פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.

למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים. 

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.