"צ, אבל לא רק. אלא גם בדרך שבה אזרחים תופסים את המציאות או נכון יותר מצדיקים אותה. ממש כמו הצדקת מותם של אזרחים עזתיים בהסבר שזה נזק היקפי שצה"ל עשה כל מאמץ לצמצם.

קבלת השיח והעדר הפקפוק מאיימים, לדעתי, לסדוק את השכבות הדמוקרטיות המגנות עלינו. שיח, התנהלות ממשלית, תפיסה ציבורית, דעת קהל שמזינים את עצמם ויוצרים שפה ומציאות. אימוץ אוצר מילים חדש הוא משהו שנעשה באופן טבעי בחיבור שבין חברה לשפה, הן מזינות זו את זה ומשתנות בהתאמה זו לזו. שינויים של שפה מעידים על שינויים חברתיים ולהפך. לכן ראוי להתעכב על שינויים בשפה, גם אם הם נדמים פעוטים. שינוי בשפה הוא שינוי גם בעולם המושגים, המילה יכולה להיות אותה מילה אך התוכן שלה משתנה, השינוי בהגדרה, הוא גם שינוי בתודעה החברתית. כשאנחנו מחליפים הגדרות במידה רבה אנחנו משילים או לובשים צורה.

אם לשיח הפוליטי, הדתי, המדיני והחברתי חודרות יותר מילים יהודיות הן עושות את זה על חשבון משהו, על חשבון המילים ממשפחת המילים הדמוקרטית. השינוי הלשוני הוא איטי, לכן קל יותר להבחין בו רק בדיעבד ולא תוך כדי תהליך, כמעט כמו לוחות טקטונים, התזוזות החברתיות הן איטיות, ולכן אינן מהפכניות בטיבן. הדעת הציבורית עוברת תהליך סובליציה כבר כמה שנים שמכין אותה למעבר, עד שמגיעים זרזים למינהם שמקבעים אותו. כניסת מילים יהודיות-לאומיות על חשבון מילים דמוקרטיות – היא עוד הוכחה שמי שחושב שיהודית ודמוקרטית הן שני צירים מקבילים פשוט לא רואה את השיפוע הקווי שיוביל בסופו של דבר לנקודת הממשק או הפיצוץ.

שנים ארוכות של תהליך מתמשך, שהגיע לנקודת ציון לאחרונה בעקבות מספר תהליכים שניתן למנות וביניהם חוט מקשר. זה היה צוק איתן שיהיה לצערי ברובו קונסנצואלי. זאת מערכת החינוך ושעות היהדות והמורשת ("נו, קצת יידישעקייט זה לא מזיק")– שלא הרבה תהו כמה שעות דמוקרטיה יצאו בתמורה. זאת ההסכמה שלנו לצמצום אופק ההשכלה של הילדים. זאת האינדוקטרינציה לטובת השילוש של שואה, צבא ודת. זאת מנהלת הדת, זה הפימפום הבלתי פוסק שאין פרטנר ואין לנו אלא לזכור שאלוהים איתנו וזה שנים על שנים של דת ומדינה ודמוקרטיה פרוצידוראלית חובבת כללים ומצמצמת מהות ואלה לא הכל. אבל אלה חלק מהלבנים של שביל הלבנים הצהובות שהוביל אותנו לעידן "המדינה היהודית" ו- "רוח הנביאים".

את דעותיי לנושא המעבר ממדינת ישראל ל"מדינה היהודית" כבר שניתי- מדינת ישראל היא הרבה יותר ממדינה יהודית ואילו המדינה היהודית היא הרבה פחות מישראל, אני מעולם לא נטיתי לעבר הגדרות מצמצמות. אפשר לשים לב שמי שמבקר את השימוש "מדינה יהודית" מיד נחשד כלא ציוני. המחנה הלאומי במו ידיו מצמצם את מה שמדינת ישראל יכולה להיות, הבלבול הוא בין הכלי והמטרה. לקחנו את מקור הלגיטימציה והפכנו אותו לעניין עצמו. בעוד שבמדינת ישראל אני יכולה להיות כל סוג של יהודי (או לא), במדינה היהודית אני לא יכולה להיות לגמרי דמוקרטית.

רוח הנביאים היא ניסיון ליצר תמה של דברי הנביאים, רק שרוח הנביאים בתקופת הנביאים היא רוח של מוסר ורוח הנביאים ב- 2015 היא רוח של התרפקות על הדת. תקופת הנביאים היא בגדול, ובלי להיכנס לכל הפרטים, תקופה די רעה – מוסרית, מדינית וכלכלית. הפער החברתי-כלכלי התעצם, ואלא אם הייתם אריסטוקרטים, החיים לא היו טובים. תוסיפו לזה מלחמות שמשמעותן מוות, פציעות, שבי, פגיעה ביבולים כתוצאה מהמלחמה אבל גם כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות, מדי פעם בצורת ותקבלו שחיקה של מעמד הביניים והתרחבות מעגל העוני כאשר הנהנים הבלעדיים הם אנשי האריסטוקרטיה החדשה שמתעשרים על גבם של המתרוששים. מי היו הנביאים? הם היו אם תרצו מובילי המחאה החברתית של התנ"ך. 

הפתרון לרעות החולות היה הדת, במקרה הזה דת מבוססת צדק ומוסר. היינו התשובה של הנביאים היתה – עבודת האלוהים והתיישרות מוסרית היא הפתרון ולא פולחן חסר משמעות. זה ברור שלא החזרה לעבודת האלוהים היתה הפתרון - אלה חוקי הדת של תקופה לא ממסדית זו, שאפשרו צדק יחסי שהתבטא בכל תחומי החיים ויכול היה להשיב את הסדר על כנו. לא אקט פייסני אלוהי, אלא התארגנות חברתית על בסיס מוסרי.

אנחנו כבר לא בתקופה של הנביאים, ערכים מוסריים נשארו בבסיסם דומים מאוד כבר משחר ההיסטוריה ועם זאת יש בכל זאת ראייה רחבה וברורה יותר של מהו צדק חברתי, מהו מוסר, מה מקומה של המדינה בהגנה על זכויות האזרח וזכויות המיעוטים. רוח המוסר הנביאית הזו התגלגלה לערכים אוניברסליים הומניים.

העניין הוא שלא לכיוון הזה מתכוונים נתניהו, בנט וחבריהם – "רוח הנביאים" שהם משתמשים בה ברטוריקה בלתי פוסקת קוראת הפוך – לצמצום השמירה על זכויות האדם, בהבחנה בין אזרח לאזרח. רוח הנביאים שנתניהו משתמש בה היא בכלל לא המצב הנפשי שנתניהו רוצה שנהיה בו. הוא לא רוצה אותנו מוסריים יותר – הוא רוצה אותנו יהודיים יותר ולאומיים יותר.

השימוש בביטויים "רוח הנביאים" ו"המדינה היהודית" הוא משחק רטורי שמייצר אווירה לאומית מתאימה כזו שבה יהיה נוח לפוליטיקאים השחוקים שלנו לפעול. הם נועדו למשחק בדעת הקהל וזה עובד. זה נראה בלתי מזיק, זה נשמע הגיוני, משלנו, כור מחצבתנו, סלע קיומנו. אנחנו כל כך שחוקים שאנחנו מקבלים את זה ללא עוררין, מטמיעים את זה בשפה ובעצם מטמיעים את זה במחשבה. זה נקרא תהליך של שינוי מחשבתי שמייצר שינוי מעשי. "רוח הנביאים" לא שורה עליי, אבל הרוח שמנשבת בישראל, בעיניי, לא מבשרת טוב. 

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

יהודי, ישראלי, ציוני- תחום החיתוך המסוכן

הסיפא של הפוסט משלשום נשאר מעט פתוח. לו הייתי מקפידה על כללי כתיבה נכונה, וודאי לא הייתי צריכה להוסיף בסיום עוד נקודה ולא לתת לה את המקום הראוי. מן הסתם, לו הייתי עובדת במקום מסודר זה לא היה קורה, למרות שעם איכות הכתיבה והעריכה היום אי אפשר לדעת את זה בוודאות. מאידך איזה מקום עבודה מסודר היה מציע לי עבודה? לכן, לא נותר לי אלא לשמוח ולעלוז שזה בלוג עצמאי ולכן אני יכולה לעשות כרצוני.

