מתוך מהומת האלוהים הזו צריך לצמוח שמאל חדש

 כשיצאנו מהקלפי, אחרי שהבכור הצביע בפעם הראשונה, הוא תהה מתי יתפרסמו תוצאות הבחירות ובעצב אמרתי שזה לא באמת משנה, הכיוון הוא למטה. תוצאות הבחירות הרשמיות עוד לא התפרסמו, אך מספירת למעלה מ-85% מהם, די ברור שמשימת הרכבת הקואליציה תוטל על נתניהו והפעם הוא לא יתקשה במשימה. זה לא היה תסריט בלתי מתקבל על הדעת, להפך, אפילו די צפוי למרבה הצער. תוצאות הבחירות בסך הכל מדגימות את מה שאפשר היה לראות כבר מזמן, הדרדרות מוסרית, ערכית, פוליטית וחברתית, שנאמר מי אמר תהליכים (אני – עוד לפני יאיר גולן) ולא קיבל?  

המציאות מורכבת ולא מעט תהליכים מתרחשים במקביל. כל מערכות הבחירות והאחרונה ביתר שאת, מגבירה את הבדלנות והניכור – גם בפוליטיקה וגם בציבור. אם נתניהו יקים קואליציה עם המפלגות החרדיות וסמוטריץ'-בן גביר, הניכור והבדלנות רק יחריפו. יותר מזה, מעגלי הפגיעה בזכויות אדם של קבוצות שונות באוכלוסייה עלולים להתרחב. את התיקון לא ניתן יהיה לבצע דרך פוליטיקה של זהויות, אלא רק תחת מטרייה אחת – המאבק לזכויות אדם לכולם. בסופו של דבר זה אמור להיות אינטרס משותף כל שוחרי הדמוקרטיה.

אם מסתכלים על אחוזי ההצבעה לתעל-חד"ש, בל"ד ומרצ, מקבלים 14 מנדטים שהיו יכולים ללכת למפלגה סוציאל-דמוקרטית משותפת, לו היתה שותפות כזו במקום בו אמור היה להיות השמאל הישראלי. יש להניח שלו שותפות כזו היתה קיימת, לא רק שהיתה נוצרת אלטרנטיבה, גם אפשר היה להילחם ביחד עבור ערכים משותפים ובוודאי עבור שוויון אזרחי וצדק חברתי ולשנות את פני הדברים. זה לא יקרה, כי מפלגות השמאל היהודיות לא הולכות עם ערכים אוניברסליים עד הסוף וגם עבורן האינטרס הציוני, יופמיזם לעליונות יהודית, גובר על כל עקרון דמוקרטי או אוניברסלי.

מפלגת שמאל משותפת סוציאל דמוקרטית, שלא נושאת את מטען המפלגות הישנות ומן הידועות שכל המפלגות מיוחדות בדרכן, אך כל מפלגות השמאל מתפרקות בדרכיהן שלהן, יכולה לייצר שינוי. אם מתוך החורבן האלקטורלי הזה רוצים תקומה, צריך לקום כאן שמאל שיתופי וחילוני שרואה את הפריפריה ומייצר תכנית ביצועית כלכלית-חברתית לצמצום הפערים בין מרכז לפריפריה, שנאבק בכיבוש ופועל למען זכויות אדם לכל אדם באשר הוא אדם, שלא מפחד מהפרדת דת ומדינה באופן שיעניק חופש דת וחופש מדת, שיציג תכנית כלכלית להורדת יוקר המחיה וחיזוק הביטחון התזונתי, שידבר על משבר האקלים – שמאל שבעיקר ייקח אחריות לטווח הארוך. נתניהו הוא איום קצר מועד ואילו הכיבוש, חוסר השוויון האזרחי, האפליה המבנית, חוסר מוכנותה של ישראל לעתיד ואתגריו והפגיעה העמוקה בדמוקרטיה, הם אתגרים הרבה יותר גדולים ובלי להתייחס אליהם נידונו להגיע אליהם פחות מוכנים ממה שאפשר לשער.

זה לא הזמן לחפש אשמים, זה הזמן לקרוא את הכתובת על הקיר והיא ברורה כבר שנים – אם לא יקום פה שמאל שלא מפחד מהצל של עצמו ומתייחס לבעיות של ישראל יחד עם תוכניות פעולה, הרי שיהיה פה הרבה יותר רע לפני שישוב הסיכוי שיקרה כאן משהו טוב. אף פעם לא נוח להיות בשמאל, בוודאי לא בתוך גלי לאומנות ועמוק בשסע לאומי ודתי, אבל פוליטיקה היא לא מקום נוח. היא נעשית נוחה יותר ונטולת דיסוננס כאשר נשארים נאמנים לערכי הליבה ושומרים על ערך נוסף - סולידריות. שמאל שלא נאמן לערכים אוניברסליים שאמורים לייצג אותו, לא יכול לבקש את אמון בוחריו וזו אחת מהבעיות של מרצ בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, גם בזו האחרונה, שאולי גם תהיה האחרונה.

