חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ראש ממשלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ראש ממשלה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 בינואר 2016

אתם עדיין מתפלאים על נתניהו?

סרט שהוקרן אתמול ברשת PBS מגולל סיפור מרתק מפיו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר והשליח המיוחד מרטין אינדיק על תהליך השלום ועל קשרי ארה"ב-ישראל. בין היתר נאמר שם כי אינדיק זוכר שבהלוויתו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, נתניהו אמר: "תראה את זה, הוא גיבור לאומי עכשיו. אם הוא לא היה נרצח, הייתי מנצח אותו בבחירות והוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל". זו עדות מצמררת, אך אינה מפליאה בכלל. אם יש מקום להתפלא זה על העובדה שנתניהו שיחרר משפט כן בנוכחות עדים שידידותם הפרסונלית עומדת בספק.

אם בכל זאת מישהו מוצא את זה מפליא הרי שהוא אינו מחובר למציאות הישראלית כבר שלוש קדנציות רצופות וכמעט שלושים שנה. זה לא שנתניהו לא השתנה, בוודאי שכן, כוח משנה אנשים. במקרה של נתניהו זה רק עשה אותו יותר זחוח. אין לי אלא לשער מה הוא אמר מתחת לשפם אחרי שסילבן שלום הלך לביתו בבושת פנים, או מה אמר לפטרונו אחרי נאום הקונגרס שלו בו הכריז מלחמה פוליטית על הנשיא אובמה.

"חידת נתניהו" היא פיקציה, אין דבר כזה. נתניהו עקבי ביותר ואין שום צורך לתהות לגביו, הוא מגיע עם התוויה. נתניהו איש ימין מוצהר, מבחינתו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חשוב יותר מדמוקרטיה או שלטון תקין. חשיבות היהדות אין מקורה באמונה, מקורה במנדטים. אלוהי נתניהו הוא הכוח, השלטון וכל אמצעי כשר בשמו. לכן, אין להתפלא שהמוכתר בעיני עצמו כ"מנהיג היהודים" אוכל השרצים בארוחות עם שלדון "הדמוקרטיה אינה מוזכרת בתנ"ך" אדלסון נותן את חסותו ליהוד הדמוקרטיה הישראלית כבר 7 שנים רצופות. מטרתו להמשיך ולהיות בשלטון, הדמוקרטיה אינה נר לרגליו והוא לא בוחל בשום אמצעי. 

באמצעות מסע הפחדה הוא יוצר שיתוק ומזין אותו על ידי חיבור הנרטיב היהודי לנרטיב הציוני תוך שרבוב אידיאולוגיה ימנית, זו ביצה בה נתניהו שוחה מעולה. את ההמון הוא משיג על ידי שיח "ציוני חדש" הרואה בשמאל אם כל חטאת ובאיסלאם איום קיומי, תחת החסות הזו הוא יוצר שיתוק מדיני שמחזק את כוחו תוך ניצול מצב שהוא עצמו יצר במו ידיו ומדיניותו. ישראל במצבה היום היא פרי הגינון האינטנסיבי של נתניהו והעשבים השוטים שהיא מצמיחה והפגיעה האמיתית בדמוקרטיה הם פרי ההסתה שלו עצמו.

נתניהו של 1995 הוא אותו נתניהו של 2016. העובדה שניסה לטשטש את אחריותו למסע ההסתה והדה-לגיטימציה שעבר רבין ושזה הצליח לו מעל למשוער אינה מעידה עליו, היא מעידה על הציבור הישראלי. הטקטיקה שנקט נגד פרס בקמפיין של 1996 אינה שונה מהקמפיין בבחירות האחרונות, השחרת השמאל היא הדרך שלו לסלול את דרכו האלקטורלי ואם הדמוקרטיה נרמסת בדרך, אז זה מחיר שיש לשלם. 

קו ישר עובר בין האמירה האומללה בהלוויתו של רבין, אם נאמרה, ובין האמירה ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" - כל דבר נתפס בעיני נתניהו לפי מידת האיום שיש בו על יכולתו להרוויח רווח פוליטי. זה עובר גם חסמים של מוסר וזה מאתגר את יכולת ההתנצלות הדו פרצופית שלו, שגם היא משוללת כל כוונת אמת לבד מכוונה פוליטית טהורה.

כל ניסיון לבחון את הפעילות שלו דרך מסננים אחרים לבד משמירה על הכוח וחיזוקו יכולים ליצור אניגמה, אולם אם נסתכל על נתניהו לאורך השנים אין כאן על מה לתהות. הוא ברור ועקבי והוא מתוכנן, יותר מאשר נתניהו ראש ממשלה ישראלי הוא רפובליקן אמריקאי שהכי קרוב שהוא יכול להגיע זה להיות ראש ממשלה בישראל. אם לא יהיה ראש ממשלה, אין לנתניהו משהו אחר לעשות שיהיה באותו קליבר, הוא לא יהיה איל הון אם יפרוש, הוא יהיה בעל עמדת כוח לשעבר וזה משהו שנתניהו לא יכול לשאת. 

עדותו של אינדיק לא מביאה עימה כל בשורה חדשה, היא רק עוד עובדה שנתניהו הוא אב טיפוס של כל מה שרע בפוליטיקה, הוא ההוכחה שלפוליטיקה אין כל קשר למוסר. השאלה היא לא מתי תקרע המסכה מעל נתניהו, המסכה נקרעה כבר מזמן, השאלה היא מתי ישראל תתעורר ותחזיר את נתניהו להיות מה שייעדה לו ההיסטוריה - פוליטיקאי נכשל שהביא את המדינה לתקופה חשוכה מאין כמוה. אבל נתניהו לא מודאג מהחשכה, בבית בלפור יש מלאי נרות.

יום שני, 21 בדצמבר 2015

שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.


הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

יום חמישי, 5 בנובמבר 2015

עוד טעות של נתניהו - מי סופר?

הנה סוגיה שכבר מאתמול בערב כולם עוסקים בה - המינוי של רן ברץ לראש מערך ההסברה. עוד הזדמנות לראות את אותן בעיות משתקפות שוב ושוב. 