הנקודה הזו, שלא הרחבתי בה, היא דווקא זו שאותה אני מנסה לנסח כבר הרבה זמן ועוד יותר ביומיים האחרונים. אני תוהה איך הכל יוכל להיכנס לפוסט אחד ולא מייגע, בכל זאת לא זאת הבמה לדוקטורט. אבל אני לא יכולה להשאיר אותה פתוחה. אולי בגלל התגובות השונות לפוסט מאנשים שאני מעריכה ששאלו אותי מה הבעיה עם כל הנושא הזה של היהדות, הוא מה שהכי מפריע לי. כי זה עוד הוכחה שהערבוב הזה של יהדות וישראליות הוא כבר כאן להישאר. אז מכאן אני אתחיל להסביר ואשתדל לקצר ואף להגיע למסקנות.

הציונות, שאגב ואני לא מחדשת כלום, לא היתה תנועה הומוגנית, אבל באופן גנרי הרי שזו תנועה לאומית שמטרתה הקמה של מדינה דמוקרטית ויהודית בשטחי ישראל. עקרונית מרגע שהושגו מטרותיה, אין עוד סיבה לקיומה,אבל לא זה המקרה עם הציונות. המטרה הראשונית והעיקרית של הציונות - הקמת המדינה - אכן הושגה, אך היא לא פינתה את מקומה ועדיין מצויה עמוק בציבוריות הישראלית, בשיוך ובמרחב האישי. 

אולי הציונות כמו חוקי ניוטון, שנשארו רלוונטייים למרות שנתגלו כלא מדוייקים אפילו אחרי קבלת תורת היחסות הפרטית (אח"כ גם הכללית) של איינשטיין שהוכיחה את התלות במערכת הייחוס. כנראה שגם בחיים, מערכות לא תמיד פועלות לפי חוקים סגורים, אלא מתקיימות באמצעות מערכות ייחוס. והציונות היא כנראה הגדרה שחברתית עוד לא ניתן לוותר עליה והיא יוצרת מרחב ייחוס כמו גם ניכוס. הציונות עדיין מהווה נדבך חשוב בהיסטוריה היהודית מאז המאה ה- 19 ועד היום. לכן,למרות הגשמת המטרות הראשוניות שלה (אם כי ניתן להתפלסף בנוגע לביסוס הדמוקרטיה), הרי שתחום הייחוס של הציונות התרחב ולכן המושג שמיש ואף הפך לכלי שרת בפוליטיקה כמו גם בתעמולה.

בישראל יש ערבוב וגם ניסיון לניכוס של שלוש הגדרות - ישראלי, ציוני, יהודי. שלוש הגדרות נפרדות ועדיין תחום החיתוך ביניהן הוא גבוה יחסית. במרבית הארצות אדם יגדיר עצמו מבחינה אזרחית בהתאם ללאום - אוסטרלי יגיד שהוא אוסטרלי, ואותו כנ"ל אמריקאי או צרפתי, לעיתים יתווסף גם שיוך דתי, ישראל היא כמובן יוצאת דופן. יש לזה כמובן המון הסברים והתשובה תלויה בנשאל כמובן. מה שכן עובדת היות הלאום יהודי היא לגמרי לענייני פנים ולכן ראוי להתייחס אליה. אין ישראלי שנשאל ללאומיותו בשפה אחרת, אולי לבד מעברית, והוא יגיד יהודי, התשובה היא תמיד ישראלי, אולם בתעודת הזהות אם הוא יהודי כך גם לאומיותו. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה סוג של מחולל תודעה, עוד סיבה לעירבוב המיותר. אם תרצו, הפלונטר לדעתי שאנחנו מצויים בו כעת. כי הערבוב הזה הוא לא סמנטי והוא לגמרי מסבך לנו את החיים.

כמובן שהציונות מעולם לא היתה מקשה אחת וכבר למן ביסוסה כתנועה היו בה פלגים וזרמים, גם היום יש ניסיון לנכס את הציונות לפלגים שונים - המחנה הלאומ(נ)י-ציוני, ומחנה השמאל הציוני, אבל הזרם המרכזי בתנועה הציונית היה זרם חילוני, כזה שלא התכחש כמובן ליהדותו ושאב את מקורותיו בהיסטוריה של העם היהודי. אני נאלצת לקצר, אולם ההתעוררות הציונית החלה עם עידן הנאורות באירופה, שהביא לאימוץ של ערכים מודרניים, אוניברסליים וחילוניים (תנועת ההשכלה). החזון הציוני כלל הקמה של מדינה דמוקרטית חילונית שתאפשר חירות מדינית ודתית לעם היהודי. 

העליה לישראל לא היתה ל"טרה נולה", לא היתה זו אדמה נטולת מתיישבים, נכון שהעם היהודי כל שנותיו שמר על זיקה חזקה לארץ ישראל, אך ארץ ישראל לא נותרה שוממה בתקופת הגלות. "גאולת הקרקע" אמנם נעשתה בדרכי שלום בתחילה, אבל נוצר צורך להצדיק את המהלך הזה שהלך והתרחב. האמירה שמיוחסת לישראל זנגביל תואמת את רוח הדברים "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שהיו כאן תושבים, רק שלאלה עוד לא נתגבשה זהות לאומית כי לא היה בה צורך עד לעלייתם של יהודים לישראל. אי אפשר לספר את סיפור התחזקותה של התנועה הציונית בדרך למדינה ללא הבנה כי לבד מהנרטיב הציוני, יש גם נרטיב של עם אחר, שגיבוש זהותו הלאומית הגיע באיחור לעומת התנועה הציונית וראה איך האדמה שהוא ראה בה שלו הולכת ונגזלת מתחת לאפו, בלי קשר לקיומה של לגיטימציה לפעולה או להעדרה. אבל מה שכן נוצר מזה הוא צורך לחזק יותר האתוס והחיבור ההיסטורי והדתי ליהדות שהיה כנראה בלתי נמנע, אך הוסיף עוד נדבך נוסף לפלונטר הזה של היום. 

המאבק הלאומי הזה הצריך הבניה של אתוס שנחיצותו אך גברה עם קום המדינה, הצורך בצידוק ובהוכחה היסטורית, יחד עם תנאים פוליטיים, יצר שעטנז מעניין וכמעט בלתי אפשרי בין דת, תנועה לאומית ומולדת רוחנית והיסטורית. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, בהן הדרישה להכרה בלאומיות היתה על בסיס טריטוריאלי, במדינת ישראל ההצדקה היתה קודם כל דתית והיסטורית.הציונות מעולם לא יכלה להתקיים במנותק מהיהדות, היא נוצרה מתוך העם היהודי דרך רעיונות חילוניים, אך תמיכה בה אינה מחייבת להיות יהודי ועם זאת כבר למן ההתחלה היה עירוב חד משמעי בין היהדות לציונות כתנועה לאומית.

העירוב הזה בין המושגים עובר כחוט השני לאורך כל השנים מהרגע בו התגבש הרעיון הציוני, דרך הקמת המדינה ועד ימינו. התחקות אחר כל השנים יחסי הגומלין בין המושגים: יהודי, ציוני וישראלי מצריכה ספר ולא פוסט יחיד. עובדת קיומו של העירוב בין המושגים מורגשת בחיים של כולנו, בעיניי היא מבשרת רעות. חוסר היכולת של מדינת ישראל לבדל בין המושגים, כמו גם אי הפרדת דת ומדינה, יוצרות בעיות חברתיות ואף מדיניות. בעיני ההפרדה ברורה - יהודי זה שיוך דתי בלבד, ציוני הוא כל אדם האוהב את ישראל ללא קשר לשיוכו הפוליטי, ישראלי - אדם בעל אזרחות ישראלית.ניתן להיות יהודי לא ציוני ואזרח ישראלי כמו שניתן להיות מוסלמי, ישראלי וציוני. אבל אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה ישראלי וזה לא אומר שאתה ציוני, יש בידול בין שלוש ההגדרות האלה. הבידול הזה הוא קריטי להמשך ההתפתחות הדמוקרטית של ישראל, כי אחרת אנו דנים את עצמנו להקצנה וללאומניות-דתית מסוכנת שמשפיעה על הלוך הרוחות ובהתאמה גם כמובן גם על מדיניותה של ישראל, על סוגיית ריבונותה ושטחי ריבונותה של ישראל ולכן מקרין לא פחות על עתידה.  