אחת הבעיות עם המיקוד הפרסונלי בנתניהו, ויש הרבה, היא גם חוסר האחריות שבאי-הצגת אלטרנטיבה אידיאולוגית שמאלית, שאין כמוה רלוונטית לנוכח המשבר הכלכלי ומשבר האקלים. מפלגה אמיצה שתציע דרך חדשה להתייחס להווה כמו גם לעתיד ולאתגרים שהם מזמנים ותוותר על מחזור קלישאות. מרצ, תע"ל-חד"ש ובל"ד נתפסות היום כמנוכרות לבוחרים הטבעיים שלהן, בתוך שלל התהליכים שעוברת החברה הישראלית, הן הופכות להיות לא רלוונטיות והן לא מייצרות שום תקווה לשינוי.

יש המון מה ללמוד מהבחירות האחרונות ויהיה עוד מספיק זמן ללמוד אותן, אבל אם לא יצא מזה גוף פוליטי שמאלי שיתופי וחדש, יש להניח שהעתיד הקרוב והרחוק עומדים להיות כואבים הרבה יותר ושום שינוי לא צפוי. החורף מתקרב והכסות הדלה של זכויות אדם שעוד יש בישראל מאיימת לנשור ולא רק בגלל אלה שמאיימים עליה, אלא גם בגלל שעבור אלה שאמורים להילחם עליה, חשוב יותר לייצג מפלגות שנס לחן מאשר בוחרים שמחפשים בית דמוקרטי בתוך מהומת האלוהים הזאת המכונה הפוליטיקה בישראל. 

יום ג' לספירת הבל"ד

חברי כנסת ישראלים מבל"ד נפגשו עם משפחות המחבלים במסגרת הניסיון להחזיר את גופות המחבלים כדי להביאם לקבורה וליכדו את מעגל המתקבצים סביב מדורת השבט הישראלית, המקום בו לאזרחים הערבים, נאמנים או לא, אין ממש מקום. בעוד נתניהו מלבה את הלהבות, האופוזיציה מתייצבת לימינו לשירת "הרוח נושבת קרירה" וסיפורי צ'יזבטים. כיף להתחמם באש המקרבת היהודית, אין כמו שריפה טובה שלא מן המניין. מי צריך ל"ג לספירת העומר כשיש ג' לספירת בל"ד?

זה ברור שהמפגש של חברי הכנסת מבל"ד, ג'אמל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס, עם משפחות המחבלים מעצבן את הציבור בישראל. כואבת ככל שתהיה, העובדה שחברי כנסת ישראלי השתתפו בפגישה בה היתה דקת דומיה לזכר מי שנקרא שאהיד ברשות הפלסטינית ומחבל בישראל, עדיין אינה סיבה לסילוקם מבית הנבחרים הישראלי.

הפרשה הזו סמלית – חוסר היכולת להפריד בין דמוקרטיה ובין תחושת ה"ישראליות" שהציבור הישראלי-יהודי כל כך רוצה שתהיה נחלת הכלל. לא משנה כמה יטענו חברי הכנסת מבל"ד שהיה כאן ניפוח מכוון ושבפגישות כאלה מקובל להתחיל בדקת דומיה ולקרוא למחבלים שאהידים, ההכרעה הציבורית כבר נעשתה. שאלות כמו האם הם היו צריכים להיות שם, או האם הם היו צריכים לנהוג אחרת, אין להן חשיבות, הן סמנטיות. הציבור הישראלי לא מרוצה כי רובו רואה את הסכסוך באופן חד צדדי ומי שבאופן כזה או אחר פועל בצורה שיכולה להתפס פרו-פלסטינית הוא שתול ואם במקרה הוא גם ערבי אז הוא גיס חמישי.  במקרה של שלושת חברי הכנסת מבל"ד זה קל, הם כבר מזמן סומנו כאויב.

בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא, הפגישה הזו אינה בסתירה לחוק הישראלי, היא רק בסתירה לדעת הקהל הישראלית-יהודית. העובדה שזה יצר חגיגה תקשורתית בה כולם מדבררים את נתניהו מגילאון ועד סמוטריץ', רק מחזקת את הכשלים הישראלים בהבנה מה מחייבת ההגדרה דמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים לצרף לצמד המילים מדינת ישראל. ונראה שזה פחות מוצא חן בעינינו, אנחנו אוהבים את הערבים שלנו נאמנים, בעצם גם את היהודים שלנו אנחנו אוהבים ככה.

עבור ראש הממשלה, בנימין "הערבים נעים בכמויות לקלפי" נתניהו, "פרשת הפגישה" מאפשרת להמשיך את קו הנאמנות שהוא כל כך אוהב. הוא התראיין, העלה פוסטים ברשתות החברתיות והבהיר שוב ושוב שהוא יעשה הכל כדי שדברים כאלה לא יתאפשרו. בישיבת הממשלה ביום ראשון אמר כי הוא "מאמין שרבים מאזרחי ישראל חשים שחברי הכנסת של בל"ד אינם מייצגים אותם, אנו משקיעים מאמצים גדולים כדי לשלב בחברה הישראלית והם עושים את ההפך – הם בונים חומות של שנאה". כמאמר ראש הממשלה החלק הראשון נכון והחלק השני לא יהיה נכון.

