בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

מחירות לליכוד ב- 30 שנה, בין נתניהו לבגין אין שום דמיון

היו בחירות. נגמרו בחירות. באמת צריך גם את המלל שלי? כולם מדברים על הבחירות וכבר אין לי ממש כוח לזה. ביום הבחירות נזכרתי במארק טווין שאמר שבחירות לא באמת משנות משהו, אחרת "הם" לא היו נותנים לנו לבחור. זה משפט מצוין שתהיתי אם לפרסם ברשתותו החברתיות והחלטתי שלא, אם כי בסוף הכנסתי את זה כתגובה. אני לא עצובה, כלומר אני כן, אבל זה לא משהו קליני. זה גם לא כי הימין ניצח בסופו של דבר, הנחתי שזה מה שיקרה ולא ממש נתתי לשלהבת התקווה הקטנטנה שהיתה בי להתפתח, ולא שלא היו מספיק חברים שניסו לפתח אותה, כי היתה תקווה באוויר. אני גם מעדיפה לראות את הצדדים החיוביים -

הליכוד לגמרי שמר על כוחו ולא הגדיל אותו - בכנסת ה- 19 הוא קיבל 23.34% מהקולות והשנה 23.4%
העבודה הגדילה משמעותית את כוחה - כנסת 19 קיבלה 11.39% והשנה 18.67%
חד"ש והרשימה הערבית - כנסת 19 6.64% ואילו השנה 10.54%
לפיד ירד מ- 14.33% ל - 8.81%
אבל הסוכריה האמיתית היא הנתון של בנט - 9.12% מול 6.74%
יש בנתונים האלה המון טוב, בעיקר עכשיו כשכבר ידוע שמרצ בכל זאת עם 5 מנדטים. אני לא נושאת את עיניי בתקווה לשנים הבאות, כשנתניהו ראש ממשלה הן לא תהיינה טובות יותר, אבל כמו שעברנו את האחרונות נעבור גם את אלה. אני גם לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם השמאל ישכיל להבין מזה משהו, כי זה לא בידיים שלי.

אבל כן יש משהו מטריד בבחירות האלה והוא הרבה מעבר לאמירות כאלה ואחרות של אנשים מסויימים - הפגם המטריד בתפיסת הדמוקרטיה של הציבור הישראלי. תכל'ס ישראל בחרה במי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולם, אבל ביסס קמפיין שלם על להשחיר ציבור שלם של אזרחים כ"הם" ולהפוך את הערבים בישראל למשהו שיש לרמוס כי "הערבים באים". גם אם הייתי ליכודניקית, זה היה מפחיד אותי. כבר אמרתי בעבר שמדהים ששני אנשים שינקו מאותם שורשים כמו ראש הממשלה והנשיא שונים כל כך בתפיסת הדמוקרטיה שלהם. בעוד הראשון הוא אופורטוניסט ודמגוג שרואה בדמוקרטיה כלי, האחרון רואה בדמוקרטיה מהות. עם שניהם אני לא מסכימה אידיאולוגית, בלשון המעטה, אך תפיסתו של האחד פסולה ותפיסתו של השני נכונה וראויה. ישראל ביום שלישי בחרה באיש שיצא נגד מדינה פלסטינית (אם כי זו דעה שמשתנה בהתאם לזמן ולמקום), ויותר מזה באיש שאמר "לנו יש צו 8 ו"להם" [יו נואו, לשמאל עוכר ישראל] יש V15". ישראל בחרה במלחמה, בסיכוי לראות דם, אין לחם אבל יש שעשועים בנגמ"ש.

זו הבחירה שמטרידה, לא זה לא קומץ כמו שאמר גרבוז בנאום שאני לא מסכימה איתו בכיכר, זה עם שלם שמאמין במיתוסים של דם וגבורה, שעובר מסע הפחדה כבר כמה שנים טובות וקונה אותו במיטב כספו. מדינה שילדיה מתחנכים על לאומיות, יהדות ושואה, ללא ביקורת עצמית, ללא ערכים אוניברסליים וללא הבנה דמוקרטית מהותית כבר שנים לא יכולה להגיע למסקנות אחרות, זה הלוך הרוח וזה מה שצריך לשנות, זה גם מה שלא ישתנה בקרוב.

