אולי הבלוג הזה צעיר מדי כדי לעסוק בשאלה מהו הנושא המועדף על קוראיו, ייתכן שעדיין אין נתונים סטטיסטיים מובהקים על פיהם ניתן ללמוד משהו על העדפותיהם של הקוראים וייתכן שכל יופיו של בלוג זה שהוא אינו נתון לתכתיבים אלא לקפריזות של כותבת הבלוג ולכן ניתן למצוא פה סקאלה רחבה של נושאים כמו דעות פוליטית, הגיגי חיים, הספדים, מתכונים, רעיונות למסיבות יום הולדת וכל דבר אחר. כמובן שמגוון ההתכנויות הוא הרבה יותר גדול מזה הנקוב כאן אבל זה ייתן כיוון לא נכון לפוסט וחבל, וגם זה לא ממש מעניין, ובעיקר לא הייתי רוצה להראות לכם כמה קרוב מגיע דמיוני הפרוע ביותר כי הייתי רוצה שתחשבו שאני מקורית ומעניינת. ולמה אני אומרת את כל זה? כי הפוסט של אתמול קיבל חיים משל עצמו, טוב קצת יצאתי מפרופורציה, אבל בתוך עולמי הצר, בהם הפוסטים שלי זוכים לתהודה מסויימת (המספרים המדוייקים נשארים במערכת), הוא קיבל תוך 24 שעות מספרים כפולים ומכופלים. אז ברור שאני מאושרת וברור שלאור תקדים אחד אין להסיק דבר לגבי הפוסטים הבאים. כך או אחרת, את מרבית הבוקר המוקדם העברתי בקריאת הערות שעלו במהלך הלילה לגבי פוסט זה. אם אתם מוכרחים לדעת - אחר כך היה לנו תור לרופאת העיניים המהוללת שלנו בתל אביב וגם שיעור טרומבון ראשון לבכור (אולי נחבר לפוסט משותף אחרי שיעור הכינור של המרכזית, מחר) ולמרות שגם על שני נושאים אלה אוכל להעביר פוסט שלם אחסוך לכם הפעם, אך כזכור זה אינו מבשר דבר לגבי העתיד.
לא על מנת לרכוב על גלי ההצלחה של אתמול, אני ברשותכם אחזור בכל זאת לפוסט של אתמול ואבהיר כמה נקודות חשובות:
אני כותבת על מה שמעניין אותי, דברים שמפריעים לי, תובנות ומיני שכאלה ומקור השראתי הוא העולם הסובב אותי וכמו כל אנוש מוגבל אחר, גם אני כותבת מתוך הפילטרים שלי ואינני מנסה לאמץ סגנון אובייקטיבי. זה חלק מהחינניות בכתיבת בלוג עצמאי - הוא מנותק מדרישות הקהל וחף מנסיונות התחנפות. בגדר כטוב לכם תקראו וברע לכם העבירו את הסמן ל- X ובזאת תיפתר תחושת אי הנוחות.
מה שכתבתי אתמול הוא פרי של מחשבות ושיחות רבות, וחודשים רבים נתתי לנושא זה להסתובב במחזור הדם עד שזה מצא דרכו החוצה. מטרת הפוסט היא בוודאי לא להעליב הורים שאינם בחינוך ביתי, אלא להאיר עיניים בנקודה שבעיני היא בעייתית מאוד - התרופפות הקשרים בתוך המשפחה בשל היעדר זמן יחד. אפשר לדבר על הנושא במסגרת האישה כאשת קריירה, אמא ועקרת בית, אך אני חושבת שהנושא הזה לעוס. אני גם חושבת שאין שום סיבה ליצור הכללה גורפת ובעיקר אני לא חושבת שהנושא בכלל מגדרי. אני כן חושבת שמטבע הדברים, החיים מכילים כל כך הרבה פעולות שלעיתים ברצף השגרה והשחיקה אנחנו פשוט נלחמים כדי לשרוד עוד יום, הבעיה היא שקשה מאוד לקחת פאוזות כדי רגע להעריך את הדברים. לכן פעמים רבות אנחנו פותרים בעיות שמתעוררות במקום ולא בודקים מאיפה זה מגיע. סליחה מראש על לזות השפתיים, זה קצת כמו רפואת עור (או רפואה בכלל) שבדרך כלל לא מתחקה אחרי המחלה אלא נותנת תרופות לטיפול סימפטומטי. אם הילד מתנהג לא יפה אז נעיר לו, באותו רגע, אבל בדרך כלל לא נשים לב שיש כאן איזושהיא תבנית שזקוקה לטיפול, אלא נראה בזה בעיה חד פעמית. אבל הבעיה האמיתית היא שאין מספיק זמן משפחה, זה לוקח זמן להיות מתואם. זה נכון דרך אגב לגבי מרבית התחומים, ובאופן מובהק בזוגיות, שבה יש צורך להשקיע וגם ככל שחולפות השנים אתה נעשה מתואם יותר. כמו בזוגיות כך במשפחה, צריך לקחת את הזמן, צריך לצאת מהמסכים, צריך לשחק משחקים (לא של פולנים וסליחה אם פגעתי), צריך זמן ביחד כדי ללמוד להיות מתואם. בלי להשקיע זה פשוט לא הולך.