לגבי החלק הראשון? בתכ'לס ראש הממשלה צודק, הרשימה המשותפת מייצגת כ- 10% מציבור המצביעים בבחירות הקודמות ובל"ד עצמה עוד פחות. יש גם יסוד סביר להניח שבל"ד בכלל לא היו עוברים את אחוז החסימה ולא היו מיוצגים בכנסת לולא העלאת אחוז החסימה מבית נתניהו-ליברמן. ואכן מרבית הציבור בישראל אינו תומך בהם, מקסימום כ- 3%  – מתמטיקה פשוטה שלא דורשת ניקוד בונוס. אז בתמיכת הרוב הם אינם זוכים. בתמיכת מי הם כן זוכים? ובכן – המיעוט. וראו איזה פלא – על זה בדיוק מדברת דמוקרטיה – על הגנת זכויות המיעוט. כן, כן, גם כשהמיעוט לא מתיישר עם הרוב.

החלק השני? ובכן המאמצים הגדולים האלה של ראש הממשלה הם בעיקר בדיבורים, למעשה כל השקעה בציבור הערבי תעשה על סמך קריטריונים של נאמנות וספק אם אותה רפורמה תחל בקרוב, בטח לאחר שניתנה בידיהם של אלקין ולוין. אבל מה שברור מאמירתו של ראש הממשלה זה יחסו לאוכלוסיה הערבית – הם. אלה שלעולם לא יהיו חלק מה"אנחנו". מיעוט שזכויותיו מובטחות רק אם יעמוד בקריטריונים שמציבה המדינה. מיעוט שזכויותיו מותנות ולא ניתנות מתוקף אזרחותו. אם, לדברי ראש הממשלה, חברי הכנסת בונים חומות של שנאה, אני מתקשה למצוא ביטוי שיתאים למדיניות הממשלה לאורך השנים כלפי הציבור הזה שמעולם לא היה לגמרי שווה זכויות.

הפגישה הזו נתקעה לציבור הישראלי כמו עצם בצוואר, בגל הטרור הנוכחי אף אחד לא רוצה לשמוע על הצד הפלסטיני, אלא שלמרבה הפלא הוא לא נעלם. ישראל מוסיפה לשלוט על הפלסטינים ולהתעלם מכך שהשליטה הזו יצאה כבר מזמן מכלל שליטה. כשהיפרדות או קיפאון זה שם המשחק, ישראל עושה מה שהיא עושה הכי טוב – להתעלם מהבעיה ולדבר על דברים אחרים, דברים שעושים לנו טוב. אלא שבתוך גל הפטריוטיות הישראלית המופלא שחווה עם הנצח, הוא שוכח שממש בתוכו יש מיעוט שמגדיר עצמו אחרת ולמיעוט הזה, קטן או גדול יש את הזכות לחשוב אחרת ולהביע את דעתם. ומותר להתנגד לדעתם ואפילו לגנות, אך מכאן ועד פסילתם מלכהן כחברי כנסת המרחק רב.

מעבר להרעשה התקשורתית מכיוון ראש הממשלה, שתמיד צריכה לעורר במתבונן מהצד את הספק אם זו לא הרעשה למיסוך וניסיון להוריד דברים מהותיים יותר מסדר היום הציבורי, מה שלרוב העניין. מהלך החקיקה החדש, הוא חוק ה-90, אנטי דמוקרטי בכל מובן המילה. חקיקה זו מטרתה להגביל את חופש הביטוי ועקרון הייצוג המהותיים כל כך בדמוקרטיה ולהתאימה לנורמה יהודית-ישראלית לפי תקן נתניהו. דמוקרטיה? פחות.  

הנה שוב עושה ראש הממשלה צחוק מהדמוקרטיה במסווה ביטחוני וכמובן לאומי, בהנחה שלאום זה יהודי, משל היה זה עוד סעיף 52. הרי הנושא הזה כל כך מהותי שהוא מחוייב להיות חלק מחוק יסוד: הכנסת, אולם התנגדותו הברורה מעליה של היועמ"ש צפויה – החוק אינו דמוקרטי. אז למה להיות דמוקרטי אם אפשר רק להשתמש בתהליך דמוקרטי? ובכן זו בדיוק המהות. הטענה לפגיעה בדמוקרטיה היא בדיוק זה. זה לא שמפחיד כאן משל היינו במקום אחר, מפחיד כאן בגלל מה שקורה מול עינינו. אין שום צורך להשוות. כי אם אפשר דמוקרטית להעביר משהו לא דמוקרטי, ההליך כנראה מכשיר את השרץ.