על מה תכל'ס היו הבחירות האלה? לא על העדר משילות, ממש לא, רמת המשילות בישראל היא גבוהה יחסית, לא צריך לקנות ספינים כשאין בהם אמת. הבחירות היו על התקשורת ובעיקר על ישראל היום וערוץ 10. מי נבחר? נבחר ראש ממשלה שטוען שהוא חוד החנית נגד איראן אבל לא יכול להתמודד מול שאלות של דרוקר או של בן כספית וכולם משתפים איתו פעולה. ההישג של נתניהו הוא לא בניצחון בבחירות, אלא ביכולתו לייצר הפחדה ועוד הפחדה. על זה הבחירות וכך מתנהלים פה החיים. נתניהו לא יציל את המדינה הזו משום דבר, ההפך הוא הנכון, הוא ימשיך להוביל אותה לעבר האין, כמו חור שחור שמתרחב לתוך עצמו.

עוד לא הורכבה ממשלה וכבר מסתמנים היעדים - חוק הלאום, המאבק בתקשורת, מערכת החינוך ובתי המשפט. ורוח הנביאים מרחפת על פני הארץ. 3000 שנה של התקדמות אנושית ואנחנו חוזרים אל ימי הנביאים. לו הייתי פולניה הייתי מצקצקת לנוכח ה"פרוגרסיה". כי מי ירכיב את הממשלה? הליכוד, הבית היהודי, כחלון וש"ס - מפלגות שלא יעשו דבר לקדם שוויון, מה כן יקודם? יקודמו אינטרסים - היועץ המשפטי? ככל הנראה יוגבל. בית המשפט העליון? שינויים בועדה למינוי שופטים, הצרת גבולות הביקורת השיפוטית ועוד. חוק הלאום? יקודם, על אף הפגיעה המשתמעת בחוק יסוד: כבוד האדם. חוק העמותות? יקודם כדי להגביל עמותות שמאל אך לא עמותות ימין. הסטטוס קוו הדתי? לא רק שלא ישאר בעינו אלא ירע את מצבה של האוכלוסיה החילונית. כל אלה אינם טובים לאף אחד במדינה לבד ממי שיושב כרגע בשלטון. כאזרחים היינו צריכים להתלונן ולצאת לרחובות, אבל מסע ההפחדה משתק את הציבור ושום דבר טוב לא יצא מזה.

לא גנבו לי את המדינה, זו המדינה שלי. אבל יש כאן גניבת דעת של שיח ציבורי והיא מסוכנת לכולנו. אני עומדת בשער הבלוג שלי וצועקת "דמוקרטיה" והעוברים ושבים רואים בי מטורפת. אין לי בעיה עם הבחירה הישראלית בימין מקרטע שלא מביא שום בשורה. אילו רק הימין הזה היה מקדם את האג'נדה שלו על בסיס דמוקרטי, אלא שהוא לא יכול. ומה קורה בפועל? בכלים דמוקרטיים תעשה לך מדינה יהודית. רק שמדינה יהודית שאיינה דמוקרטית, היא מדינה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. הפחדה היא רטוריקה של כשל, מי שהולך אחריה לא יגיע רחוק. אמיצים רואים את הפחד ויכולים לו, פחדנים מסתכלים על הפחד מרחוק ומתכנסים.

לנצח את הפחד אפשר רק בעזרת החירות, החירות להבין שיש לך בחירה, הבחירה בנתניהו היא לא בחירה בחירות, היא בחירה הליכוד על בסיס הפחדה וזה בדיוק הפער בין בגין לנתניהו - מחירות לליכוד בשלושים שנה. תנו לנתניהו להמשיך ולהרוס זה כואב אבל בסוף נתפכח. האומץ, אמר מארק טווין הוא ההתנגדות לפחד. בחירות 2015 ישראל נכנעת לפחד. נתניהו בונה על הפחד, זו הרטוריקה שלו, גם זמנו יעבור, המילה האחרונה היא תמיד של שרת ההיסטוריה. אנחנו מצויים בעידן ישראלי של התנגשות ערכים, זו שעה לא פשוטה, היא נזקקת לאנשים שיפקחו את העיניים ובינתיים יש לנו "מנהיג" שרוצה שנשמור עליהן עצומות. זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. זה נידון להיגמר בשלב זה או אחר. עץ החירות מושקה לעיתים בדמם של פטריוטים ורודנים, אמר פעם ג'פרסון. כמה צווי 8, כמה דם זה יקח? אני מפחדת לחשוב, אבל מקווה שבסוף זה יביא אותנו חזרה למשהו טוב. 