האם ברץ מינוי ראוי? ברץ הוא מינוי ראוי לנתניהו כי העמדות שלו נוחות לנתניהו. זה הקריטריון וזו אמת המידה, זה גם לא יוצא דופן וכל ראש ממשלה עושה את זה. אם יש לכם תלונות אל תצביעו נתניהו. ראש הממשלה נתניהו נבחר לקדם אג'נדה מסויימת והנה היא באה לידי ביטוי ברור בעוד מינוי. דווקא בנושא הזה הוא מפעיל שיקול דעת, לפחות ברמה האידיאולוגית והפרקטית - ברץ מתאים לו כמו כפפה ליד - הוא מסונכרן עם העמדות שלו ונתניהו חושב שיהיה לו נוח לעבוד איתו. את מי רציתם שהוא יקח? דובר לשעבר של שלום עכשיו? לא ברור על מה התמיהה בכל פעם. התמיהה הזו רק יכולה ללמד שדבריו הברורים של נתניהו לא נשמעים. דני דנון? רן ברץ? אותה מהפכה. מינוי ראוי. זה אולי לא משקף את האינטרסים של מדינת ישראל כמו שאתם רואים אותם, אבל זה בהחלט משקף את האינטרסים של נתניהו. אבל זה מינוי ראוי כי הוא משקף את ראש הממשלה הנבחר. השגות צריכות להיות על הממנה ולא על המינויים.

בעיית שיקול הדעת היא לא לעצם האדם, אלא לעצם התהליך. ברץ אולי האדם המתאים לנתניהו, אלא שבאמתחתו מספר אמירות שניתן להסביר בתירוצים רבים כמו אדם פרטי, הומור שחור ועוד ועדיין הן מביכות ובעייתיות, קופת שרצים קטנה אם תרצו. מה שאומר שבמסגרת הליך בדיקה הנושאים האלה היו צריכים לעלות ואם אחרי בחינה ושקילה ברץ היה עדיין האדם הנכון בעיני ראש הממשלה, הרי שנתניהו יכול היה לנטרל את זה ולפחות להתפס מוכן. מספיק שהיה מוציא הודעה על המינוי ובה חלק קצר המתייחס עניינית להתבטאויותיו הקודמות של ברץ, זה עדיין היה מקים רעש אבל פחות. למה נתניהו לא עשה את זה? זו שאלה טובה כי המסקנות על ראש הממשלה לא צריכות לאחר לבוא.  

הדבר האחרון, טוב אולי אני מגזימה, שראש הממשלה יכול להיות מואשם בו זה חוסר מקצועיות ולכן כל הפרשה הזו מתמיה יותר. הרי, איך ייתכן שלא נעשה תחקיר קצרצר ובסיסי עוד בשלב שקילת המועמדות? זה הרי סינון ראשוני למשרה כזו. תחקיר מינימלי נועד למנוע את המבוכה רבתי שנתניהו הכניס עצמו אליה. ייתכן שנתניהו רואה את הדברים "בפרופורציה" ומבין את ה"הומור" ועם זאת כל מתמחה טירון ביומו הראשון היה אומר לראש הממשלה - אדם שהעלה פוסט שטוען שנשיא ארה"ב הוא אנטישמי מודרני בגרסא מערבית ליברלית, הוא לא האדם הנכון לתפקיד. אולי מה ששיכנע את נתניהו סופית שברץ הוא האדם הנכון לתפקיד זה בכלל הפוסט על האיש השולי - נשיא המדינה, רובי ריבלין? כך או אחרת שוב נתניהו שולף, שוב הוא מזלזל בתהליך ושוב יש להניח שהוא לא ישלם שום מחיר. זו סיבה טובה לשקול את כל נושא המינויים ולהסדיר אותו. לקבוע מה מינוי פוליטי ומהם הקריטריונים וההליך התקני למינוי בשני המקרים.

אגב, אם משהו היה צריך להכניס את נתניהו לפרופורציות זה שחיים כץ נזף בו באופן פומבי על המינוי. אני אחזור על זה - חיים כץ. מה שחסר זה שרגב או אורן חזן יצטרפו ובכלל נתניהו יגיע לשפל חדש. זו לא התנהגות אופיינית לנתניהו, ועם זאת זו התנהגות שמאפיינת אותו למעשה כבר כמה זמן, הרי זה אינו המינוי הראשון שנראה לא נשקל כראוי. ראש הממשלה עשה בקדנציה האחרונה כמה שגיאות קולוסליות - זה התחיל עם קואליציה צרה מאוד ובעיות במשא ומתן הקואליציוני, המשיך דרך המערכה נגד הנשיא אובמה כי אירן זה החיים עצמם, מינויים מפוקפקים, מתווה גז, וסיוע לחברים טייקונים (אדלסון, תשובה, עידן עופר, אלוביץ' - רשימה חלקית), ולא נגמר במופתי. נתניהו מאבד את זה, אבל עדיין מרגיש בשיא כוחו והדיסוננס הזה נותן את אותותיו. הוא מזלזל והזלזול הזה גורם לו לטעויות. בינתיים המחיר שלהן נמוך, אבל זה עלול להצטבר. ואגב, מילה לראש האופוזיציה - כשראש הממשלה עושה טעויות אתה מצביע עליהן, לא מתחנן שיחזור בו.  

הנה עוד דבר שצץ - עוד טעות של נתניהו שהרצוג מצליח לצאת ממנה רע. האיש הזה הוא לגמרי הליהוק הלא נכון לתפקיד ופרשת ברץ מוכיחה את זה שוב. רואה ראש האופוזיציה שראש הממשלה עושה שוב טעות והוא מיד מוציא הודעה: "נתניהו חזור בך מהמינוי - זו טעות!" כן, הוא צודק זה מינוי שגוי ככל הנראה, הוא כראש אופוזיציה יכול להגיד הרבה דברים על המינוי וגם לתקוף את ראש הממשלה בנושא, אבל בטח לא להציע לו הצעות תדמית. וזה מבלי להגיד מילה על המילים הפומפוזיות שהוא מוציא תחת ידו כמו "קודש הקודשים של ישראל - לשכת ראש הממשלה" וגם "נשיא מדינתנו האהוב" - הרצוג שוב מודד פאתוס ושוב נשאר עם בן דודו הפתטי. 

פרשת ברץ היא לא באמת משהו כזה גדול היא רק עוד מחזה פוליטי אבסורדי שמציג את כל הדמויות בצורה כל כך מלעיגה ששום מחזאי ושום בימאי לא היו מצליחים לחקות. אין הנאה מתאטרון האבסורד הזה, כל התפקידים ידועים מראש, אפילו זה של קהל. ברץ קרוב לוודאי ישלם את המחיר. הוא כבר התנצל, נתניהו התנער ועכשיו נתניהו יצנן אותו קצת ואז יחליט מה לעשות. והשורה התחתונה? ישראל 2015 סלחנית מאוד לנתניהו. את המסקנה המתבקשת כל אחד יעשה לעצמו, אבל בינתיים עם הנצח לא מתרגש.


