חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות פרוטוקול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרוטוקול. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

הפגנות שוליים

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, בדיוק בשעה שהפגנת השמאל שנערכה בתל אביב התפזרה. אין לי זכות ממש לדבר עליה, לא הגעתי אליה. יש להניח שהיה חשוב שאלך, לחזק את אלה שחושבים כמוני, להשמיע קול ולעשות משהו. זה תמיד נגמר באלה שצריכים להיות שם ולא הולכים, שפוגעים ביכולת לשנות, בהנחה שזו אפשרות שרירה וקיימת. ועם זאת לא הלכתי. במידה רבה זאת עוד הפגנת קתרזיס, נוסח עשיתי כל מה שיכולתי, זו גם אמירה בעייתית כי הפגנה היא כלי חשוב בדמוקרטיה ויש לה חשיבות עצומה. אלא שבמצב הנוכחי, ולמרות שהייתי רוצה להפגין אופטימיות, ההפגנה הזו לא תביא לשינוי. זו הפגנה לפרוטוקול. עוד הפגנה כמו כל ההפגנות שהלכתי אליהן בקיץ שעבר, הולכים כדי להשמיע קול שהולך ונעלם בציבוריות הישראלית. קול שכל כך חסר.

אני משתדלת ללכת לכל הפגנה ולו רק כדי להאמין שעשיתי הכל, זה גם מחזיר משהו בתמורה כיון שהמחשבה שאתה לא לבד ממלאת קצת אופטימיות, בעיקר כשאתה מרגיש שדעותיך הולכות ונכחדות. יש בזה כוח ויש בזה אמירה וגם אין בזה כלום. בעיקר משום שכשאתה מסתכל על זה מלמעלה, אתה מבין כמה מעט הוא כל הביחד הזה. 

משזה נאמר הגיע הזמן לווידוי אישי שאינו מייצג אף אחד מלבדי - ההפגנות חשובות, מהרבה בחינות ובעיקר מעצם קיומן, אלא שלאור השנים האחרונות, דומה שהן לא ממש הדרך לייצר שינוי. צריך להתחולל פה משהו מהותי יותר. ההפגנה חשובה, ההשתתפות בה חשובה, אבל בעיקר לפרוטוקול. להראות לשרת ההיסטוריה עוד הרבה שנים מעכשיו שהיה כאן גם מי שחשב אחרת. אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עכשיו. ואני אומרת את זה דווקא בזמן שאני בתהליכים אישיים של יצירת מחאה, שעוברת משלב הכתיבה לשלב העשייה, שנעשית עם כל הכוונה ועם זאת עם מלאי סקפטיות לא מבוטל. 

כאשר הארץ נמלאת צעקות של מוות לערבים, הצעקות שכנגד על הסירוב להיות אויבים הן חשובות אך הן אפילו לא יוצרות אדווה על המים של הציבוריות הישראלית. ראו רק את המיקום שקיבלה ההפגנה של אתמול בכלי התקשורת, מראש נתפס כזניח. השמאל נמצא במלכוד ועושה רושם שהמחאה הזו לא תהיה הדרך לשנות באמת.

כאשר הקואליציה מנסה לערער על הלגיטימציה של בג"צ לביקורת שיפוטית שהיא חלק חשוב ממערכת השפיטה וממנגנון דמוקרטי, התמיכה של השמאל בבג"צ  רק יוצרת אנטגוניזם גדול יותר לבג"צ ואישוש לטענות הימין. זה לא אומר שצריך לשתוק, זו רק תמונת מצב. כאשר כל המדינה תחת גל של הסתה נגד "דברי ההסתה של אבו מאזן", שום דבר בעד משא ומתן לא ממש ישכנע את הציבור. במידה רבה ציבור שממשיך לשמוע מנבחריו כמה אנחנו צודקים לא ירצה לראות איפה אנחנו לא. מול הטענה שהכיבוש אינו מוסרי ומשחית יבואו אקסיומות כמו "אין כיבוש" ו"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". על כל טענה תשובה והיא לגמרי אוטומטית. 