לצאת להצביע או להיתקע בין בחירות למלחמה לבחירות וחוזר חלילה

כמעט שלושה חודשים לפני בחירות, ענייני דיומא בשוליים, שום דבר לא חשוב כמו העיסוק האובססיבי במה יהיה, ה"מה שעכשיו" נעזב. כנראה שבאופן טבעי, בעיקר כשהמצב הנוכחי אינו טוב, האשליות לגבי העתיד ממלאות תפקיד יותר ויותר גדול בחיי האדם. התקווה והדחיינות משתלבות נהדר בתקופות מעבר של ציפיה לשינוי. אבל המה שיהיה הוא תמיד תולדה של מה שעכשיו. הפחד הגדול שלי מפני הבחירות האלה הוא שלא יהיה שינוי, שנישאר עם נתניהו לעוד קדנציה וזה כבר כל כך רע עכשיו שהמחשבה שיהיה רע גם אם רק לעוד שנתיים ובאמצע תהיה עוד מלחמה כבר לא יהיה יותר מדי על מה להילחם לבד מהניסיון לשרוד בין מלחמה לבחירות למלחמה.

מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.

אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר". 

הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.

התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.

אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.

במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.

פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.

  

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.

ילד זה ילד - "טיפול בקטינים פלסטינים" ואנחנו שותקים כמו דג

בבוקר כשעוד היה לי כוח להתעדכן בנעשה בעולם, לפני שאירגנתי ילדים, העמסתי אותם על האוטו ונהגתי בשיטפון הגדול ובערפל לרמת רזיאל, רק בגלל שלילד יש שם חבר כדי להוריד אותו שם, לקחת את השניים האחרים איתי לחנות סידקית לפרטים אחרונים לתחפושת (כי בסך הכל הן צריכות להיות מוכנות מחר - קלי קלות), סופר כדי להתארגן על משלוחי מנות, חזרה הביתה, לפרוק, לחזור לרמת רזיאל, לקחת לשיעור טרומבון. לחזור - ארוחת צהריים מאוחרת, עוגות, עוגיות, בלט, קפואירה וכל הזמן פינישים קטנים של תחפושת (רק לנסר מקל לנינג'ה, לגמור את השריון לת'ור אל הרעם, לתפור כפתור בגלימה של אלבוס דמבלדור וגם לולאה, להכין חגורה לחרבות של הנינג'ה השני, לעשות זקן לדמבלדור ולצייר כתמים למטפחת של הציירת - ספרתם נכון - 5 תחפושות, 3 ילדים - עדיין לא סיימתי), לארגן יצירה של כרטיסי ברכה, לערוך הגרלה של גמדים-ענקים במשפחה הגרעינית, ארוחת ערב, תחפושות (יש לילה שלם לפני), לסיים משלוח מנות, מקלחות, מנהלות וכאלה. אז בבוקר, לפני כל זה, עם הקפה, עוד הספקתי להתעדכן מה קורה. לא הרחקתי לכת כי היתה כתבה שהקפיאה הכל ולו רק לרגע אחד. ב'הארץ' התפרסמה כתבה על חקירת קטין פלסטיני. אתם יודעים ילד בן 15, איום אמיתי לקיומה של ישראל, שצריך לחקור אותו בעודו אזוק ולהבהיל אותו עד מוות בנוכחות החייל שהוא בכלל עד בפרשה שמכוון אליו את נשקו במשך למעלה מדקה. 

אין לי ספק שיהיו כאלה שיסבירו עד כמה זה נחוץ מהטעם הכל כך כאילו לוגי שהנוער של היום הוא המחבלים של המחר, זו טענה שאני לא מוכנה לקבל. לרוב היא תישמע מפיהם של אלה שבעיניהם ארגונים כמו "בצלם" הם אם כל חטאת. אבל אלה אירגונים כמו "בצלם" שמשאירים אותנו קצת יותר "בצלם" והרבה פחות בצל. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו לא היו ארגונים כאלה שמספרים את הסיפור שרובנו מעדיפים לא לשמוע. מעצר קטינים זה לא משהו שארגון חיצוני צריך להזכיר לחברה הישראלית. עזבו אתכם מימין ושמאל, זו האחריות של מדינת ישראל לשמור על זכויות המיעוט, בטח ובטח על זכויות ילדים.