זה מביא אותי לעניין סדר העדיפויות. אתחיל בקטן ובאישי - כשלא רציתי באמת לרוץ או לעשות כושר גם אף פעם לא מצאתי זמן, כשהחלטתי לצאת ולעשות לא היה דבר ששיניתי באמת בסדר יומי מלבד מציאת הזמן לריצה ואני די בטוחה שלא גונבה לה שעה נוספת ליממה שלי. זמן זה עניין של תעדוף, יש כמובן תמיד אילוצים מבחוץ אך זה בעיקר תלוי ההחלטה שלך. ברור שיש המון דברים שאתם רוצים (צריכים זה עניין של הגדרה) לעשות, אך לכל דבר יש את הזמן שלו, כאשר יש לכם כאן ועכשיו ילדים צעירים, אין מה לעשות הם צריכים חלק גדול יותר מהזמן שלכם. כשהם היו תינוקות מצאתם את הזמן, אז למה כשהם גדלים פתאום הזמן שנתפנה מנוצל לדברים אחרים? הרי הם עדיין צריכים את תשומת ליבנו, רק באופן שונה. אין לי אלא להניח שלזה בוודאי יש מחיר. אם אנחנו מוכנים לשלם אותו או לא זו כבר החלטה אינדיבידואלית. כך או אחרת הזמן הזה של הילדים הוא חולף ומהר מאוד הם כבר גדולים והעולם שלהם מצמצם ממילא את הנוכחות שלנו, לכן אני לא מבינה איך אנחנו לא נלחמים עם כל מה שיש לנו כדי להיות איתם יותר זמן, אפילו דרך אגב במחיר של ביטול חוג בשביל זמן איכות עם ההורה, עם ההורים, עם האחים, זמן של משפחה באיזשהו אופן.
אחת הטענות שהושמעו אתמול באחת ההערות היא שקשר עם הורים אינו תלוי זמן ואפשר לפתח קשרים נהדרים בין הורים לילדים (לא היתה התייחסות לנושא האחים) ולזה אענה בוודאי שאפשר. אדם הוא חיה של הרגלים, אתה יכול להרגיל את הילדים שלך לפתח איתך קשר טוב גם אם אינך פנוי להם לאורך כל שעות היממה. ניתן גם לטעון שאינך יכול לדעת איך היה אם היית פנוי להם יותר, ייתכן שהמצב היה טוב יותר (אני מניחה שיש מקרים בהם ייתכן שפחות). בני אדם ככלל גם לומדים למצוא תחליפים כדי לספק את כל הצרכים שלהם וגם הילדים שלנו מתרגלים לעשות זאת. בכל מקרה, אין לראות במה שאמרתי דעה שיפוטית על הדרך בה אתם בוחרים לחיות. אני חושבת שזמן ביחד זה זמן היכרות ולמידה חשובה ויצירת קשרים שהיא קריטית לכל החיים. אני כן חושבת שההורות בעידן המודרני היא הורות נאורה תחת מיסוך. כי מה כבר לא אמרו לנו על הורות? ובאמת, אנחנו משתדלים להיות קשובים, להעמיד את הילד במרכז, להעניק לו את כל מה שאפשר, להעשיר אותו בכל צורה שמוכרים לנו, אבל בתכל'ס אנחנו בעיקר לא מעניקים להם את הזמן שהיה ראוי להעניק להם. הזמן המשותף נפרט לכל כך הרבה זוטות שכבר אין כוח - שיעורי בית, להתאמן בנגינה, חברים, חוגים, להתארגן לאירוע, מקלחות, אוכל, כן זמן מסך/לא זמן מסך, למה אתה לוקח לו? למה את צועקת? אנחנו מאחרים, להכניס לאוטו, להוציא, לאסוף, לכבס. אובייקטיבית אי אפשר לשנות את זה. מצד אחד זה לגמרי נכון, מן הצד השני זה עניין של סדר עדיפויות, לפעמים כל מה שצריך זה דווקא להרפות.
השורה התחתונה של מה שרציתי להגיד זה שבלי משים, בעידננו המדרני, זו המשפחה שמשלמת את המחיר הכבד ביותר. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לבלות יותר זמן עם הילדים ולילדים למצוא יותר זמן לשחק בינם לבין עצמם. המון מילים כבר נשפכו בנושא זמן האיכות, בנושא הדוגמא האישית שאנחנו נותנים לילדים שלנו, החשיבות של רב גילאיות (אחים זה משחק רב גילאי, בעוד שאם תחשבו על זה רוב הילדים נמצאים כל הזמן עם ילדים בני גילם, אילו הזדמנויות כבר יש להם להתערבבות רב גילאית וההתנסות הזו היא חשובה לכל הצדדים), תהליכי חיקוי של הילדים, תהליכי למידה, דחיית סיפוקים ועוד. השורה התחתונה היא שסופי שבוע זה פשוט לא מספיק, אי אפשר לחיות כל השבוע במקביל ובסוף השבוע להיפגש לדק. משפחה והאופן בו מתנהגים בתוך המשפחה זה דבר נרכש, לנסות לשנות את זה כבוגר, גם אם אתה בוגר מאוד מודע זה נורא קשה. אני אומרת את זה מניסיון, אני מאוד אוהבת את הורי, אבל אני מאוד מנסה לשנות במקומות הראויים לשינוי ואני עדיין נופלת פעמים רבות בפחים. אני אמנם מסגלת לעצמי דרכים חדשות, אך זהו תהליך לא קל ופעמים רבות כואב ודורסני ודורש אנרגיה ותשומת לב שהם לפעמים למעלה מיכולתי האנושית ולכן אני נוטה לצעוד בצעדים מדודים אך מלאי כוונה.
אם אתם לא מרוצים מההתנהגות של הילדים שלכם או של הילדים שלכם בינם לבין עצמם, הדבר הטוב ביותר הוא שרגע אחד תעצרו ותביטו במראה, שם נמצא מה שראוי לתיקון. מספרים על סבו הפטרנלי של בנזוגי, שהיה רופא ילדים מפורסם, שכשהיו מגיעות אימהות צעירות ולחוצות עם כל מיני "בעיות" קרדינליות, הוא היה רוכן בשקט לעברן ולוחש מילה אחת "ואליום", האם הלחוצה מיד היתה נחרדת מעצם המחשבה לתת לנזר הבריאה ואליום, אז היה הרופא מחייך ומתקן "לא לילד, לך". וזה כל כך נכון, לא רק לגבי הבעיות בגינן רצים לרופא, אלא בגלל כל הראיה שלנו את הילדים. כדי שילד יתנהג כמו שהיית רוצה, אתה צריך להתנהג כמו שהיית רוצה ממנו. כשמה שהילדים שלך רואים, זה הורים עסוקים, מסתובבים סביב הסלולאריים החכמים שלהם כמו עכברים מורעלים ורואים סדרות זבל בטלוויזיה כדי לנקות את הראש והאינטראקציות לאורך השבוע הן בעיקר בעלות תכלית כלשהיא, הוא לומד הרבה גם על מהות המשפחה, על תפקוד בזמני לחץ, רק שנראה לי שהוא לא לומד את הדברים הנכונים.
לפעמים הדברים הגדולים ביותר לא נמצאים באופק אלא דווקא מתחת לאף. שם בדיוק גם נמצאת המשפחה שלנו והיא לא מובנת מעליה, רק שאין לה פה משל עצמה כדי לדרוש את זכויותיה ולכן עלינו לשמש לה כפה אם היא אכן חשובה לנו. המאבק על הבית הוא אכן המאבק הכי חשוב כי לבד ממתנת החיים והבריאות, אם יש מתנה שהולכת איתנו כל החיים היא המשפחה ואותה גם תמיד נצטרך בזמנים הקשים, לכן יש להעריך אותה עוד הרבה יותר כשהיא ככה בשגרה. עם כל הבלאגאן, האטרף והטירוף.
אין לי אספירציות להיות גורו מכל סוג שהוא ולכן לא תמצאו כאן עצות מועילות לחיים, אני בטח לא אספר לאף אחד איזו שינוי עליו לעבור, אם בכלל, ואיך. אני אישית נואשתי כבר מזמן מכל מיני אידיאולוגיות חובקות כל ואין זה משנה אם הן מדיפות ריח דתי, פוליטי, בעצם כל דרך חיים, בטח כאלה המבטיחות אושר או גמול כלשהו. מזמן הבנתי שמכיון שכולנו כל כך שונים לא יכול להיות מתכון אחד שמתאים לכל האנשים גם אם הוא רעיון יפה ואפילו נעלה. בעיני בעידן של אינדיבידואליזם האידיאולוגיה השלטת היחידה צריכה להיות "חיה ותן לחיות", ההתערבות חייבת להיות מינימאלית וביסודה כבוד. כן, אותו כבוד ישן וטוב - כבוד לעצמי, כבוד לאחר, כבוד לשונה, כבוד לחיים, כבוד לזכותו של כל אחד מאיתנו לחיות את חייו ואם אפשר על הצד הטוב ביותר. אני כותבת כאן את מחשבותיי, אינני מטיפה לאחרים לפעול כמוני, אני רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב (ואנא בלי להתפלסף על זה שבכדור הארץ העגול שלנו בסופו של דבר הם נפגשים). כפי שחזרתי ואמרתי, הבחירות שלי, בין אם הנקה מאוחרת, לינה משותפת, חינוך ביתי וכולי, הן בחירות שלי שמתאימות לי והן בהכרח לא יתאימו למישהו אחר, הן עוצבו במיוחד על ידי לעצמי והן גם לא מקור לשיפוט כזה או אחר על בחירות של אנשים אחרים. זו איננה קריאת "אחרי" וזהו איננו מניפסט מסיונרי, זהו קטע טקסט קטן שמציע לעשות רגע עצירה ולראות האם באמת הכל בסדר או שאולי בכל זאת צריך להקדיש קצת יותר למשפחה?