במידה רבה השמאל נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא מחוייב להרים קול צעקה, הוא חייב לחזור ולהתגבש ולהצמיח מו ההריסות הנוכחיות שלו גוף מגובש ואנרגטי אך הוא מפולג ומבולבל ומשתדל למצוא חן. במצב הזה אלה שרוצים ליצור שינוי מסונדלים בשל כובדו של הפגר המת המכונה גוש השמאל שהם נושאים על גבם, אלא שכיחידים בתוך מפלגותיהם אין להם מספיק כוח וזה יוצר תחושת רפיון אינהרנטית. הנקודות שמעלים דוברים מהשמאל גם אם הן נכונות לא נופלות על אוזן קשבת, מלבד אלה שממילא מסכימים, מרבית הציבור רואה בזה זמזום מטריד. 

ברור שאי אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אולי מה שחשוב עכשיו מלבד ההפגנות, זה למצוא את הדרך לדבר בתדר הנכון. מצד שני כאשר התדר הנכון הוא "עם ישראל חי" ו"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" יש קושי בלמצוא את התדר הנכון. מאז ומתמיד לאומנות פרטה על רגשות אנושיים יותר מאשר אמרות מוסריות כאלה ואחרות. כאשר קביעת מזוזה בכל בית יהודי נתפסית כמפגן מאחד, לשמאל אין באמת תשובה שתחזיר את השיח הציבורי למקום הבסיסי יותר של מהות דמוקרטית. כי מה שבסיסי לתפקוד נכון של מדינות אינו נמצא ביחס ישר למפגני לאומיות בעת משבר. ובעת משבר ישראל בוחרת להיות יותר יהודית מדמוקרטית. 

ייתכן שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לתת לגל הזה למצות את עצמו, להעכיר את עצמו עד הסוף, לקבל את בחירת העם כמו שהיא ולא לנסות לתקן. כי בסופו של דבר ישראל לא תוכל להמשיך כך, הפיצוץ כבר כתוב על הקיר. המאמצים להפסיק את השיתוק הם חשובים, הם גחלת מוסרית שבצר לנו מאירה פינות חשוכות, אבל הם לא יצרו שינוי. הם מאמצים לפרוטוקול של אנשים שממש כמו שאלבר קאמי כתב "רוצים לאהוב את מולדתם מבלי לוותר על המוסר" ובזאת גם חשיבותם. אבל עובדתית לצאת נגד המצב לא משפיע על דעת הקהל.

אולי צריך לחזור לבסיס, לעבודת שטח, לפעילות חוץ פרלמנטרית. כי אף אחד היום לא זוכר שהאגרוף שמונף בתוכו סכין היה פעם יד מושטת לשלום. כל מה שזוכרים זה מופתי ואיטבח אל-יהוד, ומול זה יש רק עם הנצח. בריב הדתי הזה, לשמאל שאמור להציע פיתרון לא דתי אלא פרגמטי אין כלים תעמולתיים זולת האמונה בשלום ובמערכת ערכים אוניברסלית המושתתת על זכויות אדם. ולמרות שאלה הכלים הנחוצים גם כדי לשמור את ישראל יהודית, הם נתפסים כבפריבלגיות. זה הזמן של השמאל לייצר דרך אחרת, רק שאין מי שיקח את זה על עצמו. אין מי שיפסיק את הדיבורים על העבר ויתחיל לדבר על מה צופן העתיד. המצב הנוכחי הוא הצצה לעתיד, הוא הקמפיין הכי טוב של השמאל נגד המדיניות הנוכחית, אין מי שמרוצה מהמצב הנוכחי ובכל זאת אין מי שיעשה עם זה משהו פרודוקטיבי בזירת השמאל הנוכחי. צריך משהו חדש. 




יום שישי, 16 באוקטובר 2015

מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים. 

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

שריטה - הכי אישי, כואב ומתבשל



אנחנו שרוטים

שריטות ודרך אפשרית לטיפול
כולנו.