מעצר קטינים בוודאי לא מסייע למנוע טרור, אין לי ספק שהעצורים הצעירים מדי של היום לא יגדלו מתוך אמונה בטבע האדם אחרי חויה שכזו וקלושים הסיכויים לפתח יחסי אמון עם שכניהם "רודפי השלום" ונציגי צבאם "המוסרי בעולם" שעצרו אותם איפשהו בין גיל 5 לגיל 17 ויצקו תוכן חדש לחווית הילדות. איזו ברירה יש לילד כזה אם לא לפחד ולתעב? 

יום שלם (למעשה כבר יומיים) מסתובב לי ילד פלסטיני אזוק בן 15 שנשק מכוון לעברו בחדר חקירות במחזור הדם ולא נותן לי מנוח.

זה לא שלא שמעתי לפני כן וזה לא שלא ידעתי, אבל כנראה זה מנגנון אנושי לבחור להתעלם מעוולות כי איך אפשר בכלל לקום בבוקר ולתפקד בידיעה שהצבא עצר ילד בן 5 נניח? אלה מחשבות טורדניות מכדי לסחוב אותן ביומיום, לכן לרוב הן נדחקות. לא ניתן לחיות כל היום עם הידיעה שבמרחק חצי שעה ממך עוצרים ילד או שילד אחר נאבק בסרטן או שגבר נפצע בתאונת דרכים. הידיעה הזו מייצרת מודעות ופחדים שאנחנו לא מתוכנתים לחיות עימם. והנה גם היום, מחד הילד הזה לא עזב אותי, אך מאידך גם נעלם פעמים רבות בצללי כל הדברים שצריך לעשות. רק שזה לא תירוץ. זה לא תירוץ להשאיר את הנושא הזה מיותם עד לפעם הבאה, שוודאי לא תאחר לבוא. 

בשטחים, ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (12) נעצרים, לעיתים אף בחשכת הליל. החוק אוסר מפורשות לעצרם גם אם הם חשודים בעבירות וגם אם הם גרים בשטחים. אבל הם לא ילדים יהודים, מבחינתנו הם מחבלים בפוטנציאל. דרך אגב, אם נניח (ואני לא) שזה נכון, הרי שהפוטנציאל הזה עלול להיכנס לפעולה כתוצאה ממעצר בגיל כזה, כך שאפילו את גישת "הפוטנציאל המחבלי" זה לא משרת. תגידו מה שתגידו, גם צה"ל לא מכחיש, רק פותח חקירות ברעש וסוגר אותן בחרישיות ובשקט אומר זה לא טוב להסברה. וואלה? להסברה זה לא טוב, טוב שיש עוד הסברה שצריך לרצות כי זכויות אדם הלא זה התייפיפות.

האלימות הזו בלתי מתקבלת על הדעת, על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לילדים. לילדים של כולנו יש את הזכות לילדות מאושרת. אבוי לדיסוננס - כל היום אני טורחת ועומלת על התחפושות ולהפעיל את הילדים תוך כדי והארוחות והמשחקים ומה אם אחד הילדים היה יוצא החוצה ולא חוזר? מה אם אחרי שעות של חרדה וחיפושים הייתי מגלה שהוא נעצר כי אולי הוא יידה אבנים או פשוט היה במקום הלא נכון אבל אף אחד לא יידע אותי וגם לא אותו באשר לזכויותיו? אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל אין לי ספק שכל גֵן לביאתי בי היה מתקומם ואני באמת לא יודעת עד כמה הייתי מרחיקה לכת, אבל אני גם לא מציעה שינסו אותי. היחס שלנו כלפי ילדים פלסטינים הוא סימפטום חולה אחד שמדגים את הזילות שפשטה בנו לגבי חיים של אחרים, במקרה הזה הפלסטינים - טוב זה לא יכול להביא, אבל זה עלול להתדרדר עוד יותר בקלות מרובה.