במידה רבה זה אחד מחולאיה המרכזיים של המדינה היום, זאת אחת הסיבות למשבר הערכים שקיים בחברה ולאי הבנה מהותית את המושג דמוקרטיה וזכויות אדם. למעשה השילוב הזה מחזיר אותנו במידת מה לזמן של משבר אמיתי ביחס לזהותה של המדינה ולשאלה האם ישראל תוסיף ללכת כאשר הדמוקרטיה חוסה פיסחת תחת כנפי היהדות. אם רק היו אבות המדינה משכילים לייצר ישראליות כלאום ולא יהודיות כי אז היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות. זה לא שחלון ההזדמנויות נסגר, אבל הוא הולך ומצטמצם.

67 שנות עצמאות ישראלית הן הוכחה מצויינת לקיומה של ישראל, מגילת העצמאות וחוק השבות נותנים את העדיפות המשתמעת בישראל ליהודים מעצם היותה ביתו הלאומי של העם היהודי. מששני הנדבכים האלה הם עובדה מקובלת בעולם כולו, זה הזמן של ישראל לעבור לשלב הבא - ביסוס הדמוקרטיה, הייתי אומרת גם הפרדת דת ומדינה, אבל זו התחלה טובה.

האחד במאי 2014 - המהפך?

האחד במאי מתקרב בקול ענות חלושה. בשנות ה- 80 הוא החל את דעיכתו האיטית. לו הייתי עורכת כתבה טלוויזיונית פופוליסטית, נוסח משאל רחוב, סופרת חולצות אדומות ושואלת שאלות בסגנון: מה מציינים באחד במאי? לכמה אנשים היום בישראל זה בכלל אומר משהו? מה חתך הגילאים שלהם? מי בכלל עוד חוגג? סביר להניח שהייתי מקבלת בעיקר תשובות שהיו מלמדות על בורות ואי ידיעה. מרבית הציבור אינו יודע הרבה על האחד במאי, לכן משיקולי רייטינג קרוב לוודאי הייתי נמנעת מלעסוק ברצינות בנושא והופכת את הכתבה לכתבה רדודה ושטחית, אם תרצו קוריוז שמוכיח את טענתי. לו הייתי פטורה משיקולים שכאלה, או לחלופין לו הייתי עורכת חדת עין הייתי מגלה מיד שדווקא השנה יש על מה לדבר בנושא הזה. שיש מקום להעלות את האחד במאי וכי דווקא בכוחה של התקשורת להעלות שוב למודעות את האחד במאי בשל הרלוונטיות האמיתית שלו ובשל היכולת לייצר מהפכים.

את מי זה בכלל מעניין? האחד במאי נכנס כבר מזמן ,ולא אחר כבוד, לפנתיאון הארכאיות ועל פניו גם די ברור למה. אין צורך בהבנה כלכלית-סוציולוגית מעמיקה של מעמד הפועלים בישראל. בכלל בחינת מעמד הפועלים בישראל מחייבת ככל הנראה התמצאות בשפה זרה אחת לפחות. מי יחגוג את האחד במאי באומת הסטארט-אפ, בה פועליה מיובאים או מושתקים? אלה שיחגגו הם אלה שיכולים לחגוג ולרוב הם לא ממעמד הפועלים. אך בתוך הסטגנציה הציבורית, בה למרבית האנשים כבר אין כוח לצאת יותר מהבית למחאות למינהן, ניתן בכל זאת לראות התעוררות למרות הדיבורים על דעיכת המחאה של קיץ 2011.  

זו לא התעוררות קומוניסטית שתהפוך את המניפסט של מרקס ואנגלס לספר הנמצא לצד מיטתם של העובדים בישראל, זו לא תהיה עליה בתודעה המעמדית ובהבנת כוחו של הפרולטריון היוצא כנגד הבורגנות ומביא למהפכה עולמית. ובכל זאת יש תחושה של שינוי, של משהו שהלך ומשתנה לאיטו. אני לא אחדש דבר אם אומר שממשלת הימין הנוכחית שואבת את כוחה מהמעמד הבינוני ומטה בחברה הישראלית המצביע לימין באופן מסורתי מחד ומטייקונים קפיטליסטים מאידך. עד עכשיו הצליחה הממשלה לרוב להרדים את ציבור בוחריה באשר לניגוד המוחלט בין האינטרסים שלהם ולאינטרסים שהיא מייצגת בנושאים כלכליים וסוציאליים. אבל בשנה וחצי של הממשלה הנוכחית (ולמעשה גם בשנים שקדמו להן), המדיניות הקפיטליסטית והחזירית (אני מרשה לעצמי להוסיף) יוצרת בקיעים בפסאד הזה. 

לא אמנה כאן הכל, אך פרשיות הגז, התספורות השונות שניתנו לטייקונים, משבר הפנסיה, ההפרטה המוגברת, גבעת עמל, מפלס העוני, חוסר הביטחון התזונתי ואפילו ריקי כהן ושליפת ה- 0% מע"מ לדירה, מתחילות להבקיע את החומה וההכרה מתחילה לחלחל גם בקרב מצביעיה ה"שרופים" של מפלגת הליכוד, אלה שכבר שנים אומר להם השמאל - אתם מצביעים מהסיבות הלא נכונות לאנשים ש"דופקים" אתכם. ההכרה הזו מתחילה לחלחל. הקיבעון בתהליך המדיני והמצב הכלכלי הלא פשוט, בו רוב האזרחים אינו "גומר" את החודש בעוד שרי הממשלה ממלמלים מנטרה שדווקא המצב די טוב, מראים לציבור את האמת העירומה - הממשלה הזו לא תשפר את מצבם ובכך נוצרת תודעה חדשה, היא עוד לא כאן אבל היא בדרך.

ניצול העובדים במשק הישראלי והיעדר תנאים סוציאליים שמתקרבים למצבם של המקבילים לנו במדינות מתועשות אחרות, יחד עם ההכרה העולה בחשיבות התאגדות העובדים בישראל דווקא הופכת את האחד במאי לרלוונטי מאי פעם. הקריאה המרקסיסטית "פועלי העולם התאחדו" אמנם שינתה כיוון כי היא אינה עוד קריאה קומוניסטית בעידן בורגני, אך היא קריאה לחזרה לעקרונות סוציאליסטים, עקרונות של רווחה, בעידן הגלובליזציה. התחזקות ההסתדרות והתאגדויות אחרות בשנים האחרונות היא אחת ההוכחות לשינוי שחל בתוכנו. לאחרונה אנו עדים לחזרת הכוח של העובדים דרך התאגדויות, אמנם רק בתחילת הדרך, אך זה כבר כאן. ראו את מאבקם של עובדי דומינוס פיצה כמשל - התאגדויות העובדים חוזרות ובגדול. מגזרים רבים במשק הישראלי מגלים את כוחה של ההתאגדות, עובדי hot, התאגדות הבימאים והתסריטאים, מאבק המתרגמים ועוד הם רק דוגמא נוספת. אנו רואים היום הבנה שהתאגדות תיצור שינוי. ממשלה שלא תשכיל להבין את זה גוזרת על עצמה פסק דין מוות שיגיע בסופו של דבר, גם אם מאוחר יותר מהמקווה. 

תוסיפו לזה שמפלגת העבודה, מרצ וחד"ש מביאות, גם מספסלי האופוזיציה, עשייה חברתית אמיתית. אלה הן שלוש המפלגות שעומדות בראש המחנה במדד החברתי ובקידום זכויות העובדים ומקיימות פעילות רצינית של חקיקה סוציאלית ודאגה לשכבות החלשות והנה לכם ריח המבשר את השינוי. הציבור לא עיוור לזה, רק שהתפקחות היא תהליך שדורש זמן. 

האחד במאי, אם לנקוט בלשון הטוויטר הוא היום עדיין חגם של המאונפלים, אלה שממילא המדינה לא רואה ממטר. אך הטייקונים המסמאים את עיני הממשלה, הם סדין אדום לעובדי המשק. הסדין האדום הוא זה הוא דגלם של העובדים, הוא סמלו של האחד במאי. האם האחד במאי חוזר? נראה שאנו עושים את הצעדים הראשונים בכיוון, מה שניתן לומר מעל לכל ספק שהאחד במאי חוזר להיות רלוונטי, הרבה יותר ממה שהוא היה כבר הרבה מאוד שנים. אז לא, לא נראה השנה מצעדי עובדים (בכל זאת הטרמינולוגיה משתנה) הומי אדם, אבל נראה התעוררות ובהתעוררות הזו יש תקווה. בישראל מתחת לפני השטח מתחילה להתרחש מהפכה וכמו שמרקס ואנגלס טענו, זו מהפכה שמתחילה בתודעה.

פריזמה וקרני אור בשעת לילה מאוחרת - עוד פוסט מהורהר

לילה ואני רגע עוצרת לכתוב. גונבת אתנחתא קצרצרה מההכנות למסיבת יום ההולדת מחר. חייבת את זה רגע לעצמי. מקרצפת את הידיים מצבע המאכל החום שדבק בהן מבצק הסוכר ומנסה לנפנף ממוחי את התהיה התמימה של בנהזוג: "עוגת כינור? הייתי בטוח שדווקא תעשי עוגה תצפי בבצק סוכר לבן ותציירי תווים, לא יותר פשוט?" משל היתה זבוב טורדני - ברור שיותר פשוט. למה אני לא חושבת פשוט? רבע לאחת ואני עושה עוגה בצורה של כינור, אם הייתי הולכת על מחברת תווים לא הייתי אופה שתי עוגות שוקולד ומהשאריות מכינה כדורים, הייתי אופה עוגה מלבנית אחת וסוגרת את הקישוט ברבע שעה גג ובלי כדורים. כבר מזמן הייתי מסיימת גם את החבילה העוברת. סעאאמק.

באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו. 

אני כבר לא ילדה.

המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.

טוב, 

אני כבר מבוגרת. זה מה שאני. 

כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.

המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה. 

וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין. 

ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.

וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.

טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?

שיחה בארבע עיניים עם עדי קול, טוב שיחה עם עצמי על עדי קול בקול, בעצם בכתב

יום עמוס עובר עלי היום, יום שלא מאפשר לי ממש לשבת ולכתוב ויש נושאים רבים שהייתי רוצה לגעת בהם. הייתי רוצה לדבר על ההרוג הירדני בגבול אלנבי, על הגירסאות הלא מתחברות, על חוסר ההגיון, על הסליחה של נתניהו ומה זה אומר - כי אם אנחנו מתנצלים, מישהו ודאי צריך לתת את הדין. הייתי רוצה לדבר על "מכתב הסרבנים" החדש ועל האומץ המופלא שמפגינים הנערות והנערים הללו בימים בהם מה שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה מונח על שולחן הניתוחים של הממשלה לניתוח שאיבת תוכן מהמעט שעוד נשאר. אבל אני צריכה להתמקד ואם יש משהו שיושב לי על הלב היום זה הסטטוס האומלל שפירסמה חברת הכנסת הד"ר עדי קול. עוד יסופר רבות על עדי קול והסטטוס, על חברת הכנסת שמצביעה בניגוד לשיקול דעתה רק כדי לרצות את מנהיג מפלגתה, על האין דמוקרטיה ביש עתיד, ובצדק. אבל יש כאן הרבה יותר ממכירת החיסול של עדי קול את עצמה והעליה הזו על המוקש המטאפורי של קול היא משל להתנהלות הקואליציה שמוכיחה שהדמוקרטיה הישראלית היא אמצעי ולא מטרה, מטרת הקואליציה היום היא ללא ספק קידום אינטרסים צרים, אישיים ו/או סקטוריאליים. 

הרשו לי אם כן, לענות לעדי קול, כי אני זועמת כאישה (ועזבו את זה שאך מלאו 3 ימים לחגיגות יום האישה הבינ"ל - ללמדכם שוב עד כמה הוא מיותר ושולי להעלאת התודעה) על ההתרפסות, כישראלית על הבגידה באמון שיש לה מתוקף תפקידה (ואם היה לי כוח הייתי הולכת עם זה לבג"צ) וכאדם על הטפשות.

"היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות."...

במבט ראשון לו רק היתה מסתפקת בשורה הראשונה של הסטטוס שלה. אפילו בלי הסברים, יש מצב שאפילו הייתי מצטערת בשבילה, מבינה את חיבוטי הנפש ואף קושרת לה כתרים לא לה כיון שסביר להניח שהייתי הולכת על הסבר של משמעת סיעתית, זה גם היה מתבקש בעקבות העונש החינוכי שקיבלה קול מלפיד בפעם הקודמת כשנמנעה בהצבעה על תיקון לחוק יסוד: הממשלה להבין את החששות, כמובן בלי להסכים - הלאה. 

"...חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד."...

חשוב לי לומר, אם כן, שעצוב לי לשמוע את הסיבה שלך להצביע בניגוד למצפונך, בניגוד לסיבה שבגללה את יושבת בכנסת, בניגוד לאחריות שמוטלת עליך לייצג נאמנה את אמונותייך ולהילחם עליהן בספירה הציבורית, בניגוד להנחה שאת בעלת עמוד שדרה ולא מפרוקי הרגליים. יתרה חשוב לי לומר שסיבה זו היא מהגרועות ששמעתי ומוכיחה בעיות קשות בתחום שיקול הדעת. העדפת אדם אחד על פני מיליונים היא התנהגות חסרת אחריות המצופה אולי מילדה בת 16 מאוהבת אך לא מאישה בעל דוקטורט במשפטים ואי אילו שנות ניסיון למודות באתגרים והצלחות שלקחה על עצמה להיות נבחרת ציבור. אבל יותר קצר - יאיר לפיד הוא לא מתנת האלוהים לישראל ואת היחסים הלא ברורים שקול משרטטת אין מה לפרוט לחוקים על גבם של אזרחי מדינת ישראל, את ההערצה ללפיד ניתן לפתור כידוע בחברותא ד'סיעתא ד'לפיד על כוס דיאט ספרייט ויין.   

"...וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה היתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל."...

אם הייתי בבית משפט אמריקאי הייתי קוראת בענייניות מבלי להרים את ראשי מרשימותיי: "רלוונטיות?" כי זה באמת לא רלוונטי לגולל עכשיו את אבני הדרך ביחסי לפיד-קול . אבל קול טוענת שכאן הכל התחיל, כשיאיר בחר בה לחבור אליו למסע לשינוי העולם. קול רואה בזה סימן למחוייבות רגשית גדולה מדי לצערי, יש לי המון מילים להגיד כאן, אבל אני בוחרת לקצר בתשובה: הוא גם בחר בבועז טופורובסקי... אני באמת צריכה להמשיך?

אבל אם נאמץ את קו המחשבה של קול הרי שמבחינתה היתה זו הצהרת אהבה שמובילה למערכת יחסים מונוגמית לפחות מצידה, מרגע זה והלאה זה רק יאיר שבחר בה (אתה שומעים את הכינורות בעוד הקונפטי מועף מעל הזוג המאושר?) וכל השאר שילכו לעזאזל, כן גם כל אזרחי מדינת ישראל. זה גם סוג של מסע לשינוי העולם.

אבל אז היא מסיימת בפנינה - "להיות חברת הכנסת הכי טובה שתוכלי"  (עד עכשיו הייתי בטוחה שזה רומן אפי). אה, אז להיות כזו ח"כית משמעו להצביע בעד משהו שאת מתנגדת אליו? באמת? סגורה על זה? האמת שבתוך המערכת הלוגית, פרי עטו של יאיר, זה אפילו הגיוני - קודם נאמנות אחר כך עשייה. קודם תהיי נאמנה זה סיפור המסגרת ואם תהיי נאמנה ליאיר גם תוכלי להגיע רחוק, בייבי. ואני לתומי חשבתי שהנאמנות היא למדינה. טוב, אבל זו פוליטיקה ישנה בעצם.

"...הפעם השניה שבחרתי בו היתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי."...

היא באמת אמרה את זה?

זה שהצבעת לו בקלפי זה ברור, את ברשימה שלו, זה היה קצת תמוה אם לא. אבל זה שהוא הציע לך להיות במפלגה שלו, את אמרת כן וביום הבחירות כל מה שידעת עליו הסתכם במה שכל אדם מהישוב יודע עליו? אבל למה להתעכב על שטויות מכאן זה רק נעשה יותר טוב - מהטקסט עולים סממנים מדאיגים של גרופית שמדקלמת את המילים בחדר זרוע פוסטרים, קרוב לוודאי שיחד עם כפפת אגרוף שהיא הצילה מפח הזבל באחד משיטוטי הלילה בסימטת ביתו. והיא מעצימה את הרושם עם המשפט "הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת" - זה נשמע כמו רומן למשרתות - סליחה.

להגיב על יתר המלל יהיה באמת להקדיש יותר מדי זמן למשהו שנשמע כמו הזיות של מתבגרת עם הבעד שלו ושלה ולתת את החיים. אבוד. 

"...והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש״רקד לי על הדם״, ״הלך לי על הראש״ או איך שלא תרצו לקרא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר."...

טוב, הם כבר מכירים שנה והגיע הזמן לעבור ל"בעד הבא", מה גם שאנחנו יודעים מה הוא עושה לה כשהיא נמנעת. היום היא בוגרת יותר - כן היא יודעת כבר לעשות שקר בנפשה בשביל הדבר האמיתי, זה שהשמש זורחת מעכוזו ולכן הג'ל מחזיר את הקרניים בעוד קול שרועה למרגלותיו מסונוורת. מה זה קצת דמוקרטיה? מה הבעיה עם קצת גזענות? יאיר יודע מה טוב בשבילנו. עזבו, קול מתברר היא לא בת 16 מאוהבת היא פשוט נפלה לאיזו כת משיחית עם גורו שכדאי לכולנו לאמץ, תזכרו - יאיר יוצא למסע חלומי לשנות את העולם והוא לא מעשן ג'וינטים. אבל קול מסבירה - היא הולכת יחד, אל האבדון או אל עתיד רע יותר, זה לא משנה, אחזו בידיים שלנו ובואו ניצור שרשרת אנושית אחת ההולכת יחד.

הקטע הבא הוא קטע של מודעות קורבנית מפחידה, המעלה קונוטציות של התנהלות של אישה מוכה. די מפחיד. ועל זה אומר- עדי קול, אף אחד לא רוקד על הדם שלך (קודם כל יאיר לא נתן הוראה), יש בך כנראה עוד קצת תודעה והיא ניצנצה בפיסקה זו כאקט נואש אחרון להחזיר אותך לעצמך. אין שנאה ליאיר כי אין מה לשנוא, הוא קצת כמו טופו, כל עוד הוא לא מתובל הוא לא מעורר שום רגש. אבל הפיסקה הזו לא נועדה למי שקורא את הסטטוס שלך, סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל הפיסקה הזו נועדה לסבר לעצמך את האוזן ולמצב אותך כקורבן. הבעיה היא שאת לא קורבן, את בחרת רק שאת בדיסוננס ובצדק. במידה רבה הפיסקה הזו אם בכלל, נראתה לי כמו משהו שתגיד חטופה שסובלת מסינדרום שטוקהולם, אבל אני לא מומחית בתחום.

"...ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים ( כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני."...

ניסיון לשנינה ויש לזכור שהיא לא ישנה מרבית הלילה (אולי שווה לא להתנסח ארוכות כשאת עייפה, כי כמו שטענתי קודם, השורה הראשונה היתה מספיקה).

אני חושבת שהפיסקה הזו היא בעיקר שכנוע עצמי ואני מוצאת אותה קצת אינטימית לפרשנות. במאמר מוסגר אומר שכל פעם שמישהו מדבר איתי על רצון  חופשי וכוונה אני נעשית ספקנית כי מי שבוחר במשהו יסתפק בלומר בחרתי ולא ירגיש צורך לדקדק, כמו אלה שאומרים כל הזמן באמת, יו נואו.

אבל אז בא המשפט האחרון שהוא כל כך דוצ'ה-לייק .כאילו באמת? היא כותבת כזה דבר ואני צריכה לשתוק? אני בטוחה שאם הסטטוס היה על נייר הוא היה מבושם וחתום בנשיקה כי זה סיום כזה של לפני בליעת כמוסת ציאניד ברומן מסוג די נחות.

אבל באמת, באמת (כן זה מצחיק אותי) השורה התחתונה מבחינתי היא שאחרי שאני קוראת את עדי קול אני די בטוחה שאני באמת, אבל באמת (מצחיק) לא רוצה להכיר את יאיר. נשבעת. ואם אפשר בלי סטטוסים חושפניים כל כך להבא., אני אעריך את המאמץ וההערכה שלי אליך היא באמת לא משהו כרגע.

"...שיהיה לכולנו בהצלחה."

שותקת

אוי תסתכלו - ציפור. פוסט קצר של משחקי תודעה

אז הנה הגיע בוקר היום השני של 2014 ויש לי תחושה שהקרב השנה הוא קרב של תודעה. עקבו אחרי ואני מבטיחה שבתום הדוגמאות גם אסביר:

1. חלה החמרה מדאיגה במצבו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון - אני לתומי חשבתי שההחמרה המדאיגה במצבו חלה כבר לפני כשמונה שנים, אבל מה אני יודעת? מצבו הרפואי של אריאל שרון אינו מצחיק אותי, להפך מצאתי את עצמי תוהה לאורך 8 השנים האחרונות בדבר מצבו, אתם יודעים האיש היום בן 85, כבר 8 שנים "במצב הכרה נמוך", שזה אני רק משערת אומר שהוא חי באמצעות מכונות ולא מתקשר. למה ליצור כזו דרמה? תנו לו למות בשקט, זו לא הספירה לאחור בערב השנה החדשה. אבל עכשיו סופסוף מגיעה הדרמה שכולם חיכו לה - הימים האחרונים - את זה אי אפשר לעזוב בשקט. 8 שנים הוא חי לו בדממה לרוה הרחק מהעין הציבורית, נתתם לו לחיות בשקט, תנו לו למות בשקט. בעיני כל הדרמה הזו לא חולקת כבוד לאיש ורק מוכיחה עד כמה התמכרנו לדרמות קלילות. נעשינו קצת תניניים באופיינו - בוכים דמעות לרגע ושוכחים. אבל לדמעות התנין יש תפקיד - הן נועדו ללחלח את עיניו, הדמעות הלאומיות שלנו הן סתם דמעות פוטוגניות שלא ממש מעידות על דבר חוץ מאשר השאיפה שלנו לקטרזיס לאומי שבדרך כלל מביא עימו המוות.

2. שמרי על הכוס שלך - זה הקמפיין החדש להעלאת המודעות לסם האונס. אני מסכימה שקמפיין כזה הוא חשוב אך ברגע שזה הסלוגן שלו הוא כבר איבד מחשיבותו בדרך להעלאת המודעות החברתית לסם האונס, הוא הופך לקול קורא חברתי שמניח מחדש את האחריות על הקרבן. שוב עובדים על התודעה שלנו - את שמרי על כּוֹסך כדי לשמור על כּוּסך. לא יש חראות בעולם, לא יש גברים שלא שואלים אותך, לא, מה פתאום? אז זהו, שסם אונס זה לא כמו "אם שותים לא נוהגים", ברגע שזה הקמפיין שנבחר הוא שוב מסיט אותנו מהנושא האמיתי ומחזיר אותנו בדיוק למקום שלנו - יש גברים ניאנדרטליים אז נשים יקרות קחו לתשומת ליבכן וזכרו לשמור על הכוס ואל תתלבשו חושפני. בכלל עדיף שלא תורידו את המעיל כי גברים לפעמים מפרשים לא נכון וסליחה מראש. ראו הוזהרתן.

3. שימוש לא נכון בחומר נפץ מסוכן - תהיתי אם להוסיף את הידיעה הזו לרשימה כי יכולתי גם לקנח בה כפיסקה הומוריסטית לסיום. אבל אז חשבתי שגם פה יש משחק מילים שנועד לייצר תודעה. התחמקות לא מסוגננת שנועדה לזרות חול ולהטות את הדיון המהותי. שגרירה החדש של פלסטין בצ'כיה נהרג מפיצוץ חומר נפץ בשעה שהעביר כספת ישנה בביתו. א. רציתי לשאול אם לחומר הנפץ הזה יועד שימוש נכון? ואם כן האם מותר לדעת מהו? ב. למה שיהיה חומר נפץ בבית של שגריר? ג. אפשר לצחוק על זה, לא יודעת משהו בסגנון ברשימת הדברים לשגריר המתחיל היה כתוב שחשוב להגיע לארועי תרבות ולהתעניין באומנות פלסטית ופשוט משהו הלך לאיבוד בתרגום?

4. ביקור קרי בארץ - בישראל מודיעים בקול גדול שנתניהו יחכה עם ההתנחלויות עד לאחר ביקור קרי' כאילו שזה טריק מחוכם שנועד להרדים מישהו, ליברמן משלם מס שפתיים ואומר "יש לתת סיכוי לקרי" ואני מודה כשליברמן אומר כאלה דברים אצלי מצלצל פעמון אזעקה. ממשלת ישראל במתכונתה היום פניה אינם לשלום, ובמקרה זה אודה ולא אכחיש שהייתי רוצה שאתבדה. אז כשמדברים על תודעה כוזבת, מכבסת מילים, תעמולה וכאלה אני חושבת על הממשלה שלנו שבעיקר מדברת בשפת ההפך ומשחקת משחקי ילדים ואנחנו ממשיכים לקנות את זה. דרך אגב, בעולם כבר לא.

5. פרשת איל גולן - זה נעלמה. אין על מה לדבר, מומחי האינטרנט עבדו שעות נוספות, אנשי היח"צ לא ישנו כמה ימים וזה מאחורינו. כי מה שחשוב זה לשמור על הכוס, אם ילדות בנות 14 לא יודעות לעשות זאת זו בטח לא בעיה ציבורית.

כן, ככה אנחנו, מודלקים ונכבים במהירות, זורמים בנהר האינטרנט והכל מתרחש כל כך מהר שאנחנו פשוט מתקדמים הלאה בלי לעצור, צועקים קצת, אבלים קצת ובעיקר נדלקים וכבים בהתאם למה שמובילי דעת הקהל רוצים. כמה קל לשנות לנו את התודעה, אני די בטוחה שלא את הכוס צריך לשמור, אבל כן את כוח השיפוט שלנו. אוי תסתכלו - ציפור....

לקוח משומר - חשוך, המלח קצת צורב אבל אני בסדר

האינטרנט עשה בעיות, הטלפון הקוי נדם ואפילו הממיר לא הצליח להתחבר לכבלים - לא זה לא סרט אימה מודרני, זו המציאות שלנו פעם בחצי שנה. ואז מגיע טכנאי דחוף, מחליף את המפצל והנה עוד 5 חודשים של תקשורת  ללא בעיות (כן, זה הכי סופרלטיב שניתן לתת), חודש של צרימות קלות, אז התנתקויות של הטלפון הקוי שהוא משול לפריחת החצב, אחריו האינטרנט (להלן הנחניאלי) ואז הטלויזיה (חורף!). ושוב השיחה למוקד והמוקדנית תגיד עוד לפני שאתחיל להתלונן "אוי, אני רואה שצריך לשלוח אליכם טכנאי". אני כבר שומעת את גדעון רייכר מדקלם, אתם? סוג של תרגולת ודוגמא לצרכנות גרועה. כבר מזמן שהייתי צריכה להתנתק מהם, זה שאני עדיין סובלת זה לגמרי אשמתי. אבל אז קיבלתי אתמול שיחת טלפון מפתיעה, לא משי ודרור, אלא משרות שימור הלקוחות של ???. באמת שישר חשבתי שהם עומדים להתנצל, זה בסדר לא צריכה סרט מתנה. 

?: "אהלן קרן מה נשמע?" ההמם, קול שאני לא מכירה מטלפון חסוי ופמיליאריות מבהילה - זה אומר שזה בטח מישהו שירות לקוחות כלשהו. שדרך אגב זה נראה לי כל כך סחבקי כמו חזון האחוקים של הבית היהודי. זה לא שאני צריכה נימוס מתלקק, אבל קורקטיות זה סבבה בשבילי, לא צריכה יותר, רק אומרת. 

אני: "בסדר?" בכל זאת לא כדאי למסור ככה פרטים בטלפון.

?: "מדברת דולב משירות שימור לקוחות של ???. רציתי לדעת למי אתם מחוברים ולשמוע אם את יודעת על שירות הטריפל שלנו".

שתיקה מצידי רק כדי לא לומר את מה שרץ לי בראש. להלן ננומטרית ממה שחשבתי ואחרי צנזורה: די! are you fu&%ing kidding me??? כאילו באמת? אני מחוברת לשרות החרא שלכם, כן יש לי טריפל ולכן אני גם טריפל מקללת אתכם כי כשאתם קורסים ואתם קורסים תמיד ולא נותר לי אלא לברך על עידן הסמארטפונים שזה החיבור היחיד שלי לעולם. השירות שלכם הוא עד כדי כך גרוע, אני סובלת בשקט ומנסה לא להתלונן ואז את מתקשרת אלי שניה אחרי ששוב כיביתם אצלנו שריפה ואת בודקת אם אני בכלל מנויה שלכם? 

אני: "את צוחקת עלי? שימור לקוחות אמרת? חשבתי שהגדלתם ראש והתקשרתם להתנצל..."

דולב: "זאת אומרת ששמעת על מבצע הטריפל שלנו?"

שתיקה, אבל כבר קצת קשה לי לשתוק. את מטומטמת דולב או שזה חלק משימור הלקוחות שלכם? ניסיתי להיות מנומסת בחיי, דולב עדיין לא הבינה מה הבעיה אז סיימנו בזה שכן אני לקוחה שלהם ויש לי טריפל וגם שיהיה לי המשך יום נעים. כי אמנם דולב לא יודעת שיש לי טריפל אבל היא בטח יודעת שעד השיחה איתה היה לי יום מקסים. אני מניחה שדולב גם לא העבירה את התלונה שלי לאף אחד. כי שימור הלקוחות בחברה הזו הוא רק לשמור על רמה אחידה של שירות - שירות גרוע נקודה. ומה אני אעשה? קרוב לוודאי ששום דבר כי כנראה שלא מגיע לי יותר, אפילו ??? חושבים ככה. אני נראית כמו כל לקוח משומר - חשוך קצת, יש תחושה שומנית משהו והמלח צורב בפצעים, אבל באמת הכל בסדר, אל תטריחי את הטכנאי, חבל הוא עובד קשה גם ככה.

אבל אולי זה לא עניין של תודעת שירות, אולי זו רק אני. בסך הכל זה די קורה לי עם כל חברה שאני מנויה בה. עם החברה הסלולארית זה לקח לי 12 שנה להבין שדופקים אותי. ממרום שנותי אין לי אלא להסיק שכנראה זו אני בעלת ההתנהגות האקסצנטרית שהם לא יודעים איך לאכול. אני מנומסת ולא דורשת וזה פשוט לא עונה לדרישות הבסיסיות של לקוח כי בישראל תודעת שירות זה לדעת להשתיק את מי שצורח - פשוט לדחוף לו לפה חבילת שדרוג בחינם. אני לא קיבלתי שדרוג בחיים שתבינו... 

קצת על אהבה עצמית - לא כזאת של יאיר

אכלנו גולאש בצהריים, פשוט כי אכלנו בבית, נסיבות שונות הובילו לביטול הארוחה המשפחתית המורחבת. היה כיף לשבת ביחד ולדבר, אולי פחות כשהזכרנו לבכור שהוא אמור גם לטעום דברים חדשים. אני נאלצת להודות שאני עוד לא נוחלת הצלחה מלאה בתחום האוכל אבל הבכור טעם אורז והכריז שהוא "דווקא בסדר" והקטן הכריז ש"גולאש זה טעים, אני אוהב את זה!" אבל כידוע כל מסע מתחיל בצעד אחד, אז הידד לצעדים הראשונים, קטנים ככל שיהיו.  

היום חשבתי על נושא של שינויים וכמה הם קשים לנו בדרך כלל (ע"ע הרגלים). שינוי יכול לגמרי להצליח רק אם אכן ניתן לו את כל ההזדמנות שבעולם, הסיבה לשינוי משתנה אך אני מניחה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות כאשר אין לנו ברירה או כאשר אנחנו מחוייבים באמת ובתמים לשינוי כי הוא מגיע מתוך רצון. כל דבר אחר מותיר אותנו בדרך כלל עם המון שקרים לבנים כדי להסביר את הסטייה מהדרך. תוך סיכון שאני נשמעת כמו ז'ק כהן בפרסומת לחומוס "שינוי עושים באהבה או שלא עושים בכלל". הרי לאורך היום המון מחשבות חולפות לנו בראש על דברים שאנחנו רוצים לשנות ולרוב אנחנו לא מבצעים אותם בכלל או מחליטים על מועד מעורפל או לחלופין כל פעם דוחים את תאריך ההתחלה. מאות בקבוקי תה הקר שאני שותה יעידו שכל פעם שלגמתי מהם חשבתי לעצמי שעדיף היה שאשתה מים והרבה פחות פעמים הם הוחזרו למקרר אחר כבוד כדי לפנות את מקומם למים. אני יודעת שאלה קלוריות מיותרות, שזה סתם סוכר, שאני כבר לא ילדה ובכל זאת, זה לוקח לי זמן לעשות את השינוי. וכן, ברור לי שזה שאני קונה אותם זו עיקר הבעיה ושאם לא היה לא הייתי שותה - יודעת, יודעת, יודעת (בקורס על הפת"ח למדתי שכשעראפת היה אומר משהו 3 פעמים זה היה מעיד על רצינות כוונתו - שתדעו). וזו סתם דוגמא פשוטה ושולית בתכלית. 

הדחיינות הזו, חוסר העקביות שלנו עם שינויים שדורשים מאיתנו יותר, הביאו אותי לחשוב כמו ז'ק כהן, רק לא על חומוס. זה לא שאני היחידה שעליתי על זה, רבות כבר דובר על כוחה של האהבה - היא אפילו מצילה את העולם מידי וולדרמורט (אני מהאסכולה שאומרת את השם המפורש, תמיד דרך אגב). אבל דווקא לא אהבה שאנחנו מעניקים לאחר, לאהבה שאנחנו מעניקים לעצמנו. אנחנו די קשים עם עצמנו למען האמת ולכן גם אנחנו משקרים לעצמנו בעיקביות, או משויצים, או מפגינים עודף ביטחון עצמי, או מתפרקים. אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא בקטע של אהבה נרקיסיסטית נוסח נניח יאיר לפיד (דוגמא צפויה אך הכרחית), אלא אהבה חומלת. כזו שעוטפת דווקא ברגעים הקשים ומזכירה לנו שלמרות הקושי יש לנו את עצמנו ומותר, באמת מותר לאהוב, לא לרחם רק לחמול. בדיוק במקום של הקושי, של התפרצות, של שויץ, של שקר עצמי, של כעס - לעצור ולנשום ולזכור שלא את המסכה אתה אוהב אלא את מי שאתה. אני דווקא חושבת שסוג כזה של אהבה יכול להזכיר לנו כמה אנחנו בעצם זקוקים למילה טובה, לנשימה, להירגעות. 

יש בי תחושה שאם היינו אוהבים את עצמנו באמת ומקבלים את הפגמים ומרגישים טוב עם עצמנו, לא היינו זקוקים לכל העזרים האחרים, שעושים אותנו מעט בלתי נסבלים. אני לא חושבת שאז היינו כולנו מסתובבים עם מראות ביד כמו גנדרני הדרדס או מוצאים מקום טוב לשזוף עיננו בבבואתנו, אלא פשוט היינו מחד סולחים לעצמנו ומאידך מאפשרים לעצמנו לגדול ולדרוש יותר. לא יודעת מה איתכם, אבל בפעם הבאה שאמכור לעצמי לוקש קטן או ארגיש שהנה אני מתפוצצת, נראה לי שאנסה רגע לנשום ולהזכיר לעצמי שגם לי מותר לעצור לפעמים כדי להגיד לעצמי מילה טובה ולהירגע. למצוא דרך מקשרת לעצמי במקומות שאני לא אוהבת, כי אם יש אור באהבה תפקידו להאיר את החלקים הפחות מוצלחים, להעניק להם אהבה ולצמצם את מקומם בחיינו. 

אנרגיה לא קונים במכולת - פוסט נטול כוחות

התחלתי כבר כמה פוסטים, ישבתי מול מסך ריק, כתבת קצת, מחקתי הרבה. לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב. יאיר לפיד הצליח לעצבן אותי על הבוקר, אבל זה לא מעניין, האדם בהכחשה. חשבתי לכתוב על המשא הכבד של אחריות אישית בחינוך הביתי כי כבר הרבה זמן רציתי לגשת לזה אבל גם זה לא משך אותי יותר מדי. מרגישה מחוסרת אנרגיות - ושום כוס מים או ספל קפה לא ממש הצליחו להתניע משהו. הילדים משחקים יחד מקסים ויש אינסוף דברים לארגן בבית, לעשות עם הילדים אבל את עצמי אני לא ממש מצליחה להרים. מרגישה כאילו האנרגיה רק נוזלת ממני והלאה נמשכת על ידי כוח הכבידה. היום אני לגמרי ההוכחה הנגדית לחוק הראשון של התרמודינמיקה - שקובע כי במערכת סגורה רמת האנרגיה הכללית נשמרת- אני מערכת אנרגיה סגורה עם נפילת מתח פראית ושום פיזיקאי לא יוכל להוכיח אחרת.

אנרגיה ביוונית פירושה בכלל "בפעילות או תוך עבודה", בעברית המושג מרץ נזנח כתחליף עברי ראוי וככה נשארנו עם אנרגיה בלעז. ואיזו  מילה נהדרת היא. כמה נכון הרעיון הזה, כי כשאתה מנער את העצלות והעייפות ומתחיל בעמל יומך אתה גם מתמלא באנרגיה ומסוגל להמשיך. הדבר הנכון ביותר היה לאסוף את עצמי כרגע ולהחליט שזהו זה, עושים.במקום זה אני יושבת במרפסת, שומעת את הילדים נהנים יחד, יודעת שזה הזמן לקום ולהתקלח ולשטוף את העייפות הזאת ממני. במקום זה אני קוראת מחדש את מה שכתבתי ומתמלאת עייפות גדולה יותר. מה יהיה? אם אני משקיעה את האנרגיה שיש לי כרגע בטרחנות מילולית זה בטח לא יעזור, אבל אם לעומת זאת אשקיע אותה ברשימת מטלות שוודאי תחייב סימון וי יש מצב שימצא לי הפתרון. אני מכורה לסימוני ה"וי" האלה, תנו לי מטלה ואסיים אותה עם רק אפשר יהיה לסמן אותה. רשימת מטלות זו ללא ספק סוגת הספרות המופלאה ביותר בעיני, כמו הייקו לעשייה שכלל הכתיבה היחיד בו מסתכם בסימון וי בסוף כל שורה יהיה אורכה ביחידות אשר יהא. בימים כמו אלה, והם נדירים, אני פשוט צריכה לכתוב יותר שורות כי ככל שהרשימה תהיה ארוכה יותר כך אצליח להתאושש מהר יותר. 

מה שמביא אותי לחשוב שוב על כוח המחשבה והתודעה האנושי (שכמובן מביא אותי מיד לחשוב על אנשים שחיים בתודעה כוזבת כמו יאיר לפיד, אז אני מיד מסלקת את הפולש הארור מהפוסט שוב. בתקווה ששמתם לב שהוא ממש משתדל להחליק על הג'ל למרכז הפוסט שלי היום). מדהים כמה כוח יש לנו ברגע שאנחנו משנים את ה- state of mind הפרטי שלנו (ועכשיו אני צריכה לגרש את הקטר הקטן הכחול מהפוסט שלי, אני תמיד אהבתי את הנוסח האנגלי כי העברי הוא טרחני ברמה שלא תאומן ויעידו כל ההורים שנאלצו לקרוא את הגרסא העברית שוב ושוב ושום סיסמא נוסח "אני יכול" לא הצליחה לעבור את הקללות הוירטואליות שמילאו את ראשם עם כל דפדוף). עכשיו אם רק אוכל להאמין שיש לי אנרגיה אוכל גם להתקדם עם היום 

מין פוסט על הנפש והגוף והנפש ודברים שקשה להגדיר

אני נוטה לראות בעצמי אדם ראציונאלי, כזה שמחפש הסברים מדעיים, לא מאמין באלוהים או בכל השגחה עליונה, גם היא משובבת נפש כמו חדי קרן ופיות. אני לא רואה רוחות רפאים וגם לא הילות, לא מתקשרת אלא עם בני אדם בשר ודם כמוני וגם בקטגוריה זו לא ממש עם כולם אם להיות כנה. מאמינה ברפואה מערבית ונדהמת מחדש מהשתכללות הרפואה ומתגליות המדע. לא ממש מחוברת לכוחות הצ'י שלי, לא דוגלת בשום תיאוריה אבל עם זאת משהו בי רואה בנו, בני האדם, יותר מ"רק הסבר מדעי", נוסח סינפסות שמתחברות, מערכת עצבים מתוחכמת או תהליך ביוכימי ואלקטרומגנטי שיצר חיים. יש בנו יותר מזה, גם יותר מ"זה" בתוספת תודעה, משהו שבכל זאת דורות שלמים של בני אדם מנסים להסביר בדרך זו או אחרת. לא יודעת להסביר, לא בטוחה שצריך, אולי מספיק רק להכיר בזה בלי לתת לזה שמות. להשאיר את זה בתחום הערטילאי ולא לתת לזה שום ערך או שֵם, רק לדעת שזה שָם. אני מאמינה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, מערכת גדולה יותר מסך ההסברים מדעיים. לא משנה עד כמה נתעמק בחקר הגנום האנושי, או כמה טיפולים חדשניים יאריכו את תוחלת החיים שלנו או יתקנו מצבים, אנחנו יותר מזה. אנחנו גדולים מכוחותינו הפיזיים, אנחנו נעזרים ביכולות המנטליות שלנו להתגבר, ובאותה מידה אנו זקוקים לרפא או לחזק את היכולות המנטליות שלנו כדי להירפא פיזית. יש קשר הדוק בין גוף ונשמה והוא יותר מהסיסמא "נפש בריאה בגוף בריא". 

גם פה אני רואה תהליך בהבנתי את הנקודה ועדיין אני רחוקה מלהבין ממש, למרות ששוב לא תמיד צריך לגמרי להבין, לפעמים צריך לחוש. לדוגמא, וזו דוגמא פשוטה שרבים יסכימו איתה, הבנתי עד כמה הכנה מנטלית של עצמי למצבים מסייעת לי, גם לפני מצבים שהם בעיקרם פיזיים בלבד. לפני כשנה וחודשיים עברתי הליך רפואי קטן וללא הרדמה. כל כך כאב לי שאחרי כמה ניסיונות הרופא קבע לי תור חודש וחצי מאוחר יותר. כל החודש וחצי הזה הכנתי את עצמי להתמודדות עם הכאב. חיזקתי את הגוף בריצה ואת הנפש בשכנוע והזכרתי לעצמי שאני יכולה ובאמת למרות שלא השתנה דבר בעוצמות הכאב הצלחתי להתגבר ועברתי את ההליך ללא הרדמה. זה גרם לי להבין משהו על כוחה של הנפש. תובנה נוספת, שאולי אצל רבים היא בגדר הברור מאליו, התחלתי לשים לב יותר למזון שאני מכניסה לגופי ולהבין עד כמה מזון הוא הרפואה המונעת האמיתית. חלק זה עוד דורש שיפור, הוא לא פשוט כי הוא דורש שינוי אמיתי אבל אני מתקדמת לעברו ולוקחת אותו באיטיות. 

פעמים רבות כאב או מחלה הם סוג של איתות שהגוף מאותת לנו על מנת שנדע לשים לב לבעיה. עם מרבית הבעיות נגיע לרופא, במרבית המקרים תתן הרפואה תשובה, תשובה זו יכולה לסיים את הבעיה לעיתים ולעיתים היא רק נפתרת מהסימפטומים אך הבעיה עצמה לא נפתרת. בעיה שלא נפתרת תמצא את הדרך מחדש כדי לאותת לנו שהיא לא נפתרה. חלק מהבעיות הפיזיות שלנו מחכות שניתן להם את הכוח הנפשי שלנו כדי לסיים אותן. הן קצת כמו הדרקון בספר "דרקון אין דבר כזה" עד שלא ניתן עליהן את הדעת הן יגדלו ויתעצמו.הגוף שלנו יאותת לנו בהמון דרכים והשאלה עד כמה נהיה קשובים ואז מתחילה העבודה הקשה של התמודדות. 

האתגר הכי גדול שלי הוא הפסוריאזיס של בכורי. כבר ארבע שנים אנחנו רוקדים איתו טנגו צמוד - לא איבחנו נכון בהתחלה, נתנו טיפול לא נכון, התפרצות במקומות חדשים, טיפול עם סטרואידים, הפוגה קצרה ואז התפרצות חזקה יותר. והקושי שלו והאומץ בהתמודדות (רק לזה מגיע פוסט בפני עצמו כי מול קושי אישי וגם חברתי עצום הוא מתייצב מדי יום בגבורה אמיתית) כל אלה חברו להיות בעיה שרירה וקיימת שמטילה עליו מגבלות לא פשוטות. אז היינו בטיפול אצל רופא עור מומחה - לא עזר, עשינו טיפול סיני תקופה ארוכה - עזר ואז הגיע לנקודה בה זה לא השתפר, ניסינו טיפול הומיאופטי והמטפלת הרגישה פשוט לא נכון, התחלנו למרוח שמן קוקוס וזה עזר המון ואז עשינו פוטותרפיה (3 פעמים בשבוע בתל אביב) וגם שם זה עצר איפשהו עד שהרופאה האחראית הודיעה שחבל על הזמן והציעה טיפול תרופתי. תרופה שבמינון גבוה משמשת לכימותרפיה ובמינון נמוך נחשבת למוצלחת בטיפול בפסוריאזיס. התחושה שלי שגוף של ילד בן 10 לא יעמוד בעומס של התרופה הזו, שזו תרופה שתילחם בסימפטומים הנראים של הפסוריאזיס ולמעשה תחליש את הגוף במקומות אחרים. כרגע ברור לי שאין בי טיפת רצון לתת לו את הטיפול הזה, גם רופאים אחרים שדיברתי איתם הסכימו איתי. אני מדברת עם בכורי על תודעה וכוח השכנוע של הנפש, שינינו ואנחנו עדיין משנים דינמיקה והתנהגות בבית, המצאנו שיר בסגנון ראפ כדי לגרש את המחלה, אנחנו מורחים את השמן בכל הזדמנות. אבל אני יודעת שצריך יותר. היום נתחיל בפעם הראשונה מעגל ריפוי, אני והילדים, וננסה בשקט ומתוך המון ריכוז לגעת בדברים שבפנים. יש לי תחושה שאם נקשיב נפתח דלת יציאה שלאט לאט תפתח את מה שצריך לפתוח ותתן לגוף שלו להשתחרר. אני עדיין מחפשת עוד פתרונות, אבל יש לי סבלנות גם לגלות את מה שמתחת לאף...