אני שרוטה. חלק מהשריטות שלי למדתי לקבל, חלק הפכתי למועילות, חלק שיניתי, חלק עדיין בתהליך, המשותף לכולן הוא הניסיון שלי לחיות איתן בשלום גם בזמן שיפוצים פנימיים. חריצי השריטות האלה יפים ופגומים כאחד והם חלק מהשלם הזה שאני (פחות או יותר - אל תהיו קטנוניים), על הטוב ועל הרע שבו. למדתי לאהוב אותן כמו את שבילי הורידים שתחת העור השקוף המציירים את מפת הגוף.

רק לאונרד כהן יכול לצאת עם משפטים כאלה


הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שריטות, גם אם לא לעשות כלום לגביהן היא להיות מודע להן. קשה להסתכל לשריטות בעיניים, הן דורשות את כל הכוח, הסבלנות והחמלה שיש בך. הן גם אלה שדורשות הכרה כי אחרת הן לא מגלידות ואף מרחיבות את שטח הפנים שלהן. שריטות כאלה שההדחקה מחזקת אותן והופכת אותן ליותר נוכחות, הן שריטות חמקמקות הן יכולות להיות מאוד בולטות אבל לפעמים הן הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאתה וקשה לבדל בינך לבינן. אולי הן מעמיקות את אחיזתן ככל שאתה משתהה עם ההכרה בהן? אני לא יודעת, זו שאלה טובה.


למדתי לחבק את השריטות שלי, לא כי אני אדם של חיבוקים, פשוט כי ככה אני מגבילה את המרחב שלהן ושריטות כידוע צריכות גבולות, אחרת הן באות בעוד ועוד דרישות. את החיים שלי, בכל רגע נתון אני מנהלת ביחד עם שריטות ועל אף שריטות. אני מניחה שיש להן חלק בלתי נפרד במנגנון קבלת ההחלטות שלי השואף לרציונאליות ומאותגר תדיר בהמון רגש. 


אפרופו חיבוקים ושריטות, אני פחות אוהבת להתחבק. מעדיפה להסתחבק - זה קליל יותר, או לא בכלל. אני נמצאת המון ליד אנשים, שתי האינטראקציות השכיחות שלי זה או להצחיק או לדבר ברצינות על פוליטיקה או על נושאים שדורשים מחשבה או ידע. לאנשים סתם כבר כמעט אין השפעה עלי היום, אבל מי שקרוב באמת יכול בקלות לקמצ'ץ' אותי. אחת השריטות שלי היא היכולת שלי לנתק. פעם פחדתי ממנה, אבל קצת בגרתי וגיליתי את יתרונותיה. פעם כל דבר קטן גרם לי לסערה, היום, אני תופסת לרוב את עין הסערה כשהיא רק בדרך ואז היא קטנה ואפשר לבלוע אותה, רק שאז צריך להתרחק.


אני לא נוטה לאהוב המון אנשים, אני משקיעה המון אנרגיה באהבה ולכן אני לא מסוגלת להשקיע ביותר מדי אנשים. הקושי מתחיל כשאת אוהבת ומקבלת מהצד השני כל כך הרבה תחושות שליליות שבמקום להירגע את מוצאת את עצמך דרוכה וכואבת. פעם הייתי נשארת, סופגת עד שלא היה בי יותר מקום. לפעמים הייתי מתפוצצת, בצעירותי הייתי מתפוצצת המון, היום אני כמעט לא מתפוצצת. אבל היום אני מנתקת. גם אם מתוקף הקשר תמיד יש קשרים. יוצרת לעצמי פרוטוקול פעולה ופעולת בתוכו והוא מספק לי הגנה. לפעמים זה מגעגע אותי אבל אז אני נזכרת שלפעמים געגוע צריך לאפסן ולנשום רק מדי פעם. ואז אני אוהבת את השריטה שלי, היא גם מתיישבת לא רע עם הרצון שלי תמיד לסלוח והתחיל מהתחלה


רציתי לכתוב יותר, כנראה שאני עדיין צריכה להתבשל. תודה שהקשבתם