תוסיפו לזה את הצדקנות הנוכחית לקיומנו האמיץ על האדמה שנתן לנו אלוהים לפני 4000 שנה ואת הנטיה שלנו להעריך את עצמנו מעל לכל שאר דרי האזור ולאמץ את הגישה שהנרטיב שלנו הוא הנרטיב היחיד והרוח הגבית שנותנת לזה מדיניות הממשלה כבר הרבה זמן, כאשר הנטיה הגוברת בשנה האחרונה היא להעמיק את ייהודנו כאן תוך שיכחה מכוונת מייעודנו כאן (בית לאומי לעם היהודי כן אך כמדינת כל אזרחיה יהודים ולא יהודים כאחד). דומה שההתנהלות שלנו בשטחים הפכה מקובלת ומתבקשת ואנחנו לא שמים לב איך היא מסבכת אותנו יותר ויותר כי אנחנו חיים בצד הכיבוש, כובשים ולא נכבשים. אבל הכיבוש לא יכול להימשך, הוא גורר אותנו לאלימות מיותרת שהולכת ומחריפה והעובדה היא שהנורמות הולכות ומתרופפות. שום קוד מוסרי לא יעזור כאן זו מציאות שטיבה להשחית וככל שניפרד ממנה מהר יותר כך ייטב לכולנו. הפרת הזכויות של אוכלוסיה שלמה הפכה לנורמה ודומה שהפרת זכויותיהם של קטינים מחרה-מחזיקה אחריה. זו לא מציאות של אין ברירה זו מדיניות של שיתוק שבוודאי לא מועילה לשום אינטרס אמיתי של מדינת ישראל, בהנחה שאנחנו רוצים לחיות כאן ולאפשר לילדינו עתיד אמיתי לחיים שלווים שאינם נגזרת של אוטופיה אלא של המציאות כמו שהיא היום. 

אני קצת כועסת על עצמי, אבל גם לא יודעת מה לעשות מלבד לכתוב. כי עם הידיעה הראשונה הזדעדעתי אך שתקתי, וכל הידיעות שבאו אחריה לא לימדו אותי לקבל את זה בשוויון נפש, אבל גם לא עשיתי דבר.  אז אולי כתבתי סטטוס ואולי שיתפתי תמונת מחאה או קישור לכתבה, ואולי עוד זעמתי ונחמצתי אחרי, אבל עברתי הלאה. וביולי הלב נשבר כשראיתי את הוידיאו של מעצר הילד בן ה- 5. אבל עברתי הלאה. מודה. היתה לי מסיבת יומולדת של ילד בן 10 לארגן וכמה בקלות אפשר להשכיח את זה מלב. אבל בזמן שאני מנסה להעניק לילדים שלי את החיים הטובים ביותר שאני יכולה, מדינת ישראל מיישמת הלכה למעשה מדיניות שיש בה משום התעללות בקטינים ואני שותקת. השתיקה הזו היא שותפות לדבר עבירה, היא מתן לגיטימציה להבדיל בין ילד לילד. אבל ילד זה ילד זה ילד.  

כמה אפשר להדחיק?

ילד בן 15 בחדר חקירות.

ילד בן 15 בלא נוכחות הורים או עורך דין.

ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות. ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות כאשר נשק מכוון לעברו.

ילד בן 15 מול נשק של מי שנמצא שם כדי להפליל אותו ואבא ואמא שלו אפילו לא יודעים מה עובר עליו.

שניה אחת

10 שניות

דקה שלמה.

נצח.

פחד אלוהים.

הוא אולי יידה אבנים, יכול להיות שלא - התמונות מאוד מטושטשות. זה באמת משנה? מסתבר שלא.

"טיפול בקטינים פלסטינים" נשמע יותר טוב ב"הסברה". אבל אלה עוד מילים מכובסות שלא נועדו לשמור על שלום הילד אלא על שלום המוניטין המוסרי של צה"ל. אני יכולה לבוא בטענות כלפי חיילי צה"ל, אפשר להגיד שזה נקודתי, אבל זה פועל יוצא של שליטה צבאית ממושכת באוכלוסיה אזרחית. זו המדיניות שצריך להפסיק - מדיניות הכיבוש. אסור לנו להמשיך הלאה בעוד הילדים הגדולים של הצבא שלנו מתעסקים עם ילדים קטנים בשטח שאין עליו אפילו ריבונות ישראלית.

לילדים, שלנו ושלהם, מגיע להיות עוד קצת ילדים. שום ילד לא צריך לבלות את הלילה ער ומבועת לבד באזיקים מול חוקר, ילד צריך לישון במקום שאם יהיה לו סיוט הוא יקבל חיבוק מאדם שאוהב אותו. ילד צריך לגדול בידיעה שלמישהו אכפת. אנחנו צריכים להסביר למדינה שלאזרחי ישראל אכפת. ילד זה ילד, זה ילד.