יום שני, 26 באוקטובר 2015

לדבר על ניטרול בניוטרל (עם בלם יד!)

"לשאלה האם לנצח נחיה על חרבנו, אני עונה שכן", אמר היום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בישיבת ועדת חוץ וביטחון. מראש ממשלה שמצחצח לשונו לחרב מדי יום ומפנה אותה יומיום על מי שאמור להיות השותף שלו לשלום אני לא מצפה ליותר. הציבור בישראל מודע לזה שישראל לא תוכל לוותר על צה"ל בשנים הנראות לעין, אולם היא בהחלט יכולה להפסיק לחיות על חרבה. ראש הממשלה עשה את הבחירה שלו והוא אומר זאת בגלוי - הוא לא יביא פיתרון ואין לו שום בעיה שזה העתיד שהוא מבטיח היום לישראל. אמרתי עתיד? לא התכוונתי - אין עתיד, סליחה.

להכרזה הזו, שהיא הודאה באוזלת יד, לאוזלת היד הזו, צריך להיות מחיר. כל עוד אנחנו מאפשרים לראש הממשלה הזה להישאר בתפקידו ללא חזון וללא עשיה המחיר הזה נגבה מאיתנו, הוא נגבה מילדינו ומעתידם כאן והוא נמדד בעיקר בדם, שכול ופחד. זה הישגו של נתניהו בשש וחצי השנים האחרונות וזה מה שהוא מציע בעתיד. בלי קשר לדעה פוליטית שום חברה לא צריכה להסתפק ב"מנהיג" כזה שלא מציע שום פתרון וקונה את הציבור במילים שהוא רוצה לשמוע. מי שמסביר שנתניהו הוא ברירת מחדל חוטא לאמת. נתניהו לא טוב נקודה. הוא לא טוב לימין והוא לא טוב בשמאל ואם משהו צריך לאחד את הציבור בישראל זו הידיעה שאת נתניהו צריך לעצור למען כולנו. "עם הנצח לא מפחד?" עם הנצח צריך לחשוש לגורלו כמו שהמצב נראה וכמו שנתניהו מבטיח. 

במידה רבה ראש הממשלה מזכיר לי סיפור ילדים של מאיר שלו בשם קרמר החתול, קרמר החתול הוא חתול ישנן, כפי שקורא לו שלו - הוא כל הזמן ישן. כשהמשפחה שוקלת להחליף אותו בחתול אחר, קרמר מזדעק ומסביר שמה שנראה לבני המשפחה כשינה זה בכלל משהו אחר וקרמר מסביר - הוא בלילות מבלה עם משפחתו - משפחת החתולים, הוא אורב ורץ ונוהם ובכלל הוא "ער ונמר". זה בערך ראש הממשלה שלנו - הוא "הודף", הוא "שומר", הוא "אחראי", הוא "לא ישן", כל הזמן הוא רק על המשמרת. זה חמוד כשזה חתול, פחות כשזה ראש ממשלה.

במשמרת של נתניהו אין ביטחון ואין שלום ואין גם דברים חיוניים אחרים, מה שכן יש זה מתווי גז ונאומים בקונגרס ואולי, גם אולי, אם נסתכל על זה ברצינות גם חורבנה של ירושלים. לא חורבן של אין מוחלט, אלא פער עצום בין מה היא יכולה היתה להיות ומה היא עכשיו ובעתיד. כמו שירושלים נראית - שסועה, מנוטרלת, עניה ומבוהלת, גם ישראל עשויה להיראות - זה העתיד שמציע נתניהו. זה מה שקורה כשראש הממשלה נמצא על משמרת ההסברה והניטרול ובפועל הוא מדבר ומדבר על ניוטרל ועם בלם היד. 

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

די. הגיע הזמן לומר די

הדיסוננס הזה, זה שכאן כבר המון זמן, זה שהתעצם כאן בקיץ שעבר, זה שלא מרפה מאז, קנה לו עוד אחיזה בימים האחרונים. למדתי להתרגל אליו, להתמקד בחיים האישיים, בכאן ובעכשיו. בלספר לעצמי שבסך הכל מצבי לא רע, בלספר לעצמי שצריך לדאוג לקיום היומיומי. להתמקד בעבודה,לטפל בילדים, לדאוד להם ללימודים, לאוכל, לחוגים. היום יום הזה של לעטוף אותם. ועם כל יום שהם גדלים להרגיש את הדיסוננס הזה מתגבר. אלא שלדאוג להפוך את הילדים שלי לבוגרים עצמאיים לא שווה הרבה כשכל יום סטטיסטיקת המוות פועלת לרעתם.

הדיסוננס הזה של שנים לדעת מה קורה קילומטרים ספורים ממני, מה נעשה בשמי, אבל להמשיך בחיי. הקטנים, הפשוטים. לכתוב על זה כאן בבלוג או ברשתות החברתיות ובזה לגמור את חובי אולי למרק מעט את המצפון, להגיע להפגנות אולי קצת מלטף אותו, אבל זהו. הקבלה שלי, גם אם היא תחת מחאה, היא קבלה שלי להעדר שינוי. קבלת המציאות הזו היא הסכמה ושאלת הרצון אינה חשובה. לראות ריקבון מוסרי ולהצביע עליו לא עוצר את התפשטות הריקבון, זו מהות הרקב.

הימים האחרונים בהם המדינה שלי מוצפת בקריאות מוות לערבים וקונצנזוס רחב שהפלסטינים אשמים בהכל, הם ימים קשים. מעבר למצב הבטחוני המדורדר שהוא תוצאה של ראש ממשלה נעדר כיוון מדיני שחושב שההשתהות תמציא פתרון, זו תחושת ביזוי המוסר הבסיסי. אלבר קאמי כתב פעם שהוא רוצה לאהוב את מדינתו מבלי לוותר על המוסר. זו אינה פריבלגיה זו צריכה להיות דרישה מינימלית מכל מדינה מתוקנת. דרדור מוסרי שמתחיל "רק" ביחס לאחר, מוצא לאיטו עוד ועוד "אחרים".

שתקתי המון זמן. אמרתי לעצמי משפטים כמו "זה רצון העם", אמרתי לעצמי שאין ברירה אלא לתת לגל הימני -לאומני ששוטף אותנו לעבור. זה עבד לי עד לא מזמן. זה כבר לא.

השיתוק הזה סוגר את חלון ההזדמנויות של הילדים שלי, של הילדים של כולנו לחיים נורמליים במדינה הזו. אנחנו מרחיקים את עצמנו מחלום של שלום וזורקים את האחריות על הפלסטינים. בעשותינו את זה, אנחנו זורקים את עתיד הילדים. בפראפראזה על גולדה: אם חיי ילדינו היו חשובים לנו יותר משטחי אדמה, כבר היה שלום, או לפחות לא היה כיבוש. אם הפלסטינים לא רוצים שלום איתנו כטענת הימין ואפילו נצא מנקודת הנחה שזו אקסיומה שאין נכונה ממנה - איזו סיבה יש לנו להציב את עצמנו שם?

אם המטרה היא מדינת ישראל שמפנה את משאביה לטובת אזרחיה הרי שהאינטרס של כל אחד מאיתנו הוא שנצא מהשטחים. תהיה מדינה פלסטינית והיא תהיה תוקפנית למדינת ישראל? אדרבא שתתחיל שוב מלחמה. אבל ככה אנחנו חיים במלחמה יום אחרי יום אחרי יום וההצדקה היחידה שלה היא שאנחנו רוצים את השטח הזה. זה מה שזה. תחת הכותרת הזו אנחנו דנים ציבור שלם לחיי עוני חסר זכויות ואותנו לחיים של כובשים. ככה לא ניתן לייצר עתיד באזור, לא לנו ולא לילדינו.

תסתכלו מה קורה ברחובות. המשך שיתוק נתניהו משמעו עוד פיגועים על בסיס יומיומי, עוד שנאה משני הצדדים וצמצום כל תקווה. כל יום שנתניהו ממשיך בהסתה שלו נגד הפלסטינים ובשיתוק מכוון של המצב המדיני הוא עוד יום שאנחנו נותנים לסטטיסטיקה לפעול נגד העתיד של הילדים שלנו. איך נסתכל עוד כמה שנים בעיניי ההורה ששכל את ילדו ונדע שגם אנחנו, כמו דורות של הורים לפנינו, לא עצרנו את זה כשעוד אפשר היה?

זה הזמן לעלות לירושלים ולדרוש מראש הממשלה פיתרון. זה לא הדת, זה לא אבו מאזן, זה לא המופתי, לא איראן ולא היטלר. זו דמגוגיה. מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הם הילדים שלנו. מה שצריך לעמד לנגד עינינו זה העקרון הברור לא להרחיב את משפחת השכול. נתניהו היה צריך לדעת את זה לבד. זה התפקיד ההיסטורי שלו, הוא בחר להציב את עצמו שם וקיבל מנדט. 30 מנדטים. אם התפקיד הזה גדול עליו שיקום ויגיד. האדם ששם עצמו "שומר ישראל" אולי לא נם ולא ישן, אבל הוא עוצם עיניים עת מחיר הדמים עולה.


יום רביעי, 1 ביולי 2015

איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

נעלה את באר שבע על ראש סייברותינו

כן, אני יודעת, זה בלוג אישי, הבטחתי לדבר גם על רגשות, חינוך ביתי, הורות ואני חוזרת בכל פעם לפוליטי. זה בא בתקופות, תחושת התסכול מכל מה שקורה מסביב מעיקה עליי. בבית, במקום שטוב לי, הילדים מאושרים ולכתוב על טוב זה תמיד קשה יותר מאשר לכתוב על הרע, איכשהו זה משהו באופי האנושי, או שמא זו אני אבל נוח להכליל. גם כשהייתי צעירה תקופות שברון הלב היו פוריות יותר, אז בימים שכתבתי מה שחשבתי שאפשר לכנותו שירה - כמה מעט הבנתי. מעבר לזה, אתלונן, כפי שהתלוננתי כבר בעבר למרות שזו בחירה מודעת שלי, שהבחירה לכתוב בצורה גלויה לא מאפשרת דיון בכל נבכי חיי האישיים מחשש לפגיעה באחרים ועל כך נאמר דיינו ולא אוסיף.

בעוד כולם מדברים על מזג האוויר, ואודה ולא אכחד - מזג האוויר הזה משמח אותי, התחושה שלי שהסערה הקטנה הזו שכבר חולפת מעלינו שהפכה למוקד החדשות והדרמה היא עוד דרך נפלאה לא להתעסק בעיקר. גם אני יכולתי לכתוב על הגשם, שעושה לי חשק לצאת החוצה, שמחייך אותי מבפנים ועושה לי שמח, שגורם לי לצקצק איך הוא מפתיע כל פעם מחדש את הרשויות שלנו וכמובן גם את ציידי השטפונות, או שמא יש לקרוא להם "ציידי טפשונות"? אבל לא במזג האוויר עסקינן, הגשם הזה בחוץ הוא רק הגיוני לעונה זאת והדרמה כרגיל צפוייה ומגוחכת. 

מה שלא הגיוני זה איך ראש הממשלה שלנו הפך לטוקבקיסט, ולא סתם אלא הראשון ביניהם. פעם הוא נחשב לאומן הנאומים (לא שהצדקתי את התואר אי פעם), היום הוא אומן סאונדביטים חלולים, מלאי שטנה ומיותרים. האיש הזה אינו אדם פרטי, הוא ראש ממשלה ונאומיו האחרונים מוכיחים שמה שפעם היה רטוריקה, היום הוא טוקבק, מביך זו לא מילה. הנאום האחרון שלו במליאה אתמול, היה עוד נאום נמוך. בדיון על יוקר החיים, בחר ראש הממשלה לדבר על חוק הלאום. יש בזה הגיון כי לנתניהו אין בעיה לשלם בדם והא לכם יוקר המחיה - ישראל 2014. זו בחירה אומללה, אם יורשה לי לומר, אבל נתניהו תמיד היה האיש של "לא זו השאלה" כך שזה לא באמת מפתיע. 

צודק נתניהו, אכן יש חוסר איזון בישראל בין הממד היהודי לדמוקרטי - יש הרבה יותר מדי יהודי ומעט מדי דמוקרטי. נאום נתניהו רק מוכיח את זה, לא רק שאין בו כבוד לדמוקרטיה, גם אין לו טיפת כבוד לתפקיד שלו. אם היה בו כבוד לתפקיד, הוא היה משתדל לדבר לעניין, אבל על הפיצ'ר הזה הוא ויתר כבר מזמן. בזחיחות מופלאה ומוכרת הוא פנה לאופוזיציה בשאלה "מה לא בסדר בחוק הלאום?" זו לא תשובה, זו רק התחמקות מהעיסוק במהות, הוא מעוניין לחולל מהומה, אולי הוא מתקנא בקריאות פשיסט שקיבל ח"כ פייגלין? כשהוא ציין שאינו מבין מדוע אחדים מ"טובי ידידיו" אינם תומכים בחוק  אבל "מבין למה החמאס לא תומך" אין לי אלא להסיק כי אחרי הנאום באום בו השווה את חמאס לדאעש, הרי שגם לבני וגם לפיד הפכו באחת לחזית אחת עם דאעש. והנה לכם על רגל אחת מהות הטוקבקיזם. 

"לא פינית - לא עשית", אמר ראש הממשלה שפינה את חברון ותמך בהתנתקות והמדיניות שלו מפנה מדי יום אנשים מביתם. חזר ואמר משל זה עוד שיר בסיום סדר פסח, רק שהאיש הזה לא מוביל אותנו מעבדות לחירות, הוא בונה שעבוד מחודש. נתניהו הוא התגלמות הנבואה "מהרסייך ומחרבייך, ממך יצאו", הלכה למעשה ממיט עלינו ראש הממשלה הזה את כל הרעות החולות. הטוקבקיסטים שולטים, הדמוקרטיה נשחקת ואוטוטו הוא ישלב בנאומים שלו גם חחחחח עסיסי והמטמורפוזה תושלם. 

תכל'ס אין לי כוח, באמת הפוסט הזה עושה לי רע. אני אפסיק כאן בתקווה שאולי עוד היום יהיה לי כוח לכתוב משהו שיעשה לי יותר טוב מזה. סליחה שסבלתם, אבל אני רבע פולניה ואני לא מתרגשת והחצי הגרמני שלי פה יושב וצוחק צחוק מרושע. אבל העיקר שבאר שבע הופכת להיות בירת הסייבר של העולם כולו, נעלה את באר שבע על ראש שמחתנו.


יום שני, 30 בדצמבר 2013

בין בנט לשוטר הכשרות הדור הבא - תחושת אי הנוחות גוברת

בנט כבר יוצא לי מכל החורים, סליחה שזה נשמע גס, אבל אני מתחילה לחוש בהרגל כפייתי לרצות להתקלח כשאני שומעת את השם שלו. הוא מזכיר לי כל הזמן את ליצן הכיתה, זה שלכולם כבר נמאס ממנו והוא לא מבין וממשיך גם כשעבר המומנטום. לאורך זמן החינניות של להיות ליצן הולכת ופגה, ליצנים מקצועיים יודעים מתי לתלות את המגבת, אופורטוניסטים לעומת זאת ממשיכים בלי סוף וגם מתחילים לחזור על עצמם. זה לא קל להשתלט על ליצן הכיתה, צריך לגשת לנושא הזה בעדינות כי מצד אחד אתה לא רוצה לחסום את הילד ומצד שני אתה מוכרח לשים לו גבולות. אני מניחה שקשה להתכוונן על המינון הנכון, אבל נראה הגיוני להניח שכל עוד הליצנות לא מפריעה לאיש מוטב להניח לליצן לנפשו, אולם מהרגע שהליצנות עברה את גבול הטעם הטוב ו/או פוגעת באחרים היא דורשת טיפול. לדוגמא הלצה הקשורה לחומר הנלמד תתקבל בחיוך והתקדמות הלאה, אך כאשר הליצן נטפל לאחד התלמידים ולועג לו באופן שיטתי יש לשים לזה סוף. בגנון האולטימטיבי, היינו הממשלה, תפקיד המחנך הוא שלו ואכן זה כרוך בהרבה כאב ראש. מסביב שולחן השרים תפקיד הליצן מחליף ידיים לעיתים, אך הליצן הקבוע והבלתי מעורער הוא בנט. הבעיה העיקרית היא שנראה שבנט מייצר הלצות רדודות שלא היו חינניות מעולם והוא גם לא מפנה אותן לקהל הרחב, אלא רק לפלח אחד שבעיקר צוחק נוכח זרימת הכסף הבלתי פוסקת לכיוונו. בעיניהם בנט הוא הילד הצוחק עם היד בסכר - מכוון את המים ומספר בדיחות כדי להעביר את הזמן.

בהתחלה עוד אפשר היה לסלוח לו, 100 ימי חסד וכאלה, אך ימי החסד תמו חלפו והילד מסרב להתבגר לתפקיד (בעצם לשלושת התפקידים, בנט הוא שלושה שרים אם אינני טועה - כלכלה, שרותי דת וירושלים והתפוצות, לא? אולי זה מסביר את זה, הוא מוצף ומן הידועים הם שלחץ מעודד הומור). בין היתר, כמו כל ליצן כיתתי טוב, הוא כבר הצליח למצוא את הטרף הקל בכיתה, זה שהמורה יטה לא להתייחס לירידות עליו - השרה ציפי לבני. מה הפעם? טוב ששאלתם, הפעם בסטטוס בדף הפייסבוק שלו הוא כותב  בהתייחס לנאומה של לבני בכנס "כלכליסט" - "אם אין פרטנר פלסטיני, נלך על הסכם עם חייזרים". כן, אין ספק הנה טיעון מצוין, בנוי לתלפיות, עונה לנקודות שהועלו, בוחן את הנושא מכל הכיוונים ובאמת מעלה טענה שכנגד בעלת ערך איתה ניתן להתווכח. זה ספיסימן, זו תשובה שצריכה להילמד לדורות, זו מהות הפוליטיקה - דוגמא ומופת של שר בכיר, שיודע לכבד דעות השונות משלו, שמבין את גבולות השיח הציבורי, מכיר בדוגמא שהוא מהווה ומבטל טיעון של אחר בהעלותו טיעון בעל ערך רב יותר או נקודת מחשבה אפשרית אחרת. מכיון שדומה שבנט יורה תגובות ללא הכרה וללא ביקורת עצמית (ככה זה כשזחוחים) לא נותר לי אלא שוב להסיק שהבעיה היא איתי - הציפיות שלי גבוהות מדי, זו אני שצריכה להבין שבנט הוא לא עוד שר בממשלה, הוא אח בממשלה ובין אחוקים מה שרץ זה דאחקות, גם אם אין בהם טיפה של ענייניות או היגיון או כבוד לתפקיד.

דרך אגב, מבחינה דתית - חייזרים זה מותר? כי אם זה כשר זה מביא אותי בדיוק לנקודה הבאה שלאחריה גם אסיים להפעם. לא אכפת לי אם אני מעצבנת אתכם, זה ממש לא מעניין אותי, הנושא הזה של דת ומדינה יוצא לי מהאף. הפעם מדינת ישראל מציגה משטרת כשרות - אכן אם רציתם לראות דתיים על מדים בא סגן השר לשרותי דת (האח) אלי בן דהן ונותן לכם את זה ובגדול - משטרה דתית לענייני כשרות עם סמכויות והכל. אני לא צוחקת, הרי לכם קישור. כי עכשיו, כשרבים בציבור הבינו שהרבנות היא גוף מסואב (ותודה גם למבקר המדינה), אין טעם לבחון את הדברים מחדש, יש להזרים יותר כספים ולתת יותר סמכויות. כמו שאומר בן דהן "אני בעד מדינת ישראל כמדינה יהודית ואנחנו צריכים לשאוף שהכל ילך בכיוון של המדינה" הנה לכם מדיניות ממשלתית על רגל אחת. אתם מבינים, אנשים מנסים להשתחרר מהגוף הזה שהוא יותר פוליטי מדתי ובמקום זה, עכשיו שליחי הגוף הזה יבדקו בציציותיהם הרבה יותר מאי פעם וגם תהיה להם סמכות לבוא בדרישות ולהטיל קנסות. פייר זה מרגיש כאילו מהרבנות יציל רק המוות, אבל אין מה לשמוח כי אז לרוב אתה נופל לידיהם של חברה קדישא, אבל אותך זה לא ממש מעניין כי אתה כבר מת. אני מציעה תגובת נגד, שילחו רק נשים לעבודה, פקחי הכשרות כבר לא ירצו להיכנס לעסק של נשים בלבד ותמיד אפשר לשלוף את קלף הנידה...

צחוק בצד, מה שאנחנו צריכים יותר מכל מהמדינה שלנו זה חופש, אם תדע המדינה הזו להקפיד  על החופש האזרחי של תושביה יהיה לכולנו הרבה יותר קל, לא שזה יעשה אותי סובלנית לבדיחות של בנט, אבל שחרור המדינה הזו מהכפיה הדתית שהפכה פשוט לחלק מהחיים, יכול גם לצמצמם את כוחו של בנט, וזה יהיה מצב של win-win לכולנו...  אם לא נפריד דת ומדינה, במדריך ההישרדות לחילוני בישראל תשאר רק מילה אחת "לברוח". 

יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

משקפופר

כל כך הרבה דברים קורים פה במדינה סחופת הטרפת שלנו ואני כל הזמן צריכה לשלוט בדחף הכמעט קמאי שלי להתיישב כל הזמן ולכתוב, כי מה לעשות יש עוד דברים שיש לעשות. על הבוקר עשיתי טעות וצפיתי  בברכתו של נתניהו לאזרחים הנוצרים בישראל ולא רק שלא שמחתי, והרי אין כמו שמחה לאיד, אלא התעצבתי יותר מהצפוי, כי מבחינת נתניהו זה בדיוק מה שזה - מדינת היהודים. עזבו רגע את העובדה שאני שמאלנית, גם אם הייתי ימנית כבר הייתי מתביישת בו, על כל פרצופיו. אם הייתי ימנית (ולא שיש סיכוי) עדיין הייתי רוצה ראש ממשלה בעל שיעור קומה ולא בריון מתלהם שכותב בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו סיסמאות שמתאימות לאוהדי בית"ר (בלי להעליב, אבל אני בכל זאת ירושלמית לשעבר ובת של שוער כדורגל). חוץ מזה לא מרפה ממני תמונתה של האלה בת ה- 3 שוכבת, קטנה כל כך, בחדר המתים של בית החולים אל-אקצה בעזה. תוסיפו על זה את כתב התביעה של מדינת ישראל נגד מבקשי המקלט בה הוחלפו שמות העצורים במספרים, ערכים נומינליים אם תרצו. הרבה יותר קל לדבר במספרים ועזבו אתכם מ"לכל איש יש שם" זה רק ליהודים. אפשר לזרוק פנימה שיו"ר הכנסת מחליט שאין מקום להעמיד עץ חג המולד למען האזרחים הנוצרים של המדינה וראש הממשלה מברך אותם על גיוסם ל"צבא המדינה היהו". כן, המצב טוב. אין באמת על מה לכתוב  אחרי שקדושת החיים יחד עם כבוד, שאיפה לשלום, מוסר והומניות נחתכו בחדר העריכה וטוטאו לעבר הפח הקרוב. עידן נתניהו עושה לנו רק טוב, הלא הוא הבטיח שהוא טוב ליהודים, כולם זוכרים, אולי חוץ מפרס. הלאה.

בכל מקרה בתוך כל המהומה הזו, עובר על משפחתי שבוע גדוש (כרגיל) בפעילויות בוקר ואחר הצהריים. רק שאת השבוע התחלנו עם תור משפחתי לרופאת העיניים שלנו. יש לנו רופאת עיניים נפלאה ששווה כל רגע של עמידה בפקקים בדרך מרחובות לתל אביב. הפעם התברר שהבכור זקוק למשקפיים. פחות או יותר מהרגע שיצאנו מהרופאה כל מה שהילד רצה זה שיהיו לו כבר משקפיים, מזל שנסענו מיד לשיעור הטרומבון הראשון שלו כך שיכולנו להתקדם הלאה עם היום בלא פחות התרגשות. אחר הצהריים כבר היינו אצל האופטיקאי והוא בחר מסגרת. החלטתי שאני לא מתערבת ונותנת לו לבחור לגמרי בעצמו. כיאה וכיאות לתולעת ספרים - הוא רצה משקפי הארי פוטר. מדד ומיד ויתר. לקח את הנושא ברצינות בחן כל מקרה לגופו, התדיין עם עצמו ובחר. אז הוא התאכזב לגלות שלא ניתן להתאים לו את המשקפיים מכיון שאישוניו עוד היו תחת השפעת הטיפות המרחיבות. נרשמה אכזבה אך . מבחינתו המשקפיים הם לחלוטין אירוע מרגש. בבית מיד התיישב לכתוב מייל על החדשות המרעישות לכל משפחתו המורחבת והוסיף "ראיות" - תמונות עם הטרומבון והמשקפיים. כל השבוע הילד בסימן של לספר לכולם על המשקפיים, הוא מתרגש וגם מאושר. אז חוץ מזה, שזה סיפור חמוד על הבכור המקסים שלי, אתם בטח שואלים את עצמכם למה היה כל כך חשוב לספר לכם על זה? אה הא, קוראי החכמים, אתם אכן דרוכים כהלכה (או שפשוט כבר איבדתי אתכם, גם זה יכול להיות). אכן לא התכוונתי לספר שבחיו של בכורי (למרות שהם רבים כחול אשר על שפת הים), אבל כל זה הוא רק כדי לתת לכם רקע, ססגוני וקרוב למציאות ככל האפשר. השבוע, בשיחותיו של בני עם חבריו, שמתי לב לדבר מוזר, כל החברים בחינוך ביתי מקבלים את זה מיד בטבעיות ומביעים סימפטיה ואילו כל ילדי בית הספר הרגיל (הוא עוד לא שוחח עם האנטרופוסופי, אבל יש לי בטחון מלא שהתשובה שלו תהיה אחרת) מיד שואלים אם זה מעציב אותו ואם הוא יודע שמעכשיו יצחקו עליו שהוא משקפופר. טוב, זה לא שעשיתי פה איזה מחקר מקיף שיכול לטעון אזושהי טענה מבוססת, אבל תשמעו יש כאן חתיכת הבדל. לילדים בחינוך הביתי זה בכלל לא היה נראה כמו משהו שעכשיו ישנה משהו ואילו ילדי בית הספר מיד הפגינו את כוחו האכזרי של "הקע את השונה".

אז נכון שאני יכולה לפתור את זה בזמזום עליז שעיקרו כמה טובה לילדיי הבחירה בחינוך ביתי, אבל לא זו הנקודה. מה גורם להבדל הזה? זו השאלה המעניינת? מה קורה איפשהו מאמצע יסודי והלאה שהופך את חברת הילדים בבתי הספר לקהילה קונפורמית בה החזק מרוצה והחלש בעיקר מיישר קו. מה בית הספר עושה, שילדים די דומים, באותה רמה של קרבה, יגיבו באופן כל כך שונה? ויש הבדל מהותי מ"באמת?" ל"זה מעציב אותך שיצחקו אליך?" זה מעיד על תפיסה שונה בתכליתQ. קרוב לוודאי שאם בכורי היה הולך לבית הספר, איזו חוויה שונה היו אז משקפיים, אני רק יכולה לדמיין את הדרמה. איזה מזל יש לו שהוא נמצא בסביבה שאוהבת אותו ככה כמו שהוא והמשקפיים הם בסך הכל משקפיים - שתי עדשות שמסייעות לו לראות כמו שצריך בשתי העיניים, לא מקור לשינוי ולא מקור לשיפוט אלא רק עוד עובדת חיים. אני מאושרת שבכורי לא צריך לעבור שום סאגה, ואולי היה די בזה. אבל כולנו יודעים שלא די בזה. 

בכורי, אם היה הולך לבית הספר היה עכשיו בכיתה ה', אולי אם הוא היה הולך לבית הספר הוא היה גם אוהב כדורגל, אבל הוא לא. הוא מנגן בטרומבון, רוקד היפ-הופ, משחק שחמט, מתאמן בקפואירה והולך למבוכים ודרקונים והוא אלוף משחקי ה- wii וחוץ מזה, כמובן, קורא המון. למען האמת יש עוד המון דברים שהוא עושה ומה שיפה בכולם הוא שאף אחד לא ממש עוצר אותו והאופק שלו רחב ולא רק שהוא עוסק בהמון דברים, הוא גם לומד לחיות את החיים ולקבל ולכבד. זה בוודאי רק ספקולציה, אבל כאשר אני מנסה לדמיין איך היה לבכורי בבית הספר , אני מנסה להבין עד כמה הוא היה שונה מהילד שהוא היום. אני יודעת שהוא היה נשאר מי שהוא ועדיין לא ממש - על כמה דברים הוא היה מראש מוותר? כמה היה מצטמצם הביטוי האישי שלו? כמה הוא היה מצליח לשמור על הבסיס הזה שנדמה כל כך איתן של ערכים בתוך חבורה של ילדים קונפורמיסטים? כמה היו עולם החשיבה שלו ועולם הידע שלו מצטמצמים? כמה היה מצטמצם סך כל האפשרויות שלו כבוגר. המחשבה על ילדי בתוך המערכת מחמיצה לי את הלב בערך כמו שכל אחד מהם היה מוחמץ אם היה עובר בשעריה. משהו משובש לחלוטין בממלכת בית הספר. שום רפורמה לא תפתור את זה, כל רפורמה אולי תתן הקלה כל שהיא אך לא תיתן מענה, המסגרת הזו כמו שהיא מוכרחה להשתנות. בית הספר כמערכת מוכיח שהוא אינו מערכת טובה - הילדים שלנו לא באמת לומדים את מה שצריך היה שילמדו (רק קראו את מה כתבה התיכוניסטית במבחן הבגרות שלה), הם לא מתאמנים מספיק כדי לפתח כישורים חשובים כבוגרים וגם המערכת החברתית שמתפתחת היא מערכת שיוצרת סגרגציה וחוקיה אלימים אף יותר מחוקי הג'ונגל. נדמה לי שאנחנו מתחילים כבר לראות כיצד המערכת הזו מתחילה לקרוס לתוך עצמה וביתיים הנזק ההיקפי שלה פוגע במידה כזו או אחרת בילדים שלנו. אני מניחה שכל אחד מקוראי הבלוג לא כל כך מרגיש ככה כי בדיוק עם הילדים שלו זה קצת אחרת, אבל לא מדובר פה בילדים הפרטיים שלנו, זו בדיוק הנקודה - מי שבאמת הכי יכול להשפיע הוא זה שצריך פחות את המערכת ולכן כל הסיפור הזה לא ממש זז. כולמר זז, אבל בעיקר באוטובוסים כדי לפקוד קברי אבות... לא חשבתם שעד הסוף לא אאזכר פוליטיקה, נכון?

יום שני, 14 באוקטובר 2013

בין י"ב לחשון והארבעה בנובמבר, בין ממלכתי לפרטי

איפה אני הייתי כאשר 30,000 איש פקדו את כיכר רבין לעצרת הזיכרון לציון 18 שנים? אני ישבתי עם בנזוגי בפאב עם זוג חברים. לא הייתי בעצרת, לא רציתי לשיר עם כולם, לשמוע מילים על שלום ולדבר על יחד. קודם כל מבחינתי הרצח היה ב- 4 בנובמבר ולא בי"ב בחשון. אני מנהלת את חיי לפי הלוח הלועזי וגם את באבלי אני נוהגת לפיו. הפיכת התאריך לעברי והעצרת לממלכתית יצרו אצלי במידה רבה הדרה מרצון. אני לא שותפה למכבסה הממלכתית הזו, מעדיפה לחיות בלעדיה. אני לא ממש ממלכתית בשום דבר. אני גם לא בעלת זיכרון קצר. התרת דמו של רבין לא יצרה פתאום יריעה רחבה של אבל שמשותפת לכולנו. אין לי כוח למילים הגבוהות שמנסות לבחון אם למדנו או לא למדנו ומנסות לגעת בקהל דרך מילים מרעידות, אך התוצאה היחידה שלהן היא אולי דמעות תנין. אין לי כוח לחלק הזה של הנוער, שאין לי ספק שהוא איכותי, שגדל רק על המיתוס וגם אותו הוא קיבל ללא עוררין. מורשת רבין מבחינתי היא לא רק סיסמאות נגד אלימות, ובעד דמוקרטיה ושלום. דרכו של רבין היא הרבה יותר מזה והיא שווה הרבה יותר מכל המיתוס המתגלגל הזה שמתקבל על ידי חלק מהנוער בחיבוק חם, נרות ודמעות ובקרב אחר בזלזול או אדישות. הניסיון להלאים את רבין היה בעיקרו נכון ובעיקר בלתי נמנע, רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, אך המרוץ הזה להנצחה הפך את כל הנושא לפארסה קלילה ולמעשה קצת פחות מכבדת. ניסיון עקר להאכיל בכפית גם את מי שלא רוצה מדייסת הרבין שלנו. רבין לא היה "שלנו" ובדרכו המיוחדת הוא הצליח להרגיז רבים ולסחוף רבים אחרים, אבל רבין לא היה קונצנזוס. בעיני, מיתוס רבין שנוצר הוא בעוכרינו, הגדילו את רבין לממדים גדולים יותר ממנו ולא היה צורך הוא היה גדול בפני עצמו. דווקא הסתכלות ביקורתית על דרכו של האיש, ההכרה בשינוי האדיר שחל בו מלמדת הרבה יותר. דווקא בגלל שהרבה פעמים הוא הוא לא היה בטוח בדרך, דווקא בגלל הקושי דווקא בגלל זה אני מעריכה אותו הרבה יותר. ודוקא זה יכול להיות מסר הרבה יותר גדול - פרגמטיזם מול אידיאולוגיה.

הכרתי את יצחק רבין כנערה, הוא שמע אותי מדברת בלהט ואני זוכרת את החיוך שלו כשהוא שמע אותי לראשונה  - נערה בת 17 עם דעות נחרצות על דת ושטחים וכלכלה. לא היה לי ברור אם זה מוצא חן בעיניו או שזיו העלומים שלי פשוט שיעשע אותו. כשהציע לי להצטרף אליו יום למחרת בסיור עם שמעון פרס, לא ידעתי את נפשי מרוב גאווה ואושר. מעולם לא הייתי ילדת רבין במפלגת העבודה, אף פעם לא נסחפתי על ידי שום מנהיג או דמות סמכותית. אבל היה בו ביצחק רבין איכות שאין להרבה אנשים, טמפרמנט קצר וקסם שאין להגדיר אך הוא חודר מבעד למנגנונים בקלות של אתלטית רומנית מהתקופה הקומוניסטית. וגם היתה לו תפיסה מהירה, שזו איכות קריטית בעיני. אחרי זה הצטרפתי לנוער העבודה, היה לי ברור אז שזה הבית (בצבא עברתי למרצ וכסטודנטית חזרתי למפלגת העבודה ורק בגיל 22 עזבתי סופית את מפלגת העבודה עם עלייתו המטאורית והמעצבנת של אהוד ברק). כל מפגש עם רבין היה מרגש בעיני והרגשתי גם אז שזו זכות גדולה, אבל לא הערצתי אותו מעולם, אבל זה לא קשור אליו אני מאותגרתית הערצתית, פשוט מעולם לא יצא לי להעריץ אף אחד ידוע אם כי יצא לי להעריץ אנשים לא ידועים. במידה רבה גם היו רגעים שכעסתי עליו והיו משפטים שאמר והחלטות שקיבל שלא הייתי יכולה להסכים איתם. מאחורינו.

למי צריך לספר על האוירה לפני הרצח? על ההסתה הפרועה? מה כבר אפשר לכתוב על זה שלא נכתב. אבל דבר אחד היה ברור עד ה- 4 בנובמבר לא היה רבין "שלנו", במובן של כולם (במידה רבה גם היום זה לא כך, רק שמעטים יודו בזה). לא היתה מורשת רבין, אי אפשר היה להוזילו או להפוך דמו הפקר יותר ממה שנעשה. אחר כך היו נרות ושתיקה איומה ויפחות ואולי גם יראה מגודל המעמד הנורא ומשיירת המכובדים הבינלאומית ומהממלכתיות שבטקס הלוויה. כי פתאום נפל דבר בישראל, נרצח ראש ממשלה נעשה המעשה האנטי דמוקרטי האולטימטיבי ולרגע אף אחד לא דיבר. אחר כך התחילו הויכוחים וליחשושי הטמטום של הקונספירציה ואז החלה הטרנספורמציה - רבין הפך לממלכתי. אבל בתכל'ס לכל אחד יש רבין משל עצמו והרבין הזה ביחד הוא כל כך מגוון ושונה שהרבין הממלכתי נראה קצת לא קשור. אחרי הרצח, כולם החלו להתרוצץ כמו עכברים מורעלים כדי למצוא עוד משהו לקרוא על שמו ועוד מילים חלולות ועוד עצרת וכך רוקן הכל מתוכן. והרצח הזה שקטע את חייו וקטע את התהליך, וקטע חתיכת היסטוריה של כולנו וצריך היה לשמש תמרור אזהרה הפך למשהו מטושטש בצידי הדרך של האוטוסטרדה המוטרפת המכונה ישראל. 

אז לא הייתי בעצרת, העצרת מרחיקה ממני את רבין "שלי". ואני שמחה שלא שמעתי את נכדו קורא לראש הממשלה לקדם את ההזדמנות לשלום. יש כאן הנחה מובנית שמשהו נלמד, שלפחות אם אין לנו רבין אז אולי בכל זאת יהיה לנו שלום. העצרת הזו יוצרת לרגע ביחד רגשי של אנשי שמאל ומגבירה את הנטייה לראות בני נוער ולהבטיח להם "שלום" ולרגע מעוורת את מי שנמצא שם לחשוב שיש ממשלה בישראל והיא איכשהו מחוייבת לחיים יותר טובים כאן. אז זהו שלא. הממשלה בירושלים, העצרת בתל אביב והמרחק ביניהן לפעמים הוא מרחק שנות אור. כמו המרחק בין ה"רבין שלי" וה"רבין שלנו". בתוך הרבין שלנו אני לא מוצאת הרבה מקום.