כשהאין הכי מורגש

תמונת אילוסטרציה, יו נואו

כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת האנושית להפנים את הכאב ולהפוך אותו לבלתי מורגש בחיי היומיום. לא כאב פיזי, אם כי ניתן לומר שזה גם, כי אחרת אין להסביר למה הוא כל כך מורגש ונוכח. אני לומדת לחיות לצידו, מוציאה אותי מתוכי כי כבר אין בי אנרגיה לשאת אותו בתוכי כל הזמן, מקטינה ומצמצמת אותו כל כך עד שהוא הופך לכמעט בלתי מורגש. אפילו תדירות הצביטות שהקפיצו את הלב פוחתת עד לאין ומשתנה לצביטה מתמשכת בתדר נמוך. הוא שם, אבל הוא כבר לא מכשול אלא עובדה שלומדים לחיות איתה. הזמן חולף ולמרות שהמחשבה מנקרת בירכתי המוח, מדי יום את מציינת לעצמך בעצב קל, מתוך הכרה באובדן, שכנראה זה כבר לא יחזור. ההשלמה הבלתי נמנעת עם המצב היא סוג של פיתרון, בהנחה שאת שואפת לשמור על איזון הטרפת בחייך, כי השאיפה לנורמליות היא לגמרי יחסית. 

סופי בהחלט

היכולת הזו נפלאה וחיונית אבל ללמוד לחיות עם הכאב זה גם עסק מעציב. הדיסוננס הזה, קשה ככל שיהיה, הוא כל כך מהותי שהוא מחוייב המציאות. כאשר קורה שאחרי ניסיונות אינספור אני מרימה ידיים, ואדירים עדי שזה לא קורה הרבה, אני שמחה על הקבלה הזו כי היא מביאה עימה הקלה, אבל אני גם מוצאת את עצמי מוטרדת ממנה לא פחות. הנטייה הטבעית שלי היא לעקוב אחרי כלל האצבע (ביטוי משונה בעל הסבר מעניין) שכל עוד אפשר לנסות מנסים, מן הטעם הפשוט שלפעמים המאוחר מדי הוא מוחלט. האמונה שיש בכוחך לשנות משהו היא חלק בסיסי ממי שאני והיא מתכתבת עם ההנחה שתמיד יש אינסוף אפשרויות בתוך כל נקודה נתונה. זה גם יושב על המקום הזה בתוכי שחש אחראי על כל מה שקורה מסביב ותמיד מחפש איפה אני יכולה לשפר. כאשר מדובר באנשים שאינם חשובים לי, אני יודעת לנתק. כאשר מדובר במשהו זמני, אני יודעת לתת מרחב. אבל כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת הרי שלצאת מנקודת הנחה שמרחק יעשה לי טוב, היא תכלס מחשבה מאוד עגומה. בהנחה שלאהוב מישהו זה להיות קרוב אליו, מה שלא תמיד נכון במציאות.

מפתח לחלקים הסגורים שבלב

לאבד אנשים אהובים בעודם בחיים זה לא פשוט, בעיקר כאשר חברתית או מסורתית האנשים האלה אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. כאשר יש ריב גדול או קרע שאיחויו נדמה בלתי אפשרי, אחרי כל הדרמה אתה נשאר כואב וממשיך הלאה. מותיר בתוכך מקום קטן לתקווה שאולי זה יחזור, אבל משאיר את המקום הזה קטן ככל האפשר. זה קרה לי בעבר ושנים רבות חייתי במנותק מקשר שאמור להיות יציב וקבוע. השנים שעברו יצרו השלמה עם המציאות ובמשך שנים חייתי בלי, היו בי געגועים ולמדתי לחיות איתם נעולים בחלק סודי בלב, מבחוץ לא הראיתי דבר. כשהתבגרתי נסיבות שונות הביאו אותי לחדש את הקשר אבל בתוך המון מגבלות והוא קיים היום ומתפקד בעזרת מתקנים שונים שייצרתי ותיכננתי כדי לאפשר את הקשר. לצערי בעיקר למדתי לא לצפות ולהבין את המציאות כפי שהיא, על כל מגבלותיה, ולקבל אותה. 

לפעמים זה מרגיש כמו מדבר

הבעיה מתחילה במצבים שניתנים לגישור ושאפשר למנוע בעזרת רצון משותף משני הצדדים. בעיקר במצבים שאתה מרגיש שהיית הכי גלוי לב ושעשית את זה כדי להושיט יד ואחר כך סולם ואחר כך חבל ואחר כך עוד נתת לקול שלך להדהד מעל התהום הנפערת כדי שעוד משהו ייגע ושום דבר לא עוזר. הצד השני הגיע למקום הכי קרוב שהוא מוכן להגיע ובין המקום שלך למקום שלו יש מרחב כל כך עצום. אם אתה כבר מרגיש שהלכת הכי רחוק שאתה יכול ואין לך את היכולת לצעוד עוד בלי לשלם על זה מחיר שאתה לא מוכן לשלם, אז כנראה שאין ברירה אלא לקבל את המרחק כמצב נתון ואתה לומד את הטכניקות המתאימות כדי להמשיך. לומד להשלים עם המצב הנתון, לוותר על הציפייה, לוותר על התקווה שזה יחזור ולמלא את החלל בדברים אחרים שיסתירו את המקום של זה שהיה שם פעם.

ואז אני מוצאת את עצמי נדהמת שפתאום בתוך כל המגננות שפיתחתי לעצמי, סיטואציה אחת קטנה יכולה להכאיב ולהעיד שבעצם החלל עוד לא נסגר, שלא הכל נעול ושיש עוד עצבים חשופים שרועדים דווקא כשהאין הוא המורגש ביותר. יום הולדת 40 שלי היה סיטואציה כזו ופתאום כל כך כאב לי שציון דרך שכזה לא גרם לצד השני לפתוח את הדלת שציריה כבר לא שומנו מזמן אבל למרגלותיה עדיין הזמנה. מצאתי את עצמי שוב באמצע המדבר המטאפורי של הקשר שלנו חושבת איך בכל זאת אוכל לעשות עוד צעד, ואז חושבת שאם אפילו יום הולדת 40 שלי לא היה מספיק חשוב אז אולי אין טעם. ופתאום הבנתי שהמכונה המשומנת הזו של רגשות לפעמים לא יודעת באמת מה לבחור. לכן לפעמים הכל קצת בלימבו, כמעט מאופסן אבל לא. וזה יכול לייאש, אבל קצת כמו בתיבת פנדורה, אפשר להבחין גם בהיבהוב קלוש של תקווה. לפעמים גם בדיוק לא לדעת זה לא ממש נורא, זה משאיר איזשהו סדק וסדק זה לא בהכרח רע.



כנראה שהפוסט הזה היה צריך להסתיים בסדק, בכל זאת יום הולדת 80 ללאונרד כהן זו עוד סיבה לשמוע את השיר הזה, להצטרף אליו ולפרסם את המילים האלה שנאבקו כבר כל כך הרבה ימים להיכתב.

הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה

התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.

אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה

היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).

זמן זה לא תמיד נוסחא

אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת  

טקס הכניסה בברית הנישואין (5 אותיות) ורמז: זה לא עניינו של אף אחד

תמונה של כאלה לא דרוכים -
לא כל כך מומלץ

אוף כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב. והם עוברים מהפרטי לציבורי, מהאישי ללאומי, ואל תתנו לי בכלל להתחיל עם העולם. אז במשך היום אני מנסה לכתוב, לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. והבנזוג בחו"ל והשינה לא ממש מגיעה וכבר יש אנרגיה אבל היא מהולה בסוג של דאגה. בעצם אם אני קוראת את עצמי מה שאני מנסה להגיד זה שיש בי דריכות, כזו שלא מאפשרת לי באמת להיות בשגרה. כאילו משהו שאני לא רואה כל הזמן רודף אותי ואני צריכה להיות מוכנה לכל דבר שלא יבוא. הבעיה היא שאני לא ישנה מספיק בגלל זה וכל הסיפור הזה נוטה להיות בעל אופי נורא מייגע. וביננו אני מניחה שלא צריך להיות רופא כדי לדעת שזה לא מומלץ וזה אפילו די מדכא כי אתה לא יודע מה ישים לזה סוף. אם זה ההחלטה האישית שתדרוש התאפסות או שמא זה משהו שחיצוני שעוד לא ממש נפתר ואני צריכה ללמוד לנתק. מה שקורה כאן מלחיץ אותי, אבל זה הופך אותי לבוגדת. זה מצחיק לאהוב כל כך, להתאמץ בכל יום כדי להישאר ולהיות מקוטלגת ונחשדת. 

נזנחו בצד

לא ממש מספיקה לעשות כושר וזה מייסר אותי, בעיקר בגלל שאני מסוג האנשים שמאמינים שאם אתה רוצה משהו אתה עושה אותו. מה שאומר שאם אני לא עושה כושר אז אני לא רוצה? כי דווקא יש לי תירוצים ממש טובים. אופס, הייתי צריכה לומר סיבות, נכון? אז להשאיר את הנוער לבד לשעה וחצי ולרוץ זה קצת בעייתי, בטח אם אני רוצה גם לכתוב (עליתם על זה - כנראה שכתיבה חשובה לי יותר). את תרגילי הלילה אני לא עושה כבר יומיים כי התמקמו לי שלושה ילדים בחדר השינה וכבר לקחו תחת חסותם גם את המזרן הדק של האימונים. ותכל'ס אני נורא עייפה מלהיות אנרגטית כל הזמן ומרגישה שהגוף שלי לא ממש יעמוד כרגע במעמסה כזו. מנחמת את עצמי שכשבנהזוג יחזור, אני אתחיל לישון יותר טוב וגם להתאמן. שנאמר, למה לא לקוות אם אפשר?

לפעמים לדפוק ת'ראש בקיר זה סוג של
בריחה - תמונה אופטימית

ואז כשמגיעות כל החדשות מבחוץ עם דאעש ופרגוסון ומרעין בישין שכאלה, בא לי פשוט לברוח מכל העולם הזה ופתאום להתיישב בחלל לא נשמע כמו רעיון מופרך כל כך. אבל מה שהכי חודר מבעד השיריון שלמדתי לעטות על עצמי זה מה שקורה כאן. עזבו אתכם רגע מהארכת הפסקת האש, אם כי מצב הלימבו הזה אליו נכנסנו הוא באמת פתאטי, בעיקר מכיון שהוא מוכיח שאין לנו הנהגה ולא שלא ידענו את זה קודם, אבל זה נותן משנה תוקף. וכשברקע שר האוצר נשמע אתמול אומר שטילים על הדרום לא באמת שוברים שגרה בישראל, אני שואלת שוב, אז בשביל מה יצאנו למלחמה הארורה זהו? וכשברקע מתגלה (לא שלא ידענו, אבל ממש כמו המנהרות לא הבנו את ההיקף, חה!) שאופסי יש יותר קיצוניים מהחמאס בעזה, אז תגידו - אתם לא מרגישים שקצת עשו עליכם סיבוב? ייתכן שאני הלא הגיונית כאן, אבל לי זה עושה עוד יותר חשק לדפוק את הראש בקיר, מה שיסייע לתסכול ויש בו מן הסיכוי לטשטש הכרה. 

Wedding - highly over ratted 

אבל זה לא הכל, הו לא זה לא הכל. ואם אני נשמעת לכם קצת כמו חתול תעלול זה רק בגלל שיש לי עוד משהו לשלוף פה מהכובע. כמה אנשים לדעתכם התחתנו היום? לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש כ- 53,000 חתונות בממוצע (אם כי זה מעודכן עד 2013) בשנה מה שמשאיר אותנו עם בערך 145 חתונות בערב. כל כך הרבה אנשים מתחתנים ובכל זאת כל המדינה מדברת על החתונה של מורל ומחמוד, שאפילו לא ידעו בעצמם שהם כאלה סלבריטיז. ולמה כולם מדברים עליהם? כי הוא ערבי והיא יהודיה שהתאסלמה והתבוללות זה אם כל חטאת מסתבר, עזבו אתכם מ"אם כל חטאת", סגן שר הדתות חושב שזו "שואה שקטה" (אל תרימו גבה, כנראה שכאן כן מותר להשוות, השימוש בשואה כמקור להשוואה בינתיים אסור בעיקר לשמאלנים). שואה, לא פחות ושקטה (טוב השואה הקודמת עשתה כל כך הרבה רעש שאפילו אלוהים [אל דאגה, אין שינוי בהעדר מערכת היחסים בינו וביני] לא ממש שמע). כנראה שאין לנו אלא להמתין מעט עד שיתבררו ממדי הזוועה. 




בינתיים מצעד של פוליטיקאים שמנסים להיות "קודם כל יהודי" כי יהודי זה הכי, אחי. שר האוצר מסביר שאם הבן שלו היה מביא חלילה שיקסע זה היה מאוד מצער אותו, מזל שהוא לא דחף את הנורבגית מתחת לאף של נתניהו כי באמת אף אחד לא עשה את ההקשר. אבל חוץ מהנורבגית שהייתי חייבת להכניס, תסלחו לי שכרגיל אני יוצאת המעצבנת אבל תוציאו את האף הגזעני שלכם מהמיטה של אנשים אחרים, חלאס. איזו מין מדינה נחשלת אנחנו שכל הזמן עסוקה בתורת הגזע? אויש, הפריע לכם שכתבתי תורת הגזע כי זה עושה קישור לשואה? אבל מה לעשות שתורת הגזע היא הרבה מעבר לגרמניה הנאצית. ומה לעשות שגם אם לא נרצה לקרוא כך לילד זה עדיין בדיוק זה. אנחנו פשוט גזענים וכשאני פוגשת גזעני אני מתחילה להבין אנשים שמתבוללים וגם מודה על זה שתכל'ס התבוללות לפחות מצמצמת, יש להניח, את מספר הגזענים כך שכבר יש סיבות להיות בעד. אבל מעבר לגזענות, חתונה זה עניין פרטי ואישי ומדינה שלמה ניסתה לעשות מחתונה קרקס ועשתה מעצמה קרקס. איזו פארסה מטורפת זו? שני אנשים מתחתנים אז זהו, סוף פסוק, אחלו להם בהצלחה ותמשיכו. או שתתעלמו כמו שאתם מתעלמים מעוד עשרות זוגות ביום שמתחתנים מהטעם הפשוט שאתם לא מכירים אותם. חתונה של אנשים אחרים היא לא עניינו של אף אחד, אלא אם כן זה הזוג או מקורביו ולא כל עם ישראל לא נחשב משפחה.

דוגמא לאנשים שקונים את זה

הפרשה הזו מעלה עוד נושא מעניין והוא שנושאים כמו דת, מורשת והתבוללות תמיד יאמרו בגוף ראשון רבים למשל "באירופה אנחנו מגיעים ל- 80% נישואי תערובת", טוב זו כנראה צרת רבים, שוין וידוע שכולנו משפחה אחת (אז מה אם בפיסקה הקודמת טענתי שלא). אבל זה יותר מזה, אנחנו תקועים בתוך שיח בלתי נסלח של "עם נבחר", "הבטחה אלוהית" ומיני שכאלה והאמת שיש כנראה המון אנשים שקונים את זה. ההסתכלות האתנוצנטרית הזאת יוצרת אצלנו גם הבחנה ברורה לגבי מה טוב ומה רע היחסי בעינינו, מעניקה איצטלה של מוסר ויוצרת נורמות של אי שוויון, תוך העדפה של נרטיב דתי על ערכים אוניברסליים. אבל יותר מזה, אנחנו לא חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, בפועל המדינה הזו היא קודם כל מדינה דתית וכמו שכבר טענתי בעבר (וגם כאן בעצם, הממ וכאן - טוב די, הנושא כנראה מעסיק אותי) המצב הזה רק ילך ויחריף. הייתי כותבת כאן על להב"ה אבל אורי משגב הקדים אותי. אבל הבעיה היא באמת בעיה של כולנו, של כל הרוב החילוני שעדיין יש בארץ שמקבל את גזירת הציבור הדתי מכיון שיש להתחשב בו, רק שבינתיים הדת הזו הולכת ומצמצמת את צעדיו. אני מבינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, אני מבינה את הצורך להתאים דברים לדת (גם אם אינני מסכימה) אבל בעיני חופש הפרט גובר על הדת ורק חופש מדת יוכל להבטיח מחד חיים דמוקרטיים ולאפשר ליהודים דתיים לשמור על הדת יותר מאשר כל ארץ אחרת.

אני יכולה להמשיך, אבל אני אעצור פה ורק אשאיר אתכם עם חומר למחשבה.

זה די שובר את הלב כשחושבים על זה כמה התרחקנו מחזונו של חוזה המדינה. מזכיר לי את הסטיקרים הניו אייג'יים של "אל תניח למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות", נראה לי שהתכוונו ממש לזה, רק אומרת.

לשבור את מחסום הכתיבה

עוד 10 ימים תמלא שנה לבלוג שלי, זה הפוסט ה- 317 מתוך 355 הפוסטים שהייתי כותבת לו אכן הייתי כותבת כל יום. תכל'ס 89% זה לא רע, זה נראה לא טוב רק לאור היעד הבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי של 100%, היינו לכתוב כל יום ובלי תירוצים. עד עכשיו, למעט תירוצים מובחרים, עמדתי במשימה לא רע, החודש האחרון הותיר אותי משותקת. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על הסיבה המשתקת, שמגיע לי (ולכם) פוסט נטול פוליטיקה. לא נותרה לי ברירה אלא לכתוב על משהו אחר ולקוות שהכתיבה תוציא אותי מהבלוק הנפשי שנכנסתי אליו. אז חכם יודע לא להיכנס למצבים מהם פיקח מצליח לצאת? עזבו, מבלוק הכתיבה והתשישות הנפשית הזו אפילו הודיני לא היה משתחרר. 

היום הבנזוג טס לחו"ל, מה שמשאיר אותי ל-13 יום עם הילדים בערב ט"ו באב שממילא לא היינו חוגגים, כי אני שונאת את המרוץ אחרי חגי האהבה הטיפשיים האלה. לא בגלל שאני לא אוהבת גילויי אהבה, אלא כי אני פשוט מאמינה שאין להם מועד וזה מבלי להביא בחשבון שכל נים פמיניסטי בי לא מבין איך אפשר לחגוג יום כזה כיום אהבה דביק והוליוודי. אבל זה לא מה שימנע ממני להתלונן, ברור? במקום לא לעשות שום דבר מיוחד ביחד, אני יושבת מול המחשב וכותבת ומחכה לעידכונים. בכל זאת בנהזוג טס. מקלחת ילדים - הוא נחת. מקריאה- הוא בתחנת הרכבת וזו מאחרת בלמעלה משעה. ילדים נרדמים, הוא קיבל קולה במתנה על האיחור כי בכל זאת גרמנים וזה לא נעים (אין מה לתייג את רכבת ישראל, ממילא יש להם עוד כמה שלבים לעבור לפני שיתחילו לפצות על איחורים. כן זה מצחיק אותי). מתבדחים על זה שלא מעכבים יהודים פולנים על רכבת בגרמניה, שום לקח לא נלמד. עאלק יעילות. 70 יורו הכרטיס אבל זה לא משנה כי הרכבת הקודמת בוטלה (יש תירוץ - מזג האויר, דרך אגב) ולכן למרות המחיר יש מקום רק בעמידה. מה יש לומר, לפחות זה לא קרון משא? אותי זה עדיין מצחיק, מניחה שאתכם פחות. בכל מקרה הנקודה הובנה - אני בנוהל והוא בנסיעות - דיווחים וכיוצא באלה. 

אז בנוהל הרגיל שלי, במקום שיש אתגר - תאתגר יותר. בנזוג בחו"ל? אני 24/7 עם הילדים? אז למה לא לקחת את זה עוד שלב? אז לקחתי. וכבר מחר בשמונה וחצי בבוקר, הבכור והמרכזית מתחילים שיעורי גלישה בתל אביב. כן, כן, זה אומר שצריך לקום ממש מוקדם (ואני מתכננת אם הפיילוט מחר יצליח לקום אפילו מוקדם יותר מחרתיים ולשלב ריצת בוקר, אפרופו הרחבת יעדים או בנק מטרות מתגלגל). לארגן אוכל ושאר עניינים, להעיר את הילדים ולצאת לתל אביב בפקקים של אוגוסט שלא ידענו כמותם מעולם כי מה שאסור לי לכתוב עליו שיבש לכולם את החיים ואפילו העונג של אוגוסט ללא פקקים נלקח מאיתנו. אחר כך יש לי ארבע שעות לבלות בים עם קטינא והרי זה מין הידועים שאני לא טיפוס של קיץ בטח לא בשעה 12:00 בים כך שלא יכולתי לבחור פעילות טובה יותר כדי לאתגר את עצמי פיזית ומנטלית בשעה שגם ככה היא קשה.בגדר מצא לעצמך יותר עיסוקים בזמן שאתה טובע בשאר הדברים שהיית אמור לעשות.

מכיון שבימים האחרונים גם הרגשתי לא טוב וגם הייתי רפויה ברמות שלא נודעו כמותן שנים, כנראה שהמחסור במעש אינטנסיבי ריפה את ידיי. לכן, אני כותבת עכשיו את הפוסט הזה וגם חוזרת לתפקידי המסורתי להשאיר אותם ואותי עסוקים. בימים האחרונים לא ממש הצלחתי להביא אותנו ליותר מדי עשייה. זאת אומרת עשינו המון, אבל באיזי. אולי זאת הבעיה, אני לא יכולה להיות באמת בחופש כשאני מוטרדת. הבטחתי לא לכתוב למה אני מוטרדת, אמרתי שאני לא כותבת על זה דבר. אני אעמוד במילה שלי, אבל זה לא יהפוך אותי למוטרדת פחות. אני לא מדחיקה. זה יוצא כל הזמן. אבל אולי בגלל שנשארנו קצת יותר בבית, הרפיתי קצת מעיסוקים אבל הזמן הזה שהתפנה רק הטריד אותי יותר.

הרגשתי שאני כבר מתחילה לחזור על עצמי בכתיבה מצד אחד (אפילו עברתי על כל הפוסטים וזה לא ממש נכון, אבל מילא) ומהצד השני הרגשתי שאני מצנזרת את עצמי, מפחדת לכתוב עד כמה המצב רע. לא מפחדת מתגובתכם כקוראים (סורי, זה נכון), מפחדת שאם באמת אכתוב את הכל כמו שאני רואה אותו זה יאלץ אותי להתמודד עם כל הפחדים כולם. כתבתי אותם, אבל הסתובבתי במעגלים. כתבתי שחרא, אבל לא כתבתי עד כמה. כל השחור שאני מרגישה מאיים להטביע את כל האופטימיות שמאז ומתמיד היתה טבועה בי. תוסיפו לזה שכמעט כל הסובבים אותי חושבים שאני רואת שחורות ומגזימה ותקבלו מתכון בטוח לתחושת החמצה נוראית.

כל זמן של כתיבה היה גם זמן מחיקה. הרגשתי כאילו אני דופקת את הראש שוב ושוב בקיר. זה לא שיש לי באמת מה לחדש. זה לא באמת שאני יכולה לשנות. הרגשתי כמו פסיק קטן בין אלפי אותיות כתובות וכמו הרבה דברים גם הפסיק הזה נבלע. באנגלית ובעברית הפסיק מציין הפסקה בשטף הדיבור, אבל בגרמנית הוא רק מפריד בין פסוקיות שונות בתוך משפט. הפסיק בגרמנית הוא מנקד, בשפה של מילים מחוברות והמון משפטים משועבדים, כל תפקידו של הפסיק הוא להסביר את המשפט ולהפוך אותו לברור. הרגשתי שאני כותבת ומי שמשוכנע כבר יודע ומי שלא פשוט מתנגח בי שוב ושוב. ולא היה לי כוח לא להיות פסיק של נשימה ולא פסיק של הבדלה ולא פסיק בכלל. אז לקחתי לי פסק זמן.

העניין הוא שהרגשתי איך האנרגיה אוזלת מתוכי, עשיתי פחות ביומיום וכתבתי פחות. אבל המנוחה נטולת המנוח הזו לא באמת הצליחה לחדש את האנרגיה שלי. כדי לשמור על מקור האנרגיה שלי אסור לי לפול לתוך רפיון, אני חייבת להמשיך ולנוע. במידה רבה הימים האחרונים היו מבחינתי ימים בהם הפרתי במו ידי את החוק הראשון של התרמודינמיקה, הוכחתי כיצד במערכת סגורה רמת האנרגיה כן יכולה לרדת. תוכלו להתחכם ולומר שאני לא מערכת סגורה ואתם אכן צודקים ועם זאת לרוב אני עובדת על מאגר אנרגיה שמסתמך על זה שאני מערכת סגורה ואוטרקית שאינה משתנה על רקע הסביבה החיצונית ובעל אנרגיה זמינה בכל מקום וזמן. ולכן, כן, אני הוכחה מהלכת לחוק התרמודינמיקה ושברו ושום דבר שתגידו לא ישנה את זה.

ההחלטה היום לכתוב למרות הכל, גם במחיר של להלאות אתכם בפוסט על כלום, היתה החלטה נבונה, היא החזירה לי במידה מסויימת את האנרגיה והזכירה לי איך אני מתפקדת. אני מתפקדת כל עוד אני לא מפסיקה לזוז בעיקר בעיתות משבר. אז אני אלך לי קצת לנוח, למרת שזה מפריח במעט את טענתי לצורך בפעילות, בכל זאת כבר תכף שלוש ועוד שלוש שעות אני צריכה לקום ליום מלא פעילות שגם יביא עימו סופסוף, יש לקוות, את זמן הכתיבה שחסר לי כל כך. אז חן חן שהייתם איתי עד כה נראה לי שאני חוזרת לאיתני (כן, קצת קריצה לדבר שמעיק עלי זה אף פעם לא מזיק). מחסום כתיבה שהוסר לא יוחזר, לפחות לא בשאיפה.