מחשבות וסערות בתוך חצי כוס מים

הבכור שלי מוטרד מהנסיעה שלנו, גם אם היא "רק" ל- 60 שעות. עשר השנים בהן לא לקחנו שום חופשה הן עשר השנים שלו. ועכשיו כשפתאום הרצף של הביחד הזה לוקח חופשה, הוא מוטרד ונבוך. אני מכירה את זה, גם אני הייתי ילדה שעסוקה בהמון מחשבות ולא ידעתי כיצד לסנן אותן. כילדה לא הרגשתי שיש לי מישהו שאוכל לשתף במחשבות הללו, לפחות הוא כן משתף - אותי. אני רואה אותו עסוק במחשבות המטרידות ואני גם רואה אותו מנסה להילחם בהן ואני גם שומעות אותו מדברר אותן ולכן אני יכולה לנסות ולעזור לו להתמודד איתן. בכורי דומה לי, יצא לעולם בדמותי ובצלמי, לקח מלוא החופן מחשבות שהיו לי כשהייתי קטנה והפכן לשלו. מחשבות שלא סיפרתי מעולם לשום אדם, יצאו ממנו כאילו סיפרתי לו מילה במילה את חוויותיי שלי. המחשבות שהיו לי, שנראו לי כמו תוצאה של סוג ההורות שהיו לי הוריי, הן חלק מהסיבות שדירבנו אותי להיות אמא אחרת. הורה נוכח בחיי ילדיו. אך כנראה שהמחשבות הללו הן תולדה של אופי ואין להן קשר עם סוג ההורות. זו התמודדות לא פשוטה, ההבנה שאין קשר בין סוג ההורות למחשבות טורדניות שכאלה, של "מה אם...", של החשש האמיתי להיות לבד. בהתחלה זה קרע אותי לגזרים, הרגשתי שאני מכילה ומכילה ושההכלה שלי אמורה להרתיע את המחשבות המציקות מלהיכנס לקיומו המאושר של בני. ההבנה שההכלה שלי כלל איננה קשורה הייתה משבר אמונה הורי אמיתי. חשבתי שאם אני שם בשבילו לא יהיה מקום למחשבות שכאלה, ההכרה שהן שם מצאה אותי לא מוכנה. כל הכלים שצברתי כהורה מכיל ואוהב לא יכלו לגנטיקה פשוטה.

בהתחלה כעסתי נורא, לא עליו, אבל גם לא ידעתי על מי. בניתי לילדיי עולם משפחתי אחר, הורות אחרת, שלא במודע עשיתי הכל שלא יהיה מקום למחשבות כאלה בחיי הילד שלי, שילדותו תהיה נטולת דאגות. לא הבנתי איך עם כל הניסיון לשנות, הצליחו המחשבות האלה לעבור לדור הבא. הו, הגנטיקה החמקמקה. כל פעם הכלתי והכלתי והכלתי עד שלא נותר עוד מקום במיכל שלי והרגשתי כיצד אני נסדקת מבפנים ונשברת. מחשבות הכפירה טמטמו את חושיי. ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי, לצמצם את הגבולות שלו, נלחמתי במחשבות הללו בכל כלי נשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי שידעתי. פרמתי קשרים במקום אחד ותפרתי במקום אחר, ביצרתי ושברתי ודבר לא עזר. בסוף פשוט עצרתי וקיבלתי את עצם קיומן. מאז יש כאן דו קיום, אבל העבודה רק התחילה. ללמד להתמודד ולראות כיצד הוא בונה לעצמו מנגנונים. במידה רבה זו המהות ההורית - לעזור לילדך לבנות מנגנונים עצמאיים ועד שלא הבנתי את זה, עד שלא הבנתי לא הייתי שום אבן גולל, הייתי אבן נגף. 

אתמול כשראיתי אותו שוב עסוק במחשבות האלה, כאמא את מכירה כל ניואנס בתוי פניו של ילדך, ביקשתי ממנו למלא כוס מים עד חציה. "אוקיי, מילאתי, מה לעשות? לשתות? לתת לך? להניח על השולחן?" "לא", באה התשובה שלי, "פשוט תחזיק אותה". עוברת דקה, הוא ממש לא יודע מה אני רוצה ממנו. "תמשיך להחזיק". ועוד דקה, הוא מתיישב, זה לא נוח לו. מחזיק בשתי ידיים אבל לא מניח את הכוס. "תמשיך להחזיק", הוא נע באי נוחות מופגנת אבל ממשיך. כשהוא התחיל להתלונן ביקשתי שיניח את הכוס. "אתה רואה, להחזיק את הכוס הזו לרגע זו לא בעיה אבל להחזיק אותה עוד ועוד זה לגמרי לא נוח, זה מרגיש מיותר. כך בדיוק גם המחשבות המציקות הללו. אם ניתן להן עוד ועוד מקום, הן תמשכנה להציק ממש כמו הכוס שהפכה למטרד. אז צריך פשוט ללמוד להניח להן, אחרת תחושת אי הנוחות תלך ותגבר. זה הכוח שלך, הכוח להרחיק את המחשבות לא לתת להן מקום. לא להחזיק אותן יותר, להניח, ממש כמו את הכוס". עכשיו משנאמרו הדברים גם אני הנחתי את הכוס המטאפורית שלי. אני יודעת שהוא יכול, שזה תהליך ארוך. אני סומכת עליו בכל חושיי, הוא יניח את הכוס, אולי לא עכשיו אולם משניתנה האפשרות להניח הוא ילמד לאיטו לעשות גם את זה. 

מוות לצעקות

אחד הדברים שהכי מתמיהים את בני שיחי, המזדמנים והקבועים, זה הניסיון שלי לא לצעוק על הילדים בכלל. התשובה הצפויה ביותר היא "אבל את לא צריכה להיות מושלמת, מותר להורים לצעוק". עכשיו, בחיי שזה נכון כי ילדים יכולים להיות נורא מרגיזים והחברה נוטה להבין הורה שצועק על הילד שלו אז יש כאן מצב של win-win. אתה צועק ואפילו יש לך לגיטימציה כי חלק מהסמכות ההורית זה שמותר לצעוק בעוד הילדים שלנו צריכים להישאר מאופקים ומחונכים ואחר כך לא מבינים למה הם גדלים וצועקים עליך חזרה. מתמיה. או שלא. 

אני שונאת צעקות, אין לי שום בעיה להתווכח אבל הנטיה לצעוק היא פשוט בלתי נסבלת. בן-אדם שצועק יכול לערער אותי לחלוטין. ואז פתאום היתה הפעם הראשונה שצעקתי על הגדול והוא באמת הפסיק את מה שהוא עשה אבל לא בגלל שזה היה לו הגיוני אלא בגלל שהוא פשוט קפא. ואז שמתי לב שיוצא לי לי לצעוק בכל פעם שאני מתוסכלת (לשמחתי זה לא קורה הרבה) וזה לא ממש עבד לי נכון. ואז החלטתי שזהו - שזה לא ייתכן שאני לא צועקת על אנשים זרים או קרובים ועל הילד שלי, נזר הבריאה, אני צועקת. זה הרגיש לי מעוות לחלוטין ועלה לראש סדר העדיפויות והחפירות העצמיות. וזה עבד, לאט לאט זה מחלחל לשיח ולתהליך הלמידה. 

זה לא ניסיון להיות אמא מושלמת, זה לא ניסיון להיות קדושה יותר מהאפיפיור (אם כי זו אמירה שחוקה ומתחסדת שההיסטוריה הוכיחה לנו כלא נכונה עובדתית). זה ניסיון לא להכניס את מה שלא עושה טוב לי, לילדים ולמשפחה. משהו נכון לחיות לאורו. זה גם מביא לניסיונות מופלאים של יצירתיות וניסיון למצוא את הצחוק בתוך הכעס ולמרבה הפלא זה עובד. אני לא תמיד מצליחה, אבל כל הצלחה היא אושר שאין כדוגמתו.השבוע כשהיה פה צוות צילומים והמרכזית והקטן התחרפנו ורבו על כל דבר וכל ניסיון יצירתי שלי עלה בתוהו, יצא מפה צוות צילום עם מעט מאוד חומר לעבוד איתו, אבל כל אחד מהצוות יצא ואמר לי שהוא מעולם לא ראה אמא עם כל כך הרבה סבלנות. להבנתי, זה לא נאמר כמחמאה אלא כעילה לאישפוז פסיכיאטרי. אני מצאתי את זה משעשע.

התחלתי ולכן אסיים, גם היום יהיה יום בלי צעקות אצלנו - תנסו את זה פעם ותראו שזה משהו שהילדים שלכם יכבדו הרבה יותר. הקו המשפחתי מתיישר, רק צריך לקבוע את נקודת